יוסף עוזר איננו משורר שזה מקרוב בא. בן למשפחת עולים בגדדית, יליד ירושלים ומי שילדותו עברה עליו במושב חקלאי בעמק יזרעאל, הוא מפרסם את שיריו זה שלושים שנה. עם זאת, דומה כי בספר חדש זה – פואמה מתמשכת בת קכ"ג פרקים קצרים – הוא נכנס מחדש לשירה הישראלית, לזירתה הפנימית ביותר, לאיזו נקודה מרכזית בה, אשר אולי לא היתה קיימת עד כה, ועתה היא נקבעת איתנה כמו מסמר הנקבע בקורה תחת פטישו הדייקני של קול שירי רענן, בוטח, יציב, קולע ולא יחטיא.
הפואמה קבועה במסגרת של נסיעה במכונית ("הונדה סיוויק") מירושלים לעמק יזרעאל (המשורר נוסע לפקוד את אחותו) ובחזרה מעמק יזרעאל דרך כביש 6 ועד לשער הגיא, שם נעצרות המכונית והפואמה מחמת פנצ'ר. בתחילה נראה כאילו מנצל הדובר השירי את הכפילות של ירושלים במרום הריה ועמק יזרעאל ובעומק שדותיו לשם העתקת קדושתה של ירושלים אל שדות המזרע המשתרעים תחת "לילה חיוור" מבית אלפא עד נהלל (אלתרמן). הוא מנצל את כל האנלוגיות האפשריות בין שני המקומות, מבליט הבדלים, מאזכר מקורות, רומז לטקסטים הנמצאים כביכול מאחורי מרחקים רבים (למשל, ל"שיר לילה של הנודד" של גיתה). אולם עד מהרה מתברר, שהדובר מנסה לתווך ובה בעת גם להפריד בין עשרות מצבים וייצוגים נוספים: בגדד וארץ ישראל, ילדות של עוני, שהעמל החלקאי גאל אותה מניוון, ובגרות של מחשבה בשלה ושקולה, לשון עברית רוויית מקורות קדומים למיניהם וסלנג ישראלי רווי לעזים למיניהם ("העמק הוא ג'קוזי", "השדות מניבים אוברדרפט"), יהודים וערבים, המשורר עצמו ומחמוד דרוויש, מלחמה ושלום, ישראל של 1952 (שנת הולדתו של המשורר) וישראל של ימינו, ומעל לכל – קדושה וחולין, אלוהים ואדמה, אמונה ופעולה מעשית ומכלכלת של הנחת צינורות והשקאה לילית, כש"בוץ מתפנק בין אצבעות הרגלים".
כל התכנים הללו וכן רבים שלא פורטו כאן נישאים על גבי אמירה שירית משכנעת למן קריאת השורה השנייה של הפואמה ("יש שלף ויש קש וגבבה וחוחית בצומת מגידו"); אמירה שירית מוצקה וחומרית, או נוטפת כ"אגל נמלא כאגס" – תמיד מדוייקת, שרויה בתנועה בלתי פוסקת, תמיד – גם כשהיא איטית וכמו מהוססת – גברית ומלאת כוח. באחד מפרקי הפואמה אומר הדובר: "מרוב שתפרתי יצא רק קרע". בפואמה המרשימה של יוסף עוזר קורה הדבר ההפוך: מרוב קרעים מתגלה בה המאוחה והשלם.
דן מירון
חנה – :
ראו שירים מדהימים באתר של נילי דגן:
http://www.nillydagan.com/סופ-ש-שירה-מספר-7-27-7-2012/281-יוסף-עוזר
אסתר ויתקון – :
דבריו של דן מירון על שירת יוסף עוזר מצביעה על אופיה המרתק
המפתיע ולעיתים המרגש מאד של שירתו, כפי שאני מכירה אותה
ולו באופן חלקי. נשמח ששירים מסיפרו יוצגו באתר. גם אני מכירה
את הגעגועים הגדולים לעמק יזרעאל ולילדות הקסומה שלי שם.
הצפת שני מחוזות חיים כה מנוגדים לכאורה, ירושלים ועמק יזרעאל
בתוך רצף הרגשות בנפשו של המשורר היא הדרמה הגדולה בחייו
כאדם וכמשורר.
כרמית רינצלר אברהמי – :
לא קיבלתי את הספר. ולכן, אין לי מה להגיב. צריך לקרוע על מנת להגיב. נכון?
