ערך אישה

התמוטטות פיזית מביאה את מוטי למשבר רוחני שמאלץ אותו להתעמת עם דרך חייו בחיפוש אחר תשובות לשאלות היסוד של החיים. מורה רוחני שהוא פוגש "באקראי" מנחה אותו לדרך חדשה שדורשת ממנו מאמץ מתמיד ובלתי נלאה לשינוי בחיים ובמיוחד בגישתו המזלזלת וחסרת הסבלנות כלפי אשתו וילדיו למען חיי משפחה טובים יותר. "ערך אישה" הוא סיפור עתיר השראה, המבוסס על חייו האמיתיים של המחבר בעקבות הנס שאירע לו וההתפכחות הכואבת שבאה בעקבותיו. הספר ממזג בין חכמה רוחנית נצחית הנשענת על הדת היהודית לבין עקרונות הצלחה בני זמננו, וטיפים מעשיים לחיי זוגיות טובים יותר.

מקט: 1-620-1

סקירה על הספר בבלוגיה

עמוד הפייסבוק

פרק 1: האבן פגעה בראשי בדיוק מעל הרקה השמאלית. הראש עף ימינה, וזרם חזק של דם חם החל לזלוג לאורך הלחי שלי בקצב הולך וגובר. הרגשתי כאילו הראש שלי התפוצץ למיליון רסיסים קטנים. זאת הייתה אבן צור קשה, בגודל אגרוף של גבר, שחדרה דרך החלון הצדדי של הרכב שבו נסעתי במהירות ממוצעת של 80 קמ"ש, כך שאפקט פגיעת האבן לדברי הרופאים היה משול לפגיעת פגז קטן בתוספת נכבדה של זכוכיות – תרומת החלון הצדדי לאירוע – ישירות לתוך הראש.
למרות הפגיעה הקשה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה לצאת לחפש את הערבי שזרק עלי את האבן. התקופה הייתה תקופת ה"אינתיפאדה" בסוף דצמבר 1994, והערבים זרקו אבנים, בלוקים, בקבוקי תבערה ומכל הבא ליד על כל מי שעבר קרוב אליהם. עצרתי את הרכב ופתחתי את הדלת, ולאורה הקלוש של מנורת הרכב שנדלקה, ראיתי שהדם נזל לחולצה, למכנסים, לגרביים, ולכיסא הנהג, ניתז על כל לוח המחוונים, והגיע גם לזכוכית הקדמית.
בשלב זה הבנתי שכנראה נפגעתי באופן די קשה, וכדאי לי להגיע מהר לישוב שלי לקבלת טיפול. הגעתי לשער הישוב, וכנראה שנראיתי כל כך מזעזע שהשומרת שראתה אותי פשוט התעלפה. למרבה האירוניה, הייתי אני זה שנאלץ לעזור לה שתשוב לעשתונותיה, כך שברגעים הראשונים עסקתי בהערתה מעלפונה, ובטון רגוע הסברתי לה שנפגעתי ושאני זקוק לעזרה.
סירנת האמבולנס פילחה את הלילה, והפרה את שלוות אנשי הישוב, ובתוך דקה אסף אותי האמבולנס מהשער, למול המראה של השומרת המשתאה, נבלענו בנסיעה מהירה וצווחנית, אל הלילה האפל בדרך לבית החולים.
"מה שמך ואיך אתה מרגיש?" שאל אותי יגאל החובש בעודו מנסה לבדוק כמיטב יכולתו את עוצמת הפגיעה, המלאכה לא הייתה קלה, שכן הפצע הענק שנפער בראשי לא הפסיק לדמם לרגע, והיה קצת קשה לראות מה קורה מתחת לכל רעמת השיער השחורה שלי, שכעת הייתה אדומה בחלקה ודביקה מהדם ומלאה בחלקיקי זכוכית שעפו לכל עבר וגם חדרו לראשי עם התרסקות השמשה הצדדית במכוניתי.
"מוטי," עניתי, "מוטי לוי, ואני מרגיש בסדר." יגאל הסתכל עלי בעיניים מלאות רוך ודאגה, וקצת התקשה להאמין שלאור כזו פציעה קשה באמת הרגשתי בסדר כפי שטענתי.
"יש לך סחרחורות או בחילה?" שאל בטון מודאג.
"לא, אין לי לא סחרחורת ולא חשק להקיא ואפילו לא כואב לי." עניתי לו.
