החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארול אחד

מאת:
הוצאה: | 2016-10 | 355 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

מי היה מאיר אריאל — אמן מחאה או ליצן משתומם? נסיך בר־מזל או מי שהכול נופל לו מהידיים? מוזיקאי שיש לו קהל קטן מאוד או אמן יוצא דופן שזכה להוקרה מיידית בקרב מוזיקאים? זמר־יוצר ש"צולל חופשי ללא מצנח", אובד דרך ורדוף מחשבות מוות, או "חתן מרחף" מלא שמחת חיים?
מאיר אריאל של קלדרון "נמשך בחבלי קסם אל ההליכה הווירטואוזית, המסוגננת, על פני הבורות והתחתיות של עצמו" – מילדותו במשמרות, דרך הנסיעה לדטרויט, שירות צבאי בזמן מלחמות, התלבטות בין חיי הקיבוץ לתל אביב, ועד לבריחה הסופית לפרדס חנה. קלדרון משרטט את מפת נפשו של הזמר־יוצר על בסיס הארכיון העשיר שהשאיר אחריו והדברים המפורטים והמרתקים שסיפר בראיונות.
בביוגרפיה משולבים ראיונות שערך קלדרון עם כ־120 מחבריו ובני משפחתו של מאיר אריאל בתחנות חייו השונות, בצד ניתוחים מוזיקליים של המלחין פרופ' עודד זהבי. את הספר חותם שלום חנוך, שזוכר במילים שלו את מאיר אריאל.
ספרו הקודם של פרופ' נסים קלדרון, יום שני — על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך (דביר ומכון הקשרים, 2009) תיאר את הרוק הישראלי כאמנות שממשיכה — בדרכים משלה — את השבילים התרבותיים שפילסה השירה העברית, ועורר הדים רבים.

מקט: 978-965-566-328-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1.
ילדות במשמרות

הילדים קראו לו "Luck". הם חשבו שהוא בר־מזל. מאיר אריאל לא היה יוצא דופן בכך שהצמידו לו בילדותו כינוי. חברת הילדים חיה בקבוצת משמרות, כמו ברוב הקיבוצים, עשרים ושתיים שעות ביממה בנפרד מן ההורים. הם היו כת אהובה ונבדלת. הכינויים סימנו את השייכות לכת, וכינוי שנלקח משיעורי האנגלית הרחיק אותם, בידל אותם, מן הרוסית והיידיש שמאחורי העברית העשירה של הוריהם.

אבל העיניים החדות של הילדים ראו שבר־המזל הזה לא בדיוק רוצה להתרחק מדור ההורים. לכן הם הצמידו לו גם כינוי שני: "סְלָבּוֹבָה". בנימין ריף (בֶּנוךְ, או בני), בן כיתתו, הוא שהמציא את השם הזה. הוא אומר שרצה לחבר בין שתי מילים: סלאבי ובּוּבָּה.[1] וכאן כבר היתה עקיצה. הכינוי של בני ריף נדבק כיוון שהילדים זיהו שמאיר אריאל נמשך אל הרוסיות של אביו ואמו, שהוא יושב על הגבול של כת הילדים, לא לגמרי בתוכה. לכן הם עקצו אותו, הזכירו לו שהוא ילד "בובה", ילד טוב של המבוגרים. אולי גם קינאו בו קצת על היכולת לחיות בשני עולמות: בעולמם של הילדים ובעולמם של הזקנים הנערצים, האבות המייסדים של משמרות.

ועדיין אהבו אותו גם בבית הילדים וגם בבית. מבוגרים סלחו לו על מה שלא סלחו לאחרים. ילדים אהבו אותו גם כשעקצו אותו. שתי אחיותיו הבוגרות ממנו, שרה ואיה, שחיי הקבוצה היו לעול לפחות על אחת מהן, הקיפו אותו באהבה. לאמו הוא היה בבת העין. לאביו, שהיה איש קשה לאחרים ולעצמו, מאיר אריאל היה — רק עד שהתחיל להתבגר — אחד האנשים המעטים שהוא אהב בלי זעף. הוא היה, כאמור, בר־מזל. הוא עבר בין הטיפות שילדים אחרים נרטבו מהן.

מאיר אריאל נולד ב־2 במרס 1942, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. הוא היה ילד שלישי לאמו גודה (לבית ארשבסקי), ולאביו אלכסנדר (סשה), שניהם ממייסדי קבוצת משמרות. שמו המקורי של אביו היה בַּשמַשניקוב, אבל הוא שינה את שמו לאריאל עוד לפני שנולדו ילדיו. איה, אחותו, שהיתה מבוגרת ממנו בשבע שנים, זוכרת שהמטפלת בבית הילדים באה להעיר אותה ממנוחת הצהריים ואמרה לה: "קיבלת מתנה גדולה ליום ההולדת, נולד לך אח". מאיר ואיה נולדו באותו תאריך, על פי הלוח העברי, י"ג באדר, וכל חייה מלווה את איה תחושת הגורל, שזיכה אותה באח אהוב. שרה, אחותה, היתה מבוגרת ממנה ב־12 שנה, ושונה מאוד מאחיה. היא נולדה ברוסיה, וכאשר הגיעה לקבוצה היתה גדולה מדור הילדים הראשון. אמה הבחינה בנסיגה בהתפתחותה בגלל הבדלי הגיל האלה ואולי לא רק בגללם, ואחר כך, ובמשך כל חייה, היא לא השתלבה חברתית בקבוצה. היא נישאה לחבר הכשרה וילדה שלושה ילדים במשמרות, אבל בעוד שאחיה הצעיר היה מוקף באהבת החברים מילדות עד בגרות, היא חיה בשולי הקבוצה. איה, האחות האמצעית, נולדה בקבוצה. "לא הורי קראו לי איה. זאת היתה החלטת הקבוצה", היא אומרת במרירות, ומוסיפה: "כשמאיר נולד כבר השאירו את בחירת השם להורים". אבל זו מרירות שהתפתחה מאוחר יותר, בשנות השבעים, לאחר שהשתבשו היחסים עם הקבוצה. איה לא גדלה בשולי החיים של משמרות. היא היתה יפה, מקרינה חיוניות ושמחה, מחייכת חיוך דומה לזה של אחיה, והיא נישאה לדוד עתיד, שהצטרף לקבוצה והתבלט מיד כדמות מובילה ויצירתית. איה זוכרת שקינאה באחותה, אבל מעולם לא קינאו האחיות בבן הזקונים. להפך: גאווה מילאה אותן כאשר הלכו עם הילד היפה, המלא בתלתלים, בשבילי הקבוצה.
בן שנתיים. (באדיבות המשפחה)

בן שנתיים. (באדיבות המשפחה)

כאשר היה מאיר אריאל בן שנה אימצו סשה וגודה שלושה אחים, פליטי שואה מ"ילדי טהרן": סוניה, יעקב ובּוּזי זיסמן. אמו סיפרה שהוא כלל לא ידע שיעקב ובוזי הם לא אחיו, וכשנודע לו הוא "קיבל מצב רוח קשה".

"הייתי אהוב מאוד ובעייתי מאוד", ככה הוא יתאר את שנות ילדותו כעבור שנים רבות.[2] מה זאת אומרת? מה אהבו במאיר הילד? מה גרם לו להרגיש בעייתי מאוד? את התשובות השלמות אולי לעולם לא נדע. מאיר אריאל טרח — יחד עם אחיותיו — להשאיר לנו פרקי ביוגרפיה וקטעי זיכרונות של אביו ושל אמו, אבל בין הטקסטים הרבים שלו, גם אלה שלא פִּרסם, יש מעט על הביוגרפיה שלו. יותר מפעם אחת הוא דיבר על הרתיעה שלו מפירושים ביוגרפיים לשיריו, וייתכן שמשום כך, ועל אף תשוקת הכתיבה השופעת שלו, הוא נמנע מלכתוב את תולדות חייו. יש בידינו רק הבזקים של זיכרונות.
חברת הנוער ״אופקים״ במשמרות. במרכזה המדריך סשה אריאל. את מאיר אריאל בן הארבע מחבק אברהם שטרסברג, מוזיקאי (תצלום פוטו ארצי. באדיבות ארכיון משמרות)

חברת הנוער ״אופקים״ במשמרות. במרכזה המדריך סשה אריאל. את מאיר אריאל בן הארבע מחבק אברהם שטרסברג, מוזיקאי (תצלום פוטו ארצי. באדיבות ארכיון משמרות)
***

כאשר נפטרה אמו, בהיותו בן 41, כתב הספד וכלל בו את הדברים האלה:

שוב ושוב אני חוזר לאותה תמונה:

מוציאים לַשֶׁמש תינוקות בַּלול

שקט עונג מִתמֵּר בחצר המשק

המטפלת נכנסת רגע לטיפול

ואחד התינוקות זה אני

עומד בשמש ובוהה בחלל הצל המתוק

והנה מופיעה את הלוך וקרוב,

וכמו מעצמי אני מחייך אלייך

ואת מחייכת אלי אושר לרוב ואל בין זרועותייך

ויותר לא זוכר ואולי לא צריך:

חברה לקחה חופש לחבק את בנה

והוא הכיר אותה מרחוק, ידע שזאת היא

ולא המטפלת ולא השכנה — — —

והקבוצה כבר לא לוקחת ילדים מהוריהם

ולא את ההורים מהילדים […][3]

סביר להניח שאצל מאיר אריאל, כמו אצל רבים מאיתנו, הבזק הזיכרון הראשון הוא אמת נפשית על הילדות, שהיא חשובה לתודעה המאוחרת, ולכן היא מעניקה לה אופי של זיכרון. להיות אהוב, להיוולד אהוב — אצל מאיר אריאל זה לא היה רק יחס שקיבל, זה הפך לתכונת אופי, זה נעשה מרכיב מרכזי של האישיות. הוא נעשה למבוגר שמעניק אהבה חמה במיוחד לסובבים אותו, ויש בו גם צורך גדול במיוחד לקבל מהם אהבה. לפעמים הצורך הפך לתלות. יחד עם זאת, האהבה שהקיפה אותו לא ביטלה את תחושת הילד הבעייתי, שגם היא נטבעה בו בילדות והמשיכה ללוות אותו בבגרות. האיש המקרין חדוות חיים לבבית, והאיש הסובל מתקופות דיכאון חוזרות ונשנות, חיו בו זה בצד זה. לפעמים זה בתקופה אחת וזה בתקופה אחרת.

