אמש, לילה אחרון

כוכב שביט

פיליפ נישא לאדל באחד מימי יוני. היה מעונן ורוח נשבה. אחר כך יצאה השמש. עבר זמן מאז התחתנה אדל. היא לבשה לבן: נעליים לבנות בעלות עקב נמוך, חצאית לבנה ארוכה שנצמדה למותניה, חולצה דקה וחזייה לבנה מתחתיה, וסביב צווארה שרשרת פניני מים מתוקים. הם נישאו בביתה, זה שהיא קיבלה בגירושין. כל חבריה היו שם. היא האמינה בחברות מאוד. החדר היה מלא.

‘אני, אדל,’ היא אמרה בקול צלול, ‘נותנת את עצמי לך, פיל, באופן מלא כרעייתך…’ מאחוריה, כשושבין, מנותק קמעא מהמתרחש סביבו, עמד בנה הצעיר. ומחובר בסיכה לתחתוניה היה מטבע כסף קטן, למעשה מדליית סנט כריסטופר, שענד אביה במלחמה; פעמים מספר כבר הנמיכה את חצאיתה ממותניה כדי להראותה לאנשים. ליד הדלת, מאמינה שהיא משתתפת בסיור בגינה, עמדה אישה זקנה שהחזיקה כלב קטן באמצעות ידית מקל הליכה שתחבה לרצועה שעל צווארו.

בקבלת הפנים אדל חייכה באושר, שתתה יותר מדי, צחקה וגירדה את זרועותיה החשופות בציפורניים ארוכות וראוותניות. בעלה הטרי העריץ אותה. הוא יכול היה ללקק את כפות ידיה כפי שעגל מלקק מלח. היא עדיין הייתה צעירה מספיק כדי להיראות טוב, הלהבה האחרונה בטרם האש תדעך, אף שהייתה מבוגרת מדי בשביל ללדת ילדים, ככל שהדבר יהיה תלוי בה. הקיץ התקרב. היא תפציע מאובך אחר הצהריים, בבגד הים השחור שלה, איבריה שזופים כולם, השמש הזוהרת מאחוריה. היא הדמות החזקה הפוסעת מהים אל החול החלק, רגליה, שיער השחיינית הרטוב שלה, החן שלה, כולה אדישות לא נחפזת.

הם התמקמו בחייהם, בעיקר בשלה. הריהוט היה שלה והספרים היו שלה, אף שרובם לא נקראו. היא אהבה לספר סיפורים על דֵ’לֵרֵאוֹ, בעלה הראשון — פרנק, זה היה שמו — יורש של אימפריה לפינוי אשפה. היא כינתה אותו ד’ליריום, אבל הסיפורים עליו לא היו נטולי חיבה. נאמנות — שנבעה מילדותה ומשנים של נישואין, שמונה שנים מייגעות, כפי שתיארה — הייתה הקוד שלה. תנאי הנישואין היו פשוטים, היא הודתה. התפקיד שלה היה להתלבש, להכין ארוחת ערב, להידפק פעם ביום. פעם בפלורידה הם שכרו עם עוד זוג חברים סירה, כדי לדוג מול האי בימיני.

‘אכלנו ארוחת ערב טובה,’ אמר ד’לראו בשמחה, ‘נעלה לסירה ונלך לישון. כשנתעורר כבר נהיה מעבר לזרם הגולף.’

זה התחיל ככה אבל נגמר אחרת. הים היה סוער מאוד. הם מעולם לא חצו את זרם הגולף — הקפטן היה מלונג איילנד ואיבד את דרכו. ד’לראו שילם לו חמישים דולר כדי שייתן לו את ההגה וירד מתחת לסיפון.

‘אתה יודע משהו על סירות?’ שאל הקפטן.

‘יותר ממך,’ אמר לו ד’לראו.

אדל, ששכבה חיוורת כמו המוות בתא שלהם, נתנה לו אולטימטום. ‘תביא אותנו איכשהו לאיזה נמל או שתתכונן לישון לבד,’ היא אמרה.

פיליפ ארדט שמע את הסיפור הזה ורבים אחרים בתכיפות. הוא היה מנומס ואלגנטי, ראשו מוטה קצת לאחור כשדיבר, כאילו מי שמולו הוא תפריט. הוא ואדל נפגשו במגרש הגולף כאשר היא למדה לשחק. זה היה יום רטוב והמסלול היה כמעט ריק לגמרי. אדל וחבר שלה עמדו להכות בכדור, כאשר דמות מקריחה נושאת תיק בד וכמה מחבטים שאלה אם תוכל להצטרף אליהם. כדורו של החבר התגלגל אל מעבר לכביש והוא הכין כדור נוסף לחבטה. פיל, בביישנות, הוציא מחבט ווד 3 ישן ונתן מכה של מאתיים מטר היישר במורד המסלול.

