מרס 1943 אדר א', תש"ג באירופה משתוללת מזה ארבע שנים מלחמה איומה, מלחמה הסוחפת אליה כמעט את כל העולם: מלחמת […]
פרק ראשון
בבית הספר הריאלי שבמרומי הר הכרמל ישבו תלמידי כיתה ט' שנייה ונאבקו בתרגילי המבחן במתמטיקה. עשרים דקות חלפו מאז כתבה המחנכת ניצה את התרגילים על הלוח ואף תלמיד עדיין לא הצליח להשלים אף לא רבע מהפתרונות. המבטים ששלחו עשרים תלמידי התיכון זה אל זה היו מבטי ייאוש ובקשת עזרה.
"אוף!" נפלטה קריאה מפיו של חגי, התלמיד המצטיין של השכבה, "מורתי, נורא קשה!"
"נכון!" הצטרפו אליו עוד ועוד תלמידים, "זה לא בסדר, המורה נותנת חומר שלא למדנו!"
"אני מבקשת שקט!" קטעה אותם ניצה בר–יוחאי, המורה לחשבון, בקולה הסמכותי התקיף, "אם הייתם מתכוננים כראוי הייתם יודעים. עברנו על כל החומר בכיתה."
רחש של אי הסכמה עבר בין התלמידים אך ניצה הרימה יד והִסְתה את כולם במבטה הקשוח: "נא להמשיך! אני לא אתן לסיים לאחר הצלצול. אני לא אתחשב במי שלא יגמור בזמן. ואין מועד נוסף!"
הכיתה נאנחה. התלמידים הביטו לכל עבר אך אף תלמיד לא רמז שיש באמתחתו מידע שאותו יוכל לחלוק עם האחרים. סֵמֶל בית הספר – משולש כחול שעליו מוטבעות המילים: הַצְנַע לֶכֶת – היה תפור לכל ילד על חולצתו התכולה. סמל זה היווה מעין מחסום של כבוד, 'אות מסדר המוסר' – תזכורת המרחיקה הרהורי העתקה. התלמידים הרכינו את ראשם אל הדף, כססו את ראשי העפרונות ושקעו עמוק אל תוך הדפים המשובצים. המורה לחשבון המשיכה לעבור בין הטורים, רוכנת מדי פעם ומתקנת תיקון קל למי שלא העתיק נכון מהלוח או טעה בחיבור פשוט של 37+68, מה שגרם לו להיתקע בהמשך. כשהגיעה לשורה האחרונה נעצרה ליד שולחנו של רמי הופמן, התלמיד החדש, שישב לבדו בשולחן, והביטה בו במבט חמור.
"מה זה?" שאלה ונטלה בידה גזיר עיתון בשפה האנגלית שעליו שורטט תשבץ, כשהוא כמעט מלא, "זה מה שאתה עושה במקום להמשיך במבחן? פותר תשבצים?!"
רמי, תלמיד שמנמן, מנומש וממושקף הביט במורה במבט תמה כאילו שאל, 'מה לא בסדר במה שאני עושה?'
המורה ניצה בחנה היטב את פניו ולא יכלה שלא להתרשם מהתבונה ומהחינניות שהם הביעו.
"סיימתי," לחש, והגיש לה את דף המבחן המלא.
"סיימת את הכול?!" שאלה כלא מאמינה.
"כן," ענה, והנמיך את קולו כדי לא למשוך את תשומת לב התלמידים, "לא רציתי לעצבן אותם, אז עוד לא הגשתי."
המורה למתמטיקה נטלה את המבחן ועברה על כל עשר השאלות. ככל שהתקדמה בבדיקה, כן הלכו ונפערו עיניה. אף לא שגיאה אחת, אף לא מחיקה אחת; המבחן היה נקי ומושלם. רמי נהנה לראות את הפתעתה. התלמידים שעמלו על המבחן הסתובבו וניסו להבין מה מתרחש שם בשולחן האחורי, מה קורה בין המורה לילד החדש שעדיין לא התחבר עם אף ילד ובקושי ידעו את שמו.
"אבקש להמשיך!!" קראה המורה ניצה בקול, "זה לא עניינכם. אני מזכירה לכם, עוד חצי שעה הצלצול."
ניצה רמזה לרמי לבוא אחריה אל השולחן שליד הלוח והנמיכה את קולה: "אתה סיימת את המבחן בעשר דקות?"
