טס וגאס נועדו זה לזה. הם פשוט עדיין לא הכירו כמו שצריך, ואולי גם לעולם לא יכירו… "היום הוא היום […]
1
אוגוסט 1997
טס
במטבח בבית שלנו היתה צלחת שאמא קנתה באחת החופשות המשפחתיות בטנריף, והיה כתוב עליה בכתב יד המשפט: היום הוא היום האחרון של שארית חייך!
אף פעם לא התייחסתי לזה יותר מדי, בדיוק כמו שלא התייחסתי לגביע שאבא זכה בו בשירה, או לכיפת השלג של ניו יורק שאחי קווין שלח לנו בחג המולד, אבל באותו יום אחרון של החופשה פשוט לא יכולתי להוציא את המשפט הזה מהראש.
כשהתעוררתי, פְּנים האוהל היה בצבע כתום זוהר, כמו עששית מדלעת. פתחתי את הרוכסן של פתח האוהל לאט־לאט כדי לא להעיר את דוֹל, ואז הצצתי החוצה אל אור השמש הבוהק. האוויר עדיין רטט מעט, ושמעתי את צלצול הפעמונים המרוחק. כתבתי את המילים ‘הדהוד נוגה’ ביומן שלי וסימנתי לידן כוכבית כדי שאוכל לבדוק אותן במילון כשאגיע הביתה.
מאתר הקמפינג, הנוף של פירנצה היה עשוי כולו כיפות טרקוטה ומגדלי שיש לבנים שזהרו על רקע השמים הכחולים הצלולים. זה היה כמו שדמיינתי שיהיה. היתה לי תחושת עצב משונה, כאילו אני כבר מתגעגעת.
יש הרבה דברים שלא אתגעגע אליהם: לישון על האדמה כשאחרי כמה שעות נדמה שהאבנים מתחילות לגדול לתוך הגב שלך. לנסות להתלבש בחלל בגובה של פחות ממטר. ללכת כל הדרך עד לשירותים ולמקלחות, ואז להיזכר ששכחת את נייר הטואלט באוהל. משונה איך לקראת סוף החופשה, חצי ממך לא רוצה שהיא תסתיים לעולם, והחצי השני רק מחכה לחזור כבר אל הבית המפנק.
אנחנו נוסעות בדרכים כבר חודש, דרומה לאורך צרפת, אחר כך לאיטליה, ישנות בתחנות מנוחה, שותות בירה עם בחורים גרמנים באתרי קמפינג, נאבקות בכוויות השמש במהלך נסיעה ברכבות איטיות ודביקות. דול היתה בעניין של ים ותיקים של ‘בּליניס’, אני הייתי יותר בעניין של מפות ואתרים היסטוריים, אבל הסתדרנו כמו תמיד מאז שהכרנו ביום הראשון שלנו בסנט קתברט, בגיל ארבע, כשמריה דולורס אוניל — אני זאת שקיצרתי לה את השם לדול — שאלה אותי, ‘את רוצה להיות החברה הכי טובה שלי?’
היינו שונות אבל השלמנו זו את זו. בכל פעם שאמרתי את זה, דול היתה עונה: ‘אנחנו תמיד משלימות!’ או ‘אני ממש לא אוהבת להיות ברוגז!’ ואם אמרתי לה שלא לזה התכוונתי, היא היתה צוחקת ואומרת שהיא יודעת, אבל אף פעם לא הייתי בטוחה אם היא באמת ידעה. את מפתחת סוג של שפה מיוחדת עם אנשים שאת קרובה אליהם, לא?
הזיכרונות שלי מהמקומות האחרים שנסענו אליהם בחופשה הזאת הם כמו גלויות: האמפיתיאטרון המואר בזרקורים של ורונה על רקע השמים הכהים כצבע הדיו, הנמל התכול של נאפולי, הצבעים העזים של תקרת הקפלה הסיסטינית. אבל את היום השאנן האחרון שבילינו בפירנצה, היום לפני שהחיים שלי השתנו, אני יכולה לשחזר דקה אחרי דקה, צעד אחרי צעד כמעט.
