החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארץ האגדות – מסעותיו של הסופר

מאת:
מאנגלית: נעה בן פורת | הוצאה: | 2017-02 | 339 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

 ואלכס חייבים לנצח בקרב המכריע עם האיש במסכה כדי להציל את ארץ האגדות! אך נראה כי הפעם המשימה העומדת בפניהם בלתי אפשרית. כדי שיהיה להם סיכוי לסכל את מזימותיו הרצחניות הם חייבים לאסוף צבא בלתי מנוצח משלהם שיצליח לגבור על צבא הנבלים הספרותיים שאסף. התאומים יוצאים למסע גדוש הרפתקאות וסיכונים בתוך סיפוריו של קונר במטרה לגייס פיראטים חסרי פחד, גיבורי–על, מומיות מצריות ושלל דמויות נוספות שיעזרו להם במשימה.

אך בזמן היעדרותם נרקמת תוכנית מסוכנת אפילו יותר — תוכנית שעלולה לשנות את גורל ארץ האגדות והעולם האחר לנצח.

כריס קולפר זכה בפרס גלובוס הזהב על גילום דמותו של קורט האמל בסדרה GLEE, והופיע ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של טיים מגזין. הסדרה ארץ האגדות מככבת ברשימות רבי–המכר בעולם.

מקט: 4-550-238
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
האימפריה של האיש במסכה

האוויר היה ספוג עשן רב כל־כך, עד שבקושי ראו את השמים. מדי פעם נשבה רוח חזקה ופיזרה את העשן, אך הוא הצטבר במהירות מחדש בגלל דלֵקות יער שפרצו תדיר בעיירות השדודות. בשעות היום השמש נראתה כמו אור רפה של פנס הדולק מאחורי סדין חום. ובלילה, ראיית כוכב נהפכה לאירוע נדיר כמו ראיית מטאור.

על עולם האגדות כבר עברו זמנים קשים בעבר, אבל המצב אף פעם לא היה גרוע כמו בעת הזאת. לראשונה בהיסטוריה שלו, היכולת לחיות באושר ובעושר לא הייתה קיימת יותר.

במהלך לילה אחד, תקף צבא הווִינְקים של המכשפה הרעה מהמערב את הממלכה הקסומה ואת ארץ טרוֹבְּלִין. הקופים המכונפים שלה נשלחו להחריב את אימפריית השדונים ואת הממלכה הפינתית. מלכת הלבבות וחיילי הקלפים שלה רמסו את הממלכה המרכזית ובהמשך זרעו הרס בממלכה המזרחית. כנופיית שודדי הים של קפטן הוּק הרעילה את מימי הלגונה של בנות־הים והבריחה אותן לים הפתוח. הג'וֹלי רוֹגִֶ'ר, ספינתו המעופפת של הוק, תקפה את ממלכת הפיות, החריבה את הארמון, ולאחר מכן כבשה בסערה את הממלכה הצפונית.

החיילים והתושבים של כל הממלכות, שבעבר ניצחו בכוחות משותפים את חיילי הצבא הצרפתי הגדול, לא היו יריבים שקולים לפולשים הללו. בתיהם ועריהם נבזזו ונהרסו עד היסוד. הפולשים פשטו על החוות ועל האורוות וגנבו את כל בהמות הבית.

כל הפיות נהרגו כנראה או התחבאו. המלכים והמלכות איבדו את כתריהם ובתיהם נהרסו. היערות נשרפו בזה אחר זה, ומספר המקומות שבהם יכלו בעלי החיים והפליטים למצוא מסתור הלך ופחת מיום ליום.

הממלכות והטריטוריות של העבר חדלו להתקיים. עולם האגדות אוחד לאימפריה אחת גדולה תחת שלטון של האיש במסכה הידוע לשמצה והצבא הספרותי החדש שלו.

השדונים, הטרולים, הגובלינים ובני האדם מכל רחבי עולם האגדות נתפסו והובלו אל הממלכה הצפונית. הם נדחפו לתוך אגם הברבורים, הגובל בארמון של הממלכה הצפונית שניזוק בצורה קשה. הצבא הספרותי ייבש את האגם והפך אותו למכתש בוצי עמוק ששימש מכלאה מושלמת עבור השבויים האזרחיים. בשעה שהאגם נמלא שבויים עד אפס מקום, השמש כבר התחילה לשקוע באופק המערב. חיילי הצבא הספרותי הכריחו את שבוייהם לעמוד עם פניהם אל המרפסת הגדולה של הארמון.

הדלתות המובילות למרפסת נפתחו והאיש במסכה הופיע. כל ראשו היה מכוסה במסכת בד משובצת אבני אודם ואבנים יקרות אחרות שהיו בה רק שני חריצים לעיניים. בגדיו הבלויים הומרו בחליפה מחויטת. הוא לבש גלימה שחורה ארוכה עם צווארון נוקשה שהזדקף בגאון עד מעל לראשו.

האיש במסכה נראה סוף־סוף כמו השליט המרושע שתמיד שאף להיות.

הופעתו התקבלה בקריאות בוז רועמות, שרק התעצמו כאשר מלכת הלבבות, המכשפה הרעה מהמערב וקפטן הוק הצטרפו אליו על המרפסת. האיש במסכה פשט את זרועותיו לפנים, כמבקש לחבק את השאגות.

