מישל פוקו הפך לסמל, לקוד תרבותי בשיח הישראלי. הוא לא רק שגור בשיח הציבורי אלא גם מעורר רגשות פוליטיים עזים. […]
הקדמה
מישל פוקו (Foucault) נעשה לסמל, לקוד תרבותי בשיח הישראלי. הוא לא רק שגור בשיח הציבורי אלא גם מעורר רגשות פוליטיים עזים. אפשר לומר שכמעט כמו בן גוריון, ניתן לגלות את העמדות האידיאולוגיות של הישראלי לפי דעותיו על פוקו. עבור רבים פוקו מייצג את הפילוסופיה הביקורתית במיטבה, ובקרב קבוצות אחרות הוא נחשב לאבי אבות “הטרלול הפרוגרסיבי” שמאיים על כל מה שטוב בתרבות המערב.
במרכזו של ספר זה עומד פוקו הישראלי. זה אינו ספר על אודות פוקו אלא על הישראלים שדיברו על פוקו כחלק מהשיח הפוליטי. כפי שאראה, פוקו הישראלי מאיר פרקים חשובים בהתפתחות ההיסטוריה האינטלקטואלית של רעיונות פוליטיים בישראל.
המוטיבציה לכתיבת הספר נבעה מניסיון להבין את השיח השמרני הישראלי, ששם לו למטרה לזהות את האליטות הישראליות עם רעיונותיו של פוקו, שמתפרשים על ידם כרלטיביסטיים, ניהיליסטיים ואנרכיסטיים. סיפורו של פוקו הישראלי הוא סיפורו של השיח העכשווי שמתנהל בישראל על ידי כותבים, עיתונאים ורבנים שמרנים.
שמרנים רבים בישראל מנסים לבטל את החלוקה הרווחת בין שמאל לימין ולהחליף אותה בחלוקה בין רוב ישראלי שמרני לבין מיעוט אליטיסטי פוסטמודרני. לפיהם, יש להבין אירועים מכוננים בהיסטוריה של המדינה כפועל יוצא של מלחמתה של האליטה בעם ובלאומיות היהודית. בשיח השמרני פוקו נתפס כמורה הרוחני של האליטה, שלמדה את רעיונותיו ומיישמת אותם על ידי מנגנוני הכוח שברשותה. אי אפשר להבין את השיח השמרני בישראל בלי להבין את התפקיד שפוקו ממלא בשיח של דובריו.
השיח השמרני בישראל הפסיק להיות עניין לאינטלקטואלים בלבד כאשר הוא הוביל את ניסיון החקיקה של המהפכה המשפטית. הצורך בשינוי מהותי ביחסי הרשויות נתפס אצל השמרנים כמהלך הכרחי במערכה נגד שופטים אליטיסטים שאימצו את הגותו של פוקו.
גם לאחר טבח שבעה באוקטובר ישנם בשיח השמרני קולות מרכזיים המבקשים להבין את המציאות הישראלית כפועל יוצא של אליטות פוסטמודרניות. יותר מחצי שנה לאחר הפוגרום בשבעה באוקטובר, צבי סדן, מדוברי הימין השמרני, האשים את ההשפעה של פוקו על האליטה הביטחונית באותו אסון. בריאיון לאלעזר שטורם, שזכה לעשרות אלפי צפיות ביוטיוב, אמר סדן:
את מי בוגי יעלון שם בראש המכון לתורת המערכה? את תת־אלוף שמעון נוה. הוא נחשב לאחד האינטלקטואלים הכי מבריקים שהיו לצה”ל בשלושים השנים האחרונות. קראו לו הגורו של הקצינים. הוא אמר שהתפקיד של צה”ל זה לשחרר את הפלסטינים מהכיבוש. צריך לשים לב למי צה”ל נותן את התפקידים שמעצבים אותו – שמעון נוה, שהוא חסיד של מישל פוקו. ויש לזה משמעות מאוד מאוד עמוקה.
מה הקשר בין נוה ופוקו לשבעה באוקטובר? מדוע סדן טורח לספר על כל זה? מכיוון שנוה היה “הוגה דעות פוסטמודרני” והשפעתו הובילה לכך ש”בשישי באוקטובר צה”ל הוא צבא פרוגרסיבי”. בניגוד לתפיסה הרווחת בשיח הציבורי, שלפיה מחדל שבעה באוקטובר נבע מרשלנות בצמרת צה”ל, לדברי סדן, “הקונספציה היא השקפת עולם שמעוצבת על ידי הפרוגרס. במשפט אחד: האחר הוא אני”. הרלטיביזם התרבותי הזה ומחיקת הזהויות הם הערכים שהשתלטו על צמרת צה”ל, ובגללם צה”ל נכשל להגן על ישראלים מפני חמאס:
לצה”ל היה את כל המודיעין שבעולם – למה הוא לא ידע לפרש את מה שהוא רואה? כי האנשים האלה כבר התרגלו לחשוב במונחים אחרים – הפלסטיני הוא לא אויב, הפלסטיני הוא האחר שאני צריך לכבד אותו. שאני צריך לכבד את בריאותו לכבד את רווחתו. זו מחויבותו של צה”ל – לדאוג לרווחתו של האויב. יותר מהדאגה לביטחון ישראל! כל סדר הערכים התהפך![1]
סיימתי לכתוב את הספר הרבה לפני אותה שבת שחורה. חשבתי שבעקבותיה השיח השמרני, כמו השיח הישראלי בכללו, יחליפו את המושגים הישנים שלאורם ניתחו את המציאות הישראלית. הופתעתי לגלות שאפילו לאחר זעזוע כזה השיח השמרני ממשיך לראות את המציאות הישראלית דרך אותם משקפיים.
כיצד הפך פוקו לאשם המיידי בכל צרותיה של מדינת ישראל? מדוע המונחים “פרוגרס”, “פוסטמודרניזם” ושמו של מישל פוקו עדיין נשמעים בסוף כל משפט שהשמרנים הישראלים אומרים? כיצד נעשה פוקו לסמל של רלטיביזם תרבותי ומחיקת גבולות הזהות?
אלו השאלות המרכזיות הנדונות בספר. כדי לענות עליהן יש לחזור לשנים הראשונות של התקבלותו של מישל פוקו בישראל ולעקוב בזהירות אחר ההתפתחות המורכבת של הדימוי שנוצר לפוקו בשיח הישראלי. התחקות זו הכרחית כדי להבין את ההווה שלנו. זה אינו רק ספר היסטוריה, אלא ניסיון להבין את השיח השמרני בישראל כיום.
תודות
הספר הנוכחי הוא עיבוד התזה שלי בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, שנכתבה בהדרכת פרופ’ משה סלוחובסקי. משה קרא אין־ספור טיוטות של הספר בגלגוליו השונים, ותמיד העיר בפירוט, בקפדנות ובסבלנות. שעות של שיחות על עולם ומלואו עם פרופ’ רז חן־מוריס לימדו אותי רבות על דרכם של רעיונות בחייהם של בני אדם. לא הייתי מגיע לתובנות החשובות שבספר ללא הליווי של שני מורים אלו.
תודה מיוחדת שמורה לעורכים הראשיים של הוצאת רסלינג, עידן צבעוני ויצחק בנימיני, שכיבדו את הספר בביתם האינטלקטואלי. יצחק הוסיף לספר מחוכמתו והאיר את עיניי. לעורכת הלשון רונית רוזנטל, שהפכה את המשפטים הקשים שלי לקריאים ונגישים.
כתיבת הספר התאפשרה הודות למלגת מחקר מטעם תוכנית הלימודים על שם ג’ורג’ לחמן מוסה, בשיתוף האוניברסיטה העברית בירושלים ואוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון.
תודה להוריי בועז וסיגלית נחום, שכל מה ששלי נתנו לי משלהם. לאחיותיי שי, גיל, חן וטל, שצובעות את חיי במשמעות. ללירז, מלך האחיינים למשפחת נחום, שאני אוהב אותו יותר מאין־סוף, וכשיגדל יהיה מדען וימציא מספר גדול מאין־סוף, כדי שאוכל לאהוב אותו במספר הזה. לנטע ורוני, אחייניי הקטנים, שקשורים לליבי לנצח.
אין עדיין תגובות