יש להספד שכתב על אמו שורש בייחוד של משמרות. הקבוצה הפרידה ילדים מהוריהם, אבל פחות מאשר קבוצות אחרות. משמרות נטתה להשאיר מקום לחיי הפרט בתוך חיי הכלל. אף אחד לא העלה בדעתו להגיד לחברה גודה שלא לוקחים שעה של חופש מהעבודה כדי לחבק ילד. מפעם לפעם הוא גם ישן בילדותו בבית הוריו, ולא בבית הילדים. מאיר אריאל הבוגר התבטא בהספד ובמקומות אחרים נגד בית הילדים הקיבוצי כשיטה חינוכית, אבל הוא עצמו לא גדל כמי שנפגע מן השיטה הזאת, שלא הונהגה בקנאות. לא במקרה חוסל בית הילדים במשמרות מוקדם יותר מאשר ברוב הקיבוצים האחרים. במלחמת ששת הימים לקחו ההורים את הילדים לבתיהם, ולא החזירו אותם עוד.
בשורה העליונה, מימין לשמאל: בוזי, איה, שרה. בשורה התחתונה: מאיר, סשה, גודה, שנות ה־40. (באדיבות המשפחה)

בשורה העליונה, מימין לשמאל: בוזי, איה, שרה. בשורה התחתונה: מאיר, סשה, גודה, שנות ה־40. (באדיבות המשפחה)
***

בית הילדים לא היה לו גיהינום אבל גם לא גן עדן. ממרחק 50 שנה הוא זכר את השעה הזאת:

כשהיינו בגן מישהו, לא זוכר מי, הפך סיר לילה עם שתן על הרצפה. אני לא יודע אם זה היה בכוונה, אבל מיד אחריו ילד אחר התחיל להשתין על הרצפה וכל הילדים של הבית התחילו למלא את כל החדרים בשתן, והכול הוצף. כשחזרה המטפלת משנת הצהריים חשכו עיניה וחטפנו צעקות ומכות. ילדים צריכים לגור עם ההורים שלהם. זה נראה לי נכון וזה הכי טבעי.[4]

בבית הילדים פגש מאיר אריאל לראשונה את היצר העיוור והתובעני, שאין סמכות שתשים לו גבול. הכאוס ריתק אותו בבגרותו, וגם חידד את חושיו. אבל מבית הילדים הוא לקח גם את הפחד שילווה אותו שנים רבות מפני אובדן שליטה, את הצורך להזכיר לעצמו כי המסגרת שמכבידה עליו גם נחוצה לו.
***

זיכרון נוסף מגיל הגן נמצא בין הטקסטים שהכין מאיר אריאל כאשר ניסה לעבד את האלבום ברנרד ולואיז למחזה, אולי למחזמר, ב־1997. ייתכן שהוויתור על פיסוק הוא מכוון, וממחיש רצף אסוציאטיבי:

פתח המציץ המוצץ חלון שאף ואמר זה מריח לי כמו סוף קיץ 46' הייתי אז בגן הלכנו עם הגננת לראות את הגדולים בעבודת הדַיש של הבוטנים ועל המכונה הענקית והרועשת עמדו נחמן כרמי איצחק [כך במקור] חוטורסקי בּוּרקה מלר מוישקה בקשיצקי וצעקו אחד לשני מילים גדולות משפטים אדירים תניע את המכונה הקרדן[5] תפוס אחר כך חזרנו לחצר הגן ומיד כל אחד היה מישהו אני בורקה אני מושקה, אני איצחק חוטורסקי הי מושקה תביא את הקרדן אני לא יכול נחמן הוא נותן בקפייר[6] — ואז התנער הפואט וישב וכתב זרעי קיץ — — —

בית הילדים היה כת נבדלת רק עד נקודה מסוימת. מסביב, וקרוב מאוד, היתה הקבוצה. מסביב היו המילים הגדולות והמשפטים האדירים. הילדים היו חלק מחלום מתגשם. הם עצמם היו חלום מתגשם: חלום הדור הראשון שייוולד עם זרעי קיץ משלו, ומכונות חקלאיות משלו. אבל מן הרגע הראשון נפער מרחק עצום בין החלום לבין הגשמתו. מאיר אריאל הכיר את המרחק הזה, חי בתוכו 45 שנה, כתב עליו, ניתח אותו באזמל דק. בהרצאה שנשא באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" כמה חודשים לפני מותו, סיפר שכבר ביום הראשון של משמרות חבריה הפרו את התקנון שקבעו. ואף על פי כן המילים הגדולות והמשפטים האדירים נטמעו בשורשי נפשו וחִלחלו אל שיריו. כי המילים הגדולות לא היו רק "שוויון", "חלוציות", "שליחות". הן היו גם, ובחיי היומיום בעיקר, "תניע את המכונה", "הקרדן תפוס", או: "אני לא יכול, נחמן, הוא נותן בקפייר".
***

ואולי בחסות ההומור הוא סיפר על עצמו מעט יותר. זה טקסט ביוגרפי קצר שכתב מאיר אריאל לעטיפת התקליטון הראשון שלו, ב־1967:

מאיר אריאל (בשמשניקוב)

2 למרץ 1942, בילינסון, 2 אחר חצות, קיבוץ משמרות, עברית, אנגלית (בתנאי שמדברים לאט…), ילדות סבירה, בחרות מפוקפקת, הרטיב עד גיל מאוחר, מוצץ עד היום, הליכתו לצנחנים היוותה ניסיון נואש ואחרון להעלותו על הפסים. הניסיון הצליח חלקית לאחר שהנ"ל עלה רק על פס אחד בסיום קורס מ״כים (טר"ש…).

כל העובדות כאן נכונות. ילדותו היתה סבירה בהחלט, למרות שהרגיש בעייתי. לבחרות המפוקפקת עוד נגיע. הוא מצץ אצבע עד גיל שמונה, והוא הרטיב, לפעמים, אפילו עד גיל מאוחר מאוד. גם לעניין הטר"ש עוד נגיע. מירל׳ה זיו, האישה הראשונה שאהב, אומרת עליו: "להיגמל זה לא היה בשבילו". הוא ידע מגיל צעיר מאוד שאם יאמר לעצמו, "גם מזה עוד נצטרך להיגמל", "עצמו" יענה לעצמו, "בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל".[7] ה"בהגיענו" הזה לא הגיע עד יום מותו. הוא לא אהב להגיע לשום מקום. הדרך אל המקומות נראתה לו — לא בכל הימים אבל ברובם — מעניינת יותר מן המקומות עצמם. והאפשרות להיגמל מן החירויות של הילד, ומן הבושות של הילד, לא תמיד היתה פתוחה בפניו. היא גם לא תמיד היתה נכונה בעיניו. ליצנים תמיד נרטבים, ומאיר אריאל רצה להיות גם ליצן.

באיזה מובן הוא היה ילד "בעייתי מאוד"? לא במובן של ילד מורד, או זועף, או מתריס כלפי ילדים אחרים או כלפי מבוגרים. להפך. לאחרים הוא האיר פנים, ולרוב גם הם האירו פנים לו. אבל בינו לבין עצמו הוא הרגיש בעייתי. הוא הרגיש שאיננו עומד בציפיות שלו מעצמו, והוא הרגיש שונה מרוב חבריו, ושני הדברים העיקו עליו.
מסיבת חנוכה, הצגה בחדר האוכל במשמרות. מאיר שני מימין, שנות ה־50. (צלם לא ידוע. באדיבות ארכיון קיבוץ משמרות)

מסיבת חנוכה, הצגה בחדר האוכל במשמרות. מאיר שני מימין, שנות ה־50. (צלם לא ידוע. באדיבות ארכיון קיבוץ משמרות)

היו סימנים חיצוניים לאותה בעייתיות־מבפנים. הוא לא יכול היה להיות שותף לצדדים הפיזיים והתחרותיים של הילד כגבר־לעתיד. "הוא לא היה מן המתגוששים", אומר עליו אמיתי רגב, בן כיתתו. וילד שמאותת שאף פעם לא יכה, ואף פעם לא יחזיר מכות, מפסיד־מראש בהרבה קרבות מול ילדים אחרים. הוא ניגן ושר בשמחה במסיבות, אבל היה דובי ומגושם מכדי לרקוד. מירל׳ה זיו אומרת שבמקום שבו נהגו לרקוד בכל מסיבה, היתה בעיה להיות בת זוגו של בחור שלא רוקד. אמו קראה לו, ברוסית, "רדזיאבה" (razzyava), כלומר מפוזר, מי שיש לו שתי ידיים שמאליות.[8] הוא לא היה חקלאי טוב, למרות שהעבודה הפיזית היתה קלה לו. הוא לא היה ספורטאי טוב, למרות שאהב כדורגל, ואחר כך גם כדורסל. הוא גם לא היה תלמיד טוב (אבל את האנגלית הוא קלט טוב יותר מאחרים. בהקרנות הסרטים בחדר האוכל הוא היה זה שגלגל את סרט הצלולואיד עם כתוביות התרגום). מסגרת בית הספר העיקה עליו. הוא היה עוזב הרבה שיעורים ויוצא לשיחות ארוכות עם אברהם, הסנדלר השכיר של משמרות. הם הרגישו נוח זה בחברת זה, ואברהם נהג לקרוא לו: "מַאיֶיר מיט א גולדענע אייער", מאיר שיש לו ביצים של זהב. "איזה ילד מוצא עניין בסנדלר מזדקן?" אומר גיסו דוד עתיד, וממשיך: "היה משהו מוזהב בילד הזה, גם הביצים".
עומדים: שרה, דב ברקת (בעלה), איה, יעקב זיסמן. יושבים: סשה, מאיר, גודה, בוזי זיסמן, שנות ה־50. (באדיבות המשפחה)