"אני מבקש ממך מוטי, עוד כמה דקות אנחנו מגיעים לבית החולים, אל תירדם גם אם יש לך חשק, זה חשוב מאוד, בסדר חביבי?"
הנהנתי בראשי בהסכמה והרגשתי עד כמה היה יגאל אדם שאכפת לו מהזולת, חשתי שאני בידיים טובות, אבל יחד עם זה הרגשתי שכנראה הפציעה הייתה חמורה משחשבתי, מכיוון שנהג האמבולנס נסע כל הדרך כשהסירנה לא מפסיקה לצווח, וגם רמזורים אדומים לא האטו את דהירתו בדרך לבית החולים.
לאורך כל הנסיעה לא יכולתי להפסיק לחשוב ולו לרגע מה להגיד לאשתי חנה, או ליתר דיוק איך לספר לה על הפציעה, מכיוון שהיא מסוג האנשים, שדי להם לראות טיפת דם אחת כדי להתעלף, ופעם אחת בלילה באמת הספיקה לי.
לבית החולים הגענו מהר מאוד הודות לנהיגה המהירה והמיומנת של נתי, שכל כמה דקות שאל את יגאל שהיה לידי מה מצבי והאם אני ער, והוא פשוט לא האמין שאני זה שענה לו ואמר לו שלא ידאג ושהכול בסדר איתי. כך שהנסיעה עברה מהר, במין הרגשה של שלווה, כשלכל אורך הדרך לבית החולים אורות פנסי הכביש מרצדים מול עיניי.
נתי דאג מבעוד מועד לעדכן את בית החולים על זמן ההגעה שלנו, כך שכשהאמבולנס הגיע לפתח בית החולים, האלונקה כבר חיכתה לי, ומיד הורידו אותי מהאמבולנס ובזהירות רבה הובילו אותי לחדר המיון של בית החולים, כשטיפות דם משאירות סימנים על הרצפה, כמין תזכורת לאירוע שחוויתי.
הרופאים בחדר המיון התרוצצו מחולה אחד למשנהו, מנסים לטפל בכולם, אך היחס הנמוך בין כמות הרופאים (אשר ברובם היו מתמחים צעירים שלא תמיד יודעים מה לעשות) לבין כמות החולים, אשר כל דקה שעוברת נראית להם כנצח, גרם להתגברות גניחות הכאב, וצעקות העזרה מצד החולים ובני משפחותיהם הדואגים, שניסו בכל דרך להרגיע את אהוביהם.
הרופא הגיע אלי לבדיקה ראשונית. "שלום, אני ד"ר מחמוד, ספר לי בבקשה מה קרה?"
"איזו אירוניה," חשבתי לעצמי, "נפגעתי מזריקת אבן מידי ערבי, והרופא שאמור לטפל בי גם ערבי. שני צדי המתרס: מחבל מצד אחד, ורופא מצד שני…" מחשבותיי נקטעו על ידי הדיווח הרפואי המתומצת של יגאל החובש.
הרופא שרבט כמה הערות בגיליון הרפואי שלי, ונתן הוראה חד משמעית לאחיות המשמרת לנקות את אזור הפגיעה שלא הפסיק לדמם לרגע ולשטוף עם נוזל ניקוי מיוחד את הפתח הענק שנפער בצד השמאלי של ראשי. כל זאת כדי לנסות ולנקות היטב, עד כמה שאפשר, את כל שברי הזכוכיות אשר חדרו לראשי, וכך גם לנסות ולהעריך את חומרת הפגיעה. נתי ויגאל נשארו איתי כעשר דקות בחדר המיון כדי לתת לי חום, אהבה, והרגשה של נוחות, עד אשר נשמעה הקריאה במכשיר הקשר של נתי לצאת לדרך לטיפול באשה שכרעה ללדת. הוא הסביר לי במבט מתנצל שהם חייבים לזוז והם "מה זה מצטערים שהם לא יכולים לסייע לי יותר."
לפני צאתם לקח נתי סמרטוט רטוב וניגב ככל האפשר את הדם מראשי, ולאחר מכן גם את כל הדם שניגר על הרצפה. לפי הבעת פניו ראיתי את דאגתו מכמות הדם שאני מאבד, אך מפאת הוראות הרופא המטפל, לא היה ניתן לעשות דבר מלבד להשכיב אותי בתנוחה שתסייע ליפה האחות למלא את תפקידה בשטיפת האזור הפגוע כמצוות ד"ר מחמוד.
