החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עזר כנגדו

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2007 | 352 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

דלילה לוי, צעירה נאה וחומרנית, מחליטה ברגע של פאניקה להינשא לרב שמחפש את דרכו ולהיות עזר כנגדו. אבל ההכרח להפוך לדמות מופת בעלת מידות טובות בקרב הקהילה מוביל אותה למערבולת של בחירות בלתי צפויות, היוצאות מכלל שליטה .

בשפה רגישה להפליא, בהומור שנון ואגב תובנות מאירות עיניים פורשת בפנינו נעמי רגן את סיפורה של אשת הרב ושל הקהילה, הנאבקת להיצמד לאמונה ולערכים בתוך עולם גדוש סתירות ופיתויים מסחררים .

נעמי רגן חיה וכותבת בירושלים יותר משלושים שנה. ספריה רבי-המכר על נשים תאבות חיים בסביבה דתית זכו להצלחה בינלאומית ונמכרו בלמעלה מחצי מיליון עותקים

מקט: 15100435
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
דלילה לוי, צעירה נאה וחומרנית, מחליטה ברגע של פאניקה להינשא לרב שמחפש את דרכו ולהיות עזר כנגדו. אבל ההכרח להפוך […]

1

מה שאנשים מעולם לא הבינו בנוגע לדלילה, זה שתמיד ראתה בעצמה קורבן של ילדוּת מקופחת להחריד, לבּלבּוּלם הרב של הוריה החרוצים והשאפתנים. רק מעטים ידעו כמה הכאיבו לה ההשפלות האינסופיות: בגדי חורף מהשאריות האחרונות של מכירות סוף העונה בינואר בִּמקום שיא האופנה בסתיו; חגיגת יום הולדת שש־ עשרה במועדון באולינג בִּמקום בבית מלון עם תזמורת חיה; סדר פסח בבית, מעשה ידי אמה המזיעה, במקום בחדר האוכל של אתר נופש יוקרתי; חופשות קיץ של רביצה על החוף הציבורי במקום טיולים לישראל ולאירופה. ילדוּת של נעלי נייקי מהשנה שעברה, משקפי שמש מהדראגסטור, תספורות בחמישה־עשר דולר ומניקור צרפתי תוצרת בית שקצותיו הלבנים עקומים תמיד…

בהזדמנויות הנדירות שבהן ערכה חשבון נפש, למשל לפני צום יום כיפור, לא נראה לה שרצונות אלה מעידים על אנוכיות, על חומרנות או על שטחיות. להפך, היא הרגישה שיש בכך עדות להיותה אידיאליסטית, מישהי שמתמקדת בדברים החשובים באמת: אושר אמיתי, אהבת אמת. לתפיסתה, היא פשוט נהגה בכנות. מישהו ש”יאהב אותה באמת”, יעשה כל שביכולתו כדי לעזור לה להתגבר על טראומת ילדותה, על אביזרי האופנה הזולים של אמה — הפנינים המזויפות האלה, הטבעות מאבני אמתיסט ומזהב תשעה קראט. מישהו שיאהב אותה באמת ודאי יבין ויעריך כמה עמוק הצורך שלה בווילה במקום בדירה, רצוי עם ברכת שחייה, ובגיחות קצרות במחלקת עסקים לאתרי נופש של חמישה כוכבים בקריביים ובהוואי.

היא המשיכה להרגיש כך למרות מיטב מאמציהם של בית הכנסת ושל בית הספר לשכנע אותנו בערכם החולף של דברים חומריים בניגוד לגמול הנצחי — בחיים הללו ובעולם הבא — שבהישגים רוחניים.

באופן כללי, יחסה של דלילה לדת היה מורכב מעט. היא לא היתה מורדת מטבעה. היא דווקא אהבה את הארוחות הממושכות, את ההתגנדרות לבית הכנסת, את המפגש החברתי אחרי התפילה. עם זה, היא סירבה בתוקף לקבל את העובדה שלרבנים מזוקנים יש זכות להחליט בשבילה כמה ארוכים יהיו השרוולים והחצאיות שלה, מה מותר או אסור לה לקרוא, במה היא יכולה או לא יכולה לצפות בטלוויזיה ובסרטים, ולאילו דֵייטים מותר לה לצאת (מותרות פגישות רציניות שמובילות לנישואים בגיל צעיר, בניגוד לפגישות מהנות וקלילות כמו נסיעה ברכבת הרים בלונה פארק).

כמו רוב האנשים, היא גזרה ומתחה ותפרה את הדת שלה כדי להתאימה למידותיה. תיקונים אלה לא עוררו בה רגשות אשם. למה שתרגיש אשמה, אמרה לעצמה, כשהרבנים עצמם הם חייטים מדופלמים? חשבו לדוגמה על היחסים בין המינים. מצד אחד, התנ”ך מלמד אותנו שגברים ונשים נבראו שווים בצלם אלוקים, אבל מצד שני, ההלכה היהודית שוביניסטית להפליא למרות דורות של התפלפלויות רבניות המנסות להפריך עובדה ברורה זאת.

גברים היו המנהיגים, הכוהנים הגדולים, הרבנים, השופטים. אמנם הרבנים טענו שהם בסך הכול מבארים חוקים נצחיים שמבוססים על כתבי הקודש שנתן לנו אלוקים, אבל איכשהו נראה שהחוקים משחקים תמיד לטובת הגברים. לדוגמה, מנהג השבעה. על פי ההלכה הרבנית, במהלך שבעת ימי האבל על הורה, אישה או ילד, אסור לגבר לעשות דבר; יש לשרתו ולטפל בו. אבל כשאישה יושבת שבעה — איזו הפתעה! — על פי אותה הלכה מותר לה לקום ולשטוף רצפה ולבשל ארוחת ערב.

למרות תחושות אלה היא מעולם לא ראתה בעצמה פמיניסטית וסירבה להצטרף לאלה מבינינו שמחו על כך שאסור להן ללבוש טלית ולהניח תפילין או ללמוד תורה. היא רק גילגלה עיניים ופיהקה. “רק זה חסר לי. עוד חובות דתיות.”

הגיבורות התנכיות שהעריצה לא היו האימהות הקשוחות ורבות העוצמה, אלא אסתר, שטבלה בשמני אמבט יקרים במשך שישה חודשים, היפנטה את המלך והפכה למלכת פרס; או אביגיל, ששלחה לדוד המלך השׂבע־מלחמות גמלים עמוסים במזון ובמשקה, מה שגרם לבעלה הקמצן נבל לחטוף התקף לב. וכך הפכה עשירה וחופשייה להינשא לדוד, מה שבהחלט שמחה לעשות. לדעתה של דלילה, בסיפורים אלה היה טמון מסר רוחני עמוק לכל אישה.

בטי פרידן וסימון דה בובואר שיעממו אותה. לא היתה לה בעיה עם הזכות למשכורת שווה, אבל מוטב שבעלך ירוויח די כסף כך שלעולם לא תיאלצי לעבוד אלא אם כן תרצי בכך. למען האמת, עולם מושלם היה בעיניה עולמה של סקרלט אוהרה, שבו את יוצאת למסיבות ברביקיו לבושה בשמלות נשף וגברים מגישים לך צלחות עמוסות באוכל משובח; מקום שבו אישה צריכה רק לחייך ולהיות יפה וגברים נלחמים זה בזה על הזכות לרַצות אותה ולשעשעה.

במהלך כל שנות התיכון היא התאמנה לקראת התפקיד הזה. לו רק יכולתם לראות אותה אז: הבהונות המטופחות הצבועות בלק אדום מוקפד, הירכיים הצרות השזופות, השיער הבלונדיני הקלוע בצמות דקות שזורות חרוזי טורקיז, בגד הים הזעיר כמו שתי רצועות צבע, העיניים שבהקו לעברך כמו אבני חן בכחול עמוק עם ניצוצות זהב. היא היתה רזה באופן עסיסי כל כך, סקסית באופן מתוק כל כך, שבוודאי הייתם עוצרים ללטוש בה מבט בתשוקה או בקנאה או פשוט בהערצה, כמו שלוטשים מבט בסערת ברקים מסנוורת או בשקיעה טרופית צבעונית. והיא ידעה את זה.

ואיך לא תדע? גברים ונערים התגודדו סביבה והיא ציחקקה ופלירטטה עם כולם ללא הבחנה, אפילו עם השרתים הפורטוריקנים שניקו את הרצפות ואת חדרי השירותים בבית הספר היהודי “סידר הייטס”.

“כולם עושים בדיוק מה שבא להם,” נהגה לומר במסתוריות ולנוד בראשה. “אפילו אלה שמסתובבים עם האף למעלה ומתגאים כמה הם צדיקים עם כיסויי הראש והציציות, הכיפות והפאות. בסתר גם הם עושים בדיוק מה שבא להם ואחר כך מוצאים לזה תירוצים.” כאשר מחינו בעדינות על דבריה, אמרה שהגיע הזמן שנתבגר.

