אחוזה

מקט: 4-1298-5

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

מהר! תכינו תיק, קצת אוכל? יוצאים לטיול בספרו החדש של סֶרחיוֹ בּיסיוֹ. הוא נוהג בלי טריקים, אל דאגה, ההגה יציב. […]

---

ההזמנה הפתיעה אותם. כבר היה אמצע דצמבר וריטה כבר בחרה את היעד לקיץ הזה — אם כי עדיין לא הזמינה מקום — אבל הם התקשו לדחות את ההזמנה הפתאומית, במיוחד מַרקוֹס. היו לו חמישה־עשר ימי חופש בינואר, וריטה רצתה לנסוע לים, כבכל שנה. הם התווכחו. הם אפילו רבו. מרקוס צידד במחויבות ולא בבחירה חופשית, וכמו כל אדם חלש, היה צריך שמישהו אחר, ריטה במקרה הזה, תשלהב אותו, או לפחות תתלווה אליו, כי ההחלטה כבר נעשתה. אבל ריטה הציבה מולו משאלה, שהתפרשה כגחמה וחזָרה (ללכת לים, ללכת לים), ולא נראה רמז להסכמה באופק. בסופו של דבר כפה מרקוס את דעתו; הוא כפה את עצמו כמו קורבן, תשוש, ורק משום שהיא הרימה ידיים. הם יבלו את השבוע הראשון של ינואר בכפר.

״שבעה ימים בכפר, יום אחרי יום…״ אמרה ריטה בלבה. נותרו עוד שבועיים עד לנסיעה והיא העבירה אותם במחשבות כאלה: ״שבעה ימים בכפר, ועוד בקיץ!״ היא נולדה וגדלה בעיירה קטנה בפרובינציה, עיירה שנזכרה בה לעתים בצער, ו״לבזבז״ חצי מהחופשה שלהם בכפר נראה לה כל כך מגוחך (כל כך לא ייאמן), כמו לנסוע אלף שנה קדימה ולגלות שדבר לא השתנה.

מצב רוחה הרע של ריטה, כמו זבוב שמתעקש לעבור דרך זגוגית, עלה וירד בפראות בימים שלפני הנסיעה, והתייצב — על רמה גבוהה למדי — רק כשהם יצאו לדרך. מרקוס נהג חמש שעות בלי שֶריטה תוציא הגה. (מדי פעם יָשנה, מדי פעם העמידה פני ישֵנה, מדי פעם הביטה החוצה ופיהקה כאילו היו נטועים במקום ורק חיכו לצאת לדרך, הכול כבר נראה לה היינו הך.) אירינה בת השתים־עשרה, בתה של ריטה מנישואיה הקודמים, ישנה לאורך כל הנסיעה.

הם הגיעו לכפר באמצע הבוקר. ריטה פתחה את שער האחוזה ומרקוס הכניס את המכונית.

— הולך לרדת גשם — אמרה ריטה והתיישבה שוב לצדו. היא אמרה זאת בנימת תוכחה, כאילו אמרה: ״ונוסף לכול הולך לרדת גשם.״

הם נסעו על שביל עפר רך. כעבור קילומטר התפצלה הדרך, מרקוס בלם (שובל האבק שהותירו מאחוריהם השיג אותם וחלף מעליהם, וריטה ניצלה את ההזדמנות להסיר מעינה גרגיר כלשהו בהתמסרות רבה, אף על פי שחלונות המכונית היו סגורים) ובדק במפה שאוֹרַסיוֹ שלח לו באי־מייל. הוא פנה ימינה.

עתה התפתלה הדרך בתוך שטח יבש, צחיח ומחורץ. משמאל ומימין, גם אם במרחק רב מהמכונית, צפו עננים ארוכים עשויים חומר שקוף; אולי היו קליפות של חיטה או כנפי חרקים; האור היה קשה ואפור. לבסוף נכנסו לחורש, ושם השתנה לפתע הכול, כאילו נכנסו למיקרו־אקלים של פעמון זכוכית: הדרך נעשתה נוקשה, העשב חזר להיות ירוק ושחור, הטמפרטורה היתה נמוכה יותר, נעימה יותר, וצמרות העצים רכנו זו אל זו עד לענפים התחתונים. בקצה הדרך עמד הבית.

הם עצרו מטרים ספורים מהמרפסת הקדמית ומיד הרגישו שמשהו לא בסדר. הבית, שתי קומות וגג רעפים בצורת פירמידה, התנשא באמצע גן גדול ששטחו משופע בגבעות. כל החלונות היו סגורים ותריסיהם מוגפים.

ריטה רכנה לפנים, הביטה אל הקומה הראשונה ואמרה בביטחון גמור:

— אין כאן אף אחד.

— הם בטח ישנים — ענה מרקוס.

שום מכונית לא נראתה באזור. במרפסת המקורה שמסביב לבית עמדו שולחן וכיסא בודד; כיסא עשוי ברזל מכופף צבוע לבן, ועליו כרית כחולה.

— הם יודעים שאנחנו מגיעים היום?

— בוודאי — אמר מרקוס וכיבה את המנוע.

אבל הוא לא יצא מיד; הוא נשאר במכונית רגע ארוך, הביט שמאלה ותופף באצבעו על ההגה. בסופו של דבר הגיב:

— בואו — אמר.

הוא יצא מהמכונית, פתח את תא המטען, הוציא את המזוודות והחל לגרור אותן אל המרפסת.

ריטה נשארה במכונית. בעלה, כפי שנראה מאחור, אוחז מזוודה בכל יד, על רקע בית ריק (לריטה לא היה שום ספק שאין שם אף אחד), נראה לה לפתע הרבה יותר צעיר ממנה, הרבה יותר ממה שהיה באמת: מרקוס היה צעיר ממנה בתשע שנים. ריטה היתה בת ארבעים ושבע.

רעש גלגלי המזוודה על רצפת המרפסת הדגיש את הדממה שאפפה את הבית, ולא רק את הבית; ציפורים לא נשמעו, אף לא ענפים, לא בעלי חיים קרובים ולא חרקים. דבר לא נע, לא הורגש ולו משב רוח קל אחד. כמובן, אלה היו השקט וחוסר התנועה שלפני הסערה, אבל מרקוס לא ציפה שגם הבית יהיה כזה: הרי למזג האוויר אין שום קשר להזמנה; הוא דמיין בית פתוח, מבולגן, הבנות של אוֹרַסיוֹ משחקות בגן ואוֹרַסיוֹ מכין את האש לאָסָאדוֹ בשעה שאשתו, לבושה חולצה לבנה ומכנסיים קצרים מלאים כיסים, בדיוק כפי שראה בתמונה לפני שנים, מקדמת את פניהם במשקאות ומניחה את הכוסות והבקבוקים על שולחן בין העצים.