יפה, אישה צעירה בשנות השלושים לחייה, ממוצעת קומה עם שיער צבוע בבלונד עדין ועיניים ירקרקות בעלות מבט רך, ניגשה אלי, חייכה, שאלה לשלומי וביקשה כמה פרטים מזהים עלי, ולאחר מכן ביצעה את תפקידה בצורה מעוררת הערכה. נראה היה כי היא באמת מקדישה את מירב המאמצים לגרום לי להרגיש בנוח, ולבצע את תהליך הניקוי בצורה הכי עדינה ואיטית, כדי שחלילה לא תכאיב לי. תוך כדי תהליך הניקוי הסתכלתי וראיתי שהיא נראית חסרת מנוחה מהמראה שנגלה לעיניה.
"הפציעה קשה?" שאלתי אותה.
"אני לא יודעת, אני לא רופאה. בטח יצטרכו לצלם אותך כדי לבדוק את עומק ועצמת הפגיעה, ואז נהיה יותר חכמים." ענתה לי בסבר פנים יפות שנועד להסתיר את מה שבאמת חשבה על הפציעה שלי.
רק חלק קטן מנוזל הניקוי הצליח לחדור אל הפצע הפעור בראשי, ובעוד הנוזל ניגר על פניי, על המיטה ומטפטף על הרצפה, לא יכולתי להפסיק לחשוב על אשתי וילדי שלא יודעים מה קורה איתי, אך משום מה הייתי רגוע ואדיש בצורה מוזרה שלא הייתה אופיינית לטבעי.
יפה סיימה לנקות את הפצע וניגשה לקרוא לד"ר מחמוד לחזור. הוא הגיע לאחר כמה דקות ונראה שהמראה שנגלה לפניו מאוד לא מצא חן בעיניו, והוא נתן הוראה לשלוח אותי לצילום גולגולת, מבלי לתפור אותי, כי רצה לוודא שכל הזכוכיות אכן נשטפו החוצה. יפה הפנתה את תשומת ליבו לאיבוד הדם המסיבי שלי, ושאלה אם הוא חושב שאולי אני צריך לקבל עירוי דם. לאחר הרהור של רגע השיב בשלילה לשאלתה. ליפה לא נותרה ברירה אלא לחייך אלי ולשאול אותי אם אני מרגיש סחרחורת או חולשה, וכשעניתי לה בשלילה נראה היה שהוקל לה, והיא רק הביאה לי מים והרטיבה את שפתי. "ממש אחות רחמנייה" חשבתי לעצמי.
לאורך כל הדרך לחדר הצילום, עברנו מספר מסדרונות ארוכים, שקטים, וקרים, וגלגלי המיטה שלי השמיעו חריקות וצפצופים שנשמעו היטב בגלל השקט ששרר באולמות הריקים מאדם, העובד, שלשמו לא שאלתי אפילו, הודיע לטכנאי הרנטגן שאני מחכה לצילום והשאיר אותי בחדר. כמה דקות לאחר מכן נכנס הטכנאי לחדר הצילום וניגש למקם אותי מול המצלמה. בעודו עושה זאת הרגיש כי הוא מתבוסס בשלולית דם שניגרה על הרצפה והוא צעק לעבר העובד "מה קורה פה לעזאזל? כל הרצפה מלאה בדם!" העובד הסביר לו שאלה ההוראות של ד"ר מחמוד, עקב החשש להיוותרות שיירי זכוכית בתוך הגולגולת. הטכנאי חזר לעמדת הצילום שלו, וביצע את עבודתו תוך רטינות על ההוראה המוזרה, ועל כך שיצטרך לנגב את הדם לאחר שאעזוב את המקום.
האמת, לא עניין אותי העובד ולא הטכנאי, רציתי פשוט לישון כי זו הייתה שעת לילה מאוחרת, וכנראה שבין יום העבודה הארוך שהיה לי ואיבוד הדם המסיבי, רציתי לעצום את העיניים ולהתעורר בריא ושלם למחרת יום הבלהות, וללכת לעוד יום מתיש של עבודה, אבל נזכרתי ששמעתי פעם שכשיש פגיעת ראש אסור להירדם מחשש שתשקע לתרדמת.