עד סוף התיכון החליטה כל אחת מאיתנו פחות או יותר מה תרצה להיות, ורק דלילה המשיכה להתלבט. אמה רצתה שתלמד כמה קורסים בחינוך ותוסמך כמורה. אבל היא אמרה שחיים מוגבלים וחסרי דמיון שכאלה ממש לא מתאימים לה. ומלבד זאת, לא מצאו חן בעיניה הבגדים והתסרוקת והאיפור האופייניים למקצוע. האפשרויות שלך מוגבלות למדי מול כיתה של ילדי ישיבה, כשרבי/מנהל מציץ להשגיח עלייך כל כמה שעות. ומה אם הילדים ישאלו שאלות, נניח על תחיית המתים? או אם המשיח עומד להגיע? היא ידעה שהיא אמורה להאמין באמונה שלמה, אבל האמת היא שמעולם לא הצליחה להבין רעיונות כאלה. מה, הם יֵצאו מהקברים כמו ב”ליל המתים החיים”? או כמו הפועל המרוטש המת שמגיע לדפוק על דלת בית הוריו ב”כפת הקוף”?

והמשיח הזה. הוא יודע שהוא המשיח? אדם נולד, נגמל מחיתולים, אוכל המבורגרים ואז, מה, מגלה שהוא עומד להביא שלום עלי אדמות ולשנות את כל הקיום האנושי? כמו משה והסנה, אתה עסוק לך בענייניך, מנסה להרחיק את הכבשים מקצה הצוק, ופתאום אלוהים קורא בשמך ומטיל עליך משימה? אבל איך אתה יכול לדעת שזה אמיתי ושאתה לא מועמד לאשפוז כפוי?

היא הניחה שתמיד תוכל להיות מורה בבית ספר ציבורי. אבל כולם יודעים שאיגוד המורים תוקע מורות חדשות בכל מיני חורים בברוקלין ובדרום הברונקס, מקומות שבהם יהודייה בלונדינית שנכנסת למכונית חדשה היא כמו סדין אדום בפני שור. היא ניסתה לדמיין את עצמה כמישל פייפר בסרט ההוא שבו היא מצליחה לשכנע את כל הפורטוריקנים המכורים לסמים להפוך לתלמידים מצטיינים כי היא כל כך קשוחה, אבל גם טובת לב ובאמת באמת מאמינה בהם. אבל היא לא הצליחה להעלות על דעתה שמורה בבית ספר ציבורי לא תלבש מכנסיים, דבר שהרבנים אסרו עליו באיסור חמור ושעדיין לא מצאה דרך לעקוף אותו. מישל לעולם לא היתה מצליחה לחולל נסים בחצאית, עם כל הישיבות האלה על השולחן ברגליים משולבות…

ההחלטה להירשם למדרשה לבנות ברנשטיין, המסונפת לישיבת ברנשטיין המפורסמת, התקבלה בתום דיונים ממושכים עם חברות ויועצות. אף על פי ששכר הלימוד היה אלפי דולרים בשנה והיא יכלה ללמוד בחינם בכל מכללה עירונית, כולם טענו שמכללה עירונית לא תמצא חן בעיניה. המכללות העירוניות היו גדולות מדי, מנוכרות, מלאות אספסוף מבתי הספר הציבוריים. אין שם שום חיי חברה. השורה התחתונה היתה שלמרות התעוּזה שהפגינה, למעשה היא פחדה לצאת מהסביבה המוגנת והמוכרת של בית הספר היהודי ולעמוד מול העולם האמיתי, שם יהיו גינוניה המתוחכמים ללעג מצד צעירי ניו יורק אופנתיים, ששכבו זה עם זה והתעסקו בסמים ובכל מיני סטיות אחרות שלא יכלה אלא לדמיין במידה שווה של תיעוב וקנאה.

אבל דבר אחד יש לומר לזכותה של ברנשטיין, עובדה מוצקה אחת שאין להכחיש ושהפכה את הלוואות הסטודנטים להשקעה ראויה: התברר שהלימודים במקום הם שרשרת ארוכה של שידוכים.

כולן שם היו שדכניות: הבנות, המורות, בנות הדודה של המורות, בנות הדודה של הבנות. זה היה מאגר הכלות הרשמי של “ישיבת ברנשטיין” ושל “ישיבה יוניברסיטי” עם בתי הספר היוקרתיים שלה לרפואה ולמשפטים, עובדה שהיתה ידועה היטב לכל ההורים הנושאים בנטל שכר הלימוד של בנותיהם, הגבוה להחריד במידה בלתי מוצדקת.

רבות מהבנות הגיעו מחוץ לעיר, מקהילות יהודיות זעירות שבהן כל הגברים היהודים הפנויים הם בני פחות מעשר או יותר מארבעים. הלימודים בברנשטיין הצילו אותן מסופי שבוע מחרידים שאירגנה רשת “ישראל הצעירה” בבתי המלון של קֶטסקיל,2 ומחיזורים בלתי פוסקים מצד בני דמותו של הקצב הכשר ממילווקי: בעלי משקל עודף, שלושים שנה עודפות ודחף מיני עודף. כאן, באווירה רגועה ומכובדת, יכולה כל רוּחי למצוא את מוישה שלה. ולהפך.

2* אזור מצפון לעיר ניו יורק, ובו אתרי נופש רבים החביבים על הקהילה היהודית. (המת’)

הבנות שהגיעו מחוץ לעיר היו בדרך כלל בנותיהם המפונקות של רבנים, יפות ומתוקות ותמימות, כמעט חסרות ניסיון בפגישות עם גברים. רובן סבלו לפחות שנה אחת של קשר מרחוק, כאשר קרובי משפחה וחברים ושדכניות מקצועיות מצאו עבורן שידוכים במקומות כמו מונסי, ברוקלין או בולטימור. כדי להיפגש נזקקו בני הזוג לטיסות יקרות ברחבי ארצות הברית, כך שאפשר להבין מדוע קמלו רוב הבנות הללו בעגמומיות בודדה בכל מוצאי שבת. כאשר עברו להתגורר במעונות בברנשטיין, חשבו שמתו ועלו לגן עדן.

אבל הבנות ילידות ניו יורק, שבניגוד להן היו רגילות לשפע של אפשרויות, גילו שבשידוכים מברנשטיין ומישיבה יוניברסיטי יש מקום רב לשיפור. רוב הבחורים היו נמוכים וחיוורים והרכיבו משקפיים. הם היו לבושים כאילו הם בדרכם לוועידה של “מועצת הרבנים האורתודוקסים של אמריקה”. יתרה מזאת, רובם עברו שטיפת מוח רבנית חמורה בכל הנוגע למגע גופני עם בנות המין השני מחוץ למסגרת הנישואים. חוקי הנגיעה היו בעיקרון צעקה צווחנית אחת ארוכה של: “לא! בשום מקום, בשום זמן, בשום חלק גוף, בשום נסיבות שהן!” עקב כך היו כמה מהם מאותגרים ביותר בתחום, ודלילה הרגישה כמו מי שסובלת ממחלה מידבקת נדירה. אפילו ההרפתקנים שבהם לא הרחיקו לכת הרבה מעבר להנחת זרוע אגבית על גב המושב שלה ברכבת התחתית.

וואו, כמה מסעיר.

היו בהם כאלה שלפחות נראו בסדר: כיפה סרוגה, סוודר נחמד מעל חולצה עם צווארון פתוח. אבל היתה בעיה כוללת אחת. מי שהסכימו לשידוכים היו כמעט תמיד כאלה שלא הצליחו למצוא דייט בעצמם. ומסיבה טובה.

אבל היא המשיכה לצאת לפגישות, ופעם אחר פעם הניחה לעצמה להשתכנע מנאום המכירות המעודן או הבוטה של מציעת השידוך: שהבחור הזה “שונה”. ולמה שלא תבטח בהן? אחרי הכול, אין להן שום סיבה לאמלל אותה. למעשה, רובן התעסקו בשידוכים כי בעיניהן זאת היתה מצווה. ואכן, בקרב יהודים דתיים רווחת האמונה ששלושה שידוכים מוצלחים מזכים אדם בכרטיס כניסה חופשי לשכונות הטובות ביותר של העולם הבא.

וכך זה עבד בברנשטיין: הבחור היה מגיע למבואה של המעונות, מוסר לאֵם הבית את שמו ואת שם הנערה שבא לאסוף, ואם הבית היתה מתקשרת לחדרה של הנערה ומכריזה על בואו. הנערה היתה יורדת למבואה ואומרת לאם הבית את שם הבחור. במקרים מסוימים, כאשר ראה את הנערה שקראה בשמו, היה הבחור ממשיך לשבת במקומו עד שהצליח לחמוק החוצה בשקט מדלת הכניסה.

זאת היתה חתיכת הופעה. לפעמים, כשלא היה לדלילה משהו טוב יותר לעשות במוצאי שבת, היא נהנתה לשבת במבואה ולצפות במתרחש. וכך פגשה את יִיצי פּוֹלינסקי.

הבחור היה נאה להדהים: גבוה ודק גזרה, בעל כתפיים רחבות ושיער סמיך כמו כוכב רוק, שגלש בצורה מקסימה על עיניו. הוא חבש כיפה כהה שהתמזגה לחלוטין בשערו עד שכמעט לא נראתה. מכנסי הג’ינס שלו היו משופשפים בכל המקומות הנכונים, ולהשלמת התמונה הוא לבש חולצת גולף שחורה וז’קט טייסים מעור חום.

היה ברור שהוא לא מוצא חן בעיני אם הבית. אבל כאשר מסר לה את שמו, אורו עיניה. הוא היה בנו של רבי מנחם פולינסקי המפורסם מקראון הייטס. אם הבית דחקה את משקפי הקריאה אל פסגת פאתה האפורה, בחנה אותו בשפתיים קפוצות ומשכה בכתפיה. יש להתחשב בנסיבות המקילות. היא התקשרה לבחורה.

