החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עת לבגוד

מאת:
מאנגלית: אורי רדלר | הוצאה: | 2017-02 | 320 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

"עת לבגוד" הוא סיפורו האמיתי של המרגל החשוב ביותר של ארצות הברית באיראן. רזא כהלילי, איש משמרות המהפכה, היה האיש האחרון שהייתם יכולים לדמיין במרכזו של מותחן ריגול עוצר נשימה. ובכל זאת, האיש הרגיש, החרד לגורל משפחתו, הפך לסוכן ריגול נועז, שניהל חיים כפולים במשך עשור שלם בלב המאפליה של המהפכה האסלאמית.
סיפורו המרתק של כהלילי, שהפך לרב מכר וזכה בפרס הספר הלאומי האמריקני, הוא עלילת ריגול מסעירה של עצב ותקווה, אהבה, בגידה ומוות. האיש שביקש להציל את ארצו מציפורני הח'ומייניזם פוער בפני הקוראים צוהר ייחודי, מבעית ומרתק אל האופן שבו פועל משטר דיקטטורי מרושע, אל הרעלת המוחות השיטתית של חסידיו ואל הדרך שבה נגזלה חירותו של העם האיראני.
רזא כהלילי עדיין חי. הוא מתגורר אי שם בארה"ב וחי עם משפחתו תחת זהות בדויה. הוא ממשיך לקרוא גם היום להפלת שלטון האייתוללות.

מקט: 4-1386-1006

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מבוא

במאי 2015 התראיינתי לגלי צה״ל וסיפרתי על שידוכים שאני עורכת בין סטודנטים ישראלים שלומדים אצלי את השפה הפרסית, לבין איראנים שנפגשים איתם ברשת האינטרנט ועוזרים להם לתרגל את השפה.

מה שלא סיפרתי בשידור זה שבתדריכים המקדימים לסטודנטים, אני מציינת בפניהם שייתכן שבן שיחם יקטע את שטף השיחה ויבקש מהם לסייע לו ליצור קשר עם המוסד הישראלי, כדי לספק מידע על הנעשה בארצו. במקרים רבים יותר, ביקשו אותם איראנים מבני שיחם לבדוק אם הם יכולים להגיע לישראל כפליטים או כסטודנטים.

את הבקשה, או למעשה התחינה לסייע בהגירה לישראל, קיבל כמעט כל אדם שהיה אתם בקשר. איראנים היום, במיוחד הצעירים, להוטים לצאת מהמדינה. בדרך כלל, השלטונות לא עומדים בדרכם, אך רוב מדינות העולם אינן ששות להנפיק להם אשרת כניסה. רבים יוצאים באופן חוקי לתורכיה ושם מגישים בקשה למקלט מדיני במדינה שלישית. רובם נדחים. מי שמצליח להתקבל ללימודים באוניברסיטה מחוץ לאיראן או לעבודה בחו”ל — עוזב ואינו חוזר. אחד מחבריי יצא מאיראן באופן חוקי, באמתלה שהוא הולך ללמוד, אך לא הצליח לקבל אשרת כניסה למדינה האירופית שבה התקבל ללימודים. הוא סיפר לי שהוא חושש לחזור לאיראן, כי מי שמצליח לצאת ללימודים וחוזר — מעורר חשד אוטומטית; חברה אחרת, הלומדת באירופה, הייתה שמחה מאוד לחזור לאיראן, אך ללא קשרים בממשל אין לה שום סיכוי לקבל עבודה בתחומה; חברה נוספת, שנהנתה באיראן ממעמד כלכלי יציב ומבוסס, החליטה להגר בכל זאת כי נמאס לה ללמד את ילדיה לשקר כל הזמן: הם הרי אינם יכולים לספר בחוץ שבבית שותים אלכוהול ולא מקיימים בדקדקנות את מצוות האסלאם.

הבקשה הנדירה יותר, לקשר את בן השיח האיראני עם גורמי ביטחון, נובעת מכך שחלק גדול מאוד מהאיראנים חשים שמולדתם נשדדה מהם בידי המולות (אנשי הדת), שליטי הרפובליקה האסלאמית. רבים מהם אף מתייחסים למשטר הנוכחי כ״הכיבוש הערבי השני” — לא פחות. יש העושים כל שביכולתם כדי לזרז את נפילתו של השלטון, ויש המסתפקים במחאה המתבטאת במעשים קטנים כשתיית אלכוהול, במיוחד בחודש מֹחַרַּם, שבו חלים ‘הימים הנוראים’ של האסלאם השיעי; באכילה ובשתיית אלכוהול להכעיס ברמאדן; במסיבות זימה רוויות חשק ובמוזיקה מערבית במרתפי טהראן — או בשיחה ידידותית עם ישראלים.