"נו באמת," אמר. "ככה אתם מתנהגים עם הקיסר החדש שלכם?"

הקהל השבוי לא קיבל את התואר ברוח טובה. רבים מהאזרחים מילאו את הכיסים במזון לפני שגורשו מבתיהם, וכעת הם השליכו אותו בזעם על האיש במסכה. השליט מטעם עצמו נרגם בעגבניות, בשזיפים ובראשי חסה.

האזרחים התפקעו מצחוק. אפילו המכשפה הרעה מהמערב צִחקקה מהמעמד המביך. אבל האיש במסכה לא הסכים שרגעיו הראשונים כקיסר יושמו ללעג ולקלס.

"תשתקו או שאהרוג את כולכם!" צעק האיש במסכה.

השלכת המזון נפסקה ודממה מתוחה השתררה באגם המיובש. האיש הזה כבר הרס את כפריהם ובתיהם; מי יודע מה עוד הוא מסוגל לעולל כדי לזכות בכבוד מצדם. קוף מכונף הביא לאיש במסכה סמרטוט והוא מחה מבגדיו את שאריות המזון.

"מעתה ואילך אתם כבר לא אזרחי הממלכות מעוררות הרחמים שלכם, אלא רכוש האימפריה הזאת," הכריז. "אם תנסו לזלזל בי שוב, אני לא אנהג בכם במידת הרחמים כמו מלכיכם החלשלושים ומלכותיכם העדינות. מי שיעז להרגיז אותי לא יאבד רק את חייו, הוא יראה תחילה איך אני הורג את כל בני משפחתו!"

בכל רחבי האגם פרצו ילדים בבכי והוריהם חיבקו אותם בכוח. נראה שהימים האפלים ביותר עדיין לפניהם.

"הבאתי הנה את כולכם כדי שתהיו עדים ללידתו של עידן חדש," נאם האיש במסכה. "אך לפני שנברא עתיד חדש, עלינו להשמיד את דרכי העבר – וזה כולל גם את מנהיגי העבר!"

האיש במסכה החווה בידו לעבר במת עץ גדולה שהוקמה מתחת למרפסת, על המדשאה החוצצת בין הארמון לבין האגם המיובש. איש גבוה מאוד, לבוש בגלימה שחורה ארוכה, עלה על הבמה והניח במרכזה בול עץ כבד.

תריסר קופים מכונפים משכו עגלה שהוסתרה מאחורי הארמון. היא נשאה את כל המלכות והמלכים המודחים של עולם האגדות: סינדרלה, המלך צ'אנס, היפהפייה הנרדמת, המלך צ'ייס, שלגיה, המלך צ'נדלר, טרוֹלְבֶּלָה, הקיסרית אלווינה, רפונזל, סר ויליאם, ואפילו הנסיכות הקטנות תקווה ואוּדָה. ידיהם של כל בני משפחות המלוכה היו כפותות, עיניהם מכוסות ופיותיהם חסומים ברצועות בד לבנות.

האיש הגבוה שלף גרזן מוכסף גדול מתחת לגלימתו. האזרחים צרחו באימה ברגע שהבינו את מטרת ההכנות – האיש במסכה עומד להוציא להורג את בני משפחות המלוכה!

אף שלא יכלו לראות דבר, המלכים והמלכות הבינו מה מתחולל סביבם מצעקותיו של הקהל המפוחד. הם נאבקו בכבליהם, אך ללא הועיל. האזרחים עשו מאמצים נואשים לצאת מהאגם המיובש ולהציל את שליטיהם, אבל השומרים הדפו אותם חזרה לתוך הבוץ. חיילי הקלפים הקיפו את האגם ושילבו את זרועותיהם, וכך יצרו חומה בלתי עבירה שחסמה את דרכם.

האיש במסכה פרץ בצחוק פרוע למראה האימה שהצליח להטיל על השבויים. חיילים וִינקים הורידו את בני משפחות המלוכה מהעגלה ודחפו אותם במעלה המדרגות של הבמה, ולאחר מכן נעמדו על המשמר סביבה. התליין הלבוש גלימה השחיז את גרזנו וחיכה לאות להתחיל.

"תתחיל עם הגברים, תמשיך עם הנשים ותשאיר את הילדות לסוף," פקד האיש במסכה. "הוד מלכותך, אם תואילי להתכבד…"

מלכת הלבבות ניגשה לקצה המרפסת. בעיניים פעורות וחיוך זדוני היא הביטה בבני משפחות המלוכה הנסערים שמתחתיה במבט רעב, כאילו היו חטיף טעים.

"עִררררפו את ראשששיהם!" שאגה.

גל של צעקות מחאה שטף את האגם. הנשים ביקשו רחמים על חייהם של בני המלוכה האהובים, והגברים חירפו וגידפו את האיש במסכה וגינו אותו על אכזריותו. הנידונים למוות הצטופפו בפינת הבמה ורעדו מפחד.

התליין בחר במלך צ'אנס להיות ראשון המוצאים להורג. הוא אחז בזרועו וגרר אותו אל בול העץ. ברגע שסינדרלה ותקווה גילו שהוא כבר לא עומד לידן הן פרצו בזעקות חנוקות ממחסומי הפה שלהן.