סדרת הצילומים הסתיימה, ובעוד העובד מוציא אותי מחדר הצילום, הספקתי לראות את שלולית הדם שנותרה במקום שבו מיטתי עמדה. העובד החזיר אותי לחדר מיון, שם המתנתי לרופא שיגיע עם התוצאות כדי לדעת סוף כל סוף מה קורה איתי. נדמה היה כאילו השעון עמד מלכת וכל אחד טרוד בעיסוקו ומצבי לא ממש מעניין אף אחד.
ד"ר מחמוד הגיע אלי לאחר זמן מה, ומכיוון שאיבדתי את חוש הזמן לא ממש ידעתי כמה זמן אני מחכה לו, וגם לא היה כל כך אכפת לי למען האמת. הוא הישיר את מבטו אלי ובפנים חמורות סבר אמר לי כי הפגיעה שלי קשה והאבן חדרה עד הגולגולת, אבל למרות שלא ברור לו כיצד, הגולגולת שלי לא נשברה ואפילו לא נסדקה. אצטרך לקבל תפרים פנימיים ותפרים חיצוניים לא מעטים, והוא מקווה ששטפי הדם בראשי לא יהיו חמורים. יכול להיות שיצטרכו לנקז לי דם מהגולגולת להפחתת הלחצים הפנימיים בראש, ובכל מקרה אצטרך להיות במעקב לאורך הרבה זמן אצל מומחה ראש ורופא המשפחה שלי. נקודה חיובית אחת הייתה באבחון של ד"ר מחמוד, שהוא לא מצא סימנים לשיירי זכוכית נוספים בראש. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות לשמע ההערה האחרונה. נראה כאילו אני עומד בפני תקופה ארוכה וקשה, כאשר חיי תלויים על חוט דק וכל עתיד המשפחה שלי לוט בערפל…
הוא שרבט את מסקנותיו בכתב מקושקש שרק אחיות ורופאים יודעים לקרוא והעביר את הפיקוד לכירורג התורן.
השעה הייתה 11 בלילה. רוני הכירורג פיזם שיר שאני לא מכיר בעודו תופר לי את הראש, ונראה כאילו זה סיפור שאינו נגמר.
"מה קורה? כמה תפרים אתה עושה לי?"
"מי סופר? אני אגיד לך בסוף, אני מבטיח."
הוא הרגיע אותי מעט, ואמר לי שהוא כבר מסיים. כאשר סיים כעבור דקות ארוכות ובדק את התפרים, התקמט מצחו במין סימן שאלה כאילו משהו לא היה ברור לו. "סיימתי את התפירה, יש לך חמישה תפרים פנימיים, ועשרה חיצוניים." לא שאלתי מה זה אומר כי פחדתי לשאול, והוא המשיך, "זה מדהים, האבן פגעה לך סנטימטר מעל הרקה השמאלית!"
"למה הכוונה?" לא יכולתי להתאפק מלשאול.
"מה זאת אומרת מה הכוונה?" הוא ענה בחיוך, "אתה יודע שאם היא הייתה פוגעת בך סנטימטר אחד יותר נמוך היית מת? ממש מוזר…" מלמל.
"זה רק מקרה" אמרתי. באותו רגע ממש לא עניינו אותי התיאוריות הרפואיות שלו, וכל רצוני היה שיסיים כבר את עבודתו כדי שאוכל להתקשר לאשתי חנה, שבוודאי כבר יוצאת מדעתה מדאגה.
לאחר שיפה האחות החזירה אותי למקומי "הרגיל" בחדר המיון, ביקשתי שתאפשר לי להתקשר ולהודיע לחנה על מצבי. יפה הבינה היטב את הצורך בטלפון הזה, ועזרה לי לקום מהמיטה כדי להוביל אותי לטלפון הסמוך. בדרכי לטלפון עברתי ליד מראה שהייתה מוצבת בחדר האחיות והמראה שהתגלה לעיני לעולם לא יישכח. הדמות שהשתקפה במראה הייתה של מונגולואיד, לא פחות ולא יותר. פנים נפוחות לחלוטין, כשהעין השמאלית נפוחה ונוטה כלפי מטה, החלק השמאלי של ראשי, שהיה נפוח כמו בלון, היה מגולח ומעוטר בצלקת ארוכה מלאה בתפרים, וכל אזור הפנים שלי נראה כמין קריקטורה מזעזעת, מעוטרת בצבעים כחול, אדום, ושחור. רגעים ארוכים חלפו עד שעיכלתי שהקריקטורה הנגלית לי במראה היא אני. מיאנתי להאמין שכל זה קורה לי ומבלי יכולת לשלוט בעצמי פרצתי בבכי. יפה החזיקה אותי שלא אמעד ואפול חלילה, והמשיכה להוביל אותי בדומיה לעמדת הטלפון הקרובה.
