הפשיזם הנצחי

פשיזם! פשיסט! נהפכו לתארים וכינויי גנאי נפוצים ביותר בימינו, ושימושיהם יכולים לסמן דבר והיפוכו. אבל האם אי-פעם ירדנו לעומקה של האידיאולוגיה הזו? האם בחברה שלנו נרשמת סכנה ממשית להתפרצות פשיסטית? ומה שיותר חמור: האם כבר יש בנו מאפיינים פשיסטיים? בשאלות הללו מתעסק לא פחות מאומברטו אקו, באחד המסמכים האיקוניים שלו, ולוכד ומזקק את תמצית מהותו של זרם בעל אינספור התגלמויות וצורות, לכדי תמונה ברורה ומוחשית.
הטקסט של אומברטו אקו – שגדל באיטליה המוסולינית – נובט מתוך עיני הילד שזכה בתחרות חיבורים בחסות המשטר הפשיסטי, עובר דרך שכבות של בגרות חקרנית ומלומדת, ומסתכם במבט צלול על משטרים טוטליטריים. אקו הוא קטגור הפשיזם, אך לא פחות מכך הוא סנגור ההומניזם, המאמין כי גם בלילה החשוך ביותר, בלב המאפליה, יש אורות דולקים ומסר של תקווה.
הפשיזם הנצחי מלווה במבחן ערכים ¬– טקסט נוקב אנושי ודק-הבחנה מאת מרדכי בר-און, שהוא בחינה של המציאות הישראלית, בדק-בית וקריאה נרגשת לכינון חברה אזרחית ודמוקרטית. קריאה זו יוצאת מפיו של אדם שהקדיש שבעים שנה לפעילות ציבורית, החל בתקופת הקמתה של ישראל, דרך פעילות נמרצת כקצין חינוך ראשי, כראש לשכתו של משה דיין, כחבר כנסת, כאיש תרבות וחוקר.

מקט: 4-1298-53

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פשיזם! פשיסט! נהפכו לתארים וכינויי גנאי נפוצים ביותר בימינו, ושימושיהם יכולים לסמן דבר והיפוכו. אבל האם אי-פעם ירדנו לעומקה של […]

---

בשנת 1942, כשהייתי בן עשר, זכיתי בפרס הראשון ב’לוּדי יוּבֵנילֶס’ (תחרות רשות שההשתתפות בה נכפתה על כל הצעירים הפשיסטים באיטליה, כלומר, כל הנוער האיטלקי). פיתחתי ברטוריקה מזהירה את הנושא ‘האם עלינו למות למען תהילתו של מוסוליני וייעודה הנצחי של איטליה?’. תשובתי היתה חיובית. הייתי ילד נבון.

לאחר מכן, ב־1943, גיליתי את משמעות המילה ‘חירות’. אספר את הסיפור הזה בהמשך. בזמן הזה פירוש המילה ‘חירות’ עדיין לא היה ‘שחרור’.

שנתיים מילדותי עברו עלי בין אנשי אס־אס, פשיסטים ופרטיזנים שירו אלה באלה, ולמדתי איך לחמוק מכדורים. זה היה תרגיל לא רע.

באפריל 1945 כבשו הפרטיזנים את מילאנו, וכעבור יומיים הגיעו לעיר הקטנה שגרתי בה. זה היה רגע של אושר. אנשים מילאו את הכיכר המרכזית, שרו בקולי־קולות, הניפו דגלים וקראו בקול בשמו של מימוֹ, מפקד הפרטיזנים באזור. מימו, שהיה בעבר מרשל בכוחות הקָרָבּינֶיירי,¹ הצטרף לכוחותיו של הגנרל בּאדוֹליו, יורשו של מוסוליני, ואיבד את רגלו באחד הקרבות הראשונים של שרידי צבאו של הדוצ’ה. הוא הופיע במרפסת בניין העירייה שעון על קביו וחיוור. הוא ניסה להרגיע את המפגינים בתנועת יד. הייתי שם כי ציפיתי לנאומו, אחרי שכל ילדותי עמדה בסימן הנאומים ההיסטוריים רבי הרושם של מוסוליני, ואת החלקים החשובים בהם למדנו בעל פה בבית הספר. היתה דממה. מימו דיבר בקול צרוד שכמעט לא נשמע. ‘אזרחים, חברים. אחרי כל כך הרבה הקרבות כאובות… הגענו לרגע הזה. תהילה ושבח לנופלים למען החירות.’ זה היה הכול. הוא חזר פנימה. ההמון שאג, הפרטיזנים ירו באוויר כדי לחגוג. אנחנו, הילדים, נחפזנו לאסוף מהרצפה את תרמילי הקליעים, שהיו יקרי ערך בשבילנו, ובאותו רגע למדתי ש’חירות’ פירושה גם חירות מרטוריקה.

