ו היא אסופה שנייה של סיפורים קצרים הרואה אור במסגרת "במה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון". המבחר מגוון: רשימות אישיות […]
הנער החיוור
איתמר אורלב
עמדתי ליד החלון והשקפתי על הרחוב, כשהוא הופיע משום מקום. כתפיו שמוטות לפנים, גופו נראה שביר כל כך — העור לבן, העיניים פעורות לרווחה — השתדל להזדרז כאילו הוא ממהר לברוח ממישהו, אבל הרחוב היה ריק. הגוף הדק היה שקוף כמעט. עוד רגע יתפורר לאפר, יתפזר לכל עבר במשבי הרוח שנגדם צעד בכל הכוח. אך באותו היום לא היתה רוח. היה זה יום שרבי והאוויר עמד, רותח, איים להמיס הכול, להפוך את העיר לשלולית ענקית שתגלוש אל תוך הים, תשאיר מאחוריה את השממה שתיחשף פתאום, את בטן האדמה הרכה שתלך ותתקרר עם בוא הערב עד שתקפא. חלקיקי כפור יטפסו ממנה כלפי מעלה, יתפשטו ברחבי השמים שיהפכו לגוש קרח דומם. שקטים כמו המוות. שקטים ולבנים. כפני הנער החיוורות שעליהן הצל כובע קש.
רציתי לאסוף אותו אלי ולהרים אותו בשתי כפות הידיים, כאילו היה יונה שבורת כנף, להניח אותו בזהירות על שולחן או על מיטה, לקבע את כנפו השבורה, להאכיל אותו זירעונים ותפוחי אדמה. "לא, אל תדבר עכשיו," הייתי אומרת לו, "עכשיו עליך לנוח. נסה להירדם."
למחרת יצאתי מהחדר שלי ומצאתי אותו יושב בסלון ביתנו. לא לבד. הוא ישב עם הוריו שניהלו שיחה ערה עם הורי ולא הבחינו בי. הוא דווקא הבחין, מיד הבחין, ישב שם על כורסה גדולה, הסתכל עלַי בעיניו הכחולות, הפעורות, וחייך חיוך זעיר ומפוחד. נדמה היה שאפילו תנועותיו וקול הנשימה שלו מבהילים אותו כאילו היו של אדם אחר, ואני התמלאתי בנחישות והתרגשות, שכמותן ידעתי רק כשמחצתי חרקים בגינה שמאחורי הבית. סימנתי לו בידי שיבוא אחרי. הובלתי אותו אל המרפסת היוצאת מחדרי. כשעברנו ליד המיטה שלי, השכנים מלמעלה הורידו את המים בשירותים וקולות בעבוע של ביוב נשמעו יורדים לאורך הקיר הצמוד אליה. עצרתי והמתנתי שקול זרימת המים המטונפים ייפסק. הוא שלח מבט מבוהל אל הקיר. אחר כך הצטלבו עינינו.
יצאנו אל המרפסת. התיישבנו על שני כיסאות נוח מקש. השתדלתי לנוע כמה שפחות כי הרגשתי כבדה ומסורבלת אל מול העפעוף המרפרף של ריסיו. שתקנו. נמנענו מלהסתכל זה בזו, ואני הייתי מרוצה. לצד הנער שבחן בעניין ובפחד את הרחוב, נחה עלי שלווה גדולה.
"אל תגיד לי איך קוראים לך," אמרתי כעבור זמן־מה, הרי השמות כאן מחוספסים וגסים. אין עדינות. אין חיוורון. אין אור רך המעדן את מראה הגוף, המטשטש את הפגמים. רק שמש. רק חול. אפילו זיהום האוויר בערים קשה ומיובש, לא כמו הזיהום הטחוב העולה בעשן ארובות הלבנים של בתי החרושת, הנדבק לקירות הבתים שמאחוריהם נשמעים שיעולים של חולי שחפת.
