רגלי נושאות אותי לדשא שמול ביתי. כמה מטרים משם אני רואה את הצמחייה והעצים שספגו בעוצמה את רסיסי הפצמר"ים […]
עד ראייה בחזית הנפש
בעת שהשתתפתי בקבוצת פסיכודרמה למטפלים במועצה האזורית אשכול ביקשה אחת משתי מנחות הקבוצה משלושה משתתפים, ואני בהם, לשבת על שלושה כיסאות. שתיים מהמשתתפות התבקשו להציף אותי בו-זמנית בשאלותיהן, ואני נדרשתי לענות על מבול השאלות שהטיחו בי. חשתי מוצף, לעיתים חסר אונים וחסר שליטה, והתקשיתי להקשיב לכל השאלות שהוצגו לי, לתת להן מענה ובה בעת לתעדף את השאלות לפי חשיבותן ודחיפותן. הרגשתי כמו שריף מותקף היורה לכל עבר רק כדי לשרוד.
משחק תפקידים זה נועד לְדַמוֹת את האינטנסיביות שבה היו נתונים משתתפי הקבוצה – המטפלים בתושבי המועצה וחיים בה בעצמם – במהלך מלחמת צוק איתן. למנחות הקבוצה מצידן הזדמן לשמש עדוֹת ראייה לאחת הסיטואציות השכיחות שחווינו במהלך המלחמה. עדותן האמפתית סייעה לי להיחלץ זמנית מהתחושה ש"זר לא יבין זאת". ואומנם בספרות המקצועית מצוין לא פעם שהמטופל יכול להיעזר בחוויית ההכרה המחודשת מצד המטפל כדי למצוא מחדש את כוחותיו (ברמן, 2014; אורנג', 2011; באלינט 2006 ועוד).
בימים שלאחר ההתנסות בקבוצה צפו ועלו במוחי שוב ושוב מחשבות על החוויות האינטנסיביות שהיו מנת חלקי בזמן המלחמה, ככל הנראה בניסיון לעבד את החוויה הקשה כל כך לעיבוד. בין היתר נדדו מחשבותיי אל סצנות מתוך הסדרה "24". כשניסיתי להבין מדוע, נזכרתי ב-24 השעות האינטנסיביות ומורטות העצבים שחווה גיבור הסדרה. במהלך היממה ההיא היה נתון הגיבור בסכנת חיים, נקרע בין חייו המקצועיים לחייו האישיים וניסה למנוע מחפים מפשע להיפגע על רקע הדרמה המלחמתית שהתחוללה סביבו. הוא נע בין גילויים של חמלה לגילויי תוקפנות ונאלץ להמשיך ולתפקד במלוא אונו במציאות שברירית וחסרת ודאות. נזכרתי בו וחשבתי עלינו, חברי הקבוצה הטיפולית, המטפלים וראשי הנהגות היישובים והמועצה שבמשך 60 יום, 24 שעות ביממה, חוו אינטנסיביות כה ניכרת עד שהדעת מתקשה לשאתה.
במחשבותיי גם התחוור לי עד כמה הכתיבה מאפשרת לי ולאנשים סביבי להיחלץ מהבדידות הכרוכה בחוויה שעברנו באמצעות שיתוף הקוראים בקורות אותנו. בתוך כך היו הקוראים לעדי ראייה לחוויותינו. תגובותיהם האמפתיות של הקולגות ושל חבריי האישיים למאמריי הקודמים (שער, 2015, 2016) סייעו בטרנספורמציה ובהדהוד מרפא ומכיר בחוויותיי.
לטענת שושני ואחרים (2014), מטפלים צריכים להיות "חולים" מספיק כדי להיות מסוגלים להבין את המקומות הקשים והאפלים ביותר של המטופלים שלהם, אך גם בריאים מספיק כדי להיות מסוגלים להוציא את המטופלים מהמצוקה והסבל שלהם. פעולת המטפל כמוה כפעולת הדיאליזה, היא מנקזת את הרעלים. כאלה הם גם המטפלים באשכול, החווים על בשרם את המצוקה ובו-זמנית מסייעים למטופלים תושבי המועצה להיחלץ ממנה. החוויה המשותפת מאפשרת להם לחשוף טפח מעולמם, כאשר הדבר מתאים ונכון למטופל הספציפי שלפניהם.
שושני ואחרים (2014) מציינים שהסיבה המהותית המעודדת את המטפלים להשתמש בחשיפה עצמית במהלך הטיפול היא, שיש בכך כדי לגלות למטופלים את אופן פעולת ה-mind שלהם כמטפלים. לטעמם, חשיפה זו מעמיקה את תהליך המנטליזציה שלהם ומאפשרת להם לראות את עצמם מבחוץ ואת המטופל מבפנים. בדומה להם גם אני סבור שהשימוש בחשיפה עצמית הוא תרפויטי עבור המטפל ואף מחזק את מידת האנושיות שבו. אל האנושיות הזאת מתחבר המטופל החש שיש שם מישהו החווה את אותן החוויות ומתפנה למענו או, במילותיו של סטרן (1997), "מוכן לחלוק עימו את הכאב הרגשי הבלתי נסבל".