התליין אילץ את צ'אנס לכרוע על ברכיו ולהניח את ראשו על בול העץ. הוא הניף את הגרזן כמה פעמים מעל לצווארו של המלך כמבקש להתאמן. עם כל הנפה נפלטו מפיות האזרחים קריאות חרדה, מחשש שהפעם המכה הגורלית תונחת. לבסוף התליין הניף את גרזנו באוויר, גבוה יותר מקודם. התחינות והזעקות התגברו; בני משפחות המלוכה ידעו שבתוך שניות מעטות יאבד המלך את ראשו.

התליין הוריד את גרזנו בכל הכוח, אך תוך כדי מעשה הִפנה את גופו מעט הצִדה והגרזן נחת על רצפת הבמה במקום על צווארו של המלך. פתאום הבמה קרסה והתליין וכל בני משפחות המלוכה נפלו מבעד לפתח שנפער בה ונעלמו מן העין. ההתפתחות הזאת הייתה כל־כך לא צפויה שהקהל המבוהל השתתק – זה בוודאות לא היה חלק מהתוכנית.

"מה קורה כאן?" צרח האיש במסכה מהמרפסת. "תוציאו אותם משם!"

בדיוק ברגע שהחיילים הווינקים ניגשו לבדוק את הבמה, פרצו מתוכה שלושה סוסים גדולים! דייסה, אבזם ושיבולת שועל חיכו מתחת לבמה במשך כל הזמן הזה. הם היו רתומים למרכבה שבה ישבו התליין וכל בני משפחות המלוכה והעלו אותה בשלום ממעמקי הבמה. ברצפת הבמה הייתה דלת סתרים ענקית!

"לאאאא!" צרח האיש במסכה ורכן במחצית גופו מעל למעקה המרפסת כדי להיטיב לראות.

לחרדתו הרבה ראה את זהבה על גבה של דייסה ואת ג'ק על גבו של אבזם! הזוג הדהיר את הסוסים הרתומים למרכבה אל היער שמאחורי הארמון, והיא דרסה בדרכה עשרות חיילים וינקים שניסו לעצור אותה. ההוצאה להורג נהפכה למשימת הצלה ממש לנגד עיניו של האיש במסכה!

זהבה העיפה מבט לעבר הניצולים. "כולם בסדר שם?"

בני משפחות המלוכה גנחו מבעד למחסומי הפה שלהם. עיניהם עדיין היו מכוסות ולכן לא היה להם מושג מה קורה איתם. התליין הסיר את גלימתו – זה היה איש הפח ולא אחר!

"אל תדאגו, הוד מלכותכם!" אמר. "אתם ניצלתם!"

איש הפח חתך בגרזנו את כבליהם של בני משפחות המלוכה.

"זה עוד לא נגמר!" אמר ג'ק. "תחזיקו חזק, כולכם! זאת תהיה נסיעה מטלטלת!"

בינתיים כל האזרחים – השדונים, הטרולים, הגובלינים ובני האדם -התחבקו וצהלו על הצלתם המופלאה של מנהיגיהם. האיש במסכה היה נרגז כל־כך שנשימתו להטה כמו אש. העור הגלוי סביב עיניו נעשה אדום לפחות כמו אבני האודם המשובצות במסכה שלו.

"תרדפו אחריהם! כולכם!" פקד על חיילי הצבא הספרותי. "אל תיתנו להם להימלט!"

להקות של וינקים ושל חיילי קלפים רכובים על סוסים רדפו ביער אחרי משלחת ההצלה. נחיל של קופים מכונפים עף בעקבותיהם בשמים המעושנים. כשבני משפחות המלוכה הסירו את כיסויי העיניים שלהם והביטו סביבם, הבריחה נראתה להם כמשימה בלתי אפשרית – למרכבה שלהם לא היה סיכוי לחמוק מהחיילים הספרותיים הקרֵבים והולכים. למזלם הרב, לג'ק וזהבה היו חברים שהתמחו בשליפת הפתעות מהשרוול.

הווינקים וחיילי הקלפים הגבירו את קצב התקדמותם והתקרבו אל המרכבה. זהבה רמזה בראשה לג'ק והוא השמיע שריקה חדה. פתאום הגיחו מאחורי העצים סר גְרָנט וסר למפְּטוֹן עם תריסר מאנשיהם, כולם רכובים על סוסים. הם יצרו חומת מגן סביב המרכבה של בני משפחות המלוכה והדפו את החיילים הספרותיים.

"סר למפטון, זה אתה?" שאלה סינדרלה.

"כן, הוד מלכותך," אמר סר למפטון. "הלוואי שהיינו נפגשים בנסיבות אחרות, אבל אני שמח מאוד לראות שאתם בחיים!"

אנשיהם של סר גְרָנט וסר למפּטוֹן לא נלחמו לבדם – הם הרכיבו על סוסיהם את הילדים האבודים מארץ לעולם־לא. ברגע שהיו קרובים מספיק למרכבה של בני המלוכה, טוּטְלֶס, ניבְּס, קֶרְלי והתאומים האבודים קפצו מהסוסים ונחתו בתוכה. הם הוציאו מכיסיהם רוגטקות והתחילו לידות אבנים קטנות בווינקים ובחיילי הקלפים, לפגוע בפניהם ולהפיל אותם מסוסיהם.

"איזה בידור!" אמר טוטלס.

"בואו נעשה מזה משחק!" אמר קרלי.