"למה?" שאל. קולו חרק, עלה וירד, נשבר, הצטרד, שוב עלה, והכול במילה אחת קטנה.
לא הסברתי. "אתה תישאר בלי שם. אתה תיקרֵא 'הנער החיוור'."
הוא חייך.
גם אני חייכתי. "אולי תשתעל בשבילי?"
הוא השתעל. בשיעולו עלתה ליחה שצלילה העביר בי רעד.
הוריו קראו לו. לשמחתי לא שמעתי את השם שקראו משום שמשאיות של הצבא חלפו ברחוב בשיירה ומילאו את האוויר ברעש ובעשן שחור. הוא לא נע. לבסוף אמא שלו הופיעה. היו לה פנים יפות וקרות כל כך עד שלא נשאר בהן יופי. היא עזרה לו לקום והוא ניגש אלי. קמתי. לא דיברנו. לא היה טעם לדבר כי רעש מנועי המשאיות הרעיד ופייח את האוויר סביבנו. לחצתי את היד הדקה שלו, חזק, והרגשתי את האצבעות נמעכות. הוא השתדל לא לשנות את הבעת פניו, אף כי ברור היה שכואב לו.
אחר כך אמא סיפרה לי שהם רק עברו אל העיר שלנו ושהבעל עושה עסקים עם אבא, שהם מתכננים לייבא יחד ברזל מאירופה המזרחית. לא שאלתי מאיפה באו. לא רציתי לדעת. מארץ רחוקה, חשבתי, ארץ בהירה ורחוקה.
ישבתי על המרפסת וחשבתי עליו. העליתי לנגד עיני את המבט ששוב ושוב השפיל, את הבהלה שאחזה בו פתאום ללא סיבה. מדי פעם בפעם הצצתי אל מעבר למעקה, אל הרחוב, וחיפשתי את דמותו המפוחדת חולפת לצד הקירות, ממהרת להסתתר.
באחד הימים שבהם עמדתי לצד החלון והירהרתי בדברים לא חשובים, הוא הופיע על המדרכה, בכובע הקש שלו, והרים את עיניו הכחולות המימיות לעברי. מיהרתי להתחבא מאחורי הווילון. לא רציתי שיראה אותי כך, לא מוכנה. הצצתי החוצה. כלב הבהיל אותו, פועל עם מריצה כמעט התנגש בו והבריח אותו. לא הבנתי איך יצור חלוש כמוהו יכול לשרוד ברחוב אפילו יום אחד. אולי במדינה שבה יוכל להתגלגל על גבעות צמריות לבנות, עירום כתינוק, אולי על גבי העננים. רציתי להתמרח כולי בעורו החיוור הלבן כחלב. לשרוט בעדינות את הבטן הלבנה. לנשוך בכתף. ללחוץ בידיים, חזק, עד שכל צלעות ועצמות הזכוכית שלו יישברו בקולות פיצוץ ופצפוץ של זיקוקי דינור רחוקים.
ולמשוך באפו. ולצבוט את לחייו. ולהביט אל תוך עיניו הכחולות, לשקוע בתוך הכחול המרגיע שיעלה באוזני קולות של פכפוך מים, של בועות אוויר ששנינו נפלוט כשנצלול יחד בים, נביט זה בזו, נאחז ידיים, נשחרר את בועות האוויר, וניחנק.
ביררתי אצל הורי היכן מתגוררת משפחתו של הנער החיוור והמתנתי בבוקר מחוץ לביתו. לשמחתי הוא יצא זמן קצר אחרי שהגעתי.
"לאן אתה הולך?" שאלתי.
"לטייל. אני אוהב לטייל בבוקר. על חוף הים בדרך כלל."
"אפשר לבוא?"
"כן, אשמח מאוד," אמר בטון דיפלומטי שהרגיז אותי.