עומדים: שרה, דב ברקת (בעלה), איה, יעקב זיסמן. יושבים: סשה, מאיר, גודה, בוזי זיסמן, שנות ה־50. (באדיבות המשפחה)
***

דבר אחד בוודאי לא היה מוזהב בשבילו: אביו היה מנהל בית הספר שבו למד. משמרות כולה היתה קבוצה קטנה של אנשים (כ־60 חברים כאשר נוסדה, 101 חברים ב־1942. גם בשיא גודלה לא היו בקבוצה יותר מ־140 חברים). חברת הילדים היתה, כאמור, כת בתוך כת. הוא צריך היה להיות נאמן ולא־נאמן לשתיהן. בריאיון מוקלט סיפר:[9]

זה קטע מאוד קשה. אין ספק, אחד היותר קשים בחיי. כיוון שבקיבוץ חברת הילדים זה דבר מאוד חזק. הנאמנות שלך לחברת הילדים היא קודם כול […] לפני חברת המבוגרים. כמובן שיש לך אבא, ואתה נאמן לאבא שלך לפני הכול […]. ואני לא פעם מצאתי את עצמי נקרע בין הקטעים האלה. מנהל תמיד נושא גם לפחד, ליראה, וגם להלצות וצחוק. ושני הקטעים האלה לא נחמדים כשאתה חלק מהם. אז על הקטע הזה באמת עברה מרבית הילדות שלי, על המתח הזה […] שחושף את ההורה מול הכיתה במערומיו לפעמים, אם במגוחכות […] אם בהפחדתו, […] אם בטפשותו, אם בשכחנותו, פזרנותו, כל הדברים האלה. וכאילו כל יתר ההורים אי שם בשדה סמויים מן העין, גיבורים על כל מקרה, מה שבטוח. ורק אבא שלך או אמא שלו חשופים לעיני הילדים ועוברים כל יום את המבחן. אז בטח שיש בזה הרבה לחץ […]. אני לא הרגשתי בזה במיוחד חוץ מאותן נקודות שבהן זה היה דוקר.

אורי רגב ז"ל, שגדל עם מאיר אריאל, זכר אותו מחקה את אביו, לקול צהלותיהם של חבריו הילדים, ומכנה אותו "אלכסנדר זבוב". עד כמה היתה עמוקה הצלקת שנשארה במאיר אריאל המבוגר מן הילדות הזאת אל מול הנוכחות הלוחצת של אביו? במשפט האחרון שהוא אומר בריאיון הוא ממעיט בערך העניין: "אני לא הרגשתי בזה חוץ מאותן נקודות שבהן זה היה דוקר". אבל במשפט הראשון הוא לא ממעיט כלל: "זה קטע מאוד קשה, אחד היותר קשים בחיי". האם גם בזמן הריאיון, שנים רבות אחרי הילדות, הוא עדיין נקרע בין שתי הנאמנויות?
מאיר אריאל (עומד, שורה שנייה מלמעלה, רביעי משמאל) ובני כיתתו יחד עם המורים ומנהל בית הספר, סשה אריאל (יושב רביעי משמאל). (באדיבות ארכיון משמרות)

מאיר אריאל (עומד, שורה שנייה מלמעלה, רביעי משמאל) ובני כיתתו יחד עם המורים ומנהל בית הספר, סשה אריאל (יושב רביעי משמאל). (באדיבות ארכיון משמרות)
***

הבזק זיכרון של אדם אחר. יואב שכביץ, בן כיתתו של מאיר אריאל, סיפר על טיול שהם יצאו אליו בכיתה ה' או ו' באזור מעיין צבי. הגיעו לוואדי שצינור עבה מונח עליו במקום גשר. עברו על הצינור. מאיר אריאל — תמיד אחרון, תמיד חולם — הלך על הצינור ונפל למים. יצא מן המים מחייך, אפילו מרוצה, אמר: "חבר'ה, זה שום דבר". התפשט בלי שום בושה, עשו מדורה, והוא תלה מולה את הבגדים לייבוש. כעבור עשר דקות: שרפה, הבגדים שלו עולים באש. הוא לא הגיב במבוכה, הוא לא כעס, הוא המשיך לצחוק והלך בתחתונים כל הדרך הביתה.

יש בסיפור הזה מה שיש ברוב העדויות על מאיר אריאל: היה לו קסם שופע. היה לו חיוך מחבק, היתה לו יכולת לצחוק על עצמו, היו לו עיניים שהמסו לבבות. הוא היה הכול מלבד יהיר. האם זאת תכונה של נסיכים אהובים, שלא מתביישים משום דבר ואין להם צורך להיות יהירים? ואולי זאת חוכמת ליצנים, שעושים מן השלומיאליות שלהם הצגה? ושמא מדובר ביכולת הערמומית להתבלט בתרבות של שווים? יואב מאמין שבאחד מן הרגעים כדוגמת זה, והיו למאיר אריאל רבים כאלה, נולד המשפט "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה", מן השיר "מחלק המוסר השכל". חבר אחר ששירת איתו בצבא חשב שהוא פשוט הביא אל השיר אִמרה צבאית ישנה, שרס"רים משַלְחים בחיילים שהכול נופל להם מהידיים. מאיר אריאל היה חייל כזה, ובה בעת הוא גם היה אהוב עד מאוד על חבריו. פעמים רבות בחייו הוא נמשך בחבלי קסם אל ההליכה הווירטואוזית, המסוגננת, על פני הבורות והתחתיות של עצמו. הנפילות הולידו בו מצבי דיכאון קשים וגם מחשבות התאבדות. לרוב הציל אותו מעצמו הלץ שעשה מן הנפילות שלו הצגות, ואחר כך שירים. לא תמיד. כמה מן הנפילות היו קשות מדי, ושום שיר לא חילץ אותו מהן.
בן 8, 1951. (צלם פוטו ארצי. באדיבות ארכיון משמרות)

בן 8, 1951. (צלם פוטו ארצי. באדיבות ארכיון משמרות)

בתצלום מגיל שמונה הוא מצולם בתוך שדה הפרחים של המשק, כדי שיתקבל ילד־טבע למופת. הוא לבוש בגדי חג, ועל החולצה הלבנה הלבישו לו את הסוודר הטוב ביותר שהיה, סביר להניח, במשמרות. שוב הוא מחייך את החיוך הנדיב של בני המזל. שוב העיניים הלבביות מבעד לפתחים צרים שמסתירים כל בעיה. כאן כבר מופיע מאיר אריאל שיודע היטב שהוא שובה לבבות, שנהנה להצטלם, שרוצה — ועוד ירצה הרבה — שיביטו בו.
***

איזה מקום היה משמרות ב־1942 ובשנות ילדותו של מאיר אריאל? משמרות עלתה על הקרקע, סמוך מאוד למושבה פרדס חנה, תשע שנים לפני שנולד, ב־16 ביוני 1933. ב־1942 כבר היו ענפי משק מפותחים דיים כדי שרוב החברים יעבדו במקום, וכבר רבים מהם גרו בבתים בנויים. כבר נבנה חדר האוכל, כבר נבנו דיר ורפת ולול. כבר היתה התחלה של יציבות. אבל אי־היציבות היתה קרובה מאוד. מה שנבנה בקושי, מה שהיה כמעט בלתי אפשרי ונעשה אפשרי, מה שלא היו לו תנאים להתקיים ובכל זאת התקיים — כל אלה רכשו עוצמה מיוחדת. מה עוד שכל צריף נרשם, כל מטע תורגם למילים כתובות. בארכיון הקבוצה נשמרו טקסטים רבים שכתבו חברי הקבוצה, ובחגים ובאירועים אחרים הם הוקראו שוב ושוב.

מגיל צעיר ועד סמוך למותו לקח על עצמו מאיר אריאל לכתוב את הטקסטים של מסכתות החגים, של השירים ההיתוליים, של רשימות העלון ושל ההספדים. הוא נענה במסכתות האלה לצורך עמוק של הקבוצה לתעד ולהנציח את עצמה. סיפור ההקמה, כפי שנרשם על ידי חברי הקבוצה בעלונים ובחוברות זיכרון, מגלה שמאיר אריאל כתב היסטוריה חגיגית ונרגשת יותר מזו שבעדויות החברים, אבל לא שונה מהן מהותית. הוא תמצת את העובדות ופסח על חלק מהן, אבל הוא לא העלים קשיים ומבוכות. רק נושא אחד נמחק מן המסכתות שהוא כתב: הערבים ומקומם בתולדות משמרות. לכן אמסור כאן את תולדותיה של משמרות דרך הפריזמה של מאיר אריאל כהיסטוריון חגיגי של מקומו. בכל מקום שבו החגיגיות שלו השמיטה פרק, אביא את העובדות ההיסטוריות, כפי שנרשמו על ידי חברי הקבוצה[10] וכפי שמספרת אותם מילכה הרטל, מנהלת ארכיון משמרות.

ב־10 באוגוסט 1973 חגגה משמרות ארבעים שנה להקמתה. מאיר אריאל ובני ריף כתבו מסכת לחג, שהוצגה על הדשא המרכזי. מאיר אריאל לא היה רק אחד הכותבים אלא גם אחד המראיינים של ותיקי המשק, שהמסכת היתה מבוססת על זיכרונותיהם. הוא גם היה אחד השחקנים והזמרים על הבמה, והוא גם ביים את הופעתם.