זה היה הוא, מיומן ורגוע. הוא למד בפרינסטון ושירת בחיל הים. הוא נראה כמו מישהו שהיה בחיל הים, אמרה אדל, רגליו היו חזקות. בפעם הראשונה שיצאה איתו הוא העיר שזה מצחיק מאוד, היו אנשים שאהבו אותו, היו שלא.

‘אלה שכן, אני נוטה לאבד בהם עניין.’

היא לא הייתה לגמרי בטוחה מה זה אומר אבל היא אהבה את מראהו, שהיה קצת מהוה, בעיקר סביב עיניו. זה גרם לה להרגיש שהוא גבר אמיתי, גם אם לא הגבר שהיה בעבר. והוא גם היה חכם, כפי שהיא הסבירה, פחות או יותר כמו פרופסור. היה ערך לכך שהיא חיבבה אותו, אבל איכשהו, העובדה שהוא חיבב אותה נדמתה כבעלת ערך רב עוד יותר. היה בו משהו שהתעלם מהעולם. הוא נראה כאילו אינו דואג לדבר פרט לעצמו, להיות מעל כל זה.

התברר שהוא לא מרוויח הרבה כסף. הוא כתב לשבועון כלכלי. היא הרוויחה כמעט כמוהו במכירת בתים. היא התחילה להעלות קצת במשקל. זה קרה שנים מספר לאחר שהתחתנו. היא עדיין הייתה יפה — הפנים שלה היו יפות — אך היא אימצה קווי מתאר נוחים יותר.

היא נכנסה למיטה וכוס משקה בידה, כפי שעשתה בגיל עשרים וחמש. פיל, לובש ז’קט מעל הפיג’מה, קרא. לפעמים, בבקרים, היה הולך בלבוש הזה על הדשא בחזית ביתם. היא לגמה מהמשקה שלה והתבוננה בו.

‘אתה יודע משהו?’

‘מה?’

‘היה לי סקס טוב מגיל חמש עשרה,’ היא אמרה.

הוא הרים את מבטו.

‘אני לא התחלתי צעיר כל כך,’ הוא התוודה.

‘אולי היית צריך.’

‘תודה על העצה, אבל זה קצת מאוחר מדי.’

‘אתה זוכר מתי אנחנו התחלנו?’

‘אני זוכר.’

‘לא יכולנו להפסיק,’ היא אמרה. ‘אתה זוכר?’

‘זה מתאזן.’

‘הו, יופי,’ היא אמרה.

אחרי שנרדם היא ראתה סרט. כוכבי הסרט הזדקנו אף הם, והיו להם בעיות בענייני אהבה. אבל זה היה שונה — הם כבר קצרו רווחים עצומים. היא צפתה וחשבה. על מה שהייתה, על מה שהיה לה. היא הייתה יכולה להיות כוכבת.

אבל מה פיל ידע — הוא ישן.

***

הסתיו הגיע. באחד הערבים הם היו אצל משפחת מוריסי — מוריסי היה עורך דין גבה קומה, מנהל עיזבונות רבים ונאמן של עיזבונות אחרים. קריאת צוואות הייתה השכלתו האמיתית, מבט אל תוך הלב האנושי, הוא אמר.

בשולחן ארוחת הערב היה גבר משיקגו שעשה הון בעסקי מחשבים, וכפי שהתברר במהרה היה אידיוט. במהלך הסעודה הרים כוס לברכה.

‘לכבוד קץ הפרטיות והחיים בכבוד,’ הוא אמר.

הוא היה עם אישה קמלה, שלאחרונה גילתה שלבעלה היה רומן עם אישה שחורה בקליבלנד, רומן שאיכשהו נמשך כבר שבע שנים. ייתכן שאפילו היה ילד.

‘אתן יכולות להבין מדוע לבוא לכאן זה כמו משב אוויר רענן עבורי,’ היא אמרה.

הנשים גילו הזדהות. הן ידעו מה היא צריכה לעשות — לחשוב לגמרי מחדש על שבע השנים שחלפו.

‘זה נכון,’ הסכים זה שבא איתה.

‘על מה יש לחשוב מחדש?’ רצה פיל לדעת.

הוא נענה בחוסר סבלנות. ההונאה, הן אמרו — הונו אותה כל הזמן. אדל מזגה בינתיים לעצמה עוד יין. המפית שלה כיסתה את המקום שבו כבר שפכה כוס שלמה.

‘אבל הזמן הזה עבר עליה באושר, לא?’ שאל פיל בתמימות. ‘בזמן הזה היא חיה. אי אפשר לשנות את זה. אי אפשר להפוך את זה סתם כך לחוסר אושר.’