הרגעתי את עצמי לפני שחייגתי לביתי. הלב שלי פמפם כמו מטורף, והרגשתי את הלחץ במיוחד מעל הרקה השמאלית, כאילו היא עומדת להתפוצץ ורק התפרים עוצרים את הדם מלהתפרץ החוצה.
כששמעה את קולי פרצה חנה בבכי של הקלה, ומיד שאלה "איפה אתה? מה קורה אתך, אתה בסדר?" כאילו חיכתה להתבדות מההרגשה הרעה שהייתה לה. בטון הכי רגוע שיכולתי לשוות לקולי הסברתי לה מה קרה, ושאני כבר כמה שעות נמצא בבית החולים. שמעתי רק "אני באה " והטלפון נדם.
עד לבואה של חנה ניסיתי לסדר לעצמי דמות אנושית ככל שיכולתי, אך לצערי כל מאמציי עלו בתוהו. נראיתי זוועה על כל המשתמע מכך, כשכעת גם כמה כתמים של דם קרוש בצבצו מהתפרים בראשי. יפה אמרה שזה נורמאלי לאחר פגיעה שכזאת, ואני חשבתי שזה הרע במיעוטו. ידעתי שחנה תזדעזע כשתראה אותי. פעם נחתכתי בידי בזמן הבישול, ודי היה בטיפת הדם הראשונה כדי שתהיה חולה יומיים מזה, אז מה יהיה כשתראה אותי כעת? לא רציתי לחשוב על זה עדיין.
ראיתי את ארשת פניה של חנה כשהתפרצה לחדר המיון. פניה היו לבנות כסיד, כשקמטים של דאגה עמוקה עוטרים את מצחה היפה. בעוד עיניה תרות אחרי, התקרבתי אליה באיטיות כדי שתבחין בי. גם לה נדרשו כמה שניות להבין שהברווזון המכוער שעומד לפניה זה בעלה. דמעות בצבצו מעיניה הירוקות והיפות, אך היא לא יכלה להוציא הגה מפיה. התחבקנו בדומיה, והיא בעדינותה הרבה נזהרה לא להכאיב לי.
קיבלנו את מכתב השחרור מבית החולים, בתוספת הפניה להגיע למחרת גם למרפאת עיניים לבדיקת הראייה, שכן, בנוסף לכל הצרות העיניים שלי שרפו מאוד, וכבר לא יכולתי לראות דבר מעבר למסך הדמעות שלא הפסיקו לרדת. לחנה ניתנו עוד אזהרות כאלה ואחרות כיצד לנהוג בי במקרה זה או אחר אם והיה ויקרה… חנה ואני הודינו לכל האנשים שטיפלו בי בחדר המיון, וכולם איחלו לי רפואה שלמה. החזקתי בחנה כמו עיוור, עיני שרפו מאוד וכבר לא ראיתי דבר, ובאיטיות היא הובילה אותי לרכב.
כל הדרך חזרה לבית לא החלפנו מילה בינינו. היא הייתה מבולבלת, כאבה את כאבי, ולא רצתה להכביד עלי בשאלות. ואני, האיש שתמיד חשב שיש לו את כל התשובות, הרגשתי חסר אונים, מושפל, כואב ומודאג, מלא במחשבות שמתרוצצות בראשי ללא מענה. רק דבר אחד היה ברור לי: חנה הייתה חברה אמיתית. כזו שברגע של צרה תמיד תהיה לידך באש ובמים.
הגענו לבית קצת אחרי שתיים לפנות בוקר. לא היה לי אפילו כוח להתפשט, ופשוט השתטחתי על המיטה, מצאתי תנוחה שהרגשתי בה הכי פחות כאב ומיד נרדמתי.
כשעלה הבוקר, נכנסו שלושת ילדנו לחדר השינה. הבן הגדול שלנו, מייקל, היה כבר בן 14, ולירון וטליה היו בנות 10 ו-5, ולמרות שלא יכולתי לראות כמעט דבר בעיני הדומעות, הרגשתי את מבטיהם התמהים ננעצים בי. הם לא הבינו מה בדיוק הם רואים, ומי האיש הזה שדומה לאביהם. חנה לקחה אותם הצידה, והסבירה להם בצורה הכי עדינה שאפשר מה קרה לי, ובזריזות הכינה אותם לקראת עוד יום לימודים. שמחתי שהיו לי עוד כמה שעות כדי להכין את עצמי לקראת הסבר רגוע שיניח את דעתם של הילדים, והודיתי לחנה בליבי שהוציאה אותם מהבית במהירות שכזאת.
