בציור "הצגת הנֵס" של פּוֹל קלֵה (1916), המוזכר בשיר הפותח את הספר, כורע איש על ברכיו. על כתפו עומד איש אחר, קטן. הקטן נושא ראש בידו. אולי ראשו־שלו, ואולי ראש של אחר. הנס בציור טמון ביכולת להניף את ראש הזולת כאילו היה ראשך, להופכו לראשך. זה מה שעושה ישראל אלירז ב'אֶלְזֶה'.
הראש האחר הוא ראשה של המשוררת הגרמנייה־יהודייה הגדולה אלזֶה לסקר־שילר (1945-1869). אלירז, יליד 1936, ראה אותה בירושלים, בילדותו. הקורא בספר לא יוכל לדעת זאת, אבל חלק מן הדיבור המופיע בקולו של המשורר ("אֲנִי מְפַחֵד", "אֲנִי יוֹדֵעַ"), הופיע בטיוטות של הספר כדיבוב של קולה ("אֲנִי מְפַחֶדֶת, אֲנִי יוֹדַעַת"). כי אפשר לגעת בקולך בעזרת קול אחר, אפשר למשש את ראשך דרך ראש אחר. גם אם בסופו של דבר בחר לדבר בקולו, אלזה נוכחת ברקע כמו השמש המסתתרת בפרי. והקורא יכול לקחת את ראשו של אלירז ולהרכיב אותו על ראשו־שלו, ממש כפי שעשה אלירז בראשה של אלזה, וכפי שהיא עשתה בשיריה לראשים רבים.
מיהי אלזה של אלירז? שמותיהם, אגב, חולקים שלוש אותיות, כאילו בחר המשורר שם בדוי שצליליו ישַמרו את שמו המקורי. אולי היא המשוררת הבודדה והגולה בְּעיר שאינה יכולה לתת לה אזרחות; אולי נוכחוּת רפאים משוטטת שמעלה מתוך חורבן ביתה "שׁוֹשַׁנִּים מְחַפְּשׂוֹת", כוכבים ש"נוֹטְפִים כְּבֵדִים" על הלב ו"רְקִיעֵי שֶׁלֶג" – כל אלה אף הם "הצגת הנס"; אולי קול "התחינה הקוראת בשם האל וחשה בשקיעת המלכוּת" (כדברי פרופ' גלילי שחר). ואולי, פשוט יותר, היא המוּזָה עצמה, שלבשה בשר־ודם רק במידה ההכרחית, ונתגלתה לילד אחד בירושלים לפני כשבעים שנה, המוזה המלמדת את "יִרְאַת־השיר", אותה מחפש הספר, ואותה יש לחפש תמיד.
דרור בורשטיין
אין עדיין תגובות