"כן," ענה רמי, "אבל לא תכעסי מורתי אם אגיד לך שמצאתי שיש עוד שתי דרכים לפתור את התרגילים? ובאחד מהתרגילים יש אפילו שגיאה."
"מה?!"
"הנה, תראי," ענה, והחל לרשום את הפתרון הנוסף.
המורה ניצה חשה שהרקות הולמות בה בקצב לא מוכר. היא, המתמטיקאית המצטיינת שנבחרה מבין עשרות מועמדים ללמד בבית הספר הריאלי היוקרתי, זה אשר שמו יצא למרחוק, ניצבת נזופה לפני תלמיד בן שלוש–עשרה שמוכיח לה כי יש שגיאה בתרגיל שהיא חיברה למבחן? היא, שהביסה את מיטב גאוני כיתתה בכל מבחן? היא, שסיימה את הטכניון בהצטיינות יתרה?
ככל שבדקה את רישומיו של רמי כן הבינה שהפעם היא מובסת. הנער צודק. הפתרון שלו נכון, מעניין, ויותר מכל – יצירתי! היא הביטה בו ולא מצאה מילים.
"אני המומה!" לחשה, "מאיפה?"
"מבתוכו!" חייך חיוך קל, וסימן עם אצבעו על הראש, "זה קיים, וצריך למשוך החוצה."
"אז בינתיים פתרת תשבץ?" שאלה בטון של 'אני לא מאמינה'.
"כן."
"באנגלית?"
"כן. מה ההבדל?"
"אני רואה שכמעט סיימת אותו. מתי התחלת?"
"אחרי שגמרתי את הבחינה."
"טוב," לחשה, "חזור למקומך, ובתום השיעור גש יחד איתי למנהל."
כעבור חצי שעה נשמע דנדון חזק של פעמון יד. התלמידים קמו במלמולי התמרמרות.
"לא הספקתי כלום!"
"המורה, עוד חמש דקות!"
"תני לנו גם את ההפסקה!"
"לא בא בחשבון!"
"מורתי!! מורתי!"
"ב…בסדר," נעתרה המורה להפתעת כולם, "עוד עשר דקות."
כולם חזרו במהירות למבחן ושבו להתעמק בדפים שלפניהם.
המורה ניצה הזמינה את רמי להצטרף אליה לצעידתה במסדרון הארוך ושניהם נכנסו לחדר המנהל, דוקטור בירם, איש מהודר, כסוף שיער ובעל מבט רציני וחמור.
"כן, מה העניין?" שאל המנהל והביט על שניהם במבט סקרני.
"את המבחן הזה הוא סיים תוך עשר דקות," אמרה המורה ניצה, במין תרעומת מהולה בגאווה.
המנהל הביט במבחן שהמורה הגישה לו, עלעל ביומנו האישי, הסיר את משקפיו ואמר במבטא יקי של יוצאי גרמניה: "אז אתה הילד החדש. אני רואה שקפצת כיתה. עברת מבית הספר היסודי בת–גלים ישר לכאן. בן כמה אתה בדיוק?"
"שלוש–עשרה וחצי."
"מה אתה אומר! ואת זה סיימת תוך עשר דקות?"
רמי לא ענה. הוא כבר היה רגיל לקריאות ההתפעלות מאנשים שהתעלפו מהמהירות שבה פתר בעיות בחשבון וחשבו שהוא ילד מחונן או גאון או עילוי. הוא באמת לא הבין על מה המהומה. המספרים פשוט דיברו אליו, האירו לו את הפתרון. לא צריך לשם כך להיות מי–יודע–מה; בינו לבין עצמו ידע שבעצם אפילו משך את הזמן. לו היה בתחרות אמיתית היה מסיים את המבחן בשבע דקות.
"ובזמן הנותר," אמרה המורה, והניחה לפני המנהל את גזיר העיתון, "הוא פתר איזה תשבץ מוזר."
המנהל עיין בשרטוט המשובץ דקות מספר, כיווץ את גבותיו ולבסוף שאל את הילד שעמד מולו: "מה זה התשבץ הזה? אין לי מושג אפילו מה השאלות האלו אומרות."
"אה," חייך רמי הופמן, "זה לא תשבץ רגיל, זה תשבץ היגיון. השאלות הן מתוחכמות וטריקיות כאלו."
המנהל הרכיב את משקפיו וקרא את ההגדרה באנגלית: "'כלי כתיבה מבית הנבחרים [4 אותיות]'. אין לי מושג מה זה." הוא שלח מבט אל המחנכת ניצה.