בדרך למחלקת העיניים בבית החולים לא חשבתי על גודל הנזק שנגרם לעיני עקב חדירת הזכוכיות, אלא על העסק. מזה עשר שנים היה לי עסק של מכבסות וניקוי יבש בשלושה מוקדים שונים. עבדתי מאוד קשה כל יום. ניצחתי על צוות העובדים, תיקנתי תקלות, רצתי לבנק, ולרואה החשבון, וביצעתי את כל הסידורים הרגילים שקיימים בעסק, וחנה גיבתה אותי. כאשר הייתי יוצא לסידורים, הייתה חנה נשארת כדי לפקח על העבודה, לקבל לקוחות, לענות לטלפונים, וכל דבר שהייתה יכולה לבצע, עד שהייתי מסיים את הריצות היומיות. אני נשארתי בעסק עד הסגירה ואילו היא הייתה נוסעת הביתה אל הילדים. ועכשיו מה יהיה? מה יקרה לעסק כשאני אינני? האם הוא יתפקד? יתפרק? אולי הוא יושבת? הרי אני המנהל וחנה רק עוזרת לי. היא לא יודעת באמת כיצד העסק הזה פועל…
"לאן אדוני?" שאל השומר.
קו המחשבה שלי נקטע באופן פתאומי ולרגע לא ידעתי מה לענות. "למחלקת עיניים," ענתה חנה במקומי, "יש לבעלי בדיקה דחופה." השומר העיף בי מבט חטוף ומיד פתח לנו את שער בית החולים.
התור במחלקת עיניים היה ארוך מאוד, אך ברגע שהאחות ראתה את ההפניה של חדר המיון ואת מצבי, היא אמרה לנו שניכנס בלי תור מיד כשהרופא יתפנה. העיניים שלי שרפו כאילו מישהו שפך מיץ לימון לתוך עיניי, ומלבד צלליות וכתמי אור לא יכולתי לראות מאומה. לאחר זמן קצר קראה לנו האחות להיכנס, ותוך כדי שאני נאחז בידה של חנה פסענו באיטיות לחדר הרופא.
ד"ר כהן היה לא רק רופא נחמד, אלא איש מלא חוש הומור ובעל גישה חיובית לחיים מאין כמוהו. הוא ניגש אלי, שאל לשלומי והתעניין בפרטי המקרה. כששמע שנכנסו לי זכוכיות בעיניים ואני לא יכול לראות הייתה מין דממה שקצת הבהילה אותי, ואז הוא אמר "אוקיי, אז בוא נעשה הערכת נזקים" כאילו שזה היה אמור להצחיק או להרגיע אותי.
הבדיקה של ד"ר כהן נראתה ארוכה מהרגיל, אולי מכיוון שבמשך כל זמן הבדיקה הלם ליבי בקצב מהיר מאוד. לאחר כמה דקות הוא סיים את בדיקותיו. "הסיבה שאתה לא רואה היא שזכוכיות ואבקת זכוכיות נכנסו לך לעיניים וחתכו אותך בכל גלגל העין, לכן העיניים שלך דומעות כל כך, אבל לפי דעתי המקצועית הראייה שלך לא נפגעה, ובעוד כמה ימים, כשהמליחות שבדמעות תסגור את החתכים בעיניים, תוכל לחזור ולראות מחדש." פסק הרופא הסימפטי.
חנה ואני פלטנו אנחת רווחה והקלה.
"אבל יש כאן משהו מוזר," הוסיף ד"ר כהן, "למרות שהזכוכיות חתכו את העיניים, החתכים הם בעיקר על החלק הלבן של העין, ולא על החלק החום שהוא החלק החשוב יותר בעין".
"מה זה אומר?" שאלתי את הרופא.
"מה זאת אומרת?!" חייך, "אם הזכוכיות היו פוגעות בחלק החום כשם שפגעו לך בחלק הלבן, היית קרוב לוודאי מתעוור ".
ניסיתי להבין מד"ר כהן על מה הרעש הגדול.
"בשלושים שנה שאני מומחה לרפואת עיניים לא נתקלתי במקרה שכזה," אמר.