תמיד לקח לדול יותר זמן ממני להתכונן בבוקר, כי כבר אז היא אף פעם לא יצאה החוצה בלי איפור מוקפד. אני אהבתי את זה שיש לי קצת זמן לעצמי, בייחוד באותו בוקר, כי עמדו להתפרסם בו תוצאות מבחני הכניסה, ואני ניסיתי להכין את עצמי לקראת הבשורה — אם התקבלתי או לא ליוניברסיטי קולג’ בלונדון.
אתמול בערב, כשהתקדמנו במעלה הדרך אל אתר הקמפינג, הבחנתי בחזית המוארת של כנסייה שהתנשאה שם, יפה ומפתיעה כמו תיבת תכשיטים באמצע היער. עכשיו, באור היום, הבזיליקה היתה הרבה יותר גדולה מכפי שדמיינתי, וכשטיפסתי בגרם המדרגות הבארוקיות הגדולות, עברה בי מחשבה משונה שזאת תהיה תפאורה מושלמת לחתונה. זאת מחשבה לא אופיינית לי, כי עוד לא באמת היה לי חבר עד אז, ובטח שלא דמיינתי את עצמי בשמלה לבנה ארוכה.
מהמרפסת שלמעלה נשקף נוף עוצר נשימה. הרגשתי דחף מוזר לצעוק בעודי מבטיחה לעצמי בטקסיות — כדרכה של בת שמונה־עשרה — שיום אחד עוד אחזור לשם.
לא היה אף אחד אחר מסביב, אבל דלת העץ הכבדה של הכנסייה נפתחה לאחר שדחפתי אותה קלות. בפנים היה כל כך חשוך, שנדרש לעיני זמן להתרגל לאפלולית. האוויר היה צונן בכמה מעלות לעומת החום בחוץ, ועמד בו ריח של כנסייה, אבק מעורב בקטורת. לבד בבית האלוהים הייתי מודעת עד תום לצליל הגס של צעדי בזמן שעליתי במדרגות אל האכסדרה המקושתת. נעצתי את מבטי בפניו הענקיות, החתומות, של ישו, והתפללתי שהציונים שלי יוכיחו את עצמם, כשלפתע התמלאה האכסדרה באור.
הסתובבתי במקומי וראיתי בבהלה בחור גבוה כבן גילי. הוא עמד ליד קופסה שניצבה ליד הקיר, שאם מכניסים אליה מטבע נדלק האור. שיער חום לח משוך לאחור, לבוש בצורה עוד יותר בלתי הולמת ממני, במכנסוני ריצה ונעלי התעמלות. היה רגע שיכולנו לחייך בו זה אל זה או אפילו להגיד משהו, אבל החמצנו אותו בזמן שהסטנו את מבטינו אל כיפת הפסיפס הענקית המוזהבת, והאור שוב כבה בנקישה באותו אופן בוטה ומפתיע שבו נדלק קודם לכן.
העפתי מבט בשעוני באפלולית, כאילו רמזתי שלולא איחרתי, הייתי שמחה להעניק לדמות האיקונית תשומת לב רבה יותר ואולי אף לתרום לה דקת חשמל משלי. אך כשהושטתי את ידי אל הדלת, שמעתי שוב את נקישת האור. הרמתי את מבטי אל ישו המרשים עם תוויו המוארים, והרגשתי כאילו איכזבתי אותו.
כשחזרתי אל אתר הקמפינג, דול כבר היתה מסורקת ומאופרת.
‘איך היה?’ היא שאלה.
‘ביזנטי משהו,’ אמרתי.
‘זה טוב?’
‘זה נפלא.’
אחרי ששתינו קפוצ’ינו ואכלנו מאפים ממולאים קרם — מדהים איך אפילו אלה במזנון הקמפינג טעימים כל כך באיטליה — ארזנו את החפצים שלנו והחלטנו לרדת היישר לסניף הדואר המרכזי בעיר, שם אוכל להתקשר ולקבל את התוצאות, כך שמתח הציפייה לא יעיב עלי כל היום. גם אם החדשות לא יהיו טובות, רציתי לשמוע אותן. מה שלא יכולתי להתמודד איתו היה המערבולת הזאת של אי־הידיעה, מה העתיד צופן לי. אז ירדנו אל העיר העתיקה, ואני קישקשתי על כל דבר שבעולם חוץ מהנושא שהטריד אותי.
