"הקולות הלכו והתקרבו. הצטנפתי, אבל אחד מהם ראה אותי וזינק אלי. הוא התנפל עלי, נחת על הרגל השבורה והכאב שיתק והצמיד אותי לקרקע. לא יכולתי לזוז. ואז הם עמדו מעלי, כל השלושה, וירו צרורות ארוכים של שמחה באוויר. ואני חשבתי שככה ייראה מותי, אבל הכאבים היו כל-כך חזקים שלא יכולתי לחשוב על שום דבר, רק על הרגל. אחר-כך הם סימנו לי לקום ומשכו אותי ואני נפלתי, והם הבינו שאני פצוע."
בקול כפול ומהדהד מסופר סיפורם של הטייס שנעלם בלבנון ושל האשה שנותרה בלעדיו. מי צודק: אלה שמעריכים שהוא מת, או אלה שמשוכנעים שהוא עדיין חי? האם אשת הטייס תמצא תשובה לשאלה שמענה אותה? ואיך יוצאים לחופשי במקום מסובך כמו המזרח התיכון, שבו אדם יכול להיות זר גמור, פליט נרדף או גולה המבקש מסתור, כמה עשרות קילומטרים מהעמק שבו נולד?
"אבל מאותו רגע שהודיעו לי, כשהופיעו שתי הציפורים בדלת, האמנתי בהם ובטחתי בהם וידעתי שאין שום בעיה, ושחיל האוויר הטוב בעולם של הצבא הטוב בעולם יעשה הכל כדי להחזיר את אסף. והם יביאו אותו אלי. ואם צריך ישלחו את סיירת מטכ"ל ויפשטו על לבנון, וכולם מרוכזים בזה, הספינות של חיל הים בים ומטוסי הסיוע באוויר והיסעור כבר מרחף מעל ההרים הקירחים ואנשי המוסד פרושים בכל מקום כדי לכוון. באמת האמנתי בכל הדברים האלה שילדות שנולדו וגדלו בראשון לציון והגיעו לצבא ופגשו טייס מושבניק והתאהבו בפעם ראשונה ושכבו בפעם הראשונה והתחתנו בפעם הראשונה והרו בפעם הראשונה מאמינות."
קטגוריות: סיפורת עברית
32.00 ₪
1. נחיתה
כשראיתי את קו החוף של תל־אביב מתקרב ידעתי שחזרתי הביתה. הייתה בי תערובת של התרגשות והקלה. המטוס ריחף מעל קו החוף, מעל תל־אביב, והוציא גלגלים בטפיחה שהרגשתי מתחתי. ישבתי ליד אחת מדלתות החירום של המטוס ונצמדתי לחלון. מלמטה הכל היה ירוק. היה חורף טוב והאביב הוריק את השדות. המטוס הסתובב מעל הגבעות הנמוכות שלמרגלות ההרים ונחת. יצאתי במהירות מהטרמינל ונסעתי לחניה ארוכת הטווח. הרוח המזרחית נשבה עדיין והביאה איתה את ריח פריחת ההדרים. הריח מילא אותי ואני נשמתי אותו מלוא הריאות. ואז פתחתי את המכונית שנענתה לי בציוץ, הנעתי והתקשרתי לדגנית.
"חזרת?"
"חזרתי."
"מאיפה?"
"מצאתי אותו."
הייתה שתיקה בצד השני.
"מה אמרת?"
"שמצאתי אותו."
"את מי?"
"כשתבואי. לא בטלפון."
"לבוא עכשיו?"
"אני צריכה לנוח. לא ישנתי כל הלילה. אתקשר אלייך כשאתעורר."