עם זאת, אף שבקשתם של הסטודנטים עשויה להיות כנה, התשובה הנכונה היחידה של הסטודנט הישראלי היא שהוא אינו מכיר את שירותי הביטחון, משולל קשרים כלשהם ולכן ממש לא יכול לעזור.

אחרי הכל בצד השני של המיקרופון עשוי לשבת סוכן של משרד המודיעין או משמרות המהפכה האיראניים — הגוף שאחראי לשימור כוחה ואחדותה של הרפובליקה האיסלאמית, שמבקש להוכיח כי השיחות שיוזמות האוניברסיטאות הישראליות הן לא יותר מסיפור כיסוי לגיוס מרגלים. הוכחה שתעמיד בסכנה ברורה ומיידית את בני שיחם של הסטודנטים האחרים, ועמיתים שקיימו או מקיימים איתי קשרים מקצועיים.

דמיוני? מוגזם? פרנואידי? שפטו בעצמכם: יום אחרי ראיון החשיפה ברדיו — החלה המתקפה. שורה של הודעות דואר אלקטרוני וטלפונים ניסו לשכנע אותי לספק ססמאות לחשבונות הדואר האלקטרוני ופייסבוק שלי, לשוחח אתם טלפונית או להיענות להזמנות להרצאות, כנסים וסמינרים בארמניה, בתורכיה, וברוסיה ואפילו לראיון בערוץ בי-בי-סי בפרסית שבלונדון.

האיראנים והאיראניות טובות המראה (לפי תמונות הפרופיל, של דוגמניות ידועות) הציעו כמובן לכסות את עלות כרטיס הטיסה והאירוח. בעיני רוחי כבר יכולתי לראות את עצמי חוצה את גבול איראן, מיטלטלת בתא מטען המרקד על כביש משובש, בדרך לבסיס משמרות המהפכה. סירבתי בנימוס.

בדיקה שערכה חברת אבטחת סייבר ישראלית למחשב שלי זיהתה ניסיונות השתלטות מרחוק, וגם דבר זה לא הוסיף לשלוות רוחי. מאז, מטעמי ביטחון, הפסקתי לחלוטין להשתתף בכנסים, בשיעורים ובקורסים בינלאומיים. מטרתם של סוכני המשטר בכנסים היא קודם כל לתפוס איראנים שלוחצים יד לישראלים, או איראניות שמורידות את החג’אב, אבל למה לקחת סיכון? אחרי הכל, אין סמינר או קורס ששווה חטיפה וחקירה בעינויים. ויודע כל איראני או איראנולוג מתחיל: עם משמרות המהפכה לא כדאי להתעסק.

כפי שניתן להבין את זהירותי על רקע התנהגותם של סוכני המשטר האיראנים, כך ניתן להסביר בצורה רציונלית את התנהלותם החודרנית והאלימה של סוכני משמרות המהפכה.

אחרי הכל, הם פועלים במציאות שבה חלק גדול מתושבי איראן מוכנים לעשות הרבה מאוד כדי לשחרר את ארצם משליטת הרפובליקה האסלאמית, אותו ״כיבוש ערבי שני.”

ומדוע שני? לאיראני הממוצע יש תודעה היסטורית שבאורכה ובעומקה מתחרים רק הסינים והיהודים. הרבה לפני הופעת האסלאם, היו לאיראנים כמה אימפריות ענק רבות עצמה ועשירות — הידועות בהן היו אלו שמרכזן במדינת פָּרָס, כיום מחוז פארס — והביאו לעולם את הדת הזוֹרוֹאַסְטְרִית, שהשפיעה רבות על היהדות, השפעות שהשתרשרו גם לאסלאם ולנצרות.

עוצמתה, עושרה התרבותי ונדיבותה של פרס העתיקה מתוארים בין השאר בספרי עזרא, נחמיה ובמגילת אסתר. אותה אימפריה העלתה על במת ההיסטוריה דמויות בלתי נשכחות כדריווש, אחשוורוש, וכמובן כורש, שהצהרתו המפורסמת לכל העמים באימפריה — כולל היהודים — התירה להם לשוב לארצותיהם ולבנות מחדש את מקדשיהם. שיבת ציון במאה השישית לפני הספירה ובניין בית המקדש השני העניקו לו מעמד של משיח בקרב היהודים.

הכיבוש הערבי הראשון, שהתרחש במאה השביעית לספירה — למעלה מאלף שנים לאחר הצהרת כורש — הוביל לקִצָּהּ של האימפריה הסאסאנית (האימפריה הפרסית השנייה) ולהיחלשות ניכרת בכוחה של הדת הזוֹרוֹאַסְטְרִית, ששלטה באיראן והומרה באסלאם הסוני, ולאחר מכן באסלאם השיעי.