ניצה סידרה את פקעת השיער שמאחורי עורפה, כיווצה את מצחה אבל לא הוציאה מפיה כל מילת תשובה.
"lord," אמר רמי.
המורה ניצה והמנהל הביטו ברמי במבט שואל.
"לורד הוא גם סוג של עט וגם חבר בפרלמנט האנגלי."
"נכון!" קראו השניים פה אחד בעיניים בורקות, "זה מעניין."
"בוא ננסה עוד אחד," אמר המנהל, נלהב כולו מהפתרון המתוחכם: "'שמענו על עץ קדוש לכוכבי הקולנוע [9 אותיות]'."
היה שקט. דוקטור בירם והמחנכת ניצה הביטו ברמי בשאלה.
" HOLLYWOOD !" ירה רמי באדישות, בטון שהבהיר שזוהי הגדרה קלה ביותר.
"הוליווד?!" שאלו שניהם יחד.
"כן. HOLY זה קדוש, WOOD זה עץ, והוליווד זו ממלכת כוכבי הקולנוע."
"ברור," אמר המנהל, בהתפעלות, "אבל למה 'שמענו'?"
"זה מין קוד מוסכם בין פותרי תשבצי היגיון," ענה רמי, "שהמילה נכתבת קצת אחרת אבל נשמעת אותו דבר; במקרה הזה HOLY כותבים ב–L אחת ו– HOLLYWOOD בשתיים, אז מציינים את זה כ"שמענו ש…'."
המנהל וניצה הביטו המומים זה אל זה.
"תשמע!!" אמר דוקטור בירם, "זה מדהים. ועוד באנגלית! למה לא בעברית?"
"כי אין בעברית. באף עיתון עברי שאני מכיר אין תשבצים כאלה. אבא שלי מקבל פעם בשבוע את הדיילי טלגרף – וככה התחלתי."
"כמה זמן אתה פותר תשבצים כאלה?"
"מגיל שמונה בערך."
"ומאיפה הידע המושלם הזה באנגלית?"
"הורי הם יקים, עלו מגרמניה."
"כמוני," צחק המנהל.
"באמת?" נבהל רמי, "אני מקווה שלא פגעתי בך."
"לא לא. אני רגיל. אתם הסברס צוחקים עלינו, על היקים. לא נורא. אז מאיפה הוריך?"
"מברלין. הם עלו לארץ ב–1933 אבל לא הצליחו ללמוד עברית, אצלנו בבית מדברים רק גרמנית. הם לא מנסים אפילו לדבר עברית. גרמנית היא כמעט שפת האם שלי; אז כדי שלא אבין את הסודות הם עברו לאנגלית. מהר מאוד גילו שאני מבין גם אנגלית, ואפילו יותר טוב מהם. אבא עובד במערכת העיתון פלשתיין פוסט ומקבל את כל עיתוני החוץ, וככה התחלתי לפתור את התשבצים בדיילי טלגרף."
"תשמע, זה מעניין בצורה לא רגילה. אכפת לך לתת לי גם לנסות?" שאל המנהל וחיפש ערך שעדיין לא נפתר.
"בסדר," חייך אליו רמי והתרווח בכיסאו, "אני אביא לך את התשבץ הבא. את זה אני מתכוון לשלוח למערכת העיתון בלונדון. תראה מה כתוב למטה."
המנהל קרא:
תחרות תשבצים
הצלחת לפתור תוך שתים–עשרה דקות?
שלח את הפתרון למערכת ותוזמן למבחן נוסף.
הפרס: 20 לירות שטרלינג.
"שמע, זה סכום עצום! בערך שתי משכורות שלי!" התפעל המנהל, ועיניו התרחבו.
"נכון, "חייך רמי, "אני שולח אותו עוד היום."
"אבל זה בלונדון," אמרה המורה ניצה.
"אז מה?" חייך רמי, "לא מפריע לי."
לפתע נשמע הצלצול לסיום ההפסקה. רמי קם ופנה לצאת מהחדר. המורה ניצה עצרה אותו והגישה לו את המבחן. "קח. גמרתי לבדוק אותו, אם היה מה לבדוק…"
רמי הביט בתחתית הדף וקרא: מצוין
[רק מפני שאין ציון גבוה יותר].
iziz2007 – :
פרט "קטן" ומעצבן בתקציר "על הספר"
" גרמניה, איטליה ויפן – כנגד בריטניה, אמריקה ורוב ארצות אירופה"
איזה קטע: אמריקה ובריטניה ניצחו את הנאצית – מצחיק נורא!