כמה ימים לאחר מכן ראיתי את החיילים האמריקנים הראשונים. הם היו אפרו־אמריקנים. ה’ינקי’ הראשון שפגשתי היה בחור שחור, ג’וזף, שחשף אותי לעולמם המופלא של דיק טרייסי ולי’ל אבּנר.² חוברות הקומיקס שלו היו צבעוניות והיה להן ריח טוב.

קצין אחד (רב־סרן או סרן ששמו מאדי) התארח בבית משפחה של שתי אחיות שלמדו אתי בבית הספר. ראיתי אותו בחצר שבה התגודדו כמה גבירות סביב מאדי ודיברו צרפתית קלוקלת. לסרן מאדי היתה השכלה והוא דיבר קצת צרפתית. וכך, הדימוי הראשון של כוחות השחרור האמריקניים בעיני, אחרי אינספור פרצופים חיוורים וחולצות שחורות, היה של אדם שחור ומשכיל במדים צהובים־ירוקים האומר , ‘Oui, merci beaucoup Madame, moi aussi j’aime le champagne…’³ שמפניה למרבה הצער לא היתה, אבל אני קיבלתי מסרן מאדי את המסטיק הראשון שלי, וכל היום הסתובבתי ולעסתי. בלילה הנחתי אותו בכוס מים, כדי שיישאר גמיש וטרי למחרת.

במאי שמענו שהמלחמה נגמרה. השלום עורר בי תחושה מוזרה. בעבר לימדו אותי שמלחמה היא המצב הטבעי אצל ילד איטלקי. בחודשים שלאחר מכן גיליתי שתנועת ההתנגדות איננה תופעה מקומית אלא אירופית. למדתי מילים חדשות ומסעירות כמו ‘רֵזוּ’, ‘מאקי’, ‘אַרמי סיקרֵט’, ‘רוּט קָפֵּלֶה’ ⁴ וגטו ורשה. ראיתי את התמונות הראשונות של השואה, וכך תפסתי את המשמעות של המילה לפני שהכרתי אותה. התחלתי להבין ממה בדיוק שחררו אותנו כוחות הברית.

אנשים מסוימים באיטליה שואלים היום אם היתה לתנועת ההתנגדות השפעה של ממש על מהלך המלחמה. בעיני בני דורי השאלה מיותרת. אנחנו הבנו מיד את משמעותה המוסרית והפסיכולוגית של תנועת ההתנגדות. הידיעה שאנחנו, האירופים, לא חיכינו בחיבוק ידיים לשחרור, היתה מקור לגאווה. נדמה לי שגם לצעירים האמריקנים ששפכו את דמם למען חירותנו חשוב היה לדעת שמעבר לקווי החזית יש אירופים המשלמים את חובם מראש.

באיטליה כיום יש מי שאומר שמיתוס ההתנגדות הוא שקר קומוניסטי. נכון שהקומוניסטים עיוותו וניכסו את תנועת ההתנגדות כעניין בלעדי שלהם, לאחר שמילאו בה תפקיד ראשי. אבל אני זוכר פרטיזנים שהניפו דגלים אחרים. דבוק למקלט הרדיו — החלונות סגורים, נורות המכשיר הזוהרות הן מקור האור היחיד באפלה סביבי — ביליתי את לילותי בהאזנה לשידורים של ‘קול לונדון’ לפרטיזנים. הם היו מעורפלים ופיוטיים בעת ובעונה אחת (‘השמש שוב זורחת, הוורדים פורחים’), ורובם היו ‘מסרים לפרנקי’. מישהו לחש באוזני שפרנקי הוא מפקדה של אחת מהמיליציות המסוכנות ביותר באיטליה, אדם שאומץ לבו היה לאגדה. פרנקי היה לגיבור שלי. פרנקי (ששמו האמיתי היה אֶדגַרדוֹ סוֹניוֹ) תמך במונרכיה, והיה כל כך אנטי־קומוניסטי שאחרי המלחמה חבַר לקבוצות ימין קיצוני ואף הואשם בניסיון הפיכה ריאקציונרי. אבל למי אכפת? סוניו הוא עדיין גיבור ילדותי. השחרור היה מפעל משותף של אנשים ממגוון סיעות ואמונות.

באיטליה כיום יש האומרים שהמלחמה לחירות היתה תקופה טרגית של פילוג, ושעכשיו אנו זקוקים לפיוס לאומי. את זכר השנים הנוראות ההן, הם טוענים, יש להדחיק ולשכוח. אבל ההדחקה מעוררת נוירוזות. גם אם פיוס פירושו חמלה וכבוד כלפי כל מי שלחם את מלחמתו באמונה שלמה, אין זה אומר שסליחה היא שכחה. אני יכול להודות שאייכמן האמין באמת ובתמים במעשיו ובשליחותו, אבל אין פירוש הדבר שאומַר, ‘בסדר, אפשר לעשות אותם שוב.’ אנחנו כאן כדי לזכור מה קרה ולהצהיר בכובד ראש שאסור ש’הם’ יעשו זאת אי־פעם.