דלילה הכירה את השם. פנינה גברצמן, בחורה חמודה מחוץ לעיר, מקנזס או מאיזה מקום אחר גויי להחריד. קטנטונת, בעלת שיער שחור ארוך וגזרה שופעת, ממשפחה דתית מאוד שהעניקה לה חינוך קפדני. ייצי ממש לא היה הטיפוס שלה. הוא הטיפוס של דלילה.

היא צפתה בעיניו של ייצי הסוקרות את גופה של פנינה במבט ארוך ואיטי. הוא היה מרוצה ממה שראה, ולכן קם ממקומו בחיוך והתחיל לצעוד לעברה בעצלתיים, ידיו בכיסי מכנסיו. ככל שהתקרב הפכו משיכותיה של פנינה בחצאית הקפלים הארוכה מתוחות יותר, כאילו ביקשה להאריך אותה בעוד כמה סנטימטרים.

איזה בזבוז, חשבה דלילה לעצמה בעודה צופה בהם יוצאים יחד אל הלילה, וכבר התחילה לרקום תוכניות.

2

בבוקר יצאה דלילה לגשש. “שמעתי שפנינה יצאה אתמול בלילה עם ייצי פולינסקי,” אמרה כבדרך אגב לרִבקי, שותפתה לחדר. “איך זה הלך?”

רבקי, שלא היתה בגופה עצם חשדנית אחת, ושראתה בכל סוג של רכילות חטא חמור כך שמעולם לא הקשיבה לרכילות עסיסית ולא הפיצה אותה, אמרה שנדמה לה ששמעה דברים לא טובים על הפגישה. בהתחשב במקור הידיעה, דלילה ידעה שמדובר בחדשות מרעישות.

היא דפקה על דלתותיהן של כמה רכלניות מהימנות וקיבלה דיווח מלא: פגישה נוראית שנגמרה בשערורייה, בדמעות ובשיחות טלפון נזעמות, ואולי אפילו יהיו לה השלכות חמורות מבחינת ייצי, שהיה אמור ללכת בעקבות אביו אם רק יצליח להתנער מתדמית השבבניק.

מצוין! חשבה דלילה בהתלהבות.

היא עטתה הבעה הולמת של חשש ודאגה ודפקה על דלתה של פנינה: “עכשיו שמעתי. את בסדר?”

עיניה הגדולות של הנערה, שהיו אדומות מבכי, נמלאו דמעות. “כולם יודעים?”

דלילה נסוגה צעד לאחור. “לא! במקרה חיכיתי למטה במבואה וראיתי אותו נכנס. תראי, מעיל העור הזה… הוא נראה לי קצת מסוכן. אז ביררתי אם את בסדר.”

פניה של פנינה היו נוקשות.

“פשוט… עברתי דברים לא נעימים בעצמי…”

הנערה נמסה פתאום לשלולית זועמת של רגשות לחים.

“זאת לא היתה אשמתי!” קראה בלהט. “אמרו לי שהוא תלמיד חכם מבריק ממשפחה חשובה מאוד, שעומד לתפוס את מקום אבא שלו בקרוב…” היא מיצמצה, ושתי דמעות גדולות זלגו על לחייה הרעננות, הוורודות.

נשימתה של דלילה נעתקה משמחה. “ומה… ומשהו… קרה?”

“הוא אמר שהוא לוקח אותי לווילג’, לא ידעתי לאן בדיוק! חשבתי שהוא מתכוון לבּוֹרוֹ פארק. אבל לא… לא ראיתי שם אפילו יהודי אחד. ואז הוא לקח אותי לאיזו מסעדה. אבל זאת לא היתה מעדנייה כשרה או משהו כזה. היה שם ממש חשוך. ולא ראיתי אף אחד אוכל, ולא היה ריח של חמוצים, את יודעת. היה שם ריח של… אלכוהול. היתה שם במה, ואיזו בחורה עם שיער מקורזל פרוע מאוד… שרה! תארי לעצמך, ייצי פולינסקי — הבן של רבי פולינסקי שכולם קוראים לו צדיק, שהאדיקות שלו גורמת לאנשים לפחד ממנו ולהעריץ אותו — תארי לעצמך את הבן שלו מקשיב לקול אישה, דבר שכולם יודעים שאסור?! בכל אופן… התיישבנו ליד שולחן קטן. לא יכולתי לראות שום דבר. ואז…” היא מחתה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. “בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת את זה, אבל אז הבנתי שהיד שלו מונחת על הברך שלי. ואז הוא הניח את היד השנייה על הכתף שלי, והאצבעות שלו התחילו לשחק לי בשיער ואז נכנסו מתחת לצווארון…”

דלילה נשכה את פנים לחייה והושיטה טישו לנערה. “אוי!” היא נדה בראשה באהדה נזעמת. “איזה חלאה.” היא המתינה בסבלנות זמן מה, עד שנראה לה שהפגינה די השתתפות בצערה של פנינה. “ואז מה קרה?” שאלה בלהיטות.

פנינה הרימה את עיניה מעל הטישו בחשדנות פתאומית. “למה את מתכוונת? מובן שאמרתי לו להחזיר אותי מיד!”

“אה, כן. כמובן… כמובן! זה בדיוק מה ש… חשבתי. התכוונתי. כלומר, מה כבר יכולת לעשות? והוא החזיר אותך?”

פנינה השפילה מבט אל הטישו וקינחה שוב את אפה באומללות. “הוא אמר שלפני זה הוא צריך להתקשר. אז ישבתי שם וחיכיתי וחיכיתי. אבל הוא לא חזר! בסופו של דבר שילמתי את החשבון ואפילו לא נשאר לי מספיק כסף למונית! נאלצתי לנסוע ברכבת התחתית. זה היה פחד מוות!” התייפחה.

דלילה כיווצה את שפתיה בנוקשות. “ממש מתחשק לי להתקשר אליו ולנזוף בו. אין לך במקרה את מספר הטלפון שלו, נכון?”

“באמת היית עושה דבר כזה? בשבילי? אבל אנחנו בקושי מכירות!”

“האם לא כתוב בתורה: ‘לפני עיוור לא תיתן מכשול’? מבחינתי זאת ממש מצווה. לא היינו רוצות שעוד נערה צעירה ותמימה תצא איתו ותעבור חוויה כזאת, נכון? כלומר, חייבים לעצור אותו!”

פנינה מיצמצה. “שרונה גוטליב שידכה בינינו. היא אמרה שסבתא שלה חברה של סבתא שלו… אני לעולם לא אדבר איתה שוב!”

דלילה נאנחה אנחה כבדה. “אני מבינה,” היא טפחה על ידה הרכה והלבנה של הנערה עם טבעת 14 הקראט הקטנה המשובצת אבן מזל, מתנה מאמא’לה ואבא’לה. “אני אדבר עם שרונה. תסמכי עלי, אני יודעת בדיוק איך לטפל בזה.”

פנינה לטשה בה מבט ועיניה שוב נמלאו דמעות. “באמת תעשי את זה? בשבילי? תיפגשי איתו ותנזפי בו?”

דלילה טפחה על היד הקטנה. “כל ישראל ערבים זה לזה.”
***

היא ביררה איפה נמצא בית הכנסת של אביו וקבעה עם חברה שהתגוררה בקרבת מקום להישאר לישון אצלה. היא לבשה בגדים צנועים שכיסו את כל גופה, ועם זאת, היא הרגישה במבטי מטרוניתות צוננים מאי־שביעות רצון הסוקרים אותה כמו קרני לייזר מקצה ראשה הבלונדיני ועד סוליות נעליה גבוהות העקבים, בעודה צועדת במסדרון הצר של עזרת הנשים בבית הכנסת של רֶבּ מנחם פולינסקי. היא התיישבה קרוב למחיצה הגבוהה — מחסום החובה המפריד באדיקות בין הגברים לנשים. המחיצה התמשכה לאורך כל בית הכנסת, כך שלגברים הוקצה רוב החדר ואילו הנשים הוגבלו לחלל צר ודחוק. כרגיל, ככל שבית הכנסת אורתודוקסי יותר, כך עזרת הנשים משפילה יותר ולא נוחה. ועם זאת, היא היתה אסירת תודה על כך שלפחות היא נמצאת באותו חדר עם ייצי, כי כמה ממלכי ההלכות לחומרה בנו בתי כנסת שבהם הוגלו הנשים לחדרים צדדיים בחלקים נפרדים לחלוטין של הבניין, כך שרק קומץ מהן יכלו לראות או לשמוע משהו. היא הרימה בחשאי את הווילון הקטן והציצה פנימה אל עזרת הגברים.

ושם היה ייצי, לבוש בבגדי שבת חסידיים מסורתיים: מעיל הסאטן עם אבנט החוטים המפריד בין פלג הגוף העליון הטהור לפלג הגוף התחתון הטמא; הכובע הכהה, רחב השוליים. הכתפיים העטופות בטלית מרהיבה. אביו, הגבר המבוגר בעל הזקן הלבן שעמד במרכז הבימה, נראה כמי שמנהל את המקום, לפי האופן שבו התאמצו כולם להפגין כבוד כלפיו.

נו, נו, חשבה לעצמה. ממש צדיק.

היא חשבה לחכות לו בחדר המיועד לקידוש — הכיבוד המסורתי שלאחר התפילה — אבל בית הכנסת היה אדוק כל כך שהיו בו חדרים נפרדים לגברים ולנשים. היא המתינה אפוא בחוץ. הוא יצא החוצה כמה צעדים מאחורי אביו, מוקף בגברים. אבל כאשר הבחין בה, הרים את ראשו ומבט חשאי חלף ביניהם.

