לצד מיטתו היתה תיבה ובתוכה 14,000 עמודים בכתב יד. בין הדפים שכנה לה יצירה על–זמנית הממתינה לחיבורם של עשרות אלפי פיסות כתובות. יצירה עתירת עלילות וסיפורים אך ללא התחלה […]
מיד עם סגירת המחברת הקודמת אני מתחיל לכתוב במחברת החדשה. הכול באותו היום. מלבד היותו יום הסתיו הראשון, וגם יום חילוף השעון, היום הוא גם ערב יום כיפור. הדבקתי על המחברת גלויה עם תמונת רקפות על השער. ונעים יהיה לי להביט יום־יום על פרחים, דבר שהופך לי להרגל. השקט גובר והולך. וגם זה הרגל: לשבת כאן, על רחבת בית צרפת בקמפוס גבעת רם, ליד השולחן, ולעשות את חשבון נפשי בדממה. אפילו הציפורים מנומסות מתמיד ומנמיכות ציוץ. העורבים נעלמו כדי לא לתנות את קינתם בערב החג, ולעשות גם הם את חשבון עולמם.
*
כל היום אני מאורגן ומסודר ומחושב וממושטר עד לפרטי־פרטים. כל דקה מחושבת. הקריאה מאוזנת עם הכתיבה, השימוש בעיניים עם השימוש באוזניים. כשהעין מתעייפת אני חייב לתת לה מנוחה, אם על ידי הפסקה לרחצה, שינה או עבודה כלשהי, ואם על ידי פנייה לאוזן: האזנה למוזיקה. העבודה מאוזנת עם המנוחה. השינה עם הערוּת, המתח עם ההרפיה. כל דקה ודקה מחושבת. וסדר יומי קבוע, ללא הפתעות רבות: ארוחות בזמנים קבועים, תרופות בזמנים מדויקים. זה סוד הבריאות: לתת לגוף את שלו, לנפש את שלה. אבל בתוך הסדר המדוקדק הזה יש גם שעה מוטרפת: שעת החלומות. כל בוקר טרם קימה. ואז, לתוך הסדר המושלם פולשים חלומות שאין יודע מהיכן באו. הסדר המופרז ושליטת השכל חייבים כנראה לתת מקום ליצרים החבויים. ובאין מקום הם מתפרצים בחושך בשביל למצוא להם מוצא.
*
אני נמצא עם עלי, אחי התאום, בבנייני האומה. מתקיים שם מופע כלשהו. אין לנו מקום באולם, ואנו נאלצים לשבת בחדר צדדי. רק הדים מהנעשה באולם המופע מגיעים לאוזנינו. אחר כך עלי נעלם, ואני נשאר לבדי. האולם מתרוקן, ואני בתוך המוני היוצאים החוצה. הרחוב מתרוקן והולך. הערב יורד, והוא קר, ואני הולך ברחובות שוממים, ממשש בכיסי ומוצא רק כמה פרוטות. אני רעב. הכסף אינו מספיק לקניית אוכל, ואין שום חנות בסביבה. קר לי, עצמותי מתחילות לרעוד. אין לי דבר בעולם הזה, ואני תועה אבוד בשממה. אני מתעורר. יש לי שמיכה ומיטה חמה, ובית ומשפחה. חיי מאושרים. אבל איפה המציאות ואיפה החלום.
*
כל אדם זקוק לעיר מקלט.
אחד מוצא מקלט בבית הוריו, אחד על אי בודד, ואני מוצא מקלט כאן, בגלריה המבודדת במרומי אולם הקריאה הכללי שבספרייה הלאומית.
לרוב אני בא שלֵו, עושה את עבודת יומי. אבל עכשיו, מותש ממחלה חולפת, אני נופל תשוש אל המקלט. האולם מוסק, ואני זוחל אל השקט.
*
עשרים ומשהו שנים ניתנו לי במתנה מאז שפרשתי מהעבודה בספטמבר 1987. אלה היו שנות סיפוק ובריאות יחסית. האם יבוא לאלה הקץ עכשיו? שלושים ושבע שנות סוכרת ורק כעת הפחד מצליח לשתק. אולי הגיעה השעה למפנה בטיפול. עם הפחד גדלה גם התקווה לפתרון.
*
לא תאמין כמה זול יכול להיות מחיר האושר: שמונה שקלים וחצי. אני יושב על משטחי הבטון בקצה הדשא, ליד שולחן ירוק, על ספסל ירוק, ואוכל לחמנייה טרייה טרייה כמעט ישר מתנור האפייה, ובתוכה חביתה נוצצת עם שני פלחי מלפפון חמוץ. כוס תה עם חלב בידי השנייה, ואני נהנה מכל לעיסה ולגימה. יטען הטוען: אכן, אושר בזול, אבל הוא נגמר מהר. מיד שכחת. ואולי יטען מישהו אחר: זוהי אשליה. האושר הזה מורכב גם מהדשא הירוק ומהשקט, מיום המשגר אלינו שמים כחולים כים.
*
כשאני פוקח את עיני בבוקר אני תינוק בן יומו, נולד אל העולם שנולד עתה, ואני מתחיל לחפש.
בדרך לספרייה אני סטודנט עם הסטודנטים הפוסעים לאורך גג הבטון בין בנייני הקמפוס.
בספרייה אני אדם חסר גיל כעַין משקיפה על העולם.
בערב בתיאטרון או בקונצרט אני זקן בין זקנים: עור רפוי וממורטט, דהה, שיער לבן, יבש, כתמי השנים וסימני הגיל וניוון הגוף מכל עבר.
אני מביט בהם, ורואה אותי. ותוהה: מה, באמת אני כמותם? ובכן, בן כמה אני?
*
מי היה יכול להעלות בדעתו שבגילי עוד אלמד ללכת. אני מסגל לעצמי את ההליכה הנכונה שהנעל מלמדת אותי. אם אתמיד, אולי אגיע למרחקים שטרם הכרתי.
בדרכי אל בניין הספרייה אני עולה בכביש המוביל לגשר החוצה את שדרות בגין. שם יש שטח אדמה מטפס בהר, ואם תרצו יורד במדרון. ושם נמצא הצמח המטפס בזחילה. הוא מטפס לאִטו וכובש שטחי מחיה נוספים הגדלים והולכים. אני עוקב אחר הצמח זה שנים. עם בוא משבר המים הפסיקו להשקות את הגינות, והוא התייבש והלך, אבל התעקש לחיות. בקיץ הוא אוחז באדמה היבשה ומחזיק מעמד. בחורף הוא שותה לרוויה ועולה בדרכו להשריש את עצמו בנחלתו.
אין עדיין תגובות