כשהלכנו לאורך החוף הוא נמלא ביטחון שחצני. עדיין היה מבוהל מהעולם, אבל בינו לבינו התנהל ביהירות מגוחכת, ולצדי, משום־מה, הרשה לעצמו. בחשיבות עצמית ובקול מתחלף החל לספר לי על ארצות רחוקות שמעבר לים. ידעתי את כל הדברים שעליהם הרצה באריכות משעממת, ובכל זאת לא עצרתי אותו. גיליתי שאני אוהבת להשתעמם בחברתו. עייפות נעימה צנחה אל תוך הגוף שלי, הכבידה את העפעפיים ודיגדגה את העור מבפנים.
האציל החולני שלי עמד והביט אל האופק בפניו החיוורות.
"את יודעת," אמר, "ספינות שמפליגות אל האופק הולכות ונעלמות בהדרגה, האחרון להיעלם הוא התורן. כך אפשר לדעת שהעולם הוא עגול," וחייך בשביעות רצון.
מגוחך וטיפש הוא אהובי. כשצעדנו על החוף בין אנשים, התחשק לי למשוך לו את המכנסיים למטה ולברוח.
נהגנו לשבת בחדר שלו או בחדר שלי. לפעמים הייתי נרדמת ומתעוררת כשהוא עדיין יושב לצדי, ממתין בסבלנות שאפקח את העיניים כדי שיוכל להמשיך לדבר. הייתי פוקחת אותן לכדי חריץ, ממתינה שהוא יפער את פיו כדי לומר איזה משפט תפל, ומיד עוצמת אותן בחזרה. כך שוב ושוב. בכל פעם המילים נתקעו בגרונו.
כשהתחשק לי הייתי צובטת אותו. ככל שהצביטה התהדקה, כך פני המלאך שלו הלכו והתעוותו, אבל הוא אף פעם לא ביקש שאפסיק. כשדיגדגתי הוא היה מתפתל, גואה בצחוק, פניו מאדימות. כשכמעט נחנק הפסקתי, נתתי לו לנשום כמה נשימות, ושוב דיגדגתי.
לעתים הוא היה מזמין אותי לבקר ב"סטודיו שלו". כך הוא כינה את החדר שהוריו הקצו לו לתחביביו. היו לו שם פינת מדע, ופינת יצירה, ופינת מוזיקה, ופינת כתיבה וקריאה שבה נהג להושיב אותי ולהקריא לי את שירי הטבע שכתב. גם בכינור הוא ניגן, וגם ליצירות שהלחין ישבתי והאזנתי בשקט. את הציורים שלו היה מראה לי בגאווה גדולה, ואני לא אמרתי את דעתי עליהם כי נהניתי לראות אותו מרצה ברצינות תהומית על איזה שרבוט פשטני שצייר במלוא גופו הרופף. לפעמים הרגשתי שמספיק שאנשוף עליו והוא יתמוטט כמו מגדל קלפים.
אני לא מבינה למה הוריו או מוריו לא הציעו לו למצוא תחביבים אחרים, אולי רומנטיים פחות, אבל כאלה שלפחות לא יגחיכו אותו כל כך — אף כי הוא בטח ייכשל בכל דבר. למה איש לא בחן את ציוריו ואמר לו את האמת, האזין לשירת הטבע שלו או לחריקותיו הילדותיות בכינור וביקש ממנו בנימוס להפסיק. איש לא עשה זאת, כי לאיש לא היה באמת אכפת ממנו. הוא היה בודד, בודד יותר מכל מי שהכרתי. חצי אדם. אדם שלם נוצר הרי מהמבט של אנשים אחרים, ובו אף אחד לא התבונן. גם אני שתקתי, בכוונה שתקתי, ונתתי לחצי האחר להיוותר העתק מדויק של החצי הראשון.
כשלוקחים שתי תמונות פספורט זהות, חותכים אותן בדיוק באמצע ומצמידים את הצדדים הזהים של כל צד זה לזה, נוצרים שני פרצופים שונים שנראים כמו עיוות של זה המקורי. למדתי את זה בשיעור אמנות, וכשהמורה הדגימה איך היא עושה זאת, חשבתי עליו. אלה היו פני חצי אדם שהפך שלם בבדידותו.