"אז במקרה זה קרה לי, ואני שמח שאוכל לראות בקרוב." אמרתי לרופא, הודיתי לו על הטיפול המסור והמהיר, ובאיחולי החלמה מהירה של הצוות עזבנו את החדר. שוב, בסבלנות אין סופית, לקחה חנה את ידי, הובילה אותי לרכב, ולקחה אותי הביתה.
בדרך הביתה התחלתי להרגיש סחרחורת והרגשתי שאני מאוד חם, הרגשה שאומתה על ידי המדחום מיד כשחזרנו הביתה. חשתי שפניי מתנפחות לסירוגין כתוצאה משטפי הדם שד"ר מחמוד דיבר עליהם בחדר המיון.
"הנה מתחילה החגיגה," אמרתי לעצמי. האמת היא שהעדפתי לא לדבר על זה, כי לא רציתי להדאיג את חנה, אבל היא מיד שמה לב והורתה לי לשכב לנוח, כך היא תוכל לטפל קצת בבית, ולהכין גם אוכל לילדים. רציתי לעזור לה, אך לא רק שלא יכולתי להיות לה לעזר, אלא הפכתי בעצמי לנטל כבד עליה, וחששתי שלעולם לא אוכל לתפקד טוב יותר.
התעוררתי לקול צלצולו הטורדני של הטלפון, ושמעתי את חנה מדברת עם אחד העובדים. אינני יודע כמה זמן ישנתי, אבל חנה הספיקה בזמן הזה לבשל, לרוץ לבדוק מה קורה בעסק, ולתת הוראות לעובדים שהבטיחו לה שיעשו מעל ומעבר כדי שהעסק ימשיך לתפקד כראוי ושלא תדאג. בדרכה הביתה גם עברה בסופרמרקט השכונתי כדי לקנות כמה מצרכים לבית, וכדורים להורדת חום בבית המרקחת השכונתי.
בימים הבאים לשמחתי, החלה הראייה לשוב אלי בהדרגה כפי שהבטיח הרופא, וזה היה אמנם סימן מעודד, אך מצד שני שטפי הדם בראשי הלכו והתגברו מיום ליום, ולא יכולתי שלא להיזכר בבת דודתי סילביה. עקב תאונת דרכים נגרמו לה כמה מכות יבשות בגוף וקריש דם קטן הפך לבעיה גדולה, ומקץ כמה חודשים הפכה למשותקת בחצי התחתון של גופה ולבסוף נפטרה מקריש הדם "הקטן" הזה.
הימים הבאים לא היו קלים עבורי, ועוד יותר קשים לחנה, שכן עקב הפגיעה, נאלצנו מלבד הסידורים הרגילים והבדיקות הרפואיות, גם לרוץ לרשויות הרווחה כדי לקבל את זכויותיי החוקיות כנפגע פעולת טרור, וזה היה דבר לא פשוט, כי זה הצריך המון המתנה וסבלנות. גם אצל סוכן ביטוח הרכב ביקרנו בעקבות הפגיעה ברכב. סוכן הביטוח לא זיהה אותי ברגע הראשון, וחנה עשתה לו סימנים שלא לשאול שאלות מיותרות. לא נשארנו הרבה זמן במשרדו כי התחלתי שוב להרגיש שלא בטוב, וחנה הייתה חייבת לחזור הביתה כדי לטפל בילדים.
מצב בריאותי הלך והחמיר. עקב ריבוי המקרים של התנפחות הפנים משטפי הדם, ועליית החום לעיתים תכופות יותר הרגשתי מאוד חלש וחסר אונים, הרגשה שלא הייתה מוכרת לי. תמיד חשבתי את עצמי לכל יכול, ושחלילה אם אעצור את סדר יומי הקדחתני העולם יעמוד מלכת, ופתאום אותה חנה ש"רק עזרה לי קצת" בעסק, עושה חלק גדול מהעבודה שאני עשיתי בעסק, ושום דבר "אינו מתפרק".
