עוני, רעב, שרפות יערות הגשם והרס הטבע, מדיניות הגירה מפלה, כיבוש, היעדר נגישות לדיור – אלה לא הנושאים הראשונים שעולים […]
באביב 2018 שריל סנדברג (Sandberg), סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, סיפרה לעולם כי "נהיה במצב טוב בהרבה אם חצי מן המדינות והחברות המסחריות ינוהלו בידי נשים, וחצי ממשקי הבית ינוהלו בידי גברים", וכי "אל לנו לעצור עד שנגיע למטרה הזאת". סנדברג, אחת הדוברות הראשיות של הפמיניזם התאגידי, כבר עשתה לה שם (והון) כשדרבנה נשים "לפרוץ קדימה"[1] בישיבות מועצת המנהלים. בתור ראש הסגל לשעבר של מזכיר האוצר של ארצות הברית לארי סאמרס (Summers) – האיש שהסיר את הפיקוח על וול סטריט – היא לא הנידה עפעף כשיעצה לנשים והסבירה כי דרך המלך אל שוויון מגדרי עוברת דרך קשיחות בעולם העסקי.
באותו אביב שיתקה שביתה פמיניסטית לוחמנית את ספרד. לשביתה הצטרפו יותר מחמישה מיליון צועדות וצועדים, והמארגנות של ה־huelga feminista בת עשרים וארבע השעות קראו ל"שחרור החברה מדיכוי סקסיסטי, מניצול ומאלימות … למען מרד ומאבק נגד שיתוף הפעולה של הפטריארכייה ושל הקפיטליזם, שרוצים אותנו צייתניות, כנועות ושקטות". כששקעה השמש בשמי מדריד וברצלונה הודיעו השובתות הפמיניסטיות לעולם כי "ב־8 במרץ נשלב ידיים ונעצור את כל פעילויות הייצור והטיפול". הן הכריזו כי "לא נסכים לתנאי עבודה גרועים יותר, וגם לא לשכר נמוך משל גבר עבור אותה עבודה".
שני הקולות הללו מייצגים נתיבים הפוכים לתנועה הפמיניסטית. סנדברג ובנות דמותה רואות בפמיניזם שפחה של הקפיטליזם. הן רוצות עולם שבו המשימה של ניהול הניצול במקום העבודה ושל הדיכוי החברתי בכללותו תתחלק באופן שוויוני בין גברים לנשים מן המעמד העליון. זהו חזון ראוי לציון של הזדמנות שווה לשלוט: כזה שמצפה מבני אדם רגילים, בשם הפמיניזם, להיות אסירי תודה על כך שאישה, ולא גבר, היא שמפרקת את האיגוד המקצועי שלהם, שולחת כלי טיס בלתי מאויש לחסל אחד מהוריהם או נועלת את הילד שלהם בכלוב במעבר הגבול. בניגוד חריף לפמיניזם הליברלי של סנדברג, המארגנות של huelga feminista דורשות לשים קץ לקפיטליזם: המערכת שמולידה את הבוס, יוצרת גבולות לאומיים ומייצרת את כלי הטיס הבלתי מאוישים השומרים עליהם.
לנוכח שני החזונות הפמיניסטיים הללו אנחנו מוצאות את עצמנו בהסתעפות דרכים, מחויבות לבחירה בעלת השלכות הרות גורל עבור המין האנושי. נתיב אחד מוביל לכוכב לכת חרוך, שהחיים האנושיים בו מדולדלים לבלי הכר, אם לא בלתי אפשריים לחלוטין. הנתיב האחר פונה לעולם מן הסוג שהופיע תמיד בחלומות הנעלים ביותר של האנושות: עולם צודק, שמשאביו הטבעיים והעושר שלו נחלקים בין כולם, ואשר שוויון וחופש הם בו תנאי יסוד, ולא שאיפות נכספות.