המשכנו לדבר על שום דבר חשוב, וכבר הייתי בכניסה לאיילון וירדתי בעזריאלי והתנועה לא הייתה כבדה מדי, כאילו מישהו פתח את הכבישים. עליתי בקפלן והמשכתי לתוך דיזנגוף ופניתי לריינס ולפרישמן ונכנסתי מאחורי הקאמרי שהפך לבית לסין ופניתי לרחוב, ומהרחוב לחניה מתחת לעמודים. ידעתי מה אני הולכת לעשות עד שדגנית תבוא. כל אחד צריך בור לצעוק לתוכו את הסודות, וזה היה סוד שלא הייתי יכולה לשמור לעצמי. גדול מדי. כבד. האוטו צייץ שוב כשנעל את עצמו ועליתי במעלית שדאגתי שיתקינו לרֵע בשנה האחרונה לחייו, כשלא הצליח לטפס במדרגות. הדירה הייתה כמו שהיא. כל הדברים במקום. ובאפלולית, כשפתחתי, הייתה לי הרגשה של דֶז'ה ווּ. צעדתי לתוך תמונה שכבר הייתי בה, ושעמדה להתחדש בדיוק במקום שבו נכנסתי אליה שוב, אלא שעכשיו אני יודעת מה היה, ותהיתי לרגע אם כעת, בזכות הידיעה, אוכל להשפיע על מהלך הדברים, או שהכל יימשך באותה צורה בדיוק. עצרתי באמצע החדר ועמדתי רגע בשקט ובבת־אחת טרוּנספרתי לאחד הלילות הארוכים שלנו כשהגשם ירד כבד וזלעפתי, ובתוך הדירה שבה עמדתי, שהספרים מגינים על קירותיה מהבלי העולם, בער תנור הגז באש עליזה והדיסק או הטייפ ניגן את נינוֹ רוֹטה, הנעימה של שמונה וחצי, ורֵע ישב על הכורסה מתחת למנורה עם הראש העגול ואני ישבתי על הספה האדומה כשרגלי אסופות תחתי, לצידי ערימת ספרים שלא היה לה מקום אחר, והתפנקתי בתוך הסוודר הישן. תמיד אהבתי אותו. הוא אצלי עד היום. לקחתי אותו יום אחד, ורק אחרי כמה חודשים רֵע אמר לי שזה היה הסוודר האהוב עליו. גם עלי.
ואז ניגשתי ופתחתי את התריסים ונתתי לאור האחרון של היום להיכנס יחד עם משב של רוח מזרחית. והריח שחדר עם הרוח שחלפה דרך פריחת הפרדסים חבט בי בגרון והבכי עלה מבפנים. ישבתי ליד הספרים ובכיתי. הרבה שנים לא בכיתי ככה. לא מאז הלילות אחרי שאסף נעלם ואני הייתי בוכה לבד במיטה בדירה שלי בברדיצ'בסקי, וכשנס היה מתעורר הייתי מרגיעה אותו ובוכה אחרי שנרדם. ואחרי שבכיתי הוקל לי וניגשתי אל המחשב שעמד על השולחן מכוסה באבק. ניקיתי בכף היד את המסך, ניערתי את המקלדת מפירורים ומחיתי אותם מהשולחן אל הרצפה. הדירה עמדה ריקה מאז מותו של רֵע, אבל לי היה נדמה שהוא עדיין כאן, יושב וקורא בכורסה ספר ישן. הדלקתי אותו. מחשב שולחני לא חדש. ובזמן שהמחשב עלה מזגתי לעצמי כוס פורטו. הבאתי את הבקבוק מהדיוטי פרי באיסטנבול. פורטו היה המשקה של רֵע ושלי בערבי החורף, ברגעים שבהם העולם נעצר והצטמצם לחדר הזה, לתחושה המוצקה של פרטיות וביטחון שלא הייתה לי בשום מקום אחר. זה היה המקלט שלי. ואחר־כך ניגשתי למערכת ושמתי את הדיסק של נינו רוטה. ואז, עם המוזיקה, התיישבתי ליד השולחן בכיסא הנוח מאוד שקניתי כדי שרֵע יפסיק להתלונן שהכיסא הישן שובר לו את הגב, הבטתי במסך הריק והתחלתי לחפש את דרכי בין המקשים שנענו לי בקול תיפוף. כמו הגשם של אז.
כתבתי: אסף.
מה שהתחיל בטפטוף איטי הפך לסערה. הרוחות מטלטלות אותי. דוחפות, ואני מולן. עיני נעוצות בקרקע המחשב ואני חותרת קדימה. וכשצלצל הסלולרי ושמה של דגנית הבהב לא עניתי. היא תבין. אולי תחשוב שהלכתי לישון. כיביתי את הטלפון והמשכתי לכתוב. כתבתי מהר. הסיפור כתב את עצמו. כאילו הוא בתוכי כבר מזמן ורק חיכה להיוולד. והמוצא הוא קצה האצבעות שמקישות על המקשים. חייכתי לרגע על עניין קצה האצבעות. עצרתי לרגע והבטתי בידי. בבוהן, באצבע, באמה, בקמיצה, בזרת.
אני כותבת בשביל שנינו. את הסיפור שלי שהוא גם הסיפור של שנינו. אולי לא תקרא אותו, אולי כן. ולך יש הסיפור שלך. האם אתה שומע? אני יודעת שאתה שומע. אני מרגישה אותך אחרי כל השנים האלה. הסיפור של שנינו, שלי ושלך. סופו של הסיפור ידוע. אתה יודע. אני יודעת. רק את האמצע – מחצית החיים שלנו – אנחנו לא יודעים. את עשרים וארבע השנים בלעדיך אני רוצה לספר לך. את עשרים וארבע השנים בלעדי. האצבעות שלי רצות על המקלדת בלי לחשוב. הן יודעות טוב ממני ומהר ממני מה היה ואיך נהיה.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אשת הטייס הנעלם”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות