אריק פוסטר

פוסטר, הוא סיפורו של בחור ישראלי שתוהה על הסיבה שלשמה שווה לקום בבוקר בישראל, במאה ה 21. לילה אחד בזמן נסיעה במכוניתו, עולה הגיבור על שידור רדיו מסתורי, שעוסק בדיוק בשאלות שמטרידות אותו. השידור, שגורם לו לחזור אל אותה נקודת קליטה מדי לילה בכדי להאזין לדברים, נשזר בתוך רומן עלילתי, סלאש מדריך תודעתי/רוחני, שבמסגרתו מנהל הגיבור רומן עם לני. הידידה, שבה הוא היה מאוהב בעברו ושזה עתה, חזרה מטיול ביפן.

מקט: 9789655556360

מסת"ב: 9789655556360

קוראים לי אריק. אריק פוסטר.

והסיפור שלי מתחיל בלילה אחד שבו השתנו חיי בשעה שלוש אחר חצות, כשנסעתי חזרה לביתי בכביש ז'בוטינסקי הארור והארוך, שמחבר את פתח תקווה, בני ברק ורמת גן. זהו אחד הכבישים העמוסים ביותר במדינה החל משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות, ואני נאלץ לנסוע בו די הרבה מדי יום, לעבודה וחזרה ובכלל.

הכביש הזה, שלא מעט פעמים לוקח יותר משעה לעבור בו מרחק של עשרה קילומטרים עלובים, מקנה לאדם מיומנויות של נהיגה, תמרונים ובעיקר קללות, שאחריהם מידת החיבה שנותרת בו כלפי אנשים שואפת לאפס.

יחד עם זה, אם לא הייתי תושב קבע של הכביש הזה, לא היה קורה לי הדבר המופלא והקסום ביותר שקרה לי בחיי, בשעה שלוש בערך, כשעצרתי באחד הרמזורים. בזמן הזה, בעוד אני ממתין שהאדום שברמזור יתחלף לירוק, אני תמיד סורק את תחנות הרדיו, מחפש כל מיני שידורים מעניינים, כאלו שבדרך כלל אפשר לשמוע בטווח של מקסימום קילומטר. אני אוהב להתעכב לרגע על איזו נעימה ערבית כבדה כזו או אחרת, או סתם לשמוע איזו תחנה נידחת שממש במקרה משדרת איזה שיר טוב. לפעמים גם קורה שאני נופל על תחנה פיראטית, דתית כזו, שמשדרת משהו בסגנון: “יש לכם הזדמנות לתרום ח"י שקלים ומעלה עד סוף השיר… והנה שמואל כבר תרם ח"י כפול ח"י דולרים, תזכה למצוות שמואל, הלוואי שתצליח בעבודה, בפרנסה, בזיווג, בבריאות, ושכל מעשה ידיך יבורכו מן השמיים, אמן ואמן…"

האמת? הורגות אותי התחנות האלה, והאנשים שמצלצלים אליהן ועורכים שם תחרות מי תורם יותר. כאילו, לא שיש לי משהו נגד דת, או נגד אלוהים, חס ושלום, אבל ה"מַסחרה" הזו תמיד דחתה אותי, ולא הבנתי איך מישהו קונה את זה בכלל?! כאילו, אנחנו חיים במאה העשרים ואחת, ולכל כך הרבה אנשים עדיין יש גישה פרימיטיבית לחיים ולכל הקטע הזה של מזל טוב, ממש כמו שחיו בימי הביניים.

אנשים אשכרה תורמים כספים כדי לזכות בחיים טובים יותר, עוטים על עצמם חוטים אדומים, חופפים את הראש בשמפו קדוש, שעשוי ממים קדושים, משתטחים על קברים ועושים פעולות כל כך לא הגיוניות, שזה הזוי.

מה שאני רוצה להגיד זה, שבעידן כל כך מתקדם וחומרני, אנשים ברוב ייאושם עדיין פונים אל מחוזותיהם המטופשים של המיסטיקה וה"אנרגיות" בחיפוש אחר פתרון למחלה, לפרנסה, לזוגיות ולשאר שטויות. באמת, אנשים עושים מעשים ופעולות שבזמן האינקוויזיציה היו מוציאים עליהם להורג בשל חשד למעשה כישוף, זה קרה באחת המאות. לא זוכר איזו.