"עשר נקודות על פגיעה בחיילים הגדולים המרובעים, וחמש על פגיעה באנשים הזהובים," פסק ניבס.

"עשינו עסק!" אמרו התאומים האבודים.

הילדים האבודים צחקו כל־כך למראה הווינקים וחיילי הקלפים הצונחים מסוסיהם, עד שהם בכו מצחוק והדמעות זלגו על פניהם הוורודות. הם לא נהנו ככה מאז שעזבו את ארץ לעולם־לא.

הודות לילדים האבודים ולאנשיהם של סר גרנט וסר למפטון, מספרם של החיילים הספרותיים הרודפים אחרי המרכבה פחת במידה ניכרת. אבל עדיין נשארה כמות מדאיגה של וינקים ושל חיילי קלפים. למרבה המזל, משלחת ההצלה כבר הייתה קרובה לשלב הבא בתוכניתה.

בהגיעם למעבה היער, זהבה הבחינה בחץ נעוץ בגזעו של אחד העצים – זה היה סימן מוסכם!

"ג'ק, אני רואה את החץ!" אמרה זהבה. "כמעט הגענו לאנשים העליזים של רובין הוד."

דייסה, אבזם ושיבולת שועל התעייפו והתחילו להאט את מרוצתם, לכן ג'ק שמח לשמוע את הבשורה הטובה. הוא שרק לעבר צמרות העצים חזק ככל שהצליח.

"האם זאת השריקה שציפינו לה, או שמא אוזניי מטעות אותי?" צעק מישהו בקולי קולות מראש העץ.

ג'ק גלגל את עיניו ושרק שוב.

"הנה היא נשמעת שוב! הגיעה השעה לתקוף, אנשיי העליזים!"

רובין הוד ואנשיו העליזים השתלשלו על חבלים מצמרות העציםכמו קופים המתנדנדים על צמחים מטפסים. ג'ון הקטן, ויל סקרלט ואלן־א־דֵייל הטילו את עצמם על הווינקים ועל חיילי הקלפים. הם הפילו אותם לקרקע וגזלו את סוסיהם. רובין הוד ביצע גלגול באוויר ונחת במרכבה שנשאה את בני משפחות המלוכה. הוא הסיר את כובעו והשתחווה למלכות.

"אין צורך לפחד יותר, גבירותיי, כי הגיבור האמיתי הגיע!" הוא קרץ להן בפלרטטנות ונישק את ידה של רפונזל, למורת רוחו של סר ויליאם.

"אלוהים, אני ממש לא סובל את הטיפוס הזה," לחש ג'ק לזהבה.

רובין הוד שלח את ידו לקשת ולאשפת החִצים הצמודים לגבו ויחד עם הילדים האבודים ירה בווינקים ובחיילי הקלפים והפיל אותם מסוסיהם. אחרי שפגע בכמה חיילים ספרותיים, התחיל נסיך הגנבים להיות מרוצה מדי מעצמו ונעמד בזמן הירי בפוזות מגוחכות בניסיון לעשות רושם על המלכות.

"אל תיפול רוחכם, ילדים אבודים," אמר וליטף את ראשו של טוטלס. "קרבות הם עניין לגברים."

טוטלס כיוון את הרוגטקה שלו לישבן של רובין הוד, ירה, וחילץ מפיו צווחה של חזיר פצוע.

"טוטלס, תשמור את האבנים לאויב!" נזפה בו זהבה.

"מצטער, זה נפלט לי!" אמר טוטלס.

בשלב הזה כל הווינקים וחיילי הקלפים כבר שכבו על האדמה או נסוגו חזרה לארמון הצפוני. אולם המרדף עדיין לא הסתיים. צווחות מחרישות אוזניים הדהדו ביער כאשר הקופים המכונפים עטו מלמעלה על משלחת ההצלה.

ג'ק שרק שוב. "פיטר, עכשיו תורך!" צעק.

פיטר נורה כמו טיל ממקום מחבואו מתחת לכרכרה. המהירות שבה זה קרה הבהילה את בני משפחות המלוכה. הילד־שלא־רוצה־להיות־איש־לעולם נתן לג'ון הקטן ולאלן־א־דייל שתי שקיות עם זיקוקים, ולוויל סקרלט נתן קופסת גפרורים. שני האנשים העליזים השליכו את הזיקוקים בזה אחר זה אל ויל סקרלט, שהצית אותם. פיטר מיהר לקחת ממנו את הזיקוקים הדולקים ועף איתם למעלה. הילד ריחף מעל לצמרות העצים ויידה את הזיקוקים בקופים המכונפים הקרובים אליו ביותר.

כל התפוצצות הממה את הקופים המכונפים יותר ויותר והם רפרפו לקרקע. פיטר והאנשים העליזים המשיכו במשחק המסירות של הזיקוקים עד שכל הקופים המכונפים צנחו מהשמים.

"קבלו את זה, עטלפים מגודלים שכמותכם," צחקק פיטר.

טרולבלה הביטה בפיטר פן, כולה נפעמת ונרגשת. לבה פעם במהירות רבה כל־כך, עד שאילו היה מצויד בכנפיים, היא הייתה יכולה להצטרף למעופו.