זה היה, כאמור, אותו סיפור שהקבוצה סיפרה לעצמה פעמים רבות, והפעם חזרה על כך בהשקעה מיוחדת. באותה תקופה היה ביכולתם להביא אמנים מקצועיים ולשלם להם, אבל הם העדיפו לשחק, לשיר, ולהכין תפאורה בעצמם. הם האמינו באותנטיות הלא־מקצועית של החקלאי שמשחק על במה ושל הגזבר ששר. מאיר אריאל ספג את החגיגיות המחוספסת הזאת. החג והמועד של התרבות הקיבוצית היו חלק ממנו. גם כאשר הוא יפַתח כלפיהם אירוניה לא־סלחנית, הוא ימשיך להאמין שיש בהם גרעין של אמת, בעיקר גרעין של אותנטיות, שהיה יקר לו כאמן.

המסכת נפתחת כך:

דור חדש קם לעם היהודי בשנים הראשונות של המאה הנוכחית. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, מתארגנת תנועת "החלוץ" ברוסיה. תנועה ציונית, אשר מטרתה — הכשרת צעירים יהודיים לעבודה ולעלייה לארץ־ישראל.

שני ארגונים לתנועת "החלוץ": הליגאלי והבלתי־ליגאלי. התנועה שאפה לתחייה לאומית וסוציאלית וב[צ"ל ל']בניין ארץ ישראל. בתנאים מחתרתיים קשה היה ביותר לקיים כל פעילות והקומוניסטים הצטיינו בכך שהפריעו לגיבוש התנועה. עיקר פעולת התנועה היתה הכשרת חלוצים בחוות הכשרה וקואופרטיביים. משקים וחוות גדולות הוקמו, ובחצי האי קרים הוקמה חוות "משמר" ו"בילו". משקים אינטנסיביים וקבוצות חקלאיות פעלו בכל רחבי רוסיה ליד העיירות היהודיות.

העלייה לארץ ישראל ובניין הארץ עמדו בראש שאיפת התנועה. בסוף שנת 1926 חוסלו כמעט כל המשקים הקטנים ונשארו הגדולים: "משמר" ו"בילו" שחוסלו כעבור שנתיים.[11] באחד מביקוריו ברוסיה, מגיע יוסף טרומפלדור לדֻבֶּינְסְקִי.[12] בהיוודע דבר בואו, ממהרת משפחת מרון — וחנן בן ה־6 בתוכה — להיפגש עימו, כשהיא משאירה, בחפזונה, את מחסן הנעליים שברשותה ללא פיקוח. הפגישה עם טרומפלדור היתה מרגשת ומסעירה. בחוזרם — יופתעו בני המשפחה להיוודע כי מחסן נעליהם נפרץ.

נקודת הפתיחה היא היהודי החדש, שחנן מרון, חבר המשק, מייצג אותו. זאת היתה אמונה קולקטיבית שמאיר אריאל עוד ימרוד בה: ההיסטוריה מתחילה, לפחות מתחילה מחדש, עם היהודי החדש. זה שהחליט להיות שומר, ולא עוד קורבן פסיבי של פוגרומים. זה שהחליט להכשיר את עצמו לחקלאות, כי הוא למד לקח: אנשי העלייה השנייה שקדמו לו לא הגיעו מוכנים לעבודה החקלאית שהיתה בשבילם עיקר של אמונה.

בהמשך מספרת המסכת על התארגנות אחרת של צעירים יהודים בשנות העשרים. זו התארגנות של חברי תנועת גורדוניה בליטא ובלטביה. קבוצת משמרות קמה לאחר איחוד בין קבוצה רוסית של אנשי החלוץ לבין קבוצה ליטאית־לטבית של אנשי גורדוניה. ולא מדובר רק ברקע שונה, מדובר גם באידיאולוגיה שונה. תנועת "החלוץ" חינכה בעיקר לעבודת אדמה בארץ ישראל. היא קיבלה לשורותיה בעלי דעות שונות וחברי ארגונים שונים, והטילה ספק בערכן של כיתות אינטימיות. הממד האידיאולוגי היה חשוב פחות ומטופח פחות אצל אנשי "החלוץ". ואילו גורדוניה נקראה על שמו של א"ד גורדון ועולם האידאות והאידיאולוגיות היה חשוב לה מאוד. אנשי גורדוניה חינכו לקבוצה אינטימית של עובדי אדמה, והתנגדו עקרונית לקיבוץ הגדול. הם רצו תשובה לניכור של החיים המודרניים באמצעות קבוצה כמו־משפחתית קטנה שיש בה משהו מן הכת. אנשי "גורדוניה" הביטו מגבוה על אנשי "החלוץ", שהעבודה היתה בשבילם עיקר ואת הרוח הם הציבו רק בשוליים. שתי הקבוצות במשמרות אף פעם לא קיבלו זו את זו קבלה מלאה. הבדלים מחשבתיים קטנים נעשים להבדלים גדולים בקבוצות אינטימיות ומהפכניות, ושיוך לקבוצה המתבצרת אל מול הקבוצה האחרת גובר לפעמים על אמונות ודעות. מאיר אריאל המבוגר לא ישכח את המתח הזה: הוא יגיב בהתרחקות כשייתקל בכיתתיות מסתגרת מכל סוג; והוא יפַתח את מה שאהב בחצר המשק: אין דעה נחרצת וקובעת אחת. תמיד יש מקום לשתי נקודות מבט, לשתי דרכי מחשבה.

והיתה לגורדוניסטים אמונה נוספת שנקלטה היטב בתודעתו של מאיר אריאל: "ההשגה והתחושה של דברים בכוח החוויה, דהיינו בצורה הבלתי רציונלית, כוחן גדול מן ההשגה הרציונלית בכוח ההכרה, כי החוויה יתירה על ההכרה"[13] — כך כתב פנחס לוביאניקר (לבון), מנהיגם של אנשי גורדוניה. ההדגשה על החוויה ביטאה את הסירוב של גורדון וממשיכיו להשתית את האידיאלים החברתיים שלהם, ואת אידיאל הקבוצה בראשם, על כל הכרח היסטורי או סוציולוגי שכופה את עצמו על בני אדם. החוויה היתה גם התשובה שהשיבו גורדוניסטים למרקסיסטים לסוגיהם ולגווניהם הרבים בתנועת העבודה העברית: הם לא האמינו שהכלכלה היא הבסיס להתנהגות החברתית, והתודעה של בני האדם היא רק "בניין־על" משני בחשיבותו. ובתוך התודעה הם ייחסו ערך מיוחד לרגשי, לחווייתי, לבלתי רציונלי. מכאן גם ההסתייגות שהיתה להם ממבנים ארגוניים סדורים מדי, רציונליים מדי. היה בגורדוניה יותר מזיק אנרכיסטי שחשד במפלגות, בבתי נבחרים, בלחצים ארגוניים שמצמיתים את הנפש ואת כוחה של הנפש לעשות גדולות. מאיר אריאל הקשיב לנימה החווייתית הזאת, ולנימה האנרכיסטית הזאת, מתוך צורך פנימי חזק, והביא אותן אחר כך אל שיריו הבשלים.

המסכת ממשיכה ומספרת על המפגש בין קבוצת החלוץ לבין קבוצת גורדוניה בפרדס חנה. ביחד הם מנו 25 חברות ו־35 חברים. בשתי הקבוצות היתה התנגדות להתאחד. אבל בליל ה־15 ביוני 1933 בא מנהיג גורדוניה, פנחס לוביאניקר לשכנע את החברים, והסכם האיחוד נחתם במטרה להקים קבוצה גדולה מספיק כדי שתוכל להקים יישוב.

"למחרת המסיבה", נאמר במסכת, "ב־16 ביוני 1933, יוצא ברוך (בּוֹיה) וַכנובֶצקי בשליחות הקבוצה לחיפה לפגישה עם המהנדס לקבלת תוכנית הנקודה. בויה חוזר הביתה כשבידו התוכנית אך עמו הבשורה המרה על רצח חיים ארלוזורוב". הרצח היכה בהם, הביך אותם, טִשטש את תמונת המציאות שלהם. הרצח התקשר בתודעתם לקרע עם הרביזיוניסטים, גם אם הקשר הזה מעולם לא הוכח. המסכת מזכירה גם שבאותה שנה עצמה, 1933, מונה היטלר לקנצלר גרמניה, והיא לא שוכחת להזכיר גם את הברית שהלכה ונרקמה בין הנאצים בגרמניה לבין הפאשיסטים האיטלקים והממשלה היפנית. מה יכול היה לעשות אדם יהודי צעיר בארץ ישראל, שרואה עצמו שייך לאליטה מובילה, אל נוכח הסערה הענקית והמאיימת שהתחוללה בעולם, וגם בארץ? רוב התשובות לשאלה הזאת היו עמומות, או לא מעשיות, או נגועות באלימות הרביזיוניסטית השנואה. אבל התוכנית להקמת הנקודה לא היתה עמומה, ולא היתה מילולית. לשישים הצעירים בגבעת בוסל היה מה לעשות, היה מה להקים. והמסכת מדגישה את זה כדי שלא נרחם עליהם, וגם כדי שלא נעריץ אותם יותר מדי, על הסבל שעמדו בו בשנים הראשונות של הקבוצה, ועל הקשיים שליוו את משמרות תמיד. הם לא היו אומללים. הם היו אנשים עם תוכנית הנדסית ביד, ועם תוכנית חברתית ביד. והיה קסם עצום, לא רק סבל וקושי, בביצוע התוכנית. זה הקסם של הטוטאליות כבחירה, לא ככפייה. הם היו מעטים שהגשימו — פרט פרט ויום יום — תוכנית למסגרת חיים מא' ועד ת', שלא היתה לה מסורת, ומן היום הראשון היו בה אכזבה ומריבה.