הוא עומד לפני, מטופש כל כך, רוכן מעל מיקרוסקופ בפינת המדע שלו, מחפש סנדליות ואמבות בטיפת מים ולא מוצא דבר. אני מסתכלת עליו, רכון לפנים, מנסה לכוון את הפוקוס באצבעות גמלוניות עד שהעדשה שוברת את זכוכית הנושא. הוא מזדקף, מחייך במבוכה, משתדל בכל הכוח להתגבר על המבוכה. והבעת הפנים שנאבקת בהבעת הפנים מעבירה בי גל נעים של שקט.
באחד הימים, כשהתעוררתי על מיטתי לאחר ששוב נרדמתי לצדו משעמום, גיליתי שגם הוא נרדם ושכב לצדי על המיטה. התיישבתי והסתכלתי עליו. על תווי הפנים שטבעו בעור פניו החלק. על אפו הקטן, על העפעפיים הגדולים הסגורים, ורידים כחולים הסתבכו זה בזה מתחת לעור השקוף. הוא נשם נשימות רכות, חרישיות, של תינוק. ראיתי ששולי חולצתו התרוממו מעט. מתחת נחשפה הבטן הלבנה. הרמתי את החולצה בעדינות, רק קצת, רק כדי לראות את העור הלבן שלו מקרוב, בלי שיפריע — זה שרציתי להצמיד את לחיי אליו, זה שרציתי לשרוט.
הוא התעורר, הביט רגע בקיר, אחר כך בי, וחייך.
"נרדמתי," אמר.
"לא נורא, גם אני נרדמתי," ניחמתי אותו וליטפתי את שערו. בתחילה נדרך, פחד שאמשוך, לבסוף נרגע והתמסר. אחר כך ליטפתי מתחת לצוואר.
"כלב טוב," לחשתי.
כשנמאס לי ללטף דיגדגתי אותו והוא כמעט נחנק. הפסקתי והוא הזדקף, הסדיר את נשימתו, התבונן בי זמן ממושך, ולפי הבעת פניו היה לי ברור שהוא מנסה לגייס אומץ. עברו עוד כמה רגעים ארוכים עד שהעז לשלוח יד רועדת וללטף את הלחי שלי. לא אמרתי כלום. הוא שלח יד רועדת שנייה והניח אותה על כתפי. רציתי לצחוק. התאפקתי ושתקתי בעוד הוא התקרב אלי, ניסה לקרב אותי, משך אותי אליו, אבל אני הקשחתי את הגוף בכוונה, והוא התאמץ, משך אותי חזק יותר ויותר, הרעד בזרועותיו גבר, התפשט אל הכתפיים, החזה, הלחיים. דמעות הציפו את עינַי, ואני הרפיתי את הגוף.
הוא הצמיד אותי אליו ונישק אותי. הרוק שלו היה מריר והלשון מחוספסת. מהקיר נשמעו קולות פכפוך ובעבוע מהביוב של השכנים. עצרתי אותו וביקשתי סליחה. אמרתי שאני צריכה ללכת והלכתי.
נפגשנו למחרת ברחוב והלכנו לקנות סוכריות. התנהגתי כאילו כלום לא קרה, אף כי יכולתי לתת לו להתנצל, להתבלבל, המילים והמשפטים יסתבכו לו על הלשון עד שהוא ישתנק, הלחיים ילכו ויתנפחו כאילו מילאתי את פיו אדמה. הייתי שמחה למלא את פיו אדמה, אבל במקום זאת ניסיתי לשכנע אותו להשתזף איתי על חוף הים. הוא סירב. אסור לו.