"זה כאילו כרתו את ראשי ואני בגן עדן!" אמרה לעצמה. "הוא בדיוק כמו חֶמאוֹנִי – אבל הוא מרחף ומנצנץ! לא ידעתי שקיים בעולם ילד מופלא כזה! תפסיקי, טרולבלה! קחי את עצמך בידיים! הבטחת לעצמך שלא תתאהבי שוב עד שהעולם יהיה במצב טוב יותר!"

ולמרות זאת המשיכה מלכת טרובלין לנסות לתפוס את שובל אבקת הפיות שהשאיר פיטר אחריו כשעף לצד המרכבה.

אחרי שהשתחררו סוף־סוף מהצבא הספרותי של האיש במסכה, יכלו בני משפחות המלוכה ומציליהם לנשום לרווחה. זהבה וג'ק אחזו במושכות של סוסיהם וביצעו פנייה חדה שמאלה, והובילו את החבורה היישר אל יערות הגמדים.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה שלגיה.

"למקום שבו האיש במסכה וצבאו לא ימצאו אותנו לעולם," אמרה זהבה.

"עכשיו תהיו כולכם שקטים ככל האפשר," הורה להם ג'ק. "ככל שנעשה פחות רעש, כך יהיה טוב יותר."

בני משפחות המלוכה צייתו להוראותיו. עד סוף היום המשיכה משלחת ההצלה בהתקדמותה לעומק יער הגמדים. המלכים והמלכות הביטו בחרדה על היער העבות המקיף אותם. רובם לא ביקרו באזור הזה מעודם. הם ציפו שמשהו מפחיד יצוץ בכל רגע מבין העצים, אבל בכל רחבי היער הידוע לשמצה כמקום מגוריהם של היצורים ושל הפושעים המסוכנים ביותר בעולם האגדות לא נראתה אף נפש חיה.

הם הגיעו לחלק ההררי של היער ממש לפני רדת החשכה. זהבה עצרה את התהלוכה לפני סלע גדול הבולט מצלע ההר. היא כיסתה את פיה בכפות ידיה הקעורות.

"קוּ־קוּ, קוּ־קוּ," קראה.

קריאת הציפור הדהדה ביער. החבורה המתינה במתיחוּת בלי להוציא הגה. כעבור דקה נשמעה קריאת ציפור חלושה ממקום כלשהו מאחורי הסלע.

"קוּ־קוּ־קָה, קוּ־קוּ־קָה."

שני דובים שחורים כבירים גלגלו לאט את הסלע הצדה, וגילו פתח חבוי של מנהרה חצובה בצלע ההר. מראה הדובים הבהיל מאוד את בני משפחות המלוכה והם נצמדו זה אל זה.

"אל תפחדו, הדובים האלה איתנו," לחשה זהבה. "ובכלל, אם למישהו יש סיבה לחשוש מדובים, זה דווקא לי."

המרכבה נכנסה לתוך המנהרה והרוכבים באו בעקבותיה. אחרי שכל משלחת ההצלה הייתה בפנים, גלגלו הדובים את הסלע חזרה למקומו והפתח היה שוב נסתר מהעין. משלחת ההצלה התקדמה במנהרה לאורך כמה מאות מטרים עד שהגיעה לבסוף למִכְרֶה רחב ידיים.

קרקע המכרה הייתה חרוצה כולה בעקבות של גלגלי עגלות שנמשכו לתוך מנהרות נוספות החצובות בעומק ההר. אלפי גחליליות כיסו את הנטיפים התלויים מהתקרה והאירו את המערה החשוכה כמו נברשות חיות. סדינים ושמיכות נפרשו מעל לזקיפים ויצרו עשרות אוהלים.

בני משפחות המלוכה הופתעו מאוד לראות שהם נמצאים בין מאות פליטים אחרים. משפחות של בני אדם, שדונים, טרולים וגובלינים היו פזורות ברחבי המכרה. היו שם גם הרבה להקות של בעלי חיים: שועלים, זאבים, גיריות, דובים וציפורים למיניהן. אפילו בעלי החיים חיפשו מחסה בזמנים הנוראים האלה – מה שהסביר מדוע היה היער ריק כל־כך.

בין המסתתרים היו גם כמה פנים מוכרות. הָאגֶטָה והנזיר טאק בישלו יחד ארוחה בקלחת גדולה. הסוחר הנודד, הנוכל הזקן שמכר לג'ק את אפוני הפלא שמהם צמח השיח הענק שלו, ישב שעון על זקיף ומנה את אוסף רגלי התרנגולות שהחזיק בשק קטן.

המלכה כיפה אדומה ישבה בשקט לבדה בירכתי המכרה. הסבתא שלה והאישה הקטנה מפונדק הנעל ישבו לידה וסרגו שמיכות ליצירת אוהלים נוספים. סלַייטְלי, הילד האבוד ששיקוי הנעורים הפך לתינוק, נמנם בעריסה ליד הנשים המבוגרות. בְּלוּבּוֹ, הקופיף המכונף, שכב צנוף בעריסה לידו. בגלל ראייתה הלקויה, חשבה הסבתא בטעות שהוא תינוק שעיר במיוחד.

כיוון ששניהם היו חיות מחמד של נשים תובעניות, קלהאודיוס ולֶסטֶר נעשו ידידים בנפש מיד אחרי שהובאו למכרה. שניהם נהגו לישון יחד, משמשים לסירוגין כרית זה לזה.