‘האישה ההיא גנבה את בעלי. היא גנבה את כל מה שהוא התחייב לו.’

‘סליחה,’ אמר פיל ברוך, ‘אבל זה קורה כל יום.’ המחאה פרצה כאילו ממקהלה שלמה, ראשים נדחקו קדימה כמו אווזים לוחשים, קדושים. רק אדל ישבה בשקט. ‘כל יום,’ הוא חזר, קולו גווע, קול ההיגיון או לפחות העובדות.

‘אני אף פעם לא הייתי גונבת גבר של מישהי אחרת,’ אמרה אז אדל. ‘אף פעם.’ כאשר שתתה, היה לפניה גוון של יגֵעות, יגע שידע את המענה לכל דבר. ‘ואני לא הייתי מפרה הבטחה.’

‘אני לא חושב שהיית עושה זאת,’ אמר פיל.

‘גם לא הייתי נופלת ברשת של בן עשרים.’

היא התכוונה למורה, בחורה בת עשרים שבאה אז, הנעורים בוערים דרך בגדיה.

‘לא, את לא.’

‘הוא עזב את אשתו,’ סיפרה להם אדל.

הייתה דממה.

החיוך נעלם מפניו של פיל, אך הן עוד היו נעימות.

‘לא עזבתי את אשתי,’ הוא אמר בשקט. ‘היא זרקה אותי.’

‘הוא עזב את אשתו וילדיו,’ אמרה אדל.

‘לא עזבתי אותם. בכל מקרה, זה נגמר בינינו. זה היה כך כבר יותר משנה,’ הוא אמר את זה בקול רגוע, כאילו זה קרה למישהו אחר. ‘היא הייתה המורה של בני,’ הוא הסביר. ‘התאהבתי בה.’

‘והתחלת משהו איתה,’ הציע מוריסי.

‘הו, כן.’ יש אהבה שגורמת לך לאבד את היכולת לדבר, אתה אפילו לא יכול לנשום. ‘בתוך יומיים שלושה,’ הוא התוודה.

‘שם, בבית?’

פיל הניד בראשו. הייתה לו תחושה מוזרה, חסרת אונים. הוא נוטש את עצמו.

‘לא עשיתי שום דבר בבית.’

‘הוא עזב את אשתו וילדיו,’ חזרה אדל.

‘ידעתְּ את זה,’ אמר פיל.

‘פשוט קם והלך. הם היו נשואים חמש עשרה שנים, מאז שהיה בן תשע עשרה.’

‘לא היינו נשואים חמש עשרה שנים.’

‘היו להם שלושה ילדים,’ היא אמרה, ‘אחד מהם מפגר.’

משהו קרה — הוא איבד את יכולתו לדבר, הוא חש את זה בחזהו כמו סוג של בחילה. כאילו הוא מוותר על חלקים של עבר אינטימי.

‘הוא לא היה מפגר,’ הוא הצליח לומר. ‘הוא היה… היו לו בעיות ללמוד לקרוא, זה הכול.’

באותו רגע עלה לנגד עיניו דימוי מכאיב שלו ושל בנו לפני שנים. הם חתרו באחד הימים אחרי הצהריים למרכז אגם קטן, וקפצו פנימה, רק שניהם. זה היה בקיץ. בנו היה בן שש או שבע. הייתה שכבה של מים חמימים, מעל שכבה עמוקה וקרירה יותר, הירוק הדהוי של צפרדעים ועשבי מים. הם שחו לצד המרוחק ואז כל הדרך חזרה, הראש הבלונדיני והפנים המתוחות של בנו מעל פני המים, כמו כלב. שנה של אושר.

‘אז תספר להם את השאר,’ אמרה אדל.

‘אין שאר.’

‘התברר שהמורה הייתה סוג של יצאנית. הוא מצא אותה במיטה עם מישהו.’

‘זה נכון?’ אמר מוריסי.

הוא נשען על השולחן, סנטרו בידו. אתה חושב שאתה מכיר מישהו, אתה חושב כך כי אתה אוכל איתו ארוחת ערב או משחֵק קלפים, אבל אתה לא מכיר באמת. זו תמיד הפתעה. אתה לא יודע דבר.

‘זה לא משנה,’ מלמל פיל.

‘אז הטיפש מתחתן איתה בכל מקרה,’ המשיכה אדל. ‘היא מגיעה למקסיקו סיטי, שם הוא עובד, והוא מתחתן איתה.’

‘את לא מבינה שום דבר, אדל,’ הוא אמר.

הוא רצה לומר עוד, אך לא היה מסוגל. זה היה כמו לאבד את הנשימה.