"הרופא לא מרשה לי," התעקש, אף כי שנינו ידענו שלמחאתו אין תוקף ושיעשה כל מה שארצה. ואני, יותר מכול, רציתי שאהובי החיוור יהיה חולה באמת, רציתי לסעוד אותו, להגיש לו כוס מים, להניח מטליות לחות על מצחו הקודח. והוא ישתעל, גופו ירעד עם כל שיעול. כבר לא יהיה לו כוח להשתעל ושוב ישתעל. ישתנק וישתעל. ואני אטפח על גבו, אנחם אותו, את אהובי החולה. עוד מעט ימות.
לו ידע כמה רציתי שיחלה, ודאי היה דואג להידבק באיזו מחלה, לפחות בדלקת גרון. הצטערתי שלא חורף, אז הייתי יכולה לגרור אותו בגשם ובקור, לשכנע אותו להיכנס אל מי הים הקרים ולחטוף דלקת ריאות. לא העזתי להפיל אותו כדי שישבור יד או רגל. אז החלטתי שיישרף בשמש, יישרף באמת, ואחר כך ישכב במיטה ואני אצנן לו את העור.
שכבנו בבגדי ים על החוף. הוא על הגב, אני על הצד, במשקפי שמש, כדי שאוכל להסתכל על הגוף הלבן שלו מבלי שידע שאני מסתכלת. כדי להסיח את דעתו שאלתי אותו שאלות של תלמידה סקרנית והוא ענה לי באריכות. מדי פעם בפעם ביקשתי ממנו להסתובב, כדי שייצלה מכל הכיוונים. כשהתעייף שרתי לו שירים שאהבתי. הוא החמיא לי ואמר שיש לי קול של זמיר, ואני דווקא זייפנית איומה. כשנהיה לי חם מדי נכנסנו אל הים. ניסיתי להטביע אותו, ולהפתעתי הוא התגלה כשחיין טוב ממני וזה הרגיז אותי. אך בתוך מי הים הצלולים הרגשתי קלילה וטהורה לצדו, העור המחוספס שלי התרכך, והגופים שלנו יכלו להחליק זה על פני זה, להתפתל זה סביב זה כאילו היינו שני צלופחים, עד שנמאס לי, וחזרנו כל אחד לביתו.
ביום שלמחרת נצבעו פניו אדום עז. הוא הראה לי את הגב ואת הבטן שנשרפו וכוסו שלפוחיות. הוא לא התלונן, טען שזה שום דבר. ניסיתי לשכנע אותו שכואב לו, אפילו טפחתי עליו, חזק, כדרך אגב, אך הוא לא קפץ ולא יילל. כמה רציתי שיילל. ואז הבנתי שטעיתי. לא אהבתי את גופו האדום. רציתי אותו חיוור ובהיר, פגיע, לא פגוע.
"תשתעל בשבילי," ביקשתי. הוא השתעל שיעול יבש.
כעבור כמה ימים החל העור השרוף להתקלף, ואני הסרתי אותו בעדינות מהגב ומהבטן, מהחזה ומהכתפיים, וכך חשפתי עוד ועוד מהעור הלבן שאהבתי, בתולי, עדין ומשיי מתמיד.
"אני מוכנה עכשיו להתנשק איתך," אמרתי, והוא, בתחתונים, מוכתם כולו בלבן ובאדום, קרעי עור עדיין תלויים לו על הפנים ועל הגוף כמו חרדון מתנשל, הזדקף והתקרב אלי, רועד, מתנשף, לאוויר שיוצא מפיו ריח דחוס של חול ואצות ומי ים.
אחר כך חליתי, ובמשך שבוע שלם לא פגשתי אותו.
"איפה היית?" שאל לאחר שהבראתי.
"הייתי עסוקה," אמרתי.
"גם אני," הודיע בהתלהבות, "ציירתי, כל הימים ציירתי. אותך ציירתי. את מוכרחה לבוא לראות."
הוא גרר אותי אל הסטודיו שלו והציג בפני ציורים מכוערים חדשים.
"נהדר," אמרתי, "מעולם לא ציירו אותי יפה כמו שציירת."
