"הבנתי שהפעם הגיע הסוף. הרפיתי את הגוף. שניות אחרונות של חיים. הבזקי ילדות ובגרות. לא פחדתי. החבטה על המים נדמתה […]
פרק 1
הסתיו הקדים להופיע השנה בישראל.
טיפות גשם גדולות בטשו את השמיים, הוטחו בכבדות כנגד אבני הטיילת בתל-אביב. האפרוריות צבעה בפסים רחבים את החוף. כה שונה, מנוגדת לאותו יום בניו-יורק, היום בו התעוררתי. אז, היה נדמה לי שהשמש לועגת לי בבהירותה. מהתלת במיסוך הכהה שאפף את גופי. את רגשותיי.
***
פקחתי את עיניי. שניות ראשונות של ערבול לא מציאותי. חוסר ודאות מלפית. לא הייתי בטוחה שאני ערה. לא זיהיתי את התסיסה ההכרתית המובנת מאליה, היומיומית. הבטתי סביבי. ניסיתי להרגיש את הרגליים, את הזרועות. נדמה לי שאפילו מיששתי את פניי. המוצקוּת הייתה לי זרה. איפה אני?
הסטתי את פניי ימינה. קול מונוטוני של צפצופים שבקעו ממכשיר עם צג מהבהב, אורות ירוקים ואדומים ריצדו מולי. הבנתי שאלה ספרות. הידיעה שאני יכולה לתת תו היכר במה שעיניי קולטות, החלה להרגיע אותי. חשתי שאני נמצאת על סיפון אנייה. מסביבי מים כהים, מאיימים, ומולי יבשה שעדיין רחוקה. כבל שיצא מתוכו היה מחובר לאצבע המורה שלי כאטב גדול.
“בית חולים” הבליח המושג. בית חולים?
לא הבנתי את מה שהרגיש כהתחלה של מודעות. ההרגשה הייתה מנוכרת. משהו בתוכי מחבר פרטים ונותן להם שם, אך הפעילות הזו נדמית כנמצאת מאחורי נוזל עכור ומפחיד. בחילה אחזה בי. חשתי שאני מתפצלת. חלק ממני היה עסוק בהתוודעות להגדרה, למילים, וחלק אחר בפיסיות של העולם החדש. הרגשתי שאני שוקעת, צוללת מטה.
ידעתי, אם כך ניתן היה לומר זאת, שאני יכולה לקרוא בקול. אנשים לבטח יופיעו. “רופא”, “אחות”. לא הייתי מסוגלת. ניחרוּת סדוקה. צמאה השתלטה על חלל הפה שלי. הגמגום התודעתי החל לרוצץ אותי. כל דבר שנגלה אליי הסתיר מאחוריו סימן שאלה וּוודאות של חסר. מערבולות של שכחה.
ניסיתי ללחלח את הגרון, את בית הבליעה. להרטיב, להשקות. המילים המשיכו להציף אותי. הנעתי את איבריי, רציתי לקרב את המציאות, ליצור לעצמי מוחשות. רציתי להיות בטוחה שיש בגופי תנועה, סוג של חיוּת. כאב חד צמרר אותי. היה נראה לי שעורי נתלש. טיפות אדומות קטנות נקוו סביבי. “דם”. מאיפה? קלטתי שצינורית שהייתה מחוברת לגב כף ידי, זזה ממקומה. “אינפוזיה”, חשבתי. משכתי מהר. הקלת הכאב הייתה מידית. גם פרץ הדם הלך ונרגע. שיטוטי האצבעות שלי הגיעו לצווארי. “תחבושת”, זיהיתי. ואז באחת, נזכרתי.
הזיכרון שב אליי, מחבר פיסות. עקיצת הדבורה, ההיאבדות, מנהרת הכלום, המילים שריחפו.
תחושת עקצוץ הלכה והתפשטה ונדדה ממקום למקום על פני עורי, בתוך גופי. היא גרמה לי לעוררות טורדנית. הלב החיש פעימותיו, ג׳ון הוא אבי, וכריסטופר הוא אחי.
רציתי לברוח, להיעלם. ידעתי שזה בלתי אפשרי, לא מעשי. הבנתי את המגבלה, ובכל זאת הרצון ניקר בי. אינו מניח. מסרב לקבל את הצמצום הכפוי של גופי. נדמה לי שלקח בידי נצח להתיישב. סחרחורת כובשת דרשה להכניע אותי, להכניס את מחשבותיי מתחת לשמיכה הדקה, להשקיע את זכרוני בכרית הלבנה. “ג׳ון הוא אבי, וכריסטופר הוא אחי.” הייתה בתוכי עקשנות לא מובנת שלא ויתרה. נשמתי עמוקות, מנסה להרגיע את התערבלות הגוף. שלחתי את מבטי לפניי. לחקור, להכיר, להפסיק להיחרד. ציור של הר הופיע על הפריטים בחלל החדר. על המצעים, על השמיכה, ועל אחד הקירות צויר לוגו ובו כיתוב: Mount-Sinai Hospital. הכרתי את השם.