בסוכות 1933 עבר חלק מן החברים מפרדס חנה אל השטח שהם העניקו לו את השם משמרות. הם מצאו נוף שומם: שטחי בור, והעובדה שלא היו בהם עצים היתה סימן מבשר רע. 350 דונם נקנו עבור משמרות, ושטח קטן ניתן להם בחכירה זמנית. חלק מן התשלום בא מחסכונות החברים, ורובו מתקציב קק"ל. מוכרי הקרקע היו בעלי אדמות ערבים, אבל על 100 דונם מהשטח ישבו בדואים ממוצא טורקמני. הם סירבו לפנות את האדמות ללא פיצויים, והחוק הבריטי עמד לצִדם. אדמות הבדואים עברו לרשותם של חברי משמרות בתהליך איטי שנמשך שנים — חלקן בקנייה, חלקן בסחר־חליפין (היתה, למשל, חלקה שנמסרה להם תמורת חלקת קבורה שהם מסרו לבדואים), וחלקן בהשתלטות.

האדמות התאימו לחצרות האיכרים בפרדס חנה, אבל לא יכלו לפרנס את חברי משמרות. לא היה מספיק שטח לפלחה, לא היה מספיק שטח למספוא בשביל רפת. מהר מאוד יגלו חברי משמרות שחולות נודדים מכסים שוב ושוב רבות מן החלקות שהחלו לעבד. שנים רבות נהנו ילדי משמרות ללכת יחפים בחולות הרכים, אבל לגידולים החקלאיים הם היו אסון. והיתה גם בעיית מים כפולה: גם הצפה וגם מחסור. התברר שחלק מן האדמות הן אדמות ביצה, כי אין ניקוז לנחלים שבסביבה (נחל משמרות, נחל ברקן, נחל עדה, נחל תנינים). התוצאה היתה שמשבצת הקרקע הקטנה שקיבלה משמרות צומצמה עוד יותר בגלל חולות נודדים ובגלל ביצות.

ב־1942, שנת הולדתו של מאיר אריאל, כבר היה במקום ענף פלחה מבוסס, כרם ומטעי פרי. נרכשו טרקטורים ראשונים וקומביין. אבל לחלק מן החברים עדיין לא נמצאה עבודה במשק והם הקימו קבוצה לבניין והובלה שעבדה מחוץ למשק. משמרות של 1942 היתה בנויה בהיקף רחב יותר מאשר קיבוצים רבים אחרים. קבוצת הבניין השיגה חומרי בנייה זולים, ובנתה גם לעצמה. עדיין היו חברים שגרו בצריפים וגם באוהלים, אבל בתשע השנים שעברו מיום העלייה על הקרקע נהפך המקום השומם והצחיח למקום שיש בו עבודה ובתים ומגדל מים. הבנייה המואצת נעזרה בהלוואות ארוכות טווח שהריבית עליהן היתה כבדה, ובמשמרות היתה תמיד מצוקה כלכלית. אבל מאיר אריאל נולד אל מקום שבנה את עצמו פיזית ורוחנית במהירות.

ליד מגדל המים כבר היתה נטועה בקו ישר שדרה של קזוארינות ופיקוסים, שבצִלם נוצר שביל. השדרה הזאת, ושדרה ניצבת לה, היו צירי ההליכה המרכזיים, מקומות המפגש המרכזיים, וסימן המקום שנטבע בתודעתם של החברים. ב־1942 הגיעה לקבוצה מחלקת פלמ"ח, ובה גם דוד אלעזר ורפאל איתן. שני סליקים נחפרו במקום והוקם גם מפעל לייצור רימוני יד. בזמן מלחמה העולם השנייה נפתח במשמרות בית מלאכה ללוחות ועמודים מגזעי עצים כרותים. אחר כך הסבו את הייצור ללבידים. כספי שילומים שקיבלו כמה חברים בשנות החמישים הוסיפו למפעל תנופה, ובשותפות עם משפחת בוסנבוים והאחים סחרוב, שמילאו תפקידים מרכזיים ברכש הנשק למלחמת העצמאות ושמרו על קשרים אמיצים עם הממשלה, הוקם "תע"ל" (תעשיות עץ לבוד) — מפעל שעתיד להעסיק עד 650 עובדים ולספק תשתית כלכלית לקבוצה, עד לקריסתו ב־2001.[14]

ב־1941, שנה לפני שנולד מאיר אריאל, נערכה במשמרות ועידת איחוד של תנועת גורדוניה, עם תנועת מכבי הצעיר. וכאשר מספר פנחס לבון על הוועידה הוא מביא את מסמך האיחוד. בין סעיפיו הרבים יש אחד שמדגיש שוב את הסירוב למחשבה מרקסיסטית בדבר הכרח מדעי־היסטורי: "הסוציאליזם מסתייע בהישגי המדע כבמכשירי עזר בשאיפותיו והיאבקותו. אולם עיקר אונו טמון ברצון הפעיל ובמצפונו הער של האדם […]". סעיף אחר אולי חשוב יותר להבנת האווירה שבה גדל מאיר אריאל: "הקבוצה בונה את חייה בעיקר על חינוך עצמי של הפרט ועל העלאת יחסי האדם ולא על שכלול מוסדות בלבד".[15]

במלחמת העצמאות נפל החלל הראשון מחברי משמרות. מיכאל אטינגוף נהרג בקרב בקיבוץ מענית וגופתו נמצאה רק שנים מאוחר יותר. אסון אחר, שקדם למלחמה, השאיר את חותמו בקבוצה. הוא לא מוזכר במסכת, אבל הוא שייך להיסטוריה הקולקטיבית של משמרות ואיש לא שכח אותו. ב־1947 ירו חיילים בריטים במחנה שממערב למשק, והכדור, התועה כנראה, הרג את יעל, אחותו הבכורה של חנן יובל, במיטתה בבית הוריה. המשפחה לא יכלה להישאר במשמרות ועברה לפרדס חנה. "הייתי אז קטן", אמר מאיר אריאל בריאיון מאוחר, "אבל האירוע ההוא נחרת בי חזק. זה היה המפגש ההכרתי הראשון שלי עם שכול קרוב וצעיר כל כך. והשפעתו עלינו, למרות שהיינו ילדים שעוד לא מלאו להם שש, היתה עזה".[16] בשיחה שקיים עם חנן יובל שנה לפני מותו, אמר מאיר אריאל: "אני זוכר את אביך יושב עם הפנים בתוך הידיים ובוכה".[17] עם סיום המלחמה ב־1949 פקד את הקבוצה משבר חברתי שפגע בה קשות: כמעט כל חברי הקבוצה הרוסים, ממייסדי המשק ונושאי התפקידים המרכזיים בו, עזבו. המצוקה הכלכלית, שלא רפתה אף פעם, ובעיקר מצוקת הדיור, היו נסבלים בזמן המדינה־שבדרך ובזמן מלחמת העצמאות. לאחר המלחמה המצוקה גרמה לשחיקה ועייפות. משפחת אריאל היתה אחת משלוש המשפחות היחידות של הרוסים שלא עזבה. בני ריף זוכר היטב את הקרע שנוצר בכיתות בית הספר, בענפי המשק, בחדר האוכל. כאשר היה מאיר אריאל בן 13-12 הגיעו בני הדור הראשון של בני הקיבוץ לתפקידי הובלה. דוד עתיד, גיסו, סבור היום שהקבוצה מעולם לא התאוששה מהמכה הכלכלית והמורלית של העזיבה.

מי שנולד במשמרות לא יכול היה שלא לבטא היטב במסכת שכתב את ההתעקשות של החברים לחזור שוב ושוב על ההיסטוריה הקצרה של המקום שבנו — כמו תפילה, כמו השבעה כנגד הסכנה הקרובה שהכול יקרוס. וגם מתוך ביטחון שההיסטוריה המקומית תיכנס אל ספר ההיסטוריה הגדול: לכן כל צריף נרשם, כל מטע תורגם למילים כתובות. מאיר אריאל בוודאי ספג את הקשר הקנאי הזה בין מעשים לבין מילים.

בשיר של חיים חנוך (אביו של שלום) שנכלל במסכת נאמר: האם נשכח עכשיו כל מה שעברנו? / למה ששם היה — נהיה בזים, נדים? // לשכוח איך נוכל — הרוח והדלף, / וגשם שהוסיף עוד מים למרק? / תקוות וחלומות גם מאה וגם אלף / באופל הלילות, כשצריף הפח חרק".[18] זה "צריף הפח הדולף בחורף והלוהט בקיץ" שעתיד לעשות את דרכו ממסכת שנת הארבעים אל האלבום רישומי פחם. לפני כן פִּרסם מאיר אריאל סדרת שירים ורשימות בניב משמרות שנקראה "מבנה מתגלגל בזמנים".[19] שם הוא מילא אחר הציווי "לשכוח איך נוכל". השירים עוקבים אחרי בניינים במשק, ורושמים בפירוט ובאריכות מה עבר עליהם ומה השתנה בהם במהלך השנים.

כאן מסתיים במסכת שכתבו מאיר אריאל ובני ריף סיפור ההקמה של משמרות. אבל זהו לא סיומה של המסכת עצמה. היא מדלגת אל חג ה־240 של משמרות. לאחר מלחמת העולם השלישית יֵרד על כדור הארץ כולו אסון אקולוגי, שיהפוך את החיים על פני האדמה לבלתי אפשריים. שרידי קבוצת משמרות עוברים לחיות מתחת למים: השדות בתוך המים, הטרקטורים בתוך המים, חדר האוכל בתוך המים, ואת מגדל המים הגבוה הרסו — אין בו צורך בתוך המים. גם להקת ״המשמרון״ שרה בתוך המים שירים שכותב לה חיים חנוך. האפוקליפסה המימית שהוסיף מאיר אריאל חוזרת ומזכירה את בעיות המים של ימי הראשית, אבל גם רומזת — הרבה לפני שמאיר אריאל ירמוז לכך בשיריו — על החלום הקיבוצי שיטבע במים וייעלם. באלבום שיוציאו חבריו מעזבונו, הוא ישיר על "עצב של מים רבים, שרוצים להציף לי את העולם".[20]

כזה היה המקום שבו גדל וחי מאיר אריאל על פי הגרסה הקולקטיבית, שאותה חזרו וסיפרו החברים לעצמם ולילדיהם. והוא, שכתב את הגרסה הזאת כשליח ציבור, ידע שגם כאשר יוסיף לה כמה הערות שוליים עוקצניות, או חתימה אפוקליפטית — חברי הקבוצה יקבלו את הנגיעה הביקורתית שלו בחיוך אוהב.
***

ומן הקבוצה שבה גדל אל ביתם של אביו ואמו בתוכה. סשה אריאל, כפי שהוא נראה בתצלומים רבים בתקופות שונות של חייו, היה איש נמוך ורזה, בעל גוף מוצק ושרירי והבעת פנים נחושה. פעמים רבות הוא מצולם לבוש בבגדים שגדולים ממידותיו, כמו מתוך זלזול בלבוש. רעמת התלתלים שהוריש האב לבנו הוסיפה לשניהם מראה של בריאות שופעת. רק כאשר הזקין סשה וחלה, וגידל זקן, הבליטו הבגדים הגדולים והמרושלים את חולשת הגוף. אבל דברים שאמר על ערש דווי העידו שחולשת הגוף לא הפחיתה בו כהוא זה את נחישות הנפש.