אבל כמה שזה דוחה, אני אוהב לשמוע את התחנות האלו של המתרימים בשם האלוהים. הן מצחיקות אותי. תמיד כשאני סורק את התחנות, ונופל על אחת כזו, אני ממשיך להאזין לה עד שנגמר טווח הקליטה. תמיד יש שם איזשהו שדרן שכל הזמן מתגלגל מצחוק בטירוף ואומר “ישתבח שמו ישתבח שמו, החיים יפים, הציפורים מצייצות… ישתבח שמו… הודית היום לשֵם??… ישתבח שמו… חה חה חה."

החיים יפים? הציפורים מצייצות? נראה אותך נוסע בשמונה בבוקר בכביש ז'בוטינסקי לעבודה! אני בטוח שאָפֶחָד לא רואה שם שום ציפורים שמצייצות. בז'בוטינסקי, אין ציפורים שמצייצות. יש שם רק נהגים שמקללים, מחטטים באף עד שהאצבע כמעט ומגיעה להם למוח, מעשנים סיגריות בשרשרת מרוב עצבים ואז שוב מקללים. מעבר לכך, אחד הדברים שתמיד אפשר לראות בז'בוטינסקי בשעה שמונה בבוקר, זה נהג שנתקע לו הרכב. והוא, מבחינתו משאיר אותו תקוע באמצע הכביש, תוך כדי כך שהוא גורם לפקק עד באר שבע. אם תשאלו אותו, הוא זה שבכלל מסכן, והעובדה שהוא תוקע את כל שאר העולם בפקקים של קילומטרים, היא בכלל עשיית צדק במצבו. ברור שמצידו כולם יכולים עכשיו למות בזמן שהוא מחכה לחילוץ. אני לא רוצה להישמע שלילי, למרות שאני אולי קצת כן כזה לפי מה שמרבית המכרים שלי אומרים. אבל האמת היא, שהייתי כזה רק עד אותו לילה בשעה שלוש כשנעצרתי ברמזור וסרקתי את הרדיו בחיפוש אחר תחנה מעניינת. וזה לא שמאז הפסקתי להיות שלילי או משהו כזה, אלא פשוט, הבנתי שצדקתי. הבנתי שיש סיבה להיות שלילי, כי החיים הם מין כזה דבר, שגם אם יעברו עליך שנתיים שלמות בסבבה, פתאום יום אחד, יעיר אותך כאב שיניים באמצע הלילה ויהלום לך בראש. כאב שיגרום לך באותו רגע לשנוא את הכול ולוותר, אם היה אפשר, על כל הכיף שהיה לך עד אותו רגע, בתמורה לכך שיפסיק הכאב. לא ככה?!

אני מזמן הפסקתי להאמין בכיף. כאילו, תמיד איך שאני מתחיל ליהנות, אז ישר אני מתחיל לסבול מהשאלה כמה זמן נשאר עד שהכול יסתיים. וכשזה מסתיים, נראה כאילו שמעולם זה לא קרה. ומה שכן נשאר, הופך מאוד מהר לנוסטלגיה, ואתה מוצא את עצמך מיואש מהכול כבר בגיל צעיר. אתה מוצא את עצמך מבלה עם חברים, ואתם מעלים זיכרונות כמו איזו חבורת זקנות בפארק ונזכרים בחוויות מהעבר, כמה טוב היה פעם וכל זה, כשאתם כולה בני שלושים ושתיים.

בתכל'ס, לדעתי, הכיף נגמר בגיל עשרים וחמש בערך, אבל לרוב האנשים לוקח עד גיל ארבעים וחמש לקלוט את זה, ואז כל הכיף הוא כבר לא ממה שבאמת גורם לך טוב ותענוג, אלא מכך שאתה נאחז, ממש בקצות אצבעותיך, בדברים שעשו לך את זה פעם. ואם זה עשה לך את זה פעם, אז למה לא שוב? ואז ואתה פשוט ממשיך לעשות את אותם הדברים ומשכנע את עצמך שאתה עדיין נהנה.