חייגתי את המספר בחשש רב. הרגשתי כאילו איבדתי את יכולת הדיבור.
אמא ענתה אחרי צלצול אחד.
‘הוֹפּ הולכת לקרוא לך את התוצאות שלך,’ היא אמרה.
‘אמא!’ צעקתי, אבל מאוחר מדי.
אחותי הקטנה הופ כבר היתה על הקו.
‘להקריא לך את התוצאות שלך?’ היא שאלה.
‘נו, קדימה.’
‘אֵיי, בּי, סי…’ היא אמרה, כאילו היא מתרגלת את סדר האלף־בית.
‘נכון שזה נפלא?’ אמרה אמא.
‘מה?’
‘קיבלת A באנגלית, B בתולדות האמנות, C בדת ופילוסופיה.’
‘את צוחקת?’ הובטח לי מקום ביוניברסיטי קולג’ בלונדון אם אקבל שני B ו־C, אז זה יותר טוב ממה שהייתי צריכה.
הצצתי אל מחוץ לתא הזכוכית כדי לסמן לדול אגודל מורם.
מעבר לקו אמא הריעה לי, והופ הצטרפה אליה. דמיינתי את שתיהן עומדות במטבח ליד המדף עם הצלחת שכתוב עליה: היום הוא היום האחרון של שארית חייך.
דול הציעה לחגוג, לבזבז את כל הכסף שנשאר לנו על בקבוק יין בשולחן על המדרכה בפיאצה סיניוריה. היה לה יותר כסף מאשר לי כי היא עבדה במשרה חלקית במספרה בזמן הלימודים. התחשק לנו מאוד לשבת שוב בשולחן בחוץ, כמו אז בפעם האחרונה בוונציה, שם ביזבזנו את כל התקציב היומי שלנו על שני ספלי קפוצ’ינו בכיכר סן מרקו. בגיל שמונה־עשרה כבר היה לדול חוש לזוהר. אבל השעה היתה רק עשר בבוקר, כך שגם אם נמתח את הזמן שלנו, עדיין יישארו לנו שעות עד לרכבת הלילה לקאלה, וקרוב לוודאי גם כאב ראש. אני מעשית.
‘איך שאת רוצה,’ אמרה דול. ‘זאת החגיגה שלך.’
היו כל כך הרבה מקומות שרציתי לראות: גלריית אופיצי, ברג’לו, הדואומו, הבפטיסטריום, סנטה מריה נובלה…
‘את מתכוונת לכנסיות, מה?’ דול לא התרשמה מכל השמות האיטלקיים.
שתינו התחנכנו על ברכי החינוך קתולי, אבל בשלב זה של חיינו דול ראתה בכנסייה פגיעה במנוחה שלה ביום ראשון, ואני חשבתי שזה מגניב לתאר את עצמי כאדם אגנוסטי, למרות שעדיין מצאתי את עצמי מתפללת לעתים די קרובות. בשבילי, הכנסיות של איטליה היו בעיקר מקום של תרבות ולא כל כך של אלוהים. אין ספק שהייתי יומרנית, אבל יכולתי להרשות את זה לעצמי כי עמדתי להיות סטודנטית.
אחרי שהשארנו את התרמילים שלנו בשמירת חפצים בתחנת הרכבת, עשינו סיבוב קצר בדואומו, הצטלמנו מחוץ לדלתות הזהב של הבפטיסטריום, ואז שוטטנו דרך סמטאות צדדיות לעבר סנטה קרוצ’ה ועצרנו בגלידרייה קטנה שבדיוק נפתחה. גלידה בבוקר השביעה את רעבונה של דול למורבידיות. בחרנו שלושה טעמים ממכלים גליליים שהיו ערוכים מאחורי דלפק הזכוכית כמו לוח צבעים ענק.
בשבילי מנדרינה, לימון ואשכולית.
‘זה יותר מדי מזכיר ארוחת בוקר,’ אמרה דול ופינקה את עצמה במרסלה, דובדבן ושוקולד מריר, מה שהיא תיארה כמעורר אורגזמה, ומה שתרם למצב הרוח הטוב שלה במשך הסיור של שעה בין הפרסקאות של ג’וטו.