האב נפטר ב־5 בספטמבר 1987 ממחלת הסרטן. הוא היה בן 80. ייתכן שפרטים לא מעטים על חייו נודעו למאיר אריאל, או לכל הפחות התבהרו לו, רק בחודשים האחרונים לחיי האב. הוא ידע שאביו נוטה למות וגם אביו ידע זאת. הוא רצה להיות לצדו בימיו האחרונים, והוא הציע לאביו לספר את תולדות חייו. הוא ואחיותיו ישבו ליד מיטת חוליו שעות רבות והקליטו את הדברים מפיו. לאחר מכן הוא האזין להקלטות ורשם בכתב ידו את הדברים כדיוקם. כתב היד הודפס בחוברת בת 148 עמודים, ועותקים מעטים שלה חולקו בין בני המשפחה. הכותרת היא: "סשה (אלכסנדר) אריאל — סיפור חייו כפי שסיפר אותו שבועות אחדים לפני מותו". מספר פעמים אמר מאיר אריאל באזכרות לאביו שהוא מתכוון לעבד את זיכרונות אביו ולהביא אותם לדפוס.[21] הוא לא עשה זאת. הוא השתמש במשפטים בודדים שתלש מהזיכרונות בכמה משירי רישומי פחם.

כיוון שאביו היה איש חזק מאוד, וחותמו ניכר בכל פינה של חיי הקבוצה, משמרות של מאיר אריאל היתה קודם כול משמרות של סשה. הוא העריץ את אביו, הלך בעקבותיו, עבד איתו. אבל כמו בנים אחרים לאבות דומיננטיים, הוא גם צריך היה להיאבק בו, ולבסוף גם לעזוב את המקום שאביו בנה. הוא השקיע מאמץ של שנים כדי להצליח לצמוח תחת צלו הגדול של סשה אריאל. ולא פעם המאמץ לגדול לצד אב דומיננטי מקשה על המאמץ להבין אותו. לפני מותו של האב הוא רצה להקשיב לו בלי להיאבק בו, לשמוע איך הוא מסכם את תולדות חייו, ולכן גם לרשום את דבריו בדיוק כמו שנאמרו: עם האקצנט הרוסי, עם משפטים שעוברים אסוציאטיבית למשפטים אחרים, ולתקופות אחרות, בלי להסתיים. וגם האב כמו הסיר מעליו קליפה נוקשה בחודשים האחרונים לחייו, וניכר בו שהוא מספר בטון שינמיך חומות שהיו ביניהם. גם על ערש דווי זה אותו סשה נחוש, שאינו שוכח יריבים ומריבות, שאין בפיו מילה אחת של ביקורת עצמית, שדרכו עוברת מניצחון אל ניצחון. ובכל זאת זה סשה אחר. בזיכרונותיו הוא גם מלא חדוות חיים, תאב דעת, מספר על תלאות ומאסרים כאתגרים ששמח לעמוד בהם, מתאהב בכל לבו בגודה ומחזר אחריה בביישנות. חדווה כזאת, וביישנות כזאת, לא ראה מאיר אריאל באב התובעני וחמור הסבר שגידל אותו.

אלכסנדר (סשה) בשמשניקוב נולד ב־1907 באוקראינה למשפחה מבוססת של סוחרי עצים, השישי בין עשרה ילדים. הוא התבגר אל הסערה של המהפכה הבולשביקית, שריתקה אותו, אבל גם אל הפרעות ביהודים שליוו אותה. גאוותו גרמה לו להיכבש לרעיון ההגנה העצמית של היהודים, ולהשתלב בכל לִבו בפעילות הציונית המחתרתית־למחצה. הוא סיפר שלקח חלק בוויכוחים אידיאולוגיים, התלבט בין המפלגות הרבות והשונות, והתחיל בגיל צעיר מאוד בפעילות פוליטית ענפה שמלווה בערנות תרבותית. הוא למד תלמוד בשקיקה, אבל קרא ברעבתנות גם את מנדלי מוכר ספרים, את ביאליק ואת שלום עליכם.

חוות משמר, שהעניקה את שמה למשמרות, מופיעה גם היא בזיכרונותיו. אבל סשה היה ונשאר איש המרחב הגדול גם כאשר ריכז את מאמציו במקום קטן אחד. החווה היתה אחת מתוך כמה חוות שהוקמו על ידי ארגונים ציוניים בימי הבראשית של הקומוניזם הסובייטי. המחשבה לעזור לסוציאליסטים יהודים להקים מעין קולחוזים, שיכינו אנשים להיות בני ברית של הקומוניזם בארץ ישראל, התקיימה בהנהגה הסובייטית בשנותיה הראשונות של המהפכה, לצד המחשבה המנוגדת לה שהציונות היא אויבת של הקומוניזם. סשה עמד בטלטלות האלה. הוא נסע הרבה בשליחויות פוליטיות ברחבי רוסיה והארצות הבלטיות, השתתף בפעולות חוקיות ולא חוקיות, נאסר וגורש לאוזבקיסטן, נישא לאשה שאהב ונעשה אב לבת ראשונה. הוא קיבל רשות לעזוב לארץ ישראל בלי אשתו ובתו, אבל עשה זאת רק אחרי שאשתו, גודה — שנשארה מגורשת באוזבקיסטן — הפצירה בו לעשות כך, ואחר כך השיג בשבילן רישיונות עלייה במאמצים עיקשים. הוא הגיע לארץ ישראל בשנת 1929, וגם כאן התמסר לפעילות פוליטית, החליף מקומות עבודה, והתמודד עם מחסור בלי שום רחמים עצמיים.

סשה, שהיה מנהל בית ספר רתחן ומוסרני, וקטנוני בכל הקשור לעקרונות החיים בקבוצה — מואר בזיכרונות האלה באור אחר. עולמו הרוחני מלא בפתיחות ובסקרנות, ואפילו בלעג לקנאות אידיאולוגית צרת אופק של קבוצות וארגונים. הוא מתמלא ביראת כבוד כאשר הוא מגלה, למשל, בליטא היהודית, למדנות ודריכות אינטלקטואלית ברמה גבוהה; הוא מתרשם עמוקות מהצגה של הבמאי החדשן מאירהולד; ולאחר שעלה הוא עובד ימים ולילות ולמרות זאת מפנה לעצמו זמן ללמוד באופן שיטתי.

דמותו של סשה אריאל כאיש קיבוץ שונה מהותית מדמותו הקולקטיבית של איש הקיבוץ כפי שהיא מופיעה במסכתות שמאיר אריאל שמע, ואחר כך גם כתב. ועיקר השוני הוא ביחס בין מה שקורה במשמרות לבין מה שקורה מחוץ לה. הקבוצה, בעיני סשה, איננה מיקרוקוסמוס. משמרות היתה הרבה מאוד בשביל סשה אריאל, אבל היה עולם גדול מחוץ לה, ושונה ממנה, וסשה מעולם לא ויתר עליו. בהספד שכתב מאיר אריאל על דוד חָגִי, יריבו של אביו, הוא ציטט את סשה. לכאורה מובילים דבריו של אביו אל דמותו של דוד. אבל רק לכאורה:

אני רוצה לסיים ואולי אגזים קצת, אבל שלא יתווכחו איתי. אבא, זיכרונו לברכה, סיפר לי שכששאלו את ביאליק מה השאור שבעיסת היקום, ענה — כדור הארץ. והשאור שבעיסת כדור הארץ — האנושות. והשאור שבעיסת האנושות — העם היהודי. והשאור שבעיסת העם היהודי — יהדות ליטא. והשאור שבעיסת יהדות ליטא — קהילת דַגְדָה.[22] והשאור שבעיסת דגדה — הוועד הציוני הסוציאליסטי. כיוצא בזה בא אני לומר: השאור שבעיסת העם היהודי — יהדות ארץ ישראל, והשאור שבעיסת יהדות ארץ ישראל — התנועה הקיבוצית. והשאור שבעיסת התנועה הקיבוצית — קבוצת משמרות. והשאור שבעיסת קבוצת משמרות הוא ביתם של דוד וחיה חגי. כך בא לי להגיד ושלא יתווכחו איתי.

לא כך חשב סשה. לא ברוח זו הוא מספר את זיכרונותיו. היו גם סכנות בתחושת המיקרוקוסמוס של הקבוצה. ההגזמה בערכה של חצר משק אחת, וההמעטה בערכו של העולם שמחוץ לחצר המשק, יצרו אובדן פרופורציות, ויצרו גם פרובינציאליות. אביו של מאיר אריאל היה שם כדי להטביע בו זהירות מפניה. אבל גם כדי לחשוף אותו לסכנות אחרות.

משמרות בשביל סשה אריאל היתה, דווקא בשנות ההקמה שלה, גם בסיס ליציאה אל מקומות חשובים לא פחות. סשה החליט לחיות במשמרות והגיע אליה מאוזבקיסטן בימים הראשונים לקיומה. אבל ביום העלייה על הקרקע הוא לא היה שם, וגם לא ביום הנטיעה החגיגית הראשונה. הוא היה בשכונת בית וגן שליד תל אביב. הוא סיפר שלא היה קל לו לעזוב את בית וגן, כשם שלא היה קל לו לעזוב את ירושלים קודם לכן.