את הפרק הזה התחלתי לכתוב כשנה לאחר תחילת המלחמה וסיימתי אותו בחלוף חמש שנים מסיומה. תהיתי איך אוכל לתאר בדיעבד את האינטנסיביות של המלחמה בזמן אמת ומצאתי שגם אם לא אמסור דיווח מדויק, שעה אחר שעה, אוכל לכל הפחות לתאר חלקים נבחרים מיממות הלחימה כפי שנצרבו בתודעתי. כך יזדמן לקוראים להיות עדי ראייה לחוויות המטלטלות ההן אך גם להשיג מבט מפוכח להתבוננות בהן מפרספקטיבה של זמן.
השעה 5:00
יולי 2014, שלושה שבועות לאחר תחילת מלחמת צוק איתן. אני שוכב טרוט עיניים במרחב המוגן הדירתי שלי (להלן: ממ"ד) מול מסך הטלוויזיה. רק כעת חזרה לפעול רשת החשמל לאחר לילה אפל במיוחד. מכיוון שגם קווי התקשורת קרסו במהלך הלילה ושבו לפעול רק הבוקר, אני מנצל את השעה המוקדמת כדי לכתוב ולהפיץ את הודעת הווטסאפ היומית שלי לקבוצת מנהלי שפ"ח באזור חירום, קבוצת המנהלים של המחוז שבה מעדכנים המשתתפים את יתר החברים בקבוצה בפעילות שהשירות פסיכולוגי-חינוכי (להלן: שפ"ח) שותף לה באותו יום, כל מנהל לגבי הרשות שהוא שייך לה. אני כותב בהודעה:
חזרתי מפעילות במועצה לעלטה המוחלטת שבקיבוץ וללא יכולת להתקשר בגלל פגיעת רקטות בקווי מתח. אי אפשר לישון בגלל ההפגזות שלא פוסקות. זמן ממושך היינו מסוגרים עקב חדירות של מחבלים לאזורנו. באופן כללי, רמת המתיחות באשכול גבוהה מאוד עקב חדירות מחבלים ומנהרות רבות שמתגלות ליד היישובים. האוכלוסייה צמודת הגדר שחוקה כי היא שוהה באזור קרבות עם ריח של אבק שריפה ושריקות פצמ"רים מעל לראש וללא כל התרעה. אחד מבני הקיבוץ, חייל, נפצע היום. החרדה לגורל החיילים גבוהה מאוד ורבים מאיתנו חווים זאת ברמה האישית. בחיבור בין יום ולילה העייפות והתשישות גורמים לי להתבלבל בין המראות והקולות מעבר לחלוני לבין הנצפה במסך הטלוויזיה. אומרים על החמאס שהם חופרים, נראה לי שנדבקתי…
"מה נעשה בעצם אתמול: 20 פניות לאתר דחק; מפגש עם עשר רכזות חינוך לעיבוד חוויות והתארגנות מחודשת; מפגש עם שש סייעות מהחלוציות; קשר עם שני שפ"חים בצפון לסיוע שלהם בהתערבות עם ילדים מאשכול ששוהים בצפון; ביקורים במערכות החינוך במספר יישובים מחוץ לאזור, כשיש חשש לחזור לאזור לחרדת המנהרות הלא פתירה בינתיים; שותפות בדיונים ובישיבות חתך במכלול חינוך וטיפול באוכלוסייה כרגיל.
מהשבוע הבא נפעיל את המטפלים באופן מאורגן, שיגיעו יותר אל היישובים ואל הפזורה למי שזקוק לכך או באופן יזום. בנוסף, נדאג לחיזוק המטפלים בשיחות קבוצתיות ואישיות וגם לעיסויים למעוניינים. בתקווה לימים טובים ותהיו חזקים, יזהר."
אני אומר לעצמי שהגזמתי קצת באורך התיאור (ומקצר חלק מהדברים), אבל מבין את הצורך שלי לשתף את אחיי לצרה במציאות ההזויה שאני חווה ומתקשה לעכל. ראשי סחרחר מעייפות ומדריכות יתר, כאב גרון טורדני לא מרפה ממני כבר שבועיים. אני קשוב מאוד לנעשה בחוץ – איני יודע אם אני מדמיין או אכן שומע קול צעדים מחוץ לביתי, טרטור של מסוק, זמזום מעצבן של מזל"ט, שאון קבוע ומבהיל של ירי תותחים, קול חליצת בקבוק שמבשר שיגור פצמ"ר מרצועת עזה ואחריו הקול המתכתי המצמרר שקורא "צבע אדום" ומיד בעקבותיו קול נפץ עמום, מרוחק מעט. ושוב צבע אדום ושוב קול נפץ מרוחק. על מסך הטלוויזיה מופיעות בזו אחר זו ההודעות הכתומות המתריעות על אזעקת צבע אדום, הפעם בעין השלושה–נירים ובאתרי נפילות אחרים בדרום. לעצמי אני אומר שהחמאסניקים התעוררו הבוקר מוקדם לעבודה ואחר כך אני נרדם מותש, אך שוב מתעורר בבהלה לקול שריקת טיל שנורה ממסוק ומשמיע קול נפץ אדיר.
אין עדיין תגובות