הדבר הכיפי בהתבוננות באמנות עם דול הוא הטקסטים שלה: ‘הוא לא היה ממש טוב בכפות רגליים, מה?’ אבל כשיצאנו מהכנסייה הבנתי שהיה לה מספיק תרבות ליום אחד, ושהחום של אמצע היום ממש מעיק, אז הצעתי לה שניסע באוטובוס לפיֶיזולֶה, עיירה עתיקה בין הגבעות, שקראתי עליה במדריך הטיולים. זאת היתה הקלה לעמוד ליד חלון האוטובוס ולהרגיש משב אוויר צונן בפנים.
הכיכר המרכזית של פייזולה היתה שלווה להפליא אחרי הרחובות השוקקים של פירנצה.
‘בואי נאכל ארוחת תיירים חגיגית,’ אמרתי. החלטתי לבזבז את מעט הכסף שחסכתי למקרה חירום.
ישבנו במרפסת המסעדה. פירנצה השתרעה מיניאטורית במרחק, כמו רקע בציור של ליאונרדו.
‘תיכננת איזושהי פעילות חינוכית לאחר הצהריים?’ שאלה אותי דול וטפחה על זוויות פיה במפית אחרי שחיסלה קערת ספגטי ברוטב פומודורו.
‘יש כאן אמפיתיאטרון רומי,’ הודיתי, ‘אבל לא אכפת לי ללכת לבד, למען האמת…’
‘הרומאים המנוולים האלה הגיעו לכל חור, מה?’ אמרה דול, אבל היא הסכימה ללכת איתי לשם.
לא היו מבקרים מלבדנו באתר. דול נשכבה על שורה של מושבי אבן כדי להשתזף בשמש בזמן שאני שוטטתי שם להנאתי. כשמצאתי את עצמי עומדת על הבמה, היא הזדקפה והתחילה למחוא כפיים. קדתי לפניה.
‘תגידי משהו!’ קראה דול.
‘מחר ומחר ומחר!’ צעקתי.
‘עוד!’ צעקה דול והוציאה את המצלמה שלה.
‘אני לא זוכרת יותר!’
קפצתי למטה מהבמה ועשיתי את דרכי במעלה המדרגות התלולות.
‘רוצה שאצלם אותך?’
‘בואי נצטלם ביחד.’
דול העמידה את המצלמה על החצובה במחשבה שככה תוכל להכניס למסגרת התמונה את הרקע הפסטורלי של הגבעות הטוסקניות.
‘איך אומרים באיטלקית ‘צ’יז’?’ היא שאלה והפעילה את הטיימר, ואז מיהרה לעמוד לצדי לקראת הקליק של תריס המצלמה.
באלבום התמונות שלי זה נראה כאילו אנחנו מפריחות נשיקות לעבר המצלמה. דפי האלבום הדביקים כבר הצהיבו וכיסוי הפלסטיק התחיל להתפורר, אבל הצבעים — אבן שיש לבנה, שמים כחולים, עצי אלון בירוק־שחור — נראים חדים בדיוק כמו בזיכרוני.
על רקע צרצורי צרצרים בלתי נראים בעצים סביבנו, חיכינו לאוטובוס חזרה לפירנצה בשתיקה לא אופיינית.
דול סוף־סוף גילתה מה מטריד אותה. ‘את חושבת שעדיין נהיה חברות?’
‘לְמה את מתכוונת?’ העמדתי פנים שאני לא מבינה מה היא שואלת.
‘כשאת תהיי באוניברסיטה עם אנשים שיודעים הכול על ספרים ועל היסטוריה ועל דברים…’
‘אל תהיי טיפשה,’ אמרתי בביטחון, אבל המחשבה הבוגדנית כבר עלתה במוחי. בשנה הבאה בטח אבלה את החופשה שלי עם אנשים שישמחו להתבונן באוסף הקטן של כדי החרס המצוירים במוזיאון, או ליהנות מהשוואה בין יצירותיהם של מיכלאנג’לו ודונטלו ושאר צבי הנינג’ה (כמו שדול קראה להם).
היום הוא היום הראשון של שארית חייך.
הרגשתי פיתול קל של התרגשות ופחד בבטן בכל פעם שהנחתי לעצמי לחשוב על העתיד.