עכשיו היה לים אשר סביבי מיקום: “בית חולים הר סיני.” היה ברור מהיכן צריך לצאת. להימלט. השעון הדיגיטלי שממול ציין את השעה – 09:30. דרך החלון הגדול ראיתי אור. “אור יום” המשיך המגדיר להציף לי את הקוגניציה. ממשיך לחווט לי את המוח, לכייל אותי.
המחשבה המשיכה לנסות ליצור רצף הגיוני שנע על פני חוסר האונים. הייתי שבויה בגוף שסרב לקבל פקודות.
קלטתי כי ידית הדלת העגולה מסתובבת.
עצמתי את עיניי. רציתי שאף אחד לא ידע שהתעוררתי. שמחתי שהשמיעה שלי חדה. דקה. פסיעות שקטות העידו כי מישהו מתקרב אליי. הרגשתי שאני נדרכת וביקשתי מעצמי להירגע. להרפות. רק לנשום.
באופן פרדוקסלי הייתי מודעת לכמה ערנית אני, לתנועת האישונים המרצדים מתחת לעפעפיי. שמעתי כיסא נגרר, מישהו החזיק את כף ידי. הרגשתי שזו אינה דבי או אימא שלי.
“גבי, מה יהיה, את מתכוונת להתעורר? הוצאת את כולם מדעתם, גם אותי.”
“הראל.” זה הראל.
פקחתי את עיניי. הבעת פניו הייתה בהולה, הוא זז במהירות לאחור.
“אלוהים התעוררת.” הוא נעמד כלא מוצא מקום.
“תוציא אותי מכאן, אין זמן.”
פניו נראו חמורות סבר, ובעודו רוכן לעברי אמר, “אל תזוזי, אני אקרא לרופא מיד.”
הנעתי את ראשי מצד לצד ולחשתי, “לא. תוציא אותי מכאן לפני שהם יבואו, אסביר לך אחר-כך, רק תעזור לי, הראל. פשוט תעזור לי ועכשיו.”
הוא נראה מבולבל. כשדיבר, הבנתי עד כמה הוא מהוסס. “רק התעוררת, אימא שלך הלכה להביא קפה ולהתקשר לאביך, אורי. היא תגיע לכאן תוך כמה דקות.”
משכתי בשולי חולצתו, “תציל אותי הראל, אתה חייב לי. אין זמן, תעזור לי להתלבש ותבריח אותי מכאן, אני מתחננת.”
הראל העביר מבטו ממני אל הדלת ושוב אליי. הבנתי כי דחקתי אותו לפינה, אך לא היה זמן, הייתי חייבת ללחוץ עליו.
“הראל, אם אתה אוהב אותי, ואם אתה רוצה שאתה ואני נחזור אי-פעם להיות ביחד, זאת ההזדמנות שלך להוכיח שאתה אתי. שאתה תומך בי בלי לשאול שאלות.”
איך זכרתי זאת? מהיכן התחברו הדברים?
יכולתי להבחין במאבק שלו, עיניו של הראל מאז ומתמיד שיקפו את רגשותיו.
הוא הכניס את זרועותיו מתחת לגופי, רומם וייצב אותי.
“אפילו אלוהים לא יסלח לי על זה,” מלמל.
“תביא משם את הבגדים, ואל תיגע במכשירים, אחרת תוך שנייה עולים עלינו.”
“גבי, זה לא טוב. זה לא יכול להיות טוב. זה חוסר אחריות מוחלט מצדי. ואם יקרה לך משהו? תראי אותך, את לא מסוגלת לזוז. את חייבת לראות רופא. ומה עם אימא שלך? היא הרי תצא מדעתה אם תיעלמי. זו טעות, גבי, זו טעות.”
הוא המשיך לדבר בזמן שעזר לי להתלבש. ביקשתי ממנו שיבדוק את תיק הנסיעות וימצא את הארנק שלי.
“צריך להיות בו המפתח לדירה שלי,” אמרתי.
הוא אישר שמצא אותו.
זירזתי אותו. “יש לנו מספר שניות מרגע שאתנתק מהמכשירים, ועד שהאחיות ייכנסו לכאן.”
הוא המשיך לאחוז בי. רגליי שחשו לראשונה ברצפה, מיאנו