היא התקשרה אליו באותו לילה. אני הבלונדינית שעמדה מחוץ לבית הכנסת של אבא שלך, כך אמרה לו, ואני צריכה לדבר איתך על משהו. הם סיכמו להיפגש בווילג’. גם הפעם הופיע לבוש בז’קט העור שלו.

“באתי להגיד לך איזה דרעק אתה,” היתה שורת הפתיחה שלה.

“את זריזה. בדרך כלל לוקח לאישה לפחות פגישה אחת לגלות את זה,” הוא חייך.

“הבחורה שזרקת בשבת האחרונה? טוב, אז היא חברה שלי.”

“היא ממש רצתה להיפטר ממני. אז עזרתי לה.”

“נטשת אותה שם.”

“מה קרה לשחרור האישה? אתן לא לוקחות איתכן כסף לנסיעות?”

“היה לה מספיק רק לרכבת התחתית, חלאה,” היא צחקה.

הוא התקרב צעד אחד. “ובאת לכאן לנזוף בי, מה?”

“טוב, איזו סיבה אחרת יכולה להיות לי?” שאלה בענווה והשפילה את עיניה.

הוא אחז בזרועה ושילב סביבה את מרפקו וליטף את כף ידה. המגע האסור של עורו הגברי היה מרגש, וכן העובדה שעשה זאת על דעת עצמו בלי לבקש רשות. כמה מהבחורים האחרים שאיתם יצאה ממש שאלו ישירות: “כמה דתית את?” מטומטמים. מה ציפו שתעשה? תיתן להם מפת דרכים ורשימת הנחיות? שתגיד להם: אני לא דתית בכלל, תעשו מה שאתם רוצים? תשובתה היתה אחת: “מאוד.” הפגישות הללו, בלי יוצא מן הכלל, נגמרו בכי רע.

ייצי ריגש אותה. הם נפגשו במקומות שמעולם לא ביקרה בהם. מסעדת “טוֹפּ אוֹף דה סיקסֶס”, שם הזמינה את הדקירי הראשון שלה שעורר בה חמימות ושמחה. אולמות קולנוע אוונגרדיים שהוקרנו בהם סרטים של בוניואל שהיו מזעזעים וגסים כל כך, עד שפעם אחת ממש נמלטה מהאולם. כדי לפצות אותה הוא קנה כרטיסים לאופרה ב”לינקולן סנטר”. מושבים בשורות הראשונות. היא לבשה שמלה כסופה צמודה מאוד ונוצצת בעלת צווארון גבוה ממשי לבן וחפתים לבנים תואמים, שהסתירה מעיני אם הבית מתחת למעיל החורף השחור השמרני שלה. את שערה סידרה בתסרוקת גבוהה. לאחר מכן, כאשר עמדה במבואה וחיכתה שיביא לה קולה, שני גברים בגיל העמידה, מבוסמים בעליל, ניגשו אליה בחיוכי זימה. הם עמדו לומר לה משהו, אבל בדיוק אז הופיע ייצי והם פנו בחדות בכיוון ההפוך. היא בחנה את עצמה בחלונות הזכוכית של המבואה. היא נראית מדהים, קצת זנותית, חשבה לעצמה, מתחבטת בין מבוכה לעונג.

היא נשבתה בקסמיו של ייצי, או שמא הוא בשלה — היא התקשתה להחליט. הוא התקדם בהדרגה מחיבוק כתפיה בתאים הפרטיים של ברים אפלוליים קטנים להעברת אצבעותיו בשערה, לאחיזה במותניה כאשר צעדו, מבוסמים מעט, ברחובות מנהטן. ואז התחיל לאסוף אותה במכונית.

הם נסעו לים ברוקאוויי וחנו ליד ביתני הקיץ הנטושים. כאשר הציע זאת לראשונה, היא אמרה לעצמה שזה רומנטי. בעיני רוחה ראתה אותם מחזיקים ידיים וצופים בגלים הנשברים בעודו לוחש מחמאות באוזניה הוורודות הקטנות. בפעם הראשונה שנישק אותה, לשונו נלחצת בין שיניה, היא היתה עסוקה כל כך בתחושת החנק שלא הרגישה בידו המשוטטת מתחת לחצאיתה. היא לבשה מחוך וגרבונים, מוצקים יותר מחגורת צניעות. אבל ידיו נעו בזריזות כזאת. היא לא היתה מאמינה שמישהו מסוגל לפתוח חזייה בלי להכניס את ידיו מתחת לחולצתה — מה שלעולם לא היתה מניחה לו לעשות, כמובן — אבל כך מצאה את עצמה, בחזייה פתוחה.

וכל אותו הזמן הוא חזר ואמר לה כמה היא יפהפייה. איך הוא לא מסוגל לעמוד בפניה, כמה הוא אוהב אותה, בקול איטי, מעריץ, מתוק. היא נקרעה בין רצונות סותרים, חלק ממנה נכנע בו במקום, והחלק האחר היה המום וזועם ומאוים.

ואז קרה משהו, פיזית, שלא ציפתה לו. היא הרגישה שכל מיציה מתחילים לזרום באין מעצור. היא הרגישה סחרחורת משונה, כאילו אינה עצמה. החלל שבו נמצאו נדמה פתאום בטוח ופרטי. מי כבר יֵדע? היא הניחה לזרועותיה לצנוח רפויות לצדי גופה, הניחה לו לגעת בה כפי שנגן פורט על כלי נגינה: היא צפתה, נסערת מהאקורדים שהידהדו בתוכה, חוויה חדשה לחלוטין. היא רטטה בבס עמוק ומהדהד.

השיעורים בברנשטיין הפכו לזמזום רקע עמום. בסופו של דבר היא נרשמה ללימודי הסמכה כשיננית, כי מצא חן בעיניה הרעיון שתרכון מעל גברים זרים ותאמר להם לפתוח פה גדול, אבל השיעורים היו משעממים. היא בקושי הצליחה להחזיק את העיניים פקוחות במהלך “תיאוריית היגיינת השן א'”, “חומרים דנטאליים”, “זיהום וחיסון”, “יחזקאל” ו”ספרות הגאונים ב'”. כל שרצתה היה לעצום אותן ולחלום על הלילה הקרוב.

העניינים התקדמו בקצב מהיר. ייצי היה כמו סם. היא לא רצתה דבר מלבדו. הוא היה מסעיר ולא שגרתי, אבל ממשפחה טובה בעלת ייחוס וכסף. היא חלמה בהקיץ כיצד יתגלגל כל זה להצעת נישואים. אחרי הכול, הם היו כל כך “טובים יחד”: היה להם המון במשותף. היא ידעה שאיתה יהיה מאושר.

אבל בכל פעם שרצה להעפיל לגמר, לחצות את הגבול האחרון, היא הדפה אותו וסירבה בתוקף להתקדם: בכך הרי תסומן לתמיד כבקבוק קולה בלי פקק, כפי שכינתה זאת פעם רבנית בתיכון. נערה שלפני הגיעה לליל כלולותיה כבר אינה תוססת עוד.

חוקי התורה בכל הנוגע לשמירת הבתולים — כפי שלמדו בבית הספר — לא השאירו מקום לפשרות. אישה ששוכבת מרצונה עם גבר היא זונה. ואפילו אם נכפה עליה הדבר, היא חייבת להתחתן עם החלאה ואסור לו להתגרש ממנה, לעולם. מדובר בעונש לאנס, כך הסבירו הרבנים, ואף פעם לא הבהירו מדוע תרצה נערה להיקשר לגבר כזה לשארית חייה. אם התעקשתְ והמשכת לשאול, איבדו את סבלנותם ולבסוף צעקו עלייך שבתקופת התנ”ך לא היתה לאישה ברירה אלא להיות נשואה, ומי יישא לאישה רווקה שאינה בתולה?

למיטב הבנתה, הבעיה הרצינית התעוררה כשהחלטת להתחתן עם מישהו שאינו המאהב שלך. אם לבעל לא היה מושג לגבייך, אם ציפה שתהיי בתולה וגילה שאת לא, הוא רשאי לזרוק אותך בלי אגורה. ולכן בתקופת התנ”ך שמרו הורי הנערה את סדין הכלולות כדי להציגו בפני זקני העדה, במקרה שתתעורר בעיה כזאת. אבל כיום, בדיקות די־אן־איי מסבכות קצת את עניין הצגת הסדין המוכתם בדם כהוכחה לבתולים. דלילה ידעה אפוא שעליה להיזהר.

אבל היא היתה מאוהבת בו. והוא… הוא היה…? היא לא הצליחה להחליט.

לפעמים הוא נראה שקוע בה לחלוטין, כמו חובב ספורט נלהב הצופה בהתרגשות בשער הניצחון. פעמים אחרות הוא נראה טרוד, אפילו משועמם. לפעמים הוא אמר דברים מעליבים כמו “עוד כיבוד — עוד ריפוד” וצבט את בשרה במקומות כאלו ואחרים. מצבי הרוח שלו בילבלו ודיכאו אותה. רק שכנוע עצמי רב איפשר לה להתאושש מהתקפי הפסימיות והחשש. אבל בסופו של דבר היא הצליחה בכך. היא תיכננה את עתידם המשותף. הוא לא גילה שום עניין לקבל לידיו את הקהילה של אביו, מה שהתאים לה מאוד שכן לא היה לה שום עניין להיות אשת רב.