כשחזרנו לפירנצה סטינו שוב מהמסלול לטובת מנת גלידה נוספת. דול לא יכלה לעמוד בפיתוי של השוקולד, הפעם עם מלון, ואני בחרתי אגס עם פטל, טעם חד ומתוק כמו זיכרון ילדות מהקיץ.
פּוֹנטֶה וֶקיוֹ היה קצת יותר רגוע מאשר בתחילת היום, ויכולנו להסתכל בנחת בחלונות הראווה של חנויות התכשיטים הקטנות. כשדול הבחינה בצמיד מזל מכסף שהיה הרבה יותר זול משאר הפריטים שהוצגו בחלון, דחפנו את הדלת ונדחקנו לתוך החנות הפצפונת.
בעל החנות הראה לנו את השרשרת העדינה עם המיניאטורות של הדואומו, הפונטה וקיו, בקבוק קיאנטי ופסלון דוד של מיכלאנג’לו.
‘זה לילדים,’ הוא אמר.
‘למה שאני לא אקנה את זה להופ?’ אמרה דול, להוטה אחר סיבה לבזבז את שארית הכסף שנותרה לה.
הבטנו במוכר שהניח את הצמיד על משי רך בקופסה קטנה שעליה היה חקוק שושן צחור מוזהב, ודמיינו לנו שאחותי תשמור עליו לבטח במקום מיוחד, ושמפעם לפעם נפתח את הקופסה ונתבונן בו ביראה, כמו ירושה משפחתית יקרה.
בחוץ האור הלך ונטש את הבניינים העתיקים, ושאון העיר הלך ושכך. נעימת ג’ז רכה של קלרינט התפוגגה באוויר הלח. במרכז הגשר חיכינו שעוברי האורח יתרחקו כדי שנספיק לצלם זו את זו על רקע שמי הזהב הנמוגים. מוזר לחשוב על כל התמונות של אנשים אחרים, מטוקיו עד טנסי, שבהן ודאי נופיע ברקע.
‘נשארו לי עוד שתי תמונות,’ הכריזה דול.
סרקנו את ההמון. עיני ננעצו בפנים שהיו מוכרות לי איכשהו. זיהיתי אותן כשהבחור עיווה את פניו בבלבול כשחייכתי לעברו. זה הבחור שראיתי הבוקר בכנסייה. השיער שלו נצבע בגוון אדמדם בקרניים האחרונות של השמש השוקעת. כעת הוא לבש חולצת פולו בצבע חאקי ומכנסי בד, ועמד במגושם ליד זוג בגיל העמידה שנראו כמו הוריו.
הושטתי לעברו את המצלמה. ‘אכפת לך?’
המבט המשתומם שלו גרם לי לתהות אם הוא בריטי, ואז, כשעור פניו החיוור והמנומש מסמיק במבוכה, הוא אמר, ‘בטח, בשמחה!’ בנימה שאמא היתה קוראת לה ‘נעימה לאוזן’.
‘תגידו צ’יז!’
‘פורמאג’ו!’ אני ודול צווחנו במקהלה.
בתמונה, העיניים שלנו עצומות בעודנו צוחקות מהבדיחה של עצמנו.
כשלרשותנו תא לשישה אנשים נשכבנו על הספסל התחתון, העברנו בינינו בקבוק יין אדום והעלינו זיכרונות מהחופשה בזמן שהרכבת שעטה אל תוך הלילה. בשבילי הזיכרונות היו נופים ואתרים.
‘זוכרת את הפרחים במדרגות הספרדיות?’
‘איזה פרחים?’
‘היינו בכלל באותה חופשה?’
בשביל דול, הזיכרונות היו הגברים.
‘את זוכרת את הפרצוף של המלצר בפיאצה נאבונה כשאמרתי לו שאני אוהבת דגים?’
עכשיו הבנו שהיתה למשפט משמעות נוספת באיטלקית.
‘הארוחה הכי טובה?’ אמרה דול.
‘פרושוטו ואפרסקים משוק הרחוב בבולוניה. ואת?’
‘הפיצה עם אנשובי ובצל בניס היתה הכי טעימה…’
‘מאפה פיסלדייר!’ אמרתי.
‘תתנהגי יפה!’