רוּק רוֹבּינס ואביו ישבו בחברתם של אנשים נוספים מהכפר שלהם. לפני שנה הוא כמעט גרם למותם של בני משפחות המלוכה, לכן כשראה אותם עכשיו, נמלא שוב רגשי אשם כבדים. הוא ביקש את סליחת חבריו והלך לשוטט במנהרות כדי להיות לבדו.

כניסתה של משלחת ההצלה חוללה מהומה לא קטנה. כולם שמחו מאוד לראות את בני משפחות המלוכה בחיים וקריאותיהם הנרגשות הדהדו בחלל המכרה. הפליטים הקיפו את המרכבה וקיבלו בברכה את פני מנהיגיהם שהגיעו למקום המקלט היחיד שנותר בעולם האגדות.

"תודה לאל שאתם בסדר!" אמרה האגטה.

"כל תפילותינו נענו!" אמר הנזיר טאק.

ג'ק ירד מגבו של אבזם ולאחר מכן עזר לזהבה לרדת בזהירות מגבה של דייסה, פעולה שהלכה ונעשתה קשה בגלל בטנה ההריונית של זהבה שתפחה מיום ליום. בתוך זמן קצר עתיד תינוקם לצאת לאוויר העולם; הם רק קיוו שעד אז כבר יחכה לו עולם טוב יותר.

רובין הוד והאנשים העליזים עזרו בחפץ לב למלכות לרדת מהמרכבה ואגב כך נישקו את ידיהן, מעשה שהרגיז מאוד את בעליהן.

"איפה אנחנו?" שאלה היפהפייה הנרדמת.

"אנחנו במכרה נטוש של הגמדים ברכס ההרים המערבי של יערות הגמדים," אמרה זהבה. "זה לא הפאר שאתם רגילים לו, אבל אנחנו מוגנים כאן. מעט מאוד אנשים יודעים על קיומו של המקום הזה והוא נמצא במרחק קילומטרים רבים מהחלקים השרופים של היער."

"הסתתרנו קודם במערה קטנה בהרים הצפוניים, אבל כפי שאתם יכולים לראות, מספרנו רק הולך וגדל," אמר ג'ק.

"מנין באו כל האנשים וכל היצורים האלה?" שאל המלך צ'ייס.

"מכל קצווי הממלכות," אמרה זהבה. "אלה המעטים שהצליחו להימלט מצבאו של האיש במסכה. ובדיוק כמוכם, הם איבדו את כל מה שהיה להם."

בני משפחות המלוכה התייחסו בחביבות רבה לאנשים הסובבים אותם, אבל לא היה קשה להבחין שאינם ששים לשהות במחיצתם של יצורים מהיער.

"אני מבטיח לכם שבמכרה הזה אין שום דבר ושום יצור מסוכן," אמר סר למפטון. "לכולנו יש אויב משותף ואנחנו צריכים להישאר מאוחדים אם ברצוננו להשיב לעצמנו את השליטה בעולמנו."

בני משפחות המלוכה הביטו זה בזה והנהנו.

"אתם לא תיתקלו בשום התנגדות מצדנו," אמרה הקיסרית אלווינה בשם משפחות המלוכה. "אנחנו צריכים להשאיר בצד את המחלוקות מהעבר, אחרת לא תהיה לנו שום תקווה לעתיד."

השדונים היו מורגלים זה שנים רבות בנידוי מצד הממלכות האחרות, ולפיכך היה משקל רב לדבריה של הקיסרית. כולם כבר איבדו הרבה כל־כך; הם לא יכלו להרשות לעצמם לאבד גם את הדבר האחד שנותר להם – האחדות.

"איפה כל הפיות?" שאלה רפונזל.

"נקווה שהן מסתתרות," אמרה זהבה.

"האם זה נכון שכל חברי מועצת הפיות נהפכו לאבן?" שאלה טרולבלה.

"אנחנו לא יודעים," אמר ג'ק ונאנח אנחה ארוכה. "זמן קצר אחרי ההתקפה על הממלכות, אלכס וקונר הלכו לממלכת הפיות מתוך כוונה למצוא את חברי המועצה ולבקש את עזרתם, אבל הם לא חזרו."

כל יושבי המכרה כבשו את עיניהם בקרקע בלב כבד. אלו היו החדשות המדאיגות מכולן. איך הם יוכלו להביס את האיש במסכה ואת הצבא הספרותי שלו ללא מועצת הפיות והתאומים ביילי? העתיד נראה עתה קודר אפילו יותר מקודם.

"אלכס צדקה כל הזמן," אמרה סינדרלה. "מועצת הפיות הייתה צריכה להקשיב לה. אילו הם היו רודפים אחרי האיש במסכה כשהיא ביקשה, כל זה לא היה קורה."

"מה בקשר לצ'רלי ולמפלצת שלקחה אותו?" שאל המלך צ'נדלר. "מישהו גילה איפה הם נמצאים?"

כל הפליטים פנו לעבר כיפה אדומה, אבל המלכה המשיכה לשתוק. לא היה לה כוח לעבור את כל זה שוב.

"כיפה והילדים האבודים מצאו את צ'רלי בבית של מוֹרינָה," אמרה זהבה. "המכשפה כלאה אותו בתוך מראת קסמים. הם מצאו גם את הילדים שנעלמו מהממלכה הקסומה ומהממלכה הפינתית – הוטל עליהם מין כישוף שמרוקן אותם מנעוריהם."