הוא ביקש שאשיר למענו, ואני זייפתי כל כך עד שכבר לא הייתי בטוחה מה אני שרה. הוא היה מאושר וחיבק אותי, חיבק באמת, בלי רעד בידיים. חיבקתי אותו בחזרה ולא הרגשתי צורך למעוך.
"הכול בסדר?" שאל, קולו לא חרק.
"כן," שיקרתי, ולראשונה הרגשתי לא נוח בחברתו.
נפגשנו עוד כמה פעמים, ודווקא קיוויתי שהוא ישוב להיות אהובי, אך הוא הלך והתמלא ביטחון וככל שהיה בטוח יותר, כך התייצב קולו, כך נגע בלי רעד, כך המרירות שבפיו והלשון המחוספסת הגעילו אותי. התחלתי לצבוט אותו ללא חשק. לפעמים דיגדגתי, אבל הוא הלך והפך חסין. באחד הימים, כשצעדנו על חוף הים והוא הסביר לי בחשיבות שזכוכית מייצרים מחול, משכתי בייאוש את מכנסיו למטה, מול האנשים, אך החגורה עצרה אותם. אז הלכתי.
באחד הלילות הייתי בחלומי על חוף הים, בארצו הבהירה והרחוקה של הנער החיוור שלי. צעדתי על החול הצחור הרך. השמש, ככדור קרח המרחף מעל קו האופק, שקעה בצבעי ירח. פתאום ראיתי, מרחוק, המוני גופות לבנות של ילדים מוטלות על החוף כמו להקת לווייתנים מתאבדים — הן נחו בדיוק במקום שבו אדוות הגלים מזדחלות על החול ונסוגות. התקרבתי אליהן, אל הגופות החיוורות, הקירחות. עיניהן גדולות ועצומות. מבטי חלף על פניהן. פנים אחרי פנים אחרי פנים. אדוות הגלים שטפו בעדינות את החול, שולי הקצף ליטפו את העור המת. כשעצרתי להתבונן בפני אחת מהן החלו פתאום העפעפיים לרעוד — רעד קל, הריסים העליונים מתנתקים מאלה התחתונים — והם נפקחו, לאט־לאט, עד שחשפו עיניים כחולות ענקיות שננעצו בי. מיד אחר כך החלו הגופות האחרות גם הן להתעורר, פקחו עפעפיים וגילו תחתיהם את אותן עיניים כחולות וריקות. בזה אחר זה התעוררו, המוני פנים של מתים קירחים ופעורי עיניים. מצאתי את הנער החיוור שלי ביניהן. הבחנתי בו בדיוק כשפקח את עיניו. הוא הסתכל עלי בעיניו הכחולות הגדולות ולא אמר דבר. גם אני לא אמרתי. המתים לא מדברים ולא שומעים. המתים מתים.
אחר כך התעוררתי. מבעד לקיר נשמעו קולות הזרימה והבעבוע של מי השירותים של השכנים המתגוררים מעלינו. יבוא יום והביוב הממלא את קירות הבתים, הזורם מתחת לרחובות ולכבישים, הרובץ כבריכה תת־קרקעית מצחינה מתחת לעיר, מתחת לכל הערים, יפרוץ ברגע אחד וישטוף את הכול. קירות הבתים ייסדקו ויישברו, והנוזל השחור המסריח יינתז על יושבי הבתים המבוהלים שיימחצו תחת הקירות המתמוטטים. הכבישים והמדרכות ייבָּקעו וגלי ביוב אדירים יפרצו החוצה וישטפו את הרחובות. נחשולי ביוב יגאו מכל עבר, יתנגשו אלה באלה ברעמי נפץ וישמידו ויטביעו ויחריבו הכול. גל אדיר ישטוף את העיר כולה והטינופת תנקה את הטינופת, תטבע בטינופת, תטהר את הטינופת. ואז שקט.
אין עדיין תגובות