העיתונאי החוקר האמיץ אלבר לונדר (1932-1884), מוכר לקוראים בישראל בשל ספרו הבלתי נשכח "היהודי הנודד הגיע" (נהר ספרים, 2008). ספרו […]
פתח דבר
“אפריקה האילמת אינה אלא מגרש כדורגל. שתי נבחרות, תמיד אותן נבחרות, לבנות שתיהן. האחת במדי המינהל האזרחי. האחרת בחליפות של אנשי עסקים. הכושי הוא הכדור. המאבק סביב הכדור עז ועיקש. הלבן איש המינהל האזרחי מגן על הכושי מפני איש העסקים הלבן, אבל מנצל אותו לצרכיו. איש העסקים הלבן מאשים את איש המינהל הלבן שהוא עושה בכושי את כל מה שהוא אוסר על איש העסקים לעשות.”
דומה שבמשפטים קצרים וקצובים אלה מבטא אלבר לונדר את תמצית הסיפור כולו: ניצול האפריקנים השחורים בידיהם של האירופים הלבנים. לונדר, המוכר לקוראים בישראל מספרו הבלתי נשכח “היהודי הנודד הגיע”, ערך מסע של ארבעה חודשים, מסוף 1927 עד תחילת 1928, במושבות הצרפתיות באפריקה המערבית והמשוונית. סדרת הכתבות שלו, שהתפרסמה ב־1928 בעיתונו “Le Parisien” נקראה “ארבעה חודשים בקרב השחורים האפריקנים שלנו”.
הכתבות זיעזעו את דעת הקהל בצרפת ועוררו ביקורת וגל של השמצות ואיומים נגד המחבר. כל זאת כיוון שהעיתונאי החוקר האמיץ הזה תיאר ללא כחל וסרק את היחס הלא־אנושי, המשפיל והמזוויע לו זוכים הילידים האפריקנים השחורים, שהמינהל האזרחי הצרפתי רואה בהם “מנוע־בננות” — שהנו זול יותר ממנוע בנזין — ושאפשר לנצל אותו עד תום בעבודות כפייה לצורך הפרויקטים הקולוניאליים הגדולים גם במחיר חייהם של שחורי העור. מזעזעים במיוחד הם התיאורים המתייחסים לאתרי העבודה בפרויקט “קונגו־אוקיינוס”: בנייתה של מסילת הברזל הזאת — חמש מאות ושניים קילומטרים אורכה — גבתה את חייהם של בין חמישה עשר אלף לשלושים אלף עובדי כפייה שחורים שמתו מתשישות, תת־תזונה ופציעות ומחלות שלא זכו לטיפול נאות.
את העדויות שאסף במסעו הלא־ייאמן מפיהם של מתנחלים בכל הרמות, מהם טיפוסים ציוריים במיוחד, הרפתקנים ומיסיונרים, מדווח לונדר כצלם וכמקליט אובייקטיבי. לעובדות ה”יבשות” הוא מוסיף את רשמיו האישיים והאנושיים ועושה זאת בלשון צינית שאינה מותירה מקום לספק: צרפת הנאורה, ארץ זכויות האדם והאזרח, נוהגת בבני אדם שחורי עור בחוסר אנושיות ובקהות חושים מטומטמת. ומעל הכול, האמת העירומה שהוא גילה במסעו והמתייחסת לכל מדינות אירופה הכובשות: “באפריקה, העבדות בוטלה רק בהצהרות המיניסטריאליות של אירופה. באנגליה, צרפת, איטליה, ספרד, בלגיה ופורטוגל עולים חברי הפרלמנטים לבימת הנואמים ומכריזים: ‘העבדות בוטלה, אפשר לסמוך על החוקים שלנו.’ רשמית, כן. למעשה, לא!”
בניגוד לסופרים ואינטלקטואלים שסיירו לפניו במושבות באפריקה אך עטפו את דיווחיהם במעטפת ספרותית ונמנעו מלתקוף ישירות את הממסד הקולוניאלי (דוגמת אנדרה ז’יד ב”מסע בקונגו”, 1925), לונדר לא ניסה לייפות את התמונות ולא ניסה לכבס את המילים. (כמוהו נהג גם ז’ורז’ סימנון, שביקר במושבות אפריקה המשוונית ב־1932 וכתב על כך בסדרת מאמריו “אפריקה אומרת לכם Merde!”).
התמונות הקשות והמילים החריפות שהעביר אלבר לונדר לקוראיו סתרו כמובן את הדיווחים הרשמיים של הפקידות הקולוניאלית במושבות ואת דיווחיהם של העיתונאים־מטעם שהוזמנו על ידי המינהל האזרחי כדי לצבוע בוורוד את המצב במושבות ולהפיס את דעת הקהל בארץ האם. לא פלא על כן שדבריו של לונדר, שהצהיר כי תפקידו של העיתונאי “אינו לענֵג איש ואף לא לגרום עוול לאף אחד, אלא לנעוץ את העט בפצע”, עוררו נגדו את זעמו של הממסד הקולוניאלי שסירב להשקיע אמצעים טכנולוגיים בסיסיים במושבות כי “המכונה לא יכולה להחליף את הכושי. בשביל שזה יקרה צריך להיות מיליונר. אין טוב ממנוע־בננות.” גלי זעם — שכללו אלימות מילולית קשה, השמצות ואיומים שונים ומשונים ואף תביעה משפטית בגין הוצאת דיבה — איימו לחסל את הקריירה המקצועית של המחבר וזאת במקרה הטוב…
אבל לונדר לא נרתע. הוא כינס את כתבותיו ופרסם אותן כספר בשם: “ארץ ההוֹבנֶה” — הסחר בעבדים שחורים”, שראה אור בפריז ב־1929 בהוצאת ספרים אמיצה ומכובדת, אַלְבֶּן מִישֶל.
למרות המרחק בזמן ובמרחב, המחייב להתייחס לדברים בפרספקטיבה היסטורית ובקונטקסט של התקופה שבה נכתבו — מצמרר להיווכח עד כמה יש בספר הזה כדי לעורר רגשות ומחשבות בלב הקוראות והקוראים גם בימינו אלה, כאן ועכשיו ובכל מקום — אולי מכיוון שמדובר כאן באחד המצבים הבסיסיים בקיום האנושי: ניצול האדם בידי האדם תוך התעלמות צינית מכבוד האדם.
ראובן מירן, אוקטובר 2012
אין עדיין תגובות