עם כל הדברים האחרים שקרו מאז, בני משפחות המלוכה כמעט שכחו את הילדים הנעדרים.

"אנחנו לא יכולים להכין תוכנית הצלה גם בשבילם?" שאלה רפונזל.

"על הילדים הוטל כישוף אפל מאוד," הסבירה האגטה. "כל הזזה ממיטותיהם עלולה לחסל סופית את שארית כוחות החיים שלהם."

"אבל מה בקשר לצ'רלי?" שאל המלך צ'נדלר. "איך אנחנו יכולים להוציא אותו מהמראה?"

"אנחנו לא יכולים," אמרה כיפה אדומה בקול חלוש. "אם מישהו נכלא במראת קסמים, כמעט בלתי אפשרי לשחרר אותו משם. דרוש כישוף רב עוצמה כדי להכניס מישהו למראה, אבל כדי להוציאו משם דרוש כישוף חזק פי כמה."

"היא צודקת," אמרה שלגיה. "אמי החורגת ניסתה כל חייה לשחרר את האיש הכלוא במראה שלה. היא הייתה החלטית ומוכשרת לא פחות מכל אחד אחר, אבל אפילו היא לא הצליחה לעשות את זה בלי להיעזר בקסם המשאלה."

האחים לבית מקסים סירבו להאמין, אך לא היה מנוס מלהודות באמת. שום קרן אור לא נראתה באופק – שום תקווה לפתרון של צרה כלשהי.

"הם כבר לא נחשבים לנעדרים, אם אנחנו יודעים היכן הם," אמרה סינדרלה. "אנחנו חייבים למצוא נחמה במה שאפשר לעשות, אחרת נדאיג את עצמנו עד מוות. נתפלל לאלוהים שהילדים וצ'רלי יהיו בין כל הדברים האחרים שנצליח להציל בחודשים הבאים."

"כן, אבל איך אנחנו מתחילים להציל משהו," שאל סר ויליאם, "אם לא התמודדנו מעולם עם איומים כאלה מעמדת נחיתות כזאת?"

דומה היה שכל שאלה רק גררה עוד בשורות רעות, לכן כל הנוכחים במכרה השתתקו. איש לא רצה להשלים עם תבוסה, אבל שביבי התקווה שנותרו בלִבותיהם הלכו ודעכו במהירות. אם לא יקרה משהו בהקדם, עולם האגדות כפי שהכירו אותו ייעלם לעד.

את השתיקה המתוחה הפר הסוחר הנודד, שנצר את לשונו עד לרגע זה.

"אה־הממ," השתעל.

כל הפליטים במכרה גלגלו את עיניהם למשמע קולו של הנוכל הזקן. היה ברור כשמש שהוא מאוד לא אהוד על הניצולים. כאשר אף אחד מהם לא נתן לו את רשות הדיבור, חזר הזקן בשנית על הניסיון לקבל את תשומת לבם.

"אה־המממ!" השתעל בקול רם עוד יותר.

אולם רק להאגטה הייתה סבלנות אליו. "כן, סבא, מה העניין?" שאלה.

"אני יכול להציע משהו?" שאל הסוחר הנודד.

שאלתו התקבלה מיד במקהלת אנחות רמות. בכל פעם שהסוחר פצה את פיו, הוא רק מילא את ראשיהם בשטויות. אבל כדי להיות הוגן כלפי האדם המבוגר, ג'ק הרים את ידו והשתיק את הקהל הנרגז.

"אין טעם לפסול את הצעתו על הסף, אלא אם כן יש למישהו מכם רעיון שהוא רוצה לשתף אותנו בו," אמר.

כיפה אדומה רטנה בדרמטיות. "כסו את האוזניים, כולכם," אמרה. "שמעתי שבמקומות צפופים הטירוף נעשה מידבק."

למרות התייחסותם גסת הרוח של עמיתיו, נעמד הסוחר הנודד במרכז המכרה כדי שכולם יוכלו לראותו, והציג בפניהם את הרעיון שלו.

"אולי כולנו מסתכלים על המצב מנקודת מבט לא נכונה," אמר. "בזמנים קשים כאלה, יותר טוב שלא נייסר את עצמנו בשאלות שאין לנו תשובה עליהן – אז בואו נשאל את האבנים!"

הסוחר העלה את הצעתו כאילו כולם היו אמורים לדעת על מה הוא מדבר.

"נשאל את האבנים?" אמר רובין הוד. "אנשיי העליזים, נדמה לי שהמוח של הזקן הזה הִתְ־אַבֵּן!"

רובין הוד התפקע מצחוק מהבדיחה של עצמו, אך איש לא הצטרף לצחוקו. הסוחר נראה מתוסכל מכך שעליו להסביר את דבריו.

"אלו לא סתם אבנים!" הוא אמר. "במקרה יש ברשותי אבני נבואה יקרות שמחוברות בצורה ישירה לרצונו של הגורל!"

הזקן התימהוני שלח את ידו אל האבנים, אך לא מצא אותן על חגורתו. הוא התרוצץ במעגלים וחיפש אותן על הקרקע, במקרה שנפלו במקום כלשהו. "איפה לכל הרוחות האבנים היקרות שלי?" דרש לדעת. "מישהו ראה אותן? הן היו בשקיק מעור של בואש."