‘היום הכי טוב?’
‘קאפרי,’ אמרה דול. ‘ואת?’
‘אני חושבת שהיום.’
‘ומה היה הכי טוב ב…?’
דול נרדמה פתאום, אבל אני לא יכולתי לישון. בכל פעם שעצמתי עיניים, מצאתי את עצמי בחדר הקטן שנשמר לי במסדרון המעונות באוניברסיטה, שעד עכשיו לא הרשיתי לדמיון שלי להגות בו. הנחתי את החפצים שלי בהתרגשות על המדפים, פרשתי את כיסוי המיטה, והדבקתי לקיר את הפוסטר ‘פרימוורה’ של בוטיצ’לי, שלי, שכעת התגלגל מצד לצד במסילת המזוודות מעל ראשינו. באיזו קומה אני אהיה? האם החלון שלי ישקיף לגגות שלכיוון מגדל טלקום, כמו החדר שהראו לנו ביום הפתוח? או שאני אהיה בצד הבניין שמשקיף לרחוב, כשגגות האוטובוסים האדומים הדו־קומתיים חולפים תחת חלוני, ויללות סירנות פתאומיות של ניידות משטרה גורמות לי להרגיש כמו בסרט?
האוויר בתא הרכבת הצטנן בזמן שהרכבת החלה לטפס במעלה האלפים. כיסיתי את דול בפליז שלה. היא מילמלה תודה אבל לא התעוררה. שמחתי כי הרגשתי שככה יש לי זמן פרטי לעצמי, רק אני והתוכניות שלי, בעודי עוברת משלב אחד בחיי לעבר השלב הבא.
בטח נרדמתי מאוחר בלילה. התעוררתי כשעגלת ארוחת הבוקר עברה ליד התא שלנו. דול בהתה בעצב בטיפות הגשם הצמיגיות שרדפו זו אחר זו במורד החלון כשהרכבת חצתה את השדות המישוריים של צפון צרפת.
‘שכחתי ממזג האוויר,’ היא אמרה והושיטה לי כוס חד־פעמית עם קפה חמוץ וקרואסון עטוף בצלופן.
זה לא שציפיתי לדגלונים חגיגיים או לשכנים שיעמדו בצדי הרחוב ויקבלו את פני, אבל כשהתקדמתי ברחוב קוֹניפֶר אחרי שנפרדתי מדול ליד ביתה ברחוב לבורנום, לא יכולתי שלא להרגיש אכזבה מכך שהכול נראה בדיוק אותו הדבר. בתי המגורים שלנו נבנו בסוף שנות השישים. הם בטח היו אז שיא המודרניות, בתים מלבניים של אבן חיוורת ובטון לבן, עם מדשאות משותפות במקום גינות חזית. כל הרחובות נקראו בשמות עצים, אבל חוץ מכמה עצי דובדבן פורחים, איש לא טרח לשתול שם כלום. חלק מהבתים שנקנו בסיוע הוסיפו מרפסת מזוגגת בקדמת הבית או חדר שמש למטה, אבל כל הבתים עדיין נראו כמו קופסאות קטנות. ממרחק של חודש ימים היה ברור לי שהמקום כבר קטן למידותי.
אמא ידעה רק בערך מתי אני אחזור, אבל עדיין הייתי מופתעת מכך שהיא והופ לא עמדו ליד החלון או אפילו ישבו בדשא לפנים וחיכו לי. זה היה ערב יפהפה. אולי אמא מילאה את הבריכה הקטנה בחצר האחורית? אולי הם מתיזים המון מים ולא יכולים לשמוע את פעמון הדלת?
לבסוף הופיעה צללית קטנה מוכרת מהצד השני של הזכוכית המעובה.
‘מי שם?’ קראה הופ.
‘זאת אני.’
‘זאת אני!’ היא צרחה.
אף פעם לא היה לי ברור אם הופ רק משחקת משחקים או שהיא דקדקנית.
‘זאת טְרי!’ אמרתי, ‘קדימה, הופ, תפתחי לי את הדלת!’
‘זאת טרי!’
יכולתי לשמוע את אמא אומרת משהו מעמקי הבית, אבל לא הבנתי מה.