‘אתה עדיין מדבר איתה?’ אמר מוריסי כבדרך אגב.

‘בטח, על גופתי המתה,’ אמרה אדל.

אף אחד מהם לא יכול היה לדעת, אף אחד מהם לא יכול היה לדמיין את מקסיקו סיטי ואת השנה הראשונה שלא תיאמן, נוסעים לחוף לסוף השבוע, דרך קוארנבקה, רגליה חשופות והשמש נחה עליהן, זרועותיה, הסחרחורת וההכנעה שחש כשהיה איתה, כאילו הוא מתבונן בתצלום אסור. שנתיים במקסיקו סיטי והוא עיוור להרס. הייתה זו תחושת האלוהות שהעצימה אותו. הוא יכול היה לראות את צווארה כפוף קדימה ואת עורפה הדק. הוא יכול היה לראות את הרמז הדק של העצמות, כמו פנינים ששובצו במורד גבה החלק. הוא יכול היה לראות את עצמו, את דמותו הקודמת.

‘אני מדבר איתה,’ הוא הודה.

‘ואשתך הראשונה?’

‘אני מדבר איתה. יש לנו שלושה ילדים.’

‘הוא עזב אותה,’ אמרה אדל. ‘הקזנובה הזה.’

‘יש נשים שיש להן מוח של שוטרים,’ אמר פיל, בלי לכוון את דבריו למישהו ספציפי. ‘זה מותר, זה אסור. טוב, בכל מקרה…’ הוא נעמד. כל מה שעשה היה עקום, כך הבין, כל מה שעשה היה בסדר זמנים שגוי. הוא גָּרַט את חייו.

‘בכל מקרה, יש משהו שאני יכול לומר ביושר. הייתי עושה הכול פעם נוספת לו יכולתי.’

אחרי שיצא הם המשיכו לשוחח. האישה שבעלה בגד בה לאורך שבע שנים הכירה את התחושה.

‘הוא עושה את עצמו כאילו אינו יכול לשלוט בזה,’ היא אמרה. ‘גם לי קרה אותו דבר. באחד הימים עברתי ליד בֵּרְגְדורף וראיתי בחלון הראווה מעיל ירוק שאהבתי. נכנסתי וקניתי אותו. אחרי זמן קצר, במקום אחר, ראיתי מעיל שהיה טוב יותר מהקודם, כך חשבתי, אז קניתי אותו. על כל פנים, כשגמרתי, כבר היו לי ארבעה מעילים ירוקים תלויים בארון — רק כי לא יכולתי לשלוט בתשוקות שלי.’

בחוץ, החלק העליון ביותר של כיפת השמיים היה משוח בעננים, והכוכבים היו עמומים. אדל הצליחה סוף סוף לאתרו, עומד הרחק בחשכה. היא צעדה בחוסר יציבות לקראתו. ראשו, כך ראתה, היה מורם. היא עצרה במרחק מטרים ספורים והרימה אף היא את ראשה. השמיים התחילו להסתחרר. היא צעדה צעד או שניים לא צפויים כדי לייצב את עצמה.

‘על מה אתה מסתכל?’ היא אמרה לבסוף.

הוא לא ענה. לא הייתה לו כל כוונה לענות. ואז, ‘כוכב שביט,’ הוא אמר. ‘זה היה בעיתון. זה הלילה שבו אפשר לראות אותו הכי טוב.’

הייתה דממה.

‘אני לא רואה אף כוכב שביט,’ היא אמרה.

‘את לא?’

‘איפה הוא?’

‘הוא שם למעלה,’ הוא החווה בידו. ‘הוא לא נראה כמו שום דבר, רק כמו עוד כוכב קטן. זה הכוכב הנוסף, ליד מזל שור.’ הוא הכיר את כל קבוצות הכוכבים. הוא ראה אותן עולות בחשכה מעל חופים שוברי לב.

‘בוא, תוכל להתבונן בו מחר,’ היא אמרה, כמעט מפייסת, אף שלא התקרבה אליו.

‘הוא לא יהיה שם מחר. רק פעם אחת.’

‘איך אתה יודע איפה הוא יהיה?’ היא אמרה. ‘בוא, כבר מאוחר, בוא נלך מפה.’

הוא לא זז. אחרי רגע היא צעדה לכיוון הבית, שבו, באופן מרהיב, כל החלונות, למעלה ולמטה, היו מוארים. הוא עמד היכן שהיה, מביט למעלה אל השמיים ואז בה, קטנה והולכת ככל שפסעה לרוחב המדשאה, מגיעה תחילה אל ההילה, ואז אל הזוהר, ואז מועדת על מדרגות המטבח.