לפני שגודה הגיעה, הוא מספר שרצה להיות קרוב אל המוסדות הלאומיים בירושלים ולהפעיל עליהם לחץ יומיומי כדי שישלחו סרטיפיקט לאשתו ולבתם שרה. אבל סיבה אחרת למגוריו בירושלים מעוררת בסשה את ההתרגשות הגדולה ביותר, והוא מספר עליה בזיכרונותיו באריכות. הוא רצה ללמוד באוניברסיטה העברית והתחיל לעשות זאת בחדווה: "זכיתי", הוא אמר, ללמוד ספרות עברית אצל יוסף קלוזנר, שירת ימי הביניים אצל דוד ילין, היסטוריה של עם ישראל בימי הביניים אצל יצחק בער, ופילוסופיה אצל שמואל הוגו ברגמן וחיים יהודה רות.[23] קסם מיוחד הילך עליו גרשום שלום כאשר למד אצלו קבלה. הוא גם התרשם מסיורים שערך עם זאב וילנאי כדי להכיר את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של ארץ ישראל. וגם מדעי הטבע — ביולוגיה ובוטניקה — למד בתשוקה. שעות רבות, אמר סשה, הקדיש ללימודים.

גודה קיבלה את הסרטיפקט והגיעה לארץ ב־1931, אבל גם כאשר הוקמה משמרות העדיף סשה, במשך שנתיים, לבנות איתה את התא המשפחתי מחוץ לקבוצה. הוא ידע שגודה נושאת איתה מטען לא קל. היא נאלצה לנדוד מעיר לעיר, להשתכן בחוסר ביטחון אצל ידידים ומכרים, ולהתפרנס בקושי רב. גודה סיפרה שהקושי הפיזי והקושי הנפשי גרמו לה, לזמן מה, לאבד את היכולת להיניק את התינוקת.[24] ייתכן ששנות הילדות המרות האלה השאירו בשרה הבוגרת חותם של מרירות וקושי חברתי.

היו לסשה פרקי חיים שאותם הוא ראה צורך לעצב רחוק ממשמרות. כך הוא הוריש לבנו את אחד היסודות החשובים בשירים שיכתוב: השירים יהיו עמוסים בפרטי המקום שבו נכתבו, ובאהבה כלפיו, אבל יסרבו לראות בו את השאור שבעיסת היקום. מקומם האמיתי של השירים יהיה העולם הגדול, "האינטרקונטיננטליה". ולסשה יש חלק בכך.

מיד עם המעבר של משפחת אריאל למשמרות התמנה סשה למזכיר מועצת פועלי פרדס חנה ולמזכיר אזורי של מפא"י. הפעילות בתוך המשק ומחוצה לו התקיימו זו בצד זו. ובעצם השנים הקשות הראשונות יצא סשה בשליחות ארוכה אל התנועות החלוציות בארצות הבלטיות. הוא נסע ב־1938 וחזר ב־1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ברגעים האחרונים לפני שנסגרו שערי אירופה, וחודשיים לאחר הכיבוש הסובייטי של ליטא. שוב נטישה, גם אם בברכת החברים, של המשפחה והקבוצה, ויציאה אל העולם הגדול. "אני באופיי מילדותי כאיש ציבור הייתי מאוד פעיל", אמר סשה. הציבור שאליו התייחס היה רחב הרבה יותר מחברי משמרות.

סשה וגודה גם הקפידו כל חייהם שלא לראות את הקבוצה הקטנה כתחליף למשפחה. ההתכנסויות המשפחתיות בבית ההורים בימי שישי אחר הצהריים היו מקודשות בעיניהם לא פחות מאשר ההשתתפות בחגי המשק. שנים אחר כך, כאשר יעזוב מאיר אריאל את הקיבוץ, יאמר גם הוא שאחת הסיבות היא הרצון לגבש את משפחתו, שכן חיי הקיבוץ מפזרים את המשפחה.

אחרי שחזר מן השליחות בארצות הבלטיות לא מילא עוד סשה אריאל תפקידים מחוץ למשמרות. אבל התנועה המתמדת שלו לא פסקה גם שם. הוא החליף תפקידים ומקצועות — הוא היה בנאי בקבוצת הבניין, ונהג בקבוצת המשאיות, ורכז ענף המספוא, ומדריך חבורה של ילדי חוץ, ומזכיר קיבוץ, ומנהל בית הספר ומורה בו, וגזבר, וגנן, ומעצב בית הקברות של הקיבוץ (הוא, למשל, הקפיד מאוד על ההבחנה בין הכיתוב "ממייסדי משמרות" לבין "מחברי משמרות"). רבים מחברי הקיבוצים, בעיקר מדור המייסדים, החליפו תפקידים ומקצועות, אבל סשה עשה זאת בדרכו: תמיד החלטי, תמיד לומד מתוך ספרים ונוסע אל מומחים לפני שהוא ניגש לעבודה חדשה, תמיד קם בכל בוקר רעב לעשייה, ותמיד תובעני כלפי כל הסובבים אותו. רק לנכדיו הוא היה איש סובלני ורך.

אבל סשה הקרין לבנו לא רק את מה שרצה להקרין. כבר הזכרתי שמאיר אריאל דיבר על המתח החריף שהיה נתון בו בין הנאמנות לחברת הילדים לבין הנאמנות לאביו. קירות הבתים הכמעט שקופים של הקבוצה לא חסמו את המתח הזה בפני חברים אחרים, אולי אף הגבירו אותו. בארכיון משמרות נמצא ספר שכתב בני ריף על חייו במקום, "משמרות התום והתמימות". גם הספר הזה לא הודפס מעולם. הוא לוקה באותו צמצום של תפיסת הקבוצה כעולם שלם וסגור. ניכר במחבר שהוא לא מייחס חשיבות גדולה למאיר חברו, והוא לא מקדיש לו יותר מכמה שורות אגביות. ריף מבהיר לקוראיו שהספר מכיל זיכרונות בצד בדיה ספרותית, ולכן ערכתי ריאיון עם ריף ואני מביא כאן דברים שהוא תיאר בפני כמעשים שהיו, בלי הפלגות הדמיון שבספר.

פרק ארוך בספר מוקדש ל"זורקין", כינויו של סשה בפי בני גילו של מאיר אריאל. הם בחרו, כמובן, בדמות הנבל מתוך ספרי חסמב"ה של יגאל מוסינזון. שכן סשה היה, אומר בני, "איש מאוד אלים". הוא מתאר אדם שנחישותו לנהל בית ספר וללמד בו באה לידי ביטוי בכפייה של דעותיו ושל סדריו, בסירוב מוחלט שלו להקשיב לאחרים, ואפילו באלימות פיזית שהפעיל כלפי מי שסטה מדרך הישר. בני זוכר בבירור את סשה שמחליט כי ילדי בית הספר ישירו במקהלה, ונתקל בסירוב של הבנים לעשות זאת, והוא מתפרץ אל חדר הכיתה כרוח סערה, עובר בין הטורים וסוטר על פניהם של הבנים. הוא זוכר אותו אוסר על הנערים המתבגרים לעשן, ויודע שהם יעשנו, ואז הוא מעמיד פנים שהוא מברך אותם בברכת לילה טוב, מסתתר במסדרון, מחכה שיציתו סיגריות, חוזר אל חדרי הלינה, ומכה על ימין ועל שמאל. והוא זוכר ערב שבו עברו הנערים והנערות על האיסור לרקוד "ריקודים סלוניים". הם נכנסו בלילה אל חדר האוכל, הפעילו פטיפון, ורקדו בזוגות. סשה שוב אורב, שוב מתפרץ פנימה, והפעם לא מסתפק בסטירות לחי, אלא שובר את זרוע הפטיפון ושובר לעיניהם את תקליטי הוויניל.

מאיר אריאל היה, כאמור, עד להתפרצויות הללו של אביו. אבל הוא מציג אותן כבעיה אישית של בן קיבוץ שאביו הוא גם המורה והמחנך שלו. בשביל בני לא זה העיקר. הוא רואה באלימות של סשה ביטוי מוקצן לאי־השוויון שמתפתח דווקא במקום שמצהיר על שוויון. לכאורה כולם שווים, אבל "מייסדי משמרות" הם אצולה שמרשה לעצמה מה שלא מרשים לעצמם חברי משמרות האחרים.

והיה גם מחיר לתזוזות המהירות של סשה מתפקיד לתפקיד, ממקצוע למקצוע, והמחיר הוא חובבנות שמעמידה פני ידענות. בני זוכר שיעור כימיה שבו מקריא סשה לתלמידים מתוך ספר, וברור שהוא לא לגמרי מבין את חומר הלימוד. ואז קם תלמיד פרובוקטיבי במיוחד, ישי חגי (בנו של דוד, יריבו, ואחיה של מירל׳ה, אהובתו של מאיר), ואומר לסשה: "לקרוא אנחנו יודעים בעצמנו, אתה תסביר לנו בבקשה מה שאתה יודע". ההלם שהשתרר בכיתה היה גדול כל כך שאפילו סשה נאלם דום, ולאחר כמה שניות המשיך כאילו לא היתה קריאת ביניים. גם טקסי החגים, שבהם נשא סשה נאומים נמלצים והדגים לעיני כול את שליטתו האתלטית בחרמש, נראו בעיני ריף לא רק כיוהרה גרוטסקית, אלא גם כביטוי של צביעות של דור המייסדים כולו: גם אחרי חוות ההכשרה של החלוץ, הם לא הצליחו להיות חקלאים מקצועיים ומיומנים, ונאלצו להעסיק במשמרות, כל השנים, עובדים שכירים. השכירים היו אלה שחרשו תלמים ישרים וקצרו אספסת ביעילות, עד שבגרו הבנים שהשתוו להם בידע החקלאי (אבל גם הבנים לא ויתרו על שירותיהם של השכירים, גם בשנים שבהן המצוקה הכלכלית גרמה לעיכובים חוזרים ונשנים בתשלום שכרם).