הייתי ממורמר, כעוס, מיואש, ומיותר להגיד שלא עניתי לאף טלפון, גם אם הייתה זו התנהגות מגעילה מצדי. פשוט לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שקיבלתי כזאת מכה, שנטרלה אותי כך שהייתי כל כך זקוק לסעד ותמיכה, ומכיוון שאני מטבעי כל כך קפדן וחסר סבלנות, והייתי רגיל שכל דבר יבוצע עכשיו ובמהירות, פתאום נאלצתי להבין שסיום כל התהליך הזה ייקח הרבה זמן, אם וכאשר יסתיים…
עשרה ימים נוספים עברו עלי במיטה. כנראה שעקב המכה האדירה שקיבלתי ואיבוד הדם המסיבי שחוויתי, פשוט לא יכולתי להרים את הראש מבלי להרגיש שכל החדר מסתובב סביבי. אפילו בשביל ללכת לשירותים נעזרתי בחנה כשאני מתנדנד כמו שיכור, וכשהייתי רוצה להתקלח הייתי יושב על כיסא בתוך המקלחת ובזהירות שוטף את עצמי, נזהר גם שלא להרטיב את הפצע בראש. על המראה בכלל לא הסתכלתי, פחדתי ממה שאראה.
ישנתי בממוצע 16 עד 18 שעות ביום, ממש כמו תינוק. הייתי מתעורר לזמן קצר, אוכל, שירותים, ונרדם חזרה. מייקל ולירון שהבינו מה קרה לי נכנסו מדי פעם לחדרי לראות מה מצבי, ואולי להחליף איתי מילה, אך נתקלו רוב הזמן באדם ישן, והיו עוזבים את החדר, מתכנסים בחדרם, ומדברים עלי ועל מה שקרה לי. טליה, לעומת זאת, הייתה קטנה מדי כדי להבין מה באמת קרה לי, והייתה נכנסת לחדר ומנסה לדבר איתי. כשלא הגבתי היא חשבה שזה חלק ממשחק שבו אני עושה את עצמי ישן, והיא ניסתה להפתיע אותי, אך כשראתה שאני לא משתתף במשחק, הלכה לשאול את אימא שלה "למה אני לא משחק איתה?". חנה סיפרה לה "שאבא קיבל מכה בראש ולכן הוא צריך לנוח בלי שיפריעו לו".
בעוד ששני הגדולים הסתפקו בהסבר הכללי של חנה ("אבן עפה ופגעה בו"), לטליה היו לא מעט שאלות כמו מתי אבא יתעורר? למה יש לו תחבושת על הראש? למה הראש נראה כל כך גדול? ועוד כהנה וכהנה. שאלות שחנה לא יכלה לענות לה לא רק כי לא רצתה לענות לה, אלא מכיוון שבאמת לא ידעה חנה בעצמה את התשובות.
עברו שבועיים ימים. התחזקתי קצת וקמתי לאט ובזהירות מהמיטה. ירדתי לאיטי לקומה הראשונה של הבית כדי להכין לעצמי משהו לאכול ולהתחיל להרגיש קצת יותר נורמלי, למרות שכשהייתי רואה את דמותי משתקפת במראה הייתי מזדעזע מחדש מהמראה שהיה נגלה לעיני. ניסיתי לא לשתף את חנה בתחושות שלי, כי זה רק היה יכול להעיק עליה ולצער אותה יותר ותו לא. בשעה שתיים אחר הצהריים נכנסה חנה הביתה וכשראתה אותי יושב במטבח ואוכל, שמחה מאוד ונישקה אותי. "יופי, זה סימן מעודד, אמנם זה מפחיד אותי שאתה יורד לבד במדרגות, אבל אתה נראה קצת יותר מאושש."
"כאילו שאני לא יודע שאני נראה כמו מפלצת" חשבתי.
"אתה יודע מוטי, עכשיו כשאתה מרגיש קצת יותר טוב, אני חושבת שאתה צריך ללכת לבית הכנסת ולהגיד את "ברכת הגומל" על זה שניצלת ממוות."
"מה?!" הסתכלתי עליה כמו על משוגעת. "את חושבת שאני אלך להגיד תודה רבה לאלוהים על זה שנתן לי סטירה? מה עשיתי לו שהייתי צריך לקבל כזאת מכה לפנים?" צעקתי בכעס, "אני נראה כמו מפלצת, ועל זה אני צריך להגיד לו עוד תודה?"
לא יכולתי שלא לפרוץ בבכי למרות שלא רציתי לעשות זאת בפני חנה, ואמרתי לה, "אני לא הולך לבית הכנסת, ואל תזכירי לי את זה יותר. אני עולה לישון". לא שאלתי אותה כלום, לא על העסק, לא על הילדים, כלום לא עניין אותי באותו רגע. כעסתי מאוד על האלוהים הלא הוגן הזה, לקחתי כדור ושקעתי בשינה עמוקה.