אמנון אריאלי – :
קראתי את השירים
מדהימים
מומלץ בחום
אמנון
כרמית רינצלר אברהמי – :
השירים של יוסף עוזר מדהימים בדיוק שלהם, ביכולת שלהם להיות מאוחים וקמעה מושלמים. אמנם לא עברתי על כול השירים אלא מה שראיתי כאן. אני מכירה את המשורר ומיטב שיריו יותר מקרוב… יוסף משורר בחסד. ואני אוהבת כל מילה שלו כתובה – היא על הדף הופכת לדם טהור ולא מילה סתמית. המסע שלו אל עמק יזרעאל הוא כמו מסע של הרוח, הנפש אל מחוזות עבר שהיה טוב, ואולי נשתמר בשימור המסה בתאי הזיכרון – ועתה כשאנו מתקדמים קדימה – יש לנו רצון לשוב רה-גרסיה אחורנית ולבדוק את עברנו, בפרט שהותרנו את נופיו בין הר תבור וכל המשעול הזועק חיים שהיו, לבין ירושלים והמרחק הנאמד במדדים של זיכרון ומסע… מבחינתי הספר הוא סוג של מסע נפש המחפשת בחביוניה של הרוח את הטוב והיקר. אהבתי. כרמית רינצלר
משתמש אנונימי (לא מזוהה) – :
אחרי דן מירון כל שייכתב הוא בבחינת טחינת קמח טחון. ובכל זאת. המשורר נודל בירושלים גדל "והתעצב" בעמק יזרעאל וחזר לירושלים. "המסע" שהוא עורך בין שני מקומות אלה שהם תמצית הישראליות- ירושלים על כל כובד משקלה היהודי- ההיסטורי והעמק שהוא- סמל האידאולוגיה הציונית לחלום והגשמתו הוא מעניין ומרתק. "ירושלים של טרם זהב- העמק של נצח חלום". שתי אלה הן בבחינת מהותנו וזהותנו במקום הזה. המרחק בין ההר והעמק בין "יהדות" ל"ציונות". היחס המיוחד לירושלים ועם זאת ביקורת "זהירה" על "צליילי הממטרות ותשועתם שעה שירושלים מאבדת נוזלים". האמירה החזקה והמעניינת כל-כך בשירים מובאת בלשון ייחודית ש"ברא" המשורר. עברית הכתובה בכל משלבי הלשון החל מ"הקלו המים" עבור ללשון דיבור ועד לסלנג עכשווי של "אני ג'י.פי. אס פסיכי". יוצרים לשון שירתית גבוהה ( לא מליצית) המאפשרת "התחברות מיידית" אליה. בנוסף לשירים אלה שהם "סלע קיומנו" ינם שירים רבים יפים ואינטימיים ממרחב חייו האישיים של המשורר. בשירים עדינים ורגישים ובמבע עז ומיוחד. החל בבתו המציירת באדום ושפתיה זבות תות דרך בנו הרואה את אבני הכותל כקוביות שוקולד וכלה בשיר לאשה אהובה ש"לבך בתוך לבי מתכווץ" רוב השירים קצרים, גבישיים ויש בהם דימויים שיריים יפהפיים כמו:"אגל נמלא באגס"ו"אוזלת היד של נרקיס באגרטל". כל אלה יוצרים ספר שירים ייחודי, מעניין ומופלא שאין תמה ש מסתיים בפיצוץ הגדול, "הפנצ'ר" בשער הגיא בואכה ירושלים. יש לציין גם את העטיפה העדינה והמיוחדת המשמשת "לבוש הולם" לשירה ייחודית, מרתקת ונפלאה כל-כך.
עדנה – :
שימו לב לשיר הזה:
הַכָּחָל וְהַשָּׂרָק מְאֹהָבִים עַד הָאָזְנַיִם
יֵשׁ שֶׁלֶף וְיֵשׁ קַשׁ וּגְבָבָה וְחוֹחִית
בְּצֹּמֶת מְגִדּוֹ
חָרְבוֹת אֻרְווֹת הַקֵּיסָר שְׁלֹמֹה
כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֵיקָלִיפְּטוּסִים
וְהַיּוֹגֵב בַּשַּׁעַר.
אֲנִי נָבִיא עַל הוֹנְדָה סִיוִויק.
נָהָג רוֹאֶה אֶת מַה שֶׁיִּהְיֶה
מַרְאַת הַמְּכוֹנִית מַרְאָה
אֶת מַה שֶׁהָיָה