סשה, בפעלתנות הנמרצת שלו, בדעתנות שלו, בדעות הנחרצות שהשמיע באספות הקיבוץ, שלא החמיץ גם אחת מהן — סשה זה גילם בעיני חלק מן החברים, בוודאי בעיני חלק מן הילדים, גם את איש הקבוצה שמעלים מאחורי מסירותו והתלהבותו את המתחים, את המאבק הארכאי בין יוצאי החלוץ לבין יוצאי גורדוניה, ואת הפאתוס שהיה לו כיסוי חלקי בלבד. הצדדים הכוחניים של חיי הקיבוץ, והצדדים של המליצה החצי־נבובה, לא נעלמו מעיניו של מאיר אריאל. הוא דיבר עליהם בראיונות והוא כתב עליהם בשיריו. והצדדים האפלים האלה הגיעו אליו גם דרך אביו, קודם כול דרך אביו.

אין זאת אומרת, מדגיש ריף, כשם שהדגיש גם דוד עתיד, שמאיר אריאל לא חש הערכה עמוקה, וגם אהבה עמוקה, כלפי אביו. הוא הקדיש שעות בבית הספר התיכון כדי לנסות, ולהיכשל, בלימוד הרוסית. הוא רצה להגיע אל השפה שבה עוצבו שני הוריו. הוא עבד בענף הנוי יחד עם אביו שהזדקן. הוא התחיל לחפש את האמונה בפגישות קבועות של לימוד פרשת השבוע עם אביו ועם כמה מזקני המשק.

אבל "מאיר היה יותר גודה מאשר סשה", אומר ריף. הוא זוכר את מאיר אריאל כילד ונער שאין בו שום תקיפות, בוודאי לא רודנות. "הוא היה ילד מתבודד," אמר עליו דני חנוך, אחיו של שלום, "כשאחרים היו ישנים הוא התהלך בשבילים של הקיבוץ."[25] גם לא היתה בו אמביציה מיוחדת. להפך — היה בו מן השקט ומן ההליכה בתלם של אמו. בתוספת משהו שלא היה לה: חיוך שובה לבבות של נסיך. מאיר אריאל היה הילד־הטוב. אבל הוא לא ויתר על ריקודים סלוניים למרות האיסור, ולא היתה גנבת סיגריות ספורטיבית מן המחסן שהוא לא השתתף בה. הוא לא רצה להיבָּדל ולא רצה להנהיג. הוא רצה להיות הנסיך שטוב לו בין חבריו וטוב להם איתו. כך הוא גם מופיע בתצלומים מגיל ארבע: הילד הקטן היחיד, שאחד המורים בחר להצטלם איתו, כשהוא מחובק בחיקו, בתצלום קבוצתי של חבורת נערים מבוגרים בהרבה ממנו. הוא היה ילד אהוב שהיה לו צורך לשתף ולהשתתף, אבל לא היה לו צורך להנהיג. לכן הזכיר לאחרים לא את אביו, אלא את אמו, גם אם היא לא הרבתה לחייך.

גודה נפטרה ב־1983, בגיל 75. הקבוצה הוציאה חוברת לזכרה. יש בחוברת שיחה קצרה איתה שהקליטה לארכיון המשק חיה חגי, אשתו של דוד חגי, ארבע שנים לפני מותה. כמו כן יש בחוברת רשימות קצרות שכתבה גודה לעתים רחוקות לניב משמרות, ודברים שכתבו לזכרה חברי משק. בולטת בחוברת שיחה שניהלו עליה, אחרי מותה, בני המשפחה — סשה, שרה, איה, מאיר, ודוד עתיד, בעלה של איה.

"מאיר, אתה הכי פחות משתתף", העיר סשה לבנו. הוא ענה שאין לו הרבה מה להוסיף על מה שאמרו אחרים, ואחר כך בכל זאת הוסיף משהו. דוד עתיד הקשיב לבני המשפחה וראה צורך להציג בפניהם קו משותף שעובר בזיכרונות שלהם על גודה מתקופות שונות בחייה: קו של ויתור. גודה מופיעה שוב ושוב כאדם מוותר. היא ויתרה על התרבות הרוסית כאשר נעשתה ציונית (ובכל זאת מעולם לא רכשה את העברית באופן מלא, וספר רוסי היה מונח מתחת לכרית במיטתה עד יומה האחרון). היא ויתרה על הפסנתר שהיה חלום נעוריה ("וכשלא היה לה פסנתר", סיפר סשה, "היתה מנגנת על נייר שהיה מצויר עליו פסנתר"). היא ויתרה על עבודה שנתנה ביטוי לאישיותה, ובמשך שנים רבות עבדה במחסן הבגדים. היא ויתרה על חלומות ומאוויים אחרים, שבני משפחתה אפילו לא ידעו מה הם, אבל ידעו היטב שוויתרה. כשם שהם ידעו היטב שהסיבה לוויתור היא מסגרת החיים הקיבוצית.

גודה שזכרו בני המשפחה היתה תמיד מאופקת בהתנהגותה, תמיד עושה את המוטל עליה במסירות, לא מוציאה מפיה מילה של תלונה, ומפרסמת בניב משמרות רשימות חינוכיות, פוזיטיביות, המדגישות את החיובי בקבלת שבת שנערכה היטב, בטיול ותיקי המשק לברית המועצות, ביום התנדבות במחנה צבאי. ולא פעם היא הביאה בתוך רשימה עניינית משפט של שופנהאואר שנחרת בזכרונה. היא כתבה בתלונה רק על מי שהטיל דופי בחיי הקבוצה, בין מבחוץ ובין מבפנים. בין שזה היה ישעיהו ליבוביץ שפִּרסם מאמר על התנועה הקיבוצית וכתב שהיא סיימה את תפקידה אחרי הקמת המדינה; ובין שהיו אלה חברי הקבוצה עצמם ש"כותבים רק רע" בניב משמרות.[26] אחד הדברים המעטים שעליהם לא ויתרה הוא השתתפות בחוג הספרות האזורי. גם בימיה האחרונים, גם כאשר מחלת הלב הקשה שלה גרמה לה להפסיק כל פעילות אחרת. כך היא הורישה לבנה את האהבה לספרות היפה.

האיפוק הבולט כל כך, המחויב לחיובי, עשה את הוויתור שמאחוריו ניכר מאוד, כמעט גלוי לכל עין. לפחות לידידה אחת — נירה כהן — אמר מאיר אריאל הצעיר שהוא לא סולח לאביו על העריצות כלפי אמו. "היא היתה מוכרחה למצוא לה איזה מסגרת מאוד מאוד שלמה, כי אם יהיה בזה פֶּרֶץ יתפרץ המון", אמרה איה. וסשה לא התאפק והעיר לה: "איינקה, היו לה התפרצויות מאוד קשות. […] זה בדיוק כמו שאת אומרת, שהיא פחדה, אבל היתה מתפרצת, וזה היה באמת בכל הכוח. את זה ידעתי רק אני, את זה אתם לא יכולתם לדעת כי אחרי שהיתה נרגעת, היתה נסגרת בקונכייה שלה". ברוב התצלומים שנשמרו — מגיל הנעורים ועד גיל הזקנה — גודה חושקת את פיה ומבטה לא מסגיר שום דבר מן המתחולל בתוכה. היא היתה אישה נמוכה עוד יותר מבעלה, ודקת גזרה רוב חייה, אבל שלא כמוהו, גופה ומבטה לא הקרינו נחישות וכוח. הם הקרינו סגירות, תריס שמסרב להיפתח בפני העולם. גם הבגדים שבחרה היו שונים לחלוטין מאלה של סשה. תמיד על פי מידתה. פשוטים אבל מסודרים מאוד. כמו לסרב לכל יציאת דופן, להדוף כל תהייה, להתבצר בעצמה.

אלה דברים שאמר מאיר אריאל בשיחה על אמו, למרות שטען שאין לו מה להוסיף:

היתה תקופה שהייתי מאוד ירוד, וגם ראיתי רופא מטפל, ואני זוכר שפעם אחת היא תפסה אותי […] היתה מוכרחה לדעת מה העניינים, מה קורה, היא דואגת לי היא רואה שאני ירוד, […] והיא לא יודעת מה זה, ואולי יכולה לעזור במשהו. והיא לא יכלה לעזור לי הרבה, בכל אופן אני הייתי אמור לעזור לעצמי. זה לא היו דברים שאני הייתי יכול להתחלק איתה גם מתוך זה שלא רציתי לשתפה בכל התסבוכות האלה ולצער אותה, רק הסתפקתי בזה שאמרתי לה יהיה בסדר, אני אצא מזה. היא היתה מאוד דאגנית. […] אולי בזה התבטא גם חלק מהסגירות שלה […] כיוון שסגרה, וכיוון שלא הוציאה, אז היא הוציאה את זה בצורה של דאגת יתר לכל הקרובים לה… אבל היו גם קטעים שהם לא זכורים לטוב שבהם אני התנהגתי בצורה לא מוסברת […] לי עצמי עד היום […] מעין ניסיון לפגוע בה […] ואני ניסיתי לא פעם לתהות על זה, אך לעולם לא הגעתי לחקר העניין הזה, יכול להיות שירשתי חלק גדול מתכונות הוויתור שלה, שמצאתי את זה באיזה שהוא שלב בחיים כאיזו שהיא מגבלה בהתקדמות שלי ובהתפתחות שלי. ויתור יתר על דברים שעליהם דווקא יש לעמוד ולהתעקש. […] כי אתה לא מוותר על העניין עצמו, אתה רק מוותר על הפעולה שלך בנידון והעניין עצמו ממשיך להתבשל בפנים… ולגרום לריפוט… אדם לאט לאט יוצא מיכולת הפעולה שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארול אחד”