צליל המילה ביידיש: רביצין, רבנית, הוא לבדו מילא אותה סלידה וחשש, שכן העלה במחשבתה תמונות של יהודיות שמנות בפאות כעורות, בחצאיות משמימות עד הקרסול ובחולצות פוליאסטר ארוכות שרוולים. היא זכרה את נשות הרבנים שלימדו בתיכון היהודי, סמל ומופת לאדיקות נטולת שמחה, שהקדישו את עצמן לאיתור כל שמץ אושר בחיים ולסילוקו, כפי שסוחטים תפוז מתוק עד שנשארת רק הקליפה הריקה, המרה. אלוהים, אלוהים, אלוהים, ועוד אלוהים, בשילוב חיים של גמילות חסדים ומעשים טובים, ובמילים אחרות, עשיית טובות חסרות טעם ומעיקות עבור אנשים כפויי טובה שאת בקושי מכירה ושלעולם לא ישיבו טובה תחת טובה. זה היה אידיאל החיים היהודיים על פי מורותיה החסודות; לו היה בידן מטה קסמים, היו מנופפות בו מעל עשרים התלמידות בכיתה והופכות את בגדי כולן לכחולים כהים, את שערן לצמות ארוכות ואת מחשבותיהן לעיסוק מתמיד בתלמידי ישיבה מזוקנים שייגעו בהן רק שבועיים בכל חודש עד שייכנסו להיריון, ואז מי יודע אם בכלל.

רק הרבנית האמֶש, מורתה למחשבה יהודית, עוררה בה הערצה. אף על פי שריחמה עליה בשל משקלה העודף, פאותיה השמרניות הנוקשות מרוב תרסיס שיער, בגדיה הדודתיים וקרסוליה העבים, היא בכל זאת מצאה אותה שנונה ומקסימה בדרכה האדוקה, חיוורת השפתיים. דלילה היתה משוכנעת שהרבנית האמש תגיע בסופו של דבר לגן עדן ותזכה שם בגמול ניכר.

פעם הזמינה הרבנית האמש את הנערות לביתה לליל שבת. היא לבשה חלוק בית עשוי קטיפה כחולה באורך הקרסול, ומטפחת ראש מעוטרת. הבית עוצב בטוב טעם בנגיעות של צבע, עם שטיחים מפתיעים ביופיים בצבעים עזים של ירוק ואדום על הרצפות ועל הקירות. הבית הדיף ניחוחות עוף צלוי וקוגל תפוחים חם ומתוק. עמד שם ארון זכוכית גדול ומקסים מלא כלי קודש יפהפיים מכסף. הרבנית האמש עצמה לא נראתה אומללה או סרת טעם כשישבה שם בקרסוליים שלובים, לחייה הנקיות בוהקות כתפוחים בשלים, והיא קוראת בסידור וממתינה לבעלה שיחזור מבית הכנסת עם ילדיה המצוחצחים.

אבל היה שקט שם כל כך; כל כך שקט. כאילו היא כבר בגן עדן. או מתה. הרבנית האמש, חשבה דלילה לעצמה, צעירה מדי לחיים כאלה. כל אדם מתחת לגיל שמונים צעיר מדי. וזאת הבעיה בדאגה מוקדמת מדי לגמול המצפה לך בעולם הבא, החליטה דלילה. בו ברגע החליטה למצות את החיים עד שתמות. גמול בעולם הבא, גן עדן, גיהינום, את כולם קשה לדמיין, ודאי שלהקריב למענם את הכאן והעכשיו. כמו בתוכנית הטלוויזיה “עשינו עסק”. האם תחליפי את המקרר המצוין שכבר יש בידך תמורת וילון מספר שלוש, שאולי מסתתרת מאחוריו מכונית חדשה ואולי לא, ותסתכני בכך שתיתקעי עם עגלה שבורה מלאה קש? אח, השאלה הנצחית.

לילה אחד לקח אותה ייצי לדירה של חבר ל”מסיבת חנוכה”. הדירה היתה בבית דירות בקיוּ גרדֶנס. איש לא פתח את הדלת כאשר דפקו. למרבה ההפתעה, היא ראתה שיש לייצי מפתח. כאשר פתח את הדלת, לא היתה שם חנוכייה. או לביבות. או סביבונים. או חברים. הם היו לבדם.

לאור החנוכייה שמצא איפשהו בארון (“אחרת אני עוזבת…”) הוא התיישב לצִדה על הספה הישנה — הבלויה אך הנוחה — והזכיר לה באדיקות את המנהג היהודי לנוח כל עוד הנרות בוערים. הוא התנצל על כך שהכעיס אותה. ואז, כמעט מהר משהיתה מעלה על דעתה, העניינים יצאו לחלוטין מכלל שליטה. היא אפילו לא זיהתה את עצמה או את התחושות שהציפו אותה כמו גל צונאמי השוטף את מוחה כאילו היה ביתן חוף רעוע, שפשוט צף לו אל הים לאחר שנישא על הגלים. הבגדים שלו היו בכל מקום. הידיים שלו היו בכל מקום. ואז, פתאום, הבגדים שלה היו בכל מקום. הכול קרה מהר כל כך שאפילו לא היתה בטוחה מה בדיוק קורה. לפחות זה מה שאמרה לעצמה אז, ומאוחר יותר. היא הרגישה המומה, מרותקת, מושפלת, נבוכה, סקרנית. כשהכול נגמר היא קמה והשפילה מבט אל כריות הספה. היא נגעה בהן. האם היו לחות, יבשות? האם היו הכתמים ישנים, חדשים?

היא התלבשה בבהילות ובפחד.

אחר כך היה ייצי רומנטי מאוד, מלא דאגה. בדרך חזרה למעונות הוא עצר במרחק גוש בניינים. ושם, בסמטה אפלולית מתחת למגדל משרדים, הוא חיבק אותה ונשק לה בדיוק כפי שדמיינה תמיד. אבל אחר כך, כשישבה לבדה על מיטתה במעונות, נמלאה תחושה עמוקה של הלם וזוועה.

היא התפשטה ונכנסה למקלחת, נוגעת בגופה בזהירות כאילו הוא שייך למישהי אחרת, מישהי צעירה ופגיעה. היא בחנה את עצמה, את בגדיה, את החצאית הכחולה כהה, את סוודר הצמר הלבן. היא לא הרגישה כאב, אבל… הרעיון של מה שאולי קרה הפחיד אותה עמוקות.

האם זה חטא? תהתה. ואם כן, איזה מהם?

היא היתה חופשייה ורווקה. ולמיטב ידיעתה, מין ללא נישואים לא נאסר למעשה בשום מקום, למרות השטויות שהאכילו אותן בתיכון. נכון, היא לא הלכה למקווה, אבל זאת הבעיה של ייצי יותר מאשר שלה, בכל האמור בחטא. היא התחילה להירגע בעודה מסתבנת תחת שטף המים החמים הנעימים עד שהמחשבות הרעות פשוט נשטפו ממנה. זו פשוט דרכו של עולם, היא משכה בכתפיה, וחיוך קטן וחשאי עלה על שפתיה בעודה מניחה לעצמה לחשוב: כמה נפלא! כמה נפלא! ועכשיו, כש”עשו את זה” (היא התחילה לשכנע את עצמה בכך, אף שבהחלט לא היתה בטוחה; הכול קרה מהר כל כך, והיא היתה חסרת ניסיון כל כך), עכשיו היא בטוחה, ללא כל ספק, שחופה וקידושין ממתינים לה באופק, הצעד הבא עבור שניהם.

היא תהיה גברת ייצי פולינסקי, כלתו של החכם הידוע בתורה הרבי מנחם פולינסקי מקראון הייטס. וייצי? הוא ימצא את מקומו בתחום המשפטים או החשבונאות, או שאחד החסידים העשירים של אביו ייקח אותו כמתלמד ולימים יהפוך אותו לשותף באיזה עסק רווחי של ייבוא־ייצוא. יהיה להם בית מקסים בג’מייקה אסטייטס, אחד הבתים הללו בסגנון טיודור שבנה אביו של דונאלד טראמפ ושנמכרים בימינו במיליון דולר ויותר. הם יבנו ברכת שחייה — היא חייבת ברכת שחייה — ויקנו רהיטים יוקרתיים בסגנון צרפתי כפרי. היא כבר שמרה מחברת מלאה מודעות פרסומת עם הרהיטים המדויקים שרצתה. יהיו לה ארון זכוכית גדול מלא כלי קודש נפלאים מכסף ובלי סוף פריטי חרסינה מוזהבי־שוליים בצבע שמנת שחברת “לנוקס” מייצרת במיוחד ליהודים: קערת הסדר, כוס הקידוש, כלים שלעולם לא ישתמשו בהם ויועברו כפי שהם לילדיה, שגם הם לעולם לא ישתמשו בהם. יהיה לה חשבון פתוח בחנויות “לורד אנד טיילור” ו”מייסי’ס”. ויהיו להם חיי מין נהדרים ובית מלא ילדים יהודים קטנים וילדות יהודיות יפות. וכל מי שלא התנהגה אליה יפה בבית הספר פשוט תאכל את הלב.

כך שהיא לא התנגדה כשייצי הציע עוד “מסיבה” בביתו של אותו חבר. אבל הפעם, כאשר הגיעו לשם, הוא שלף מצלמה.

היא בהתה בה. הוא נישק אותה והתחיל לפתוח את כפתורי חולצתה. היא פשוט יפה כל כך, הסביר בחופזה. הוא רוצה תמונות שלה כדי לזכור אותה כך כשיזדקנו.