עם זאת, ההיסטוריה הזאת מבחינת האיראני הממוצע היא הרבה יותר מאנקדוטה. רוב האיראנים רואים את עצמם כממשיכי דרכם של כורש, דריווש ואחשוורוש. הם גאים מאוד במסורת שלהם, ובכל ראש השנה הם מתקבצים בעלייה לרגל לקברו של כורש, שהערבים מכנים “הכעבה של זרתושטרה״, נביא דת איראן הקדומה. שם הם משתחווים לקבר, שרים ססמאות כדוגמת “לא עזה, לא לבנון — נשמתי קודש לאיראן,” ומצהירים על נאמנותם לכורש ולאיראן. תמונה פופולרית שהסתובבה ברשת האינטרנט הראתה שלטי רחוב של רחוב כורש בערים שונות בישראל. המשמעות של ההתרסה ברורה: בעוד שבישראל קוראים לרחובות על שם מלכנו כורש, ברפובליקה האסלאמית שינו את שמות הרחובות שהיו קרויים על שם דמויות מן העבר המפואר, לשמות מוסלמיים.

איראנים אדוקים רבים אינם רואים סתירה בין האסלאם לבין הזהות האיראנית, אך אחרים, בעיקר משני הקצוות — אסלאמיסטים ולאומנים —רואים סתירה בין השניים. לפני מערכת הבחירות האחרונה התמלאו העיתונים ראיונות עם אנשי דת בכירים שהסבירו שהנשיא הבא צריך להיות אדם שמבין שאנחנו יותר מוסלמים מאשר איראניים. אגב, הנשיא שנבחר — חסן רוחאני — שינה את שמו מפֶרֵידוּן, שם איראני שורשי, של גיבור מיתולוגי שהציל את איראן מידי הדרקון הנורא, לשם רוחאני, שהוא לא רק ערבי, אלא משמעותו בפרסית היא “איש דת.” אין נקיטת עמדה ברורה מזו במאבק הזהויות האיראני. הלאומנים ומתנגדי המשטר, לעומת זאת, מקפידים להבחין בין איראן לבין הרפובליקה האסלאמית. חלקם מגדילים ואומרים שהרפובליקה האסלאמית היא האויב של איראן.

כפי שמיטיב לתאר רזא כהלילי בספרו, לא תמיד היה זה כך. ההחלטה להקים רפובליקה אסלאמית אחרי המהפכה התקבלה במשאל עם ברוב של 98 אחוז. העם האיראני היה אמנם דתי יותר לפני המהפכה מכפי שהוא כיום, אך גם כך, אחוז המוסלמים לבדו לא הגיע ל-98 אחוז. בנוסף לכך, חלק גדול מהאיראנים שהגדירו עצמם כמוסלמים, היו ועודם מוסלמים חילונים בעלי כבוד וקשר למסורת אבותיהם.

הצעירים שיצאו לרחוב ב-1978 וב-1979 וחוללו את המהפכה, לא חשבו שהמהפכה תהיה אמצעי להשליט על איראן תאוקרטיה צרת אופקים ומצרת צעדים. הם ראו בה אמצעי טקטי כדי להיפטר משלטון השאה, המושחת והמתרפס בפני המערב (בעיניהם) — בפני אותן מעצמות שעשו באיראן כבשלהן במאות השנים האחרונות.

במילים אחרות, תמיכתם במהפכה לא נבעה מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. הם לא היו מעוניינים בשלטון שיפשפש במעשיהם, כפי שלא היו מעוניינים בעימות עם ארה״ב וישראל. למעשה, העוינות ארוכת השנים לערבים, הפכה את איראן עד לפרוץ המהפכה לבת הברית הנאמנה ביותר של ישראל במזרח התיכון. ישראל סייעה לאיראן ברעידות האדמה הרבות שפקדו אותה ובניהול משק המים שלה. פרסומות של אל-על בפרסית עודדו את האיראנים לטוס לניו־יורק דרך תל־אביב, ואם מאמינים לאגדות האורבניות, אימהות נהגו להכין סירי אורז וח׳ורשט במטבחיהן בטהראן ולהטיס אותם לילדי ישראל.