הופ התכופפה כדי לדבר איתי דרך חריץ המכתבים שבתחתית דלת הכניסה. ‘אני מביאה כיסא מהמטבח.’
‘קחי את זה מהמסדרון,’ הוריתי לה מבעד לחריץ.
‘אמא אמרה מהמטבח!’
‘אוקיי, אוקיי…’
למה אמא לא ירדה בעצמה, תהיתי. לפתע נהייתי מודאגת ונרגזת.
לבסוף הופ הצליחה לפתוח את הדלת.
‘איפה אמא?’ שאלתי. הבית היה צונן במקצת, ולא שרר בו שום ניחוח חמים של ארוחת ערב.
‘הרגע קמה,’ אמרה הופ.
‘היא לא מרגישה טוב?’
‘רק עייפה.’
‘אבא עוד לא חזר?’
‘הוא בטח בפאב,’ ענתה הופ.
סידרתי את תיק הגב על כתפי, ואז הבחנתי באמא שעמדה בראש גרם המדרגות, אבל במקום לרדת בריצה כשהיא שמחה למראי, היא ירדה בזהירות ונאחזה במעקה. הסתכלתי על נעלי הבית שלה והטרנינג הוורוד המהוה שהיא נהגה ללבוש לשיעורי האירובי. היא נראתה מרוחקת, כמעט מסויגת, ולא הצליבה את מבטה במבטי כשמילאה את הקומקום בכיור.
הסתכלתי בשעון. השעה היתה אחרי שמונה. שכחתי שבערבים עדיין שורר אור באנגליה. אולי הייתי צריכה למצוא תא טלפון ולהתקשר הביתה אחרי שירדתי מהמעבורת. אבל זה לא נראה לי כמו צעד חסר התחשבות כל כך עד שאמא לא תדבר איתי.
שמתי לב שהשיער שלה לא מוברש מאחור. כלומר היא שכבה במיטה כשהגעתי. רק עייפה, הופ אמרה לי. היו לה ארבעה שבועות של התמודדות לבדה.
‘אני יכולה לעשות את זה,’ הצעתי ולקחתי את הקומקום מידיה.
חשתי את לחש האזהרה הראשון כשהבחנתי באוסף הסמרטוטים המלוכלכים בכיור. אמא בטח מותשת, כי היא תמיד שמרה על המטבח נקי ללא רבב.
‘איפה אבא?’ שאלתי.
‘בטח בפאב,’ ענתה אמא.
‘למה שלא תעלי חזרה למעלה ואני אביא לך כוס תה?’ אמרתי.
להפתעתי, שכן שום דבר אף פעם לא היה טרחה גדולה מדי לאמא שלי, היא דווקא אמרה, ‘בסדר.’ ואז הוסיפה, כאילו רק הרגע נזכרה שנעדרתי מהבית כל הזמן הזה, ‘איך היתה החופשה שלך?’
‘מעולה! ממש מעולה!’
פני כאבו מהחיוך שחייכתי לעברה ולא זכה למענה.
‘והנסיעה?’
‘בסדר!’
היא כבר עשתה את דרכה חזרה במעלה המדרגות.
כשלקחתי אליה את ספל התה, דלת חדר השינה של הורי היתה פתוחה, ולפני שנכנסתי לחדר הספקתי להציץ בהשתקפות של אמא במראה שליד השידה. לפעמים רואים אנשים אחרת כשהם לא מודעים לזה שמסתכלים עליהם. היא שכבה במיטה בעיניים עצומות כאילו מישהו ניקז מתוכה את ליבת החיים והותיר אותה קלושה, כמו הד של עצמה. התבוננתי בה במשך כמה שניות, ואז היא הזדקפה והבחינה בי פתאום.
עיניה, בורקות בחרדה, ננעצו בעיני, אותתו לי, ‘אל תשאלי ליד הופ’. וכשראתה שאני לבד, היא עצמה את עיניה בהקלה.
‘בואי נושיב אותך,’ אמרתי.
היא נשענה עלי בזמן שערמתי את הכריות מאחוריה. גופה היה קל ושברירי. חצי שעה קודם לכן צעדתי במעלה קרסנט ושנאתי את העובדה שהכול נראה כל כך מוכר ורגיל, ואילו עכשיו הכול השתנה לנגד עיני כמו אחרי רעידת אדמה, והשתוקקתי נואשות לחזור אל השגרה הרגילה.