הרעיון שהוא חושב רחוק כל כך ריגש אותה. “אתה יודע, ייצי,” המתה, “אנחנו באמת צריכים לעשות משהו בעניין, אם אנחנו אוהבים כל כך אחד את השני. למה שלא נתחתן פשוט?”

היא ראתה את עיניו מתכווצות לרגע בזמן שהמשיך לחייך ולהתעסק עם כפתורי החולצה.

האם לא שמע אותה, תהתה, ופתאום התרחקה מטווח ידו.

הוא הזדקף. “מה קרה?”

“שאלתי אותך שאלה.”

הוא השמיע מין קול, “ממממהמממיממממ.”

“ומה זה אומר?”

“זה אומר שאת מפריעה לי.”

היא חטפה ממנו את המצלמה והטיחה אותה בקיר.

“מה ל…?!” ייצי קפץ ממקומו. “זאת מצלמת ‘קאנון’…!”

“אני רוצה תשובה.”

הוא כרע על ברכיו והתחיל לאסוף את השברים בזעזוע. ואז הביט בה ועיניו הצטמצמו. “את בטוחה?”

“כן, אני בטוחה,” אמרה בלהט, ולבה נפל בקרבה.

הוא משך בכתפיו. “באמת היה כיף, אבל קיבלת את הרושם הלא נכון.”

פניה החווירו. “ואיזה רושם זה, ייצי?”

“שאנחנו זוג אורתודוקסי נחמד מברוקלין שרק משחררים קצת קיטור עד שנחזור לתלם…”

זה בדיוק מה שחשבה, מלבד עניין ברוקלין. אחרי הכול, היא היתה מקווינס, הבדל לא קטן מבחינתה. “אני יודעת! מי אמר שזה מה שאני רוצה?!”

הוא נגע בפניה, ובעיניו היה ניצוץ ציני. “לא? את לא מתה כבר לבחור צבעים למפות החתונה? לעבור לבית הדו־משפחתי של המשפחה שלי בקראון הייטס? לגור כולנו עד שתהיה לנו מקדמה לבית משלנו באיזו שכונה יהודית מהודרת במרחק הליכה מבית הכנסת המקומי?” אמר בלעג.

היא הדפה את ידו. “ומה אם כן? מי אתה חושב שאתה, מיק ג’אגר? אתה הבן של רבי פולינסקי, זה שלובש שטריימל וקפוטה בכל שבת כמו איזה אציל פולני מימי הביניים. אם תישאר בסביבה, במוקדם או במאוחר ישדכו לך איזו בת רב גמדה עם גרבונים עבים מבית יעקב. היא תכריח אותך לכבות את האור ולעשות חור בסדין.”

ידיו גיששו סביב בחיפוש אחר סיגריה. הוא הדליק אותה ונשכב על המיטה, נושף טבעות עשן גדולות שהתרוממו ונשברו על התקרה הלבנה המלוכלכת. ריח העשן היה מחניק. “את יודעת, דלילה, כל עניין החור הזה בסדין? זה מיתוס.”

היא התחילה להשתעל. הוא החליק אצבע על זרועה, ממפרק היד ועד למרפק. “באמת שאתגעגע אלייך,” אמר.

היא חשבה שכנראה לא שמעה אותו היטב.
***

כמה שבועות אחר כך, איחר לה המחזור.

טוב, זאת גישה פסימית, אמרה לעצמה. אחרי הכול, היא לא תמיד קיבלה ביום שבו היתה אמורה לקבל. יש מיליון סיבות. כלומר, בניגוד לחלק מהנערות, אצלה זה לא מתקתק כמו שעון.

אבל ארבעה ימים נוספים עברו. ויום חמישי.

היא התקשרה לייצי, אבל הגיעה רק למשיבון. היא השאירה עשר הודעות, אחת בכל חצי שעה. ואז הלכה לדפוק על דלתה של שרונה גוטליב.

שרונה פתחה את הדלת. היא נראתה חסרת סבלנות. “נו, תראו מי זאת.”

מה היא כבר עשתה לשרונה? אבל לא היה זמן למשחקים.

“תשמעי, אני חייבת למצוא את ייצי. הוא לא עונה לטלפון…”

שרונה משכה אותה פנימה וסגרה את הדלת מאחוריה, כשאצבעותיה סוגרות על מפרק ידה באחיזה מכאיבה. “לא בקול רם, טיפשה שכמותך!”

“את לא מבינה…”

שרונה זקפה גבה. “לא? מאחר לנו, מה?”

דלילה קרסה על המיטה. “טוב, אולי. אבל אני אפילו לא בטוחה שאנחנו… שמה שעשינו… מה אני אעשה, שרונה?”

“ניסיתי להזהיר אותך. אבל לא רצית לשמוע…”

האומנם? דלילה אימצה את זיכרונה ודלתה כמה הערות מתחסדות ששרונה זרקה בכיוונה כאשר ביקשה את מספר הטלפון של ייצי. משהו כמו: “זאת טעות גדולה מצדך. הוא רעל טהור.” בזמנו תלתה את העניין בקנאה. או בכך ששרונה מרגישה שדלילה טובה פחות מפנינה, לא ראויה לייצי פולינסקי הגדול.

“אבל את זאת ששידכה אותו לפנינה! אם ככה הרגשת, למה עשית את זה?”

פניה של שרונה קפאו. “לא היתה לי ברירה. יש לו כמה צילומים שלי…”

אֵימה מילאה אותה כאשר הבינה. “אוי, לא! שרונה, מה אני אעשה?”

שרונה ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. “את כבר תחשבי על משהו.”

הו, אלוהים. הו, אלוהים. הו, אלוהים.

היא נשכבה על מיטתה בתריסים מוגפים, וקולות התנועה הסואנת של העיר התגלגלו מעליה, כאילו שכבה בצומת רחוב ארבעים ושתיים והשדרה השישית. אינסטינקטיבית כיסתה על בטנה באצבעותיה בעודה מנסה לדמיין את העתיד. האם רק נדמה לה או שהבטן כבר עגולה יותר, מלאה יותר?

היא ראתה את עצמה מדשדשת במסדרונות, והסוודרים שלה מתוחים מעל בליטה בגודל כדורסל. היא דמיינה את המבטים ההמומים והמזועזעים של חברותיה ללימודים, הנערות היהודיות הטובות, בנות הרבנים שמחוץ לעיר, המתלחשות ממש מאחורי גבה. היא ראתה את עצמה נקראת למשרדה של הרבנית קריימר, איך היא מתיישבת באיטיות בגופה ההריוני, התפוח, בכיסא הצר, בעוד היֶנטע הזקנה מטיפה באוזניה שהיא מהווה השפעה רעה, כתם על שמו הטוב של המוסד… ומה כבר תוכל לומר? אפילו היא תיאלץ להסכים!

ואז יסלקו אותה מהמדרשה בלי תעודה, וכל שכר הלימוד והזמן שהשקיעה בלימודים על אבנית ילכו לעזאזל, ומועד פירעון הלוואות הסטודנטים קרב והולך ללא שום דרך לשלם אותן! אביה יקבל אותה בחזרה באי־רצון (אמה, כך היתה בטוחה, כבר לא תהיה בחיים, שכן היא תמות מהתקף לב ברגע שתספר לה את החדשות), והיא תיאלץ להקשיב לנחרותיו ולראות אותו יושב בגופיות האלה שאהב, חזהו הרזה וזרועותיו השעירות מיטלטלים בעודו מנסה לנחם אותה. היא תיאלץ להקשיב לעצותיו: “תחזרי לדאלאס או ליוסטון. מוטב כך. חבל שבאתי בכלל לעיר הזאת. יש שפע של רבנים בטקסס. אל תדאגי. את עוד תמצאי רבנים…”

ואולי היא תסתמך על סיוע ממערכת הסעד של העיר ותשכור דירה קטנה בקומה רביעית בלי מעלית, שם תשב מפוחדת מאחורי דלתות בעלות בריח משולש, בתקווה ששום מסומם לא יפרוץ פנימה כדי לחטוף אותה ואת התינוק ולמכור את שניהם לזנות. כדי להתבדר היא תוכל לצפות במקקים הרודפים זה אחרי זה על השיש במטבח. אף אחת מחברותיה לא תבקר אותה. היא תהיה מנודה.

דמעותיה נטפו על הכר בעודה מתגלגלת על צדה.

יש גם דרך אחרת. היא יכולה לבקר במרפאה — הן נקיות ויעילות, וזה לא יהיה גרוע יותר מביקור אצל רופא השיניים — ולפני שתספיק לומר ייצי פולינסקי, היצור הקטן יהפוך למרכיב באיזו יוזמה קוסמטית חדשה לאנטי־אייג’ינג.

התינוק שלה. הם ישאבו אותו מתוכה.

היא ראתה את הספר עם תצלומי העוברים בתוך הרחם. יאמרו מה שיאמרו ארגוני הנשים המשוגעים האלה על זכותך לבחירה חופשית בכל הנוגע לגופך. מדובר בתינוק. יש לו ראש, וישבן קטן, ואצבעות זעירות, ועיניים זעירות עצומות. והם פשוט ישאבו אותו מתוכה כמו שמסלקים ערמת לכלוך.