כל זה ועוד הרבה יותר בא לקיצו בתקופת הרפובליקה האסלאמית, שהבטיחה מציאות שונה בתכלית מזו שיצרה. אייתוללה ח’מינ’י הבטיח עם עלייתו סובלנות דתית, ניקיון כפיים, חירות ועצמאות. שתיים מסיסמאות המהפכה היו: נַה שַׁרְקִ’י, נַה גַרְבִּי, גֹ’מְהוּרִיֶ אֶסְלָאמִי — =לא מזרחי, לא מערבי — רפובליקה אסלאמית — ו-אֶסְתֶקְ’לָאל, אָזָאדִי, גֹ’מְהוּרִיֶ אֶסְלָאמִי — עצמאות, חירות, רפובליקה אסלאמית. ההמנון הראשון של הרפובליקה האסלאמית כלל את השורה “תמונת עתידנו מציירת את רצוננו”. כיום ח’מיני אינו נתפס בעיניהם של רוב האיראנים כמי שקיים את הבטחתו, אלא כמאחז עיניים, שהחליף מסורת של פתיחות וסובלנות דתית ותרבותית בקנאות דתית חשוכה ומאוד לא איראנית.

את ההתפכחות הכואבת הזו, הגאווה באומה ובתרבות שנרמסה ואת הדרך הארוכה והכואבת שעברה החברה האיראנית מתקופת השאה לימינו אנו, מעביר רזא כהלילי בצורה מופתית בסיפור חייו הייחודי הנפרש בעת לבגוד.

אני חוששת לבקר בסמינרים ובכנסים מחוץ לישראל, כדי שלא ליפול בידם של משמרות המהפכה האיראנים, ואילו רזא בחר להפוך למרגל אמריקאי בעודו משמש כקצין בבסיס משמרות המהפכה. אלא שמלבד אומץ ונחישות יוצאת דופן, שהופכים את זיכרונותיו לספר ריגול עוצר נשימה, ניחן רזא גם ברגישות אנושית (ואולי על־אנושית) שנטעה בו את הכוח להתמיד במשימתו וגם להציג את הלבטים, הכעסים והניואנסים בחברה ובנפש האיראנית על רקע דברי ימיה הקצרים והעגומים של הרפובליקה האסלאמית.

דרך רגשותיו והתלבטויותיו אנחנו מגלים את השסע בזהות האיראנית, בין הפן הדתי-מוסלמי, לבין הפן הלאומי-איראני: מצד אחד, כהלילי מכנה את החתירה שלו תחת שלטון המולות כדי להציל את מולדתו איראן מעשה בגידה; מצד שני, רבים מחבריו, שאינם מודעים לזהותו הכפולה, רואים בו בוגד משום שהוא משתייך למשמרות המהפכה, האחראים להגנה על השלטון.

דרך סיפורו אנו מתוודעים לרקע למהפכה: לעוולות, להיעדר חופש הביטוי ולקיטוב החברתי-כלכלי שהיה קיים באיראן בתקופת השאה, בה המולות ומאמיניהם האדוקים היו עניים מרודים. דרך עיניו אנו עוקבים אחר כוהני הדת, הרכובים על חמוריהם ומקוששים נדבות, ההופכים במחי מהפכה שלטונית לשליטים המשייטים במכוניות פאר; אנו עדים להפיכתו של האסלאם ממסורת עממית, הצובעת את חייהם של האיראנים במועדים, בחגים ובעקרונות מוסריים כלליים לתירוץ להתנהגות לא אנושית הרומסת את זכויותיהם הבסיסיות ביותר של האיראנים; אנו צופים במשפחותיהם ובחברויותיהם נקרעות ומתפוררות במציאות חיים שאין בה ודאות, היגיון או צדק.

ובעיקר, כישראלים, אנו לומדים ואולי נזכרים, שמאחורי הכותרות, ההצהרות, הפחדים והאיומים שמרכיבים את השד האיראני בתודעה הישראלית, חיים בני אדם שדומים לנו לא רק כפי שהיינו רוצים להאמין, אלא הרבה יותר מכפי שהיינו יכולים להאמין.

האיראנים דומים לנו לא רק ברצונם לשים קץ למשטר האיראני הפוגע בהם ורודף אותם, אלא גם בתשוקותיהם, בחלומותיהם ובשאיפתם לחיים נורמליים, לסדר, למשמעות ולאחווה משפחתית פשוטה.

עת לבגוד מספק לכל ישראלי הזדמנות ללמוד ולבחון מחדש דעה וידיעה חלקית ופגומה שאולי יש לו על איראן, ולאמץ תמונה חדשה, אופטימית יותר, לא רק על טבעה הפנימי של ‘האויבת’ הגדולה ביותר של ארצנו, אלא גם על טבע האדם, המוצא אומץ וקורא תיגר על רשע ושנאה, גם במקומות האפלים והמסוכנים ביותר.

דר’ תמר גינדין

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    :

    ספר מרתק

הוסיפו תגובה