הניגוד לא יכול להיות חריף יותר, אבל מה שהופך את הבחירה לצורך דוחק עבורנו כיום הוא היעדרה של דרך אמצעית בת קיימה. את גוויעתן של החלופות אנחנו חבות לנאו־ליברליזם: אותו זן של קפיטליזם טורפני מוכה פינַנְסיזַציה[2] השולט בעולם בארבעים השנים האחרונות, מרעיל את האטמוספרה, לועג לכל מראית עין של שלטון דמוקרטי, מותח את יכולותינו החברתיות עד לנקודת הפקיעה שלהן ומשנה לרעה את תנאי המחיה של רוב בני האדם. גרסה זו של הקפיטליזם הגבירה את הסיכונים הכרוכים בכל מאבק חברתי, והפכה ניסיונות מפוכחים להשיג רפורמות צנועות לכדי מאבקי הישרדות מרים. בתנאים שכאלה, הזמן לישיבה על הגדר כבר מאחורינו, והפמיניסטיות מוכרחות לבחור צד: האם נמשיך לבקש "זכויות שוות לשלוט" בזמן שכדור הארץ שלנו בוער? או שנבחר לדמיין מחדש שוויון מגדרי במתכונת אנטי־קפיטליסטית – כזו המובילה אל מעבר למשבר הנוכחי ואל חברה חדשה?
המניפסט הזה הוא תקציר של הנתיב השני, מסלול שנראה לנו הכרחי ואפשרי גם יחד. פמיניזם אנטי־קפיטליסטי נעשה כיום לדבר־מה שאפשר להעלותו על הדעת, בין השאר בשל קריסת האמינוּת של האליטות הפוליטיות בעולם כולו. עם נפגעות הקריסה הזאת נמנות לא רק מפלגות המרכז־שמאל והמרכז־ימין שקידמו את הנאו־ליברליזם – וכעת אינן אלא העתקים חיוורים של עצמן – אלא גם בעלות בריתן, הפמיניסטיות התאגידיות בסגנון סנדברג, שהועם זוהרו של המַעֲטֶה ה"פרוגרסיבי" שלהן. הפמיניזם הליברלי נחל את מפלתו הניצחת בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־2016, כאשר המועמדוּת הקולנית עד מאוד של הילרי קלינטון לא הצליחה לסחוף את המצביעות, ומסיבה טובה: קלינטון עצמה מגלמת את הנתק ההולך ומתרחב בין העפלתן של נשות האליטה אל הדרגים הרמים לבין שיפורים בתנאי חייהן של רוב הנשים.
התבוסה של קלינטון היא קריאת ההשכמה שלנו. היא חשפה את פשיטת הרגל של הפמיניזם הליברלי, ופתחה פרצה שמבעד לה הוא חשוף למתקפה משמאל. ברִיק שנוצר עם דעיכת הליברליזם, יש לנו סיכוי לבנות פמיניזם אחר: פמיניזם שמגדיר אחרת מהי סוגיה פמיניסטית, בעל זהות מעמדית שונה ואֵתוֹס שונה – פמיניזם רדיקלי ומחולל שינוי.
המניפסט הזה הוא הניסיון שלנו לקדם את הפמיניזם ה"אחר" הזה. אנחנו כותבות לא כדי לשרטט אוטופיה מדומיינת, אלא כדי להתוות את הדרך שמן ההכרח לצעוד בה כדי להגיע לחברה צודקת. מטרתנו היא להסביר מדוע על פמיניסטיות לבחור בדרך השביתות הפמיניסטיות, מדוע עלינו לשלב כוחות עם תנועות אחרות המתנגדות לקפיטליזם ולסדר הקיים, ומדוע התנועה שלנו חייבת להיות פמיניזם ל־99%. רק בדרך זו – באמצעות חבירה אל לוחמים בגזענות, אל פעילים ופעילוֹת סביבתיים ואל פעילוּת למען זכויות העובדים והמהגרים – יוכל הפמיניזם להתמודד בהצלחה עם האתגרים של ימינו. על ידי דחייה נחרצת של דוֹגמת ה"פריצה קדימה" ושל הפמיניזם למאיון העליון, הפמיניזם שלנו יכול להפוך למגדלור של תקווה עבור כל השאר.
הדבר שמפיח בנו אומץ לפתוח בפרויקט הזה עכשיו הוא הגל החדש של אקטיביזם פמיניסטי לוחמני. אין זה הפמיניזם התאגידי שהתברר כהרסני כל כך מבחינתן של נשים עובדות, וכיום מאבד את האמינות שלו במהירות. גם אין זה הפמיניזם של "מיקרו־אשראי"[3] שמתיימר "להעצים" נשים בדרום הגלובלי בעזרת הלוואות של סכומי כסף קטנים. הדבר שמפיח בנו תקווה הוא השביתות הבין־לאומיות של פמיניסטיות ושל נשים בכלל ב־2017 וב־2018. השביתות האלה, והתנועות המתואמות יותר ויותר שמתפתחות סביבן, הן שנתנו השראה ראשונית לפמיניזם ל־99% – וכיום הן חלק ניכר ממנו.
אין עדיין תגובות