‘אני לא מרגישה טוב, טס,’ היא אמרה בתשובה לשאלה שהייתי מפוחדת מכדי לשאול.
חיכיתי שהיא תגיד, ‘אבל זה בסדר, זה רק…’ אבל היא לא אמרה כלום.
‘מה זאת אומרת לא טוב?’ שאלתי בפאניקה.
אמא אובחנה כחולה בסרטן שד בזמן שהיתה בהיריון עם הופ. היא החלה לעבור טיפולי כימותרפיה רק אחרי הלידה ולאחריהם החלימה. מאז היא היתה בבדיקות מעקב שגרתיות. הבדיקה האחרונה שלה לפני כמה חודשים לא הותירה מקום לספק.
‘יש לי סרטן בשחלות והוא התפשט לכבד,’ היא אמרה. ‘הייתי צריכה ללכת לרופא לפני כן, אבל חשבתי שזה סתם בעיות עיכול.’
למטה הופ שרה מנגינה מוכרת, אבל לא הצלחתי לזהות אותה.
ניסיתי לדמיין את אמא לפני שנסעתי. קצת עייפה אולי, ומודאגת. אבל חשבתי שזה בגלל הבחינות שלי. היא תמיד עמדה לצדי, במטבח בארוחת הבוקר, כשדאגה שהופ תהיה בשקט בזמן שעברתי על החומר. וכשחזרתי הביתה היתה מחכה לי עם ספל תה ואוזן קשבת אם רציתי לדבר, ואם לא רציתי היא רק הסתובבה בבית וניקתה קצת או חתכה ירקות, נוכחת ותומכת בשקט.
איך יכולתי להיות כל כך אנוכית שלא הבחנתי בזה? איך יכולתי בכלל לנסוע לחופשה?
‘לא יכולת לעשות שום דבר,’ אמרה אמא כשקראה את המחשבות שלי.
‘אבל היית בסדר בצילום האחרון!’
‘זה היה צילום חזה.’
‘והם לא בודקים את שאר הגוף?’
אמא הצמידה אצבע לשפתיה וסימנה לי להנמיך את הקול.
הופ עלתה במדרגות. היא זימזמה איזה שיר ילדים בשינוי קל.
‘למעלה, למטה, בחדר של אמא…’ היא המשיכה לשיר.
אילצנו את עצמנו לחייך כשהיא נכנסה לחדר.
‘אני רעבה,’ היא אמרה.
‘אוקיי!’ זינקתי מהמיטה בקפיצה. ‘אני אכין לך משהו.’
אם נזקקתי להוכחה נוספת עד כמה המצב גרוע, ראיתי את המקרר הריק. למרות שאף פעם לא היה לנו הרבה כסף במשפחה, תמיד היה אוכל בבית. פתאום כעסתי על אבא שלי. חלוקת העבודה בבית שלנו היתה מסורתית מאוד: אבא המפרנס, אמא עקרת הבית. אבל הוא לא יכול להגדיל ראש בנסיבות האלה? דמיינתי אותו בפאב, שותה את עצמו לדעת מרוב רחמים עצמיים עם החברים שלו שקונים לו בירות. אבא תמיד קיטר על הקלפים שהחיים חילקו לו.
מצאתי פחית שימורים של ספגטי במזווה והכנסתי לטוסטר פרוסת לחם.
הופ בהתה בי, אבל הייתי עסוקה כל כך עסוק בניסיון לעכל את המתרחש, שלא מצאתי מה לומר לה.
הספגטי התחיל לבעבע על הכיריים.
הנחתי אותו על פרוסת הלחם, ונזכרתי בקערת הפסטה המושלמת אַל־דנטה שאכלנו בפייזולה אתמול, עם רוטב בטעם מרוכז של אלף עגבניות, כשבמרחק פירנצה, רקע לציור של ליאונרדו שהיה כל כך רחוק עכשיו. הרגשתי כמו בחיים אחרים.
המילון אישר לי ש’plangent‘ משמעה בכי מלא צער. המקור במילה הלטינית plangere, שמשמעה להכות על החזה בצער.
אין עדיין תגובות