פניהם של כל חמשת הילדים האבודים האדימו כסלק.

"אוּפְּס," אמר טוטלס. "יכול להיות שהשתמשנו בהן במבצע ההצלה."

"מה עשיתם?" צעק הסוחר. "האבנים הללו בנות אלפי שנים! הן נועדו לחזות את העתיד, לא לשמש אבני קֶלַע!"

"מצטער, לא עשינו את זה בכוונה!" אמר טוטלס.

"הן לא נראו לנו כמו אבנים מיוחדות," אמר קרלי.

"באמת לא היית צריך להשאיר אותן בלי השגחה," אמר ניבס.

"כן, תזכור שמסתובבים כאן ילדים!" אמרו התאומים האבודים.

הסוחר התיישב על הקרקע והניח את זרועותיו על ראשו. "במה אני אמור להשתמש עכשיו כדי לחזות את רצון הגורל?" שאל.

הילדים האבודים פשפשו בכיסיהם.

"גולות יכולות לעזור?" שאל טוטלס.

הסוחר הנודד פלט אנחת השלמה עמוקה. "בסדר – תן לי אותן."

טוטלס שפך שקיק מלא גולות צבעוניות לכפות ידיו הרועדות של הסוחר. הסוחר עצם את עיניו, שפשף את הגולות זו בזו ולחש להן רצף של הברות חסרות פשר. לבסוף הוא הטיל אותן על הקרקע לפניו והביט בהן בריכוז כשהתגלגלו והתנגשו זו בזו.

"מעניין," אמר. "מעניין מאוד."

הסוחר המהם ומלמל כאילו הגולות דיברו אליו בשפה שרק הוא מבין. מעשיו העמידו את הפליטים במבחן קשה יותר מכפי ששיערו. הסקרנות ניצחה את ספקנותם והם נעמדו במעגל סביב הסוחר.

"מה הגולות אומרות?" שאל ג'ק.

"אל תהיה מגוחך – גולות לא מדברות! הן פשוט נעות על פי צו הגורל," אמר הסוחר. "אתם רואים את הגולה האפורה? עלובה, קודרת, תקועה בעפר – זה מייצג אותנו! אתם רואים את הכחולה והוורודה שנעות יחד בתיאום מושלם ומתרחקות מהאפורה – הן בטח מייצגות את התאומים! אל דאגה, התאומים ביילי בחיים!"

כמה מהפליטים הריעו – ומיד נזכרו שהמידע מגיע מפיו של נוכל זקן המדבר עם גולות, והשתתקו.

"אבל איפה הם עכשיו?" שאל ג'ק.

"הם כבר רחוקים מאיתנו, קרוב לוודאי שהגיעו לעולם האחר – אבל רגע!"

הפליטים התקרבו קצת והצטופפו סביבו. משוגע או לא משוגע, זה עדיין היה מופע הבידור הטוב ביותר שהיה להם זה שבועות רבים.

"ראיתם איך הכחולה והוורודה התגלגלו לעבר הכסופה, הצהובה, הסגולה והאדומה? תסתכלו עכשיו – הוורודה והכחולה מתגלגלות חזרה לעבר האפורה ביחד עם הכסופה, הצהובה, הסגולה והאדומה! תראו, כל הגולות חילצו את האפורה מן העפר! זהו נס!"

הסוחר קפץ על רגליו והניף את ידיו באוויר בשמחה. הפליטים חיכו במתח רב שיבאר להם את המסר. אפילו אם הבשורות פחות טובות מכפי שנראָה לכאורה, התלהבותו של הסוחר הייתה מידבקת – הם רק קיוו שזה לא הטירוף שעליו דיברה כיפה אדומה.

"אז מה כל זה אומר?" שאל ג'ק.

"זה אומר שהתאומים יצטרכו לנסוע למקומות רחוקים מאוד, אבל הם ישובו עם עזרה ויצילו את עולמנו!" אמר הסוחר. "אבל זה יקרה אך ורק… אך ורק…"

"כן?"

"אם העולמות יתנגשו…" אמר הסוחר בעיניים רחבות, לוהטות.

לאיש לא היה מושג על מה הזקן מדבר, אבל הצורך של כולם בבשורות טובות היה גדול כל־כך, עד שהם היו מוכנים להתייחס לכל דבר כאל סימן טוב. כיפה אדומה, לעומת זאת, לא הייתה שותפה להתלהבותם.

"הדבר היחיד שאני רואה זה זקן שחסר לו בורג," אמרה.

גם הפליטים האחרים התפכחו בהדרגה. העובדה שדברי הנבואה שלו היו הדבר הקרוב ביותר לבשורות הטובות שנכספו אליהן, לא עשתה אותם אמינים יותר.

"אני דווקא מסכימה עם הזקן," הכריזה זהבה. "לא משנה לי מה הגולות אומרות או לא אומרות, התאומים ביילי אף פעם לא הכזיבו עד כה. אסור לנו להתייאש מהם רק משום שאנחנו עדיין לא יודעים מה קורה איתם. אנחנו חייבים להאמין שהם ישובו עם עזרה."

"אבל מה נעשה בינתיים?" שאלה כיפה אדומה.

"נחכה," אמרה זהבה. "זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארץ האגדות – מסעותיו של הסופר”