או אז הרגישה במלוא כובד משקלו האמיתי של החטא. לא חשוב מה עשתה בחייה עד כה, היא לא פגעה באלוהים פגיעה של ממש. אבל להרוג תינוק, אפילו התחלה דמוית־צפרדע של תינוק, בגלל שהוא מביך ולא נוח, זה חטא אמיתי. האלוהים שרק לעתים רחוקות הקדישה לו מחשבה, אך שתמיד האמינה בו, לא יוכל לסלוח לה. וכל חייה תחיה בידיעה שעשתה דבר נורא, עד יום מותה, ואז רק יתחיל עונשה האמיתי.

לדבריה של אישה אחת שעברה חוויה של סף־מוות כשערמת לבֵנים נפלה לה על הראש בזמן שהלכה ברחוב, ושהסבירה את כל זה בתוכנית של “אופְרה”, ברגע המוות את נאלצת לצפות בכל חייך כמו בסרט. את לא יכולה לעצום עיניים כי אין לך עפעפיים. אלוהים יצפה בה צופה בעצמה, בעוד הסרט מראה אותה הולכת למרפאה, ממלאת את הטפסים, נשכבת על שולחן הניתוחים. הוא יראה אותה מניחה להם, מבקשת מהם, להיפטר מהחיים שבתוכה, מתנת האל. ילד, שלה ושל ייצי פולינסקי.

מימיה לא היתה מפוחדת כל כך.

“אני יכולה להדליק את האור?”

זאת שותפתה לחדר, רִבקי.

רִבקי ליפשיץ התברכה בכל תחומי החיים. היא נולדה למשפחה מכובדת ואמידה וכבר היתה מאורסת לתלמיד חכם מוכר. אולי בזכות יחסם העדין של החיים אליה, הפכה גם היא לאדם טוב לב ונדיב. היא היתה מן הנערות שלומדות את פרשת השבוע ומצליחות לחלץ לקח נפלא אפילו מהחלקים שעוסקים בפצעים מלאי מוגלה ובפרטי הפרטים של חוקי הקרבת הקורבנות: “עַוֶורת או שָבוּר או־חרוץ או־יבלת או גָרָב או יַלֶפת לא־תקריבו אלה לה’, ואישה לא־תיתנו מהם על־המזבח לה’.” אפילו בזה הצליחה רבקי ליפשיץ למצוא פרט חיובי קטן, משהו לגבי אשתו של כוהן, ואיך אומרים הרבנים שביתו של אדם כמוהו כאשתו. איך אישה נושאת לחלוטין את מאפייני הבית, וכמה טהור הדבר. ואישה שהיא רעייתו של כוהן במקדש — או בתו — ניחנת בקדושה רבה יותר… רק רבקי היתה יכולה להבחין בפרטים כאלה.

פעם אפילו ניהלה עם רבקי דיון בעניין בדיקות החובה שמבצעת אישה אדוקה בעצמה במשך שבוע לאחר המחזור החודשי, כדי לוודא שהפרשותיה הווגינאליות נקיות לחלוטין מדם לפני שתלך למקווה ותחזור לקיים יחסים עם בעלה. אם הבד שמוחדר יוצא לבן — אין בעיה. אם הוא יוצא אדום — בעיה גדולה. אבל אם הוא צהוב או חום, האישה צריכה לבקש מרב לבדוק אותו כדי להחליט אם לספור אותו כיום נקי ולהתקדם לעבר קו המטרה וזרועות בעלה, או לחזור לנקודת ההתחלה ולספור מחדש.

“זה באמת לא גרוע כמו שאת חושבת. את יכולה לשלוח את הבד בדואר מהיר לכל רב בארץ. הוא אפילו לא צריך לדעת מי את. או שאת יכולה לתת אותו לרבנית…”

“את צוחקת?!”

רבקי הביטה בה בהפתעה. “תראי, כולנו בסך הכול מנסים לעשות את רצון אלוקים כי אנחנו אוהבים אותו כל כך. אם הוא מבקש מאיתנו להתרחק זה מזה עד שנוכל לספור שבעה ימים נקיים, עלינו לעשות זאת כמיטב יכולתנו, כי הוא טוב אלינו כל כך ומבקש מעט כל כך… נורא להפריד בני זוג יותר מהדרוש, ונורא לאפשר להם להתייחד כשהדבר נעשה נגד רצונו של אלוקים… אחת מדרישות התפקיד של רבי היא לעזור לזוגות לקיים נישואים טהורים בעיני האל. ואם אני, כעזר לצדו של הרב, יכולה לעזור לו או לעזור לאישה בקהילה להרגיש נוח יותר כשעליה לשאול, הרי זו מצווה גדולה, לא?”

כזאת היתה רבקי. מושלמת לתפקיד אשת רב עתידית, ששום פרט מצווה — מגעיל, משפיל או דוחה ככל שיהיה — לא יסיט אותה מהשאיפה לטהרה אמיתית.

איש לא שנא את רבקי. זה לא היה אפשרי. היא היתה מתחשבת כל כך, כנה כל כך. ואף על פי שהיה אפשר לחייך בחשאי על רצינותה ועל האופן שבו דילגה לה בעולם חדורת אהבה והתלהבות, לא היה אפשר למצוא בה פגם. לא היתה בגופה עצם אחת נבזית או אנוכית. כל דבר שלמדה, יישמה הלכה למעשה.

הן חלקו חדר זה שישה חודשים בערך, ולא הרבו לשוחח. רבקי תלתה זאת בכך שדלילה מעט מבוגרת ממנה, ובאה ככל הנראה ממשפחה אמידה פחות, ולכן חייבת להשקיע יותר זמן במימון הלימודים. בפעמים המעטות שכן דיברו, נגמרה השיחה בכך שדלילה שאלה מרבקי בגדים. רבקי שמחה מאוד להשאיל את בגדיה; עלתה על גדותיה מרוב שמחה, למעשה.

לפעמים היא הרגישה אשמה על שנולדה למשפחה עשירה כל כך, שהיא מאורסת לבחור נהדר כזה, שהיא בריאה וכל עתידה פרוש לפניה. היא רצתה להודות לשֵם בכל דקה ודקה, ובכל מעשה טוב שהצליחה לעשות הרגישה שהיא משמחת את אלוקים בתמורה. כך הרגישה אפילו כשהבגדים הוחזרו מקומטים ומוכתמים. או לא הוחזרו כלל. היא ראתה בכך מצווה גדולה עוד יותר, כי היה ברור שדלילה זקוקה מאוד לבגדים חדשים, עד כדי כך שלקחה בגדי אחרות.

רבקי התיישבה על שולי המיטה, המומה. “דלילה, מה קרה?”

קולה, שהיה מתוק וחביב כל כך, מלא דאגה אמיתית, החריב באחת את הסכרים. דלילה התיישבה ופרצה בבכי — יפחות רמות ורטובות, מלאות משיכות־אף קצרות נשימה.

רבקי נחרדה. היא חיבקה אותה בזרועותיה וטפחה על גבה. “את לא יכולה לספר לי מה קרה? אולי אוכל לעזור לך?”

בתגובה בכייה של דלילה רק גבר.

רבקי חיבקה אותה. “את לא חייבת לספר לי. אבל את צריכה לספר לאלוקים. דברי אליו. תסבירי לו. תבקשי ממנו שיעזור לך.”

דלילה הרימה מבט מופתע. היא לקחה את הטישו מידה של רבקי ושקלה את ההצעה. כן!! כן!! זאת התשובה. מי מלא חמלה וטוב וסולח? מי, אחרי הכול, הוא שבורא חיים חדשים מלכתחילה?

ויותר מכול, מי מסוגל לחולל נסים?

כן, כן, כן.

היא כרכה את זרועותיה סביב כתפיה הדקות של רבקי. מבעד לדמעות הבחינה שרבקי לובשת חולצה חדשה, שעדיין לא נתלתה בארון, עשויה בד חביב מאוד. משי? ואיזה צבע, מין ירוק של קיץ. היא מחתה את עיניה בזהירות כדי שלא להכתים את הבד ולהרוס אותו, כי היתה לה חצאית שתתאים לחולצה באופן מושלם… “תודה, רבקי. הצלת אותי. זה מה שאעשה. אתפלל.” היא ראתה את עיניה של חברתה לחדר בוהקות מבעד לדמעות הכנות שמילאו את עיניה.

לרגע פילחה את לבה של דלילה הידיעה שיש בעולם תמימוּת וכנות כאלה. לא היה לה ספק שאם היתה שופכת את לבה ומספרת לרבקי הכול — מה שלא היתה לה כמובן שום כוונה לעשות, היא לא היתה מטומטמת גמורה — הנערה לא היתה שופטת אותה.

פתאום נזכרה במה שאמרו להן פעם המורים, שהיהדות היא מערכת שבה בני אנוש מנסים לחקות את אלוהים. עד לרגע זה מעולם לא הבינה למה הכוונה. רבקי, כמו אלוהים עצמו, הגיבה ללא היסוס ברחמים ובהבנה.

דלילה הוצפה פתאום רצון עז להיות אדם כזה, מישהו שחי חיים נקיים, פתוחים, עוזר לזולת, מאוחד עם אלוהים ועם בני האדם האחרים. אולי לא מאוחר מדי? יהודים מאמינים בתשובה ובהתחלות חדשות ובמחילה על חטאים.

היא תתפלל לאלוהים. היא תבקש את סליחתו, תבקש שיפתור את הבעיה הזאת שלא הצליחה למצוא לה שום פתרון שאינו מוביל לבעיות חמורות יותר. היא תמסור לידיו את הטיפול בכל הפרשייה האומללה. ואם ייענה לה, סוף סוף תדע בוודאות שאלוהים קיים, שאינו איזו ישות אגדית כמו פיית השיניים או סנטה קלאוס, רעיון שרקם הדמיון הפופולארי כי בני אדם זקוקים להסברים ורוצים להאמין שיש לחייהם תכלית ומשמעות. היא תקבור את כל ספקנותה, את כל ספקותיה, ותיוולד מחדש.

היא קמה מהמיטה.

“את רוצה שאבוא איתך?” שאלה רבקי.

היא נדה בראשה לשלילה. “לא. אני צריכה לעשות את זה לבד.”

היא לקחה את הארנק שלה והרכיבה משקפי שמש כדי להסתיר את עיניה, כי לא נראה לה שזה רגע מתאים לתקן את האיפור. ואז הלכה באיטיות ופנתה אל בית הכנסת.

הוא היה נעול, כמובן. לרגע התפוגגה כל הרגשתה הטובה. למה, חשבה בזעם, הכנסיות פתוחות תמיד, גדושות תמיד בחשכה חרישית ובנרות וכדומה, ובתי כנסת לעולם לא?! וגם אם תחכה שם בתקווה קלושה שאיזה שַמש יפתח את הדלת לגברים הממתינים לתפילת מנחה, עדיין תהיה האישה היחידה בבית הכנסת וכל הגברים ילטשו בה מבטים.

אז לאן עכשיו? איפה תוכל למצוא מקום חשוך וחשאי ורוחני? איפה תרגיש חופשייה לחשוף את מעמקי נשמתה ולהרהר במסתורין של היקום, באלוהים ובאמונה? היא הרימה את עיניה וראתה את בית הקולנוע. “מלחמת הכוכבים” הוקרן שם, סרט שממילא תיכננה לראות שוב.

הסרט בדיוק התחיל אבל אולם הקולנוע היה כמעט ריק. היא התיישבה בקצה שורה ריקה מלפנים, רחוק מהמעבר, כך שכל דבר שתאמר בקול רם ייבלע ברעש מערכת ההגברה. על המסך התנהל איזה קרב גלקטי קולני.

“בבקשה, אלוהים. אני יודעת שלא התנהגתי כרצונך,” לחשה ומיד השתתקה. היא נשמעה כמו מי שמדברת אל מנהל בית ספר. היא נשמה נשימה עמוקה; “אבינו שבשמים,” פתחה ואמרה. אבל זה נשמע מזויף כל כך, כמו פרי עטה של “הוצאת כתבי הקודש”, בית ההוצאה הדתי שתירגם תפילות עבריות לאנגלית איומה והוציא לאור ספרים שלכאורה היו אוספים של פסקי הלכה יהודיים שגרתיים, אך בעצם היו עיבודים מודרניים מחמירים וריאקציוניים כל כך, עד שלעומתם הרמב”ם נראה ליברל קיצוני. היא נשענה לאחור שותקת, מותשת, וצפתה בסרט.

אוֹבּי ואן קְנוֹבּי וקווי־גוֹן ג’ין, שלא היו בלבם אלא כוונות טובות, נשלחו להשיג הסכם שלום ולהסיר את מצור הסחר על כוכב לכת קטן ותמים, וכעת עמדו לפני הוצאה להורג על לא עוול בכפם. דמעות של כעס זלגו על פניה בשל חוסר הצדק הנורא של העולם; אנשים תמימים בעלי כוונות טובות (האם היו לה מעולם כוונות מסוג אחר? האם לא היתה — ממש ברגע שהתרגש ובא האסון — שקועה בתכנונים להפוך לרעיה ולאם יהודייה טובה, לטפל במשפחה בבית גדול ונוח?!) נרדפים ללא רחם על ידי כוחות הרשע.

היא הניחה את ידה על בטנה. טוב, אי אפשר לקרוא לתינוק רשע. הוא התוצאה, אבל לא תוצאה מרושעת. רק מאוד לא נוחה ומביכה.

היא הבינה שהתפילה ממש לא מתקדמת כמו שצריך והסירה את עיניה מהמסך, בדיוק כשהשניים נחתו בטטוּאין ופגשו את אַנָקין סְקייווֹקֶר…

היא עצמה את עיניה, ובשתי ידיה נאחזה בכוח במושב שלפניה.

“אני לא טובה בתפילות,” לחשה. “קשה לי להתרכז, המחשבות שלי תמיד נודדות. אבל אני מפחדת, אלוהים. ממש מפחדת. אני יודעת שמגיע לי עונש על כל הדברים הרעים שעשיתי (בגדים מפוזרים על הרצפה, חלקי גוף נוגעים במקומות אינטימיים) ואני באמת באמת רוצה ילדים יום אחד. אבל כמו שצריך. עם ביקור במקווה, וחופה וקידושין, וכתובה בכתב יד של לבלר על מגילת קלף, חתומה בידי עדים… בבקשה תסלח לי על כך ששקלתי בכלל להפיל ילד, אם אני… אם אני…” היא היססה ואז גימגמה את המילה בקול: “בהיריון!” היא הביטה סביב בחשש שמישהו שמע אותה. אבל עיני האנשים היו נעוצות במסך. היא נאנחה בלב הולם והניחה את כף ידה על הלב. “אתה חכם ממני. בבקשה תמצא דרך לעזור לי. אני לא רוצה לפגוע בילד תמים, או בבעלי לעתיד, או בהורי.” היא נשמה נשימה עמוקה. “אבל אם אלד תינוק עכשיו, יגרשו אותי מהקהילה היהודית. לעולם לא אוכל להתחתן עם גבר מכובד ולהיות רעיה ואם יהודייה טובה. ואני יודעת שזה מה שאתה רוצה עבורי, נכון?”

עד כה לא נראה לה שאלוהים עשוי להתרשם, כי אפילו את עצמה שיעממה. כך שאלוהים, שבוודאי שומע דברים כאלה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, מן הסתם כבר נרדם משעמום. היא נמלאה ייאוש, כאילו בעודה צופה בניתוח מורכב, לב החולה חדל לפעום, והרופאים משתמשים באלקטרודות האלה, או מה שלא יהיו, כדי לחשמל את הלב פעם אחת אחרונה לפני שיוותרו.

היא רכנה קדימה, ותחושת ייאוש חדשה הפכה את גופה נוקשה ומחושמל מלהט: “בבקשה, אלוהים, תוציא אותי מזה! אם תעשה זאת, אני נשבעת בכל הקדוש שאשתנה!!” היא עברה במהירות על הרשימה. “אני אתפלל כל בוקר. אני אצום בכל ימי הצום, המרכזיים והמשניים. אני אלבש חצאיות מתחת לברך וחולצות עד…” לרגע שקלה לומר מפרקי היד, אבל אין סיכוי… “עד טפח מהמרפק. אני אנשא לגבר יהודי טוב ואהיה רעיה נהדרת, רעיה ואם יהודייה נהדרת… אתה לא תצטער. בבקשה תעזור לי!!”

היא הרגישה שטף חמים פתאומי בין רגליה. החצאית, כך הבינה, נהרסה. אבל חייה ניצלו. זה היה שווה את זה, בעיקר בהתחשב בכך שהחצאית של רבקי…

חייה, כך ידעה, עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה.
***

באותו בוקר ניפתה בקפידה מהארון כל דבר שמעל הברך, כל דבר אדום, כל דבר צמוד מדי. היא ניפתה וניפתה וניפתה. בסופו של דבר לבשה את החולצה היחידה שהיתה לבנה ובעלת שרוולים ארוכים, ואיתה חצאית שהגיעה עד אמצע השוק, אולי של רבקי. לא ייתכן שהחצאית שלה; היא לא יכלה לזכור שאפילו מדדה חצאית כזאת, שלא לומר קנתה אותה. היא סירקה את שערה הארוך ואספה אותו במגולגל על ראשה, שלפה את הסידור והתיישבה על קצה מיטתה להתפלל. כאשר גמרה, נשקה לסידור והניחה אותו.

רבקי בחנה אותה בשביעות רצון.

“אז את מרגישה יותר טוב?”

דלילה הינהנה. “אלוהים נענה לתפילותי. אני לא יודעת למה. אני לא ראויה לטובות מיוחדות.”

“את יודעת, כשאלוקים אומר לנו לחקות אותו, לזה הוא מתכוון. הוא עוזר לנו לא כי הרווחנו את זה או כי זה מגיע לנו, אלא בגלל הרחמים והחמלה האינסופיים שלו. לכן גמילות חסדים היא חלק חשוב כל כך בלהיות יהודי. כשאת עושה מעשים טובים כי זה הדבר הנכון לעשות, יש לך הזדמנות לחקות את אלוקים. זאת הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להחזיר לו על כל מה שהוא עושה למעננו. הוא נותן לנו את השמש ומבקש רק שנדליק נר קטן.”

דבריה של רבקי, אף על פי שהיו רצופים כל קלישאה שלימודי היהדות יכלו להציע, נגעו איכשהו בנפשה הפצועה של דלילה.

“רבקי, אני חייבת לעשות שינוי בחיים שלי. אני רוצה להיות בדיוק כמוך. אני רוצה את הטוּב שלך. אני רוצה לצאת רק עם בחורים דתיים טובים. בחורים עם לב טוב. אני רוצה להושיט יד לאנשים ולעזור להם. אני רוצה להתחתן, רבקי. את יכולה לעזור לי, רבקי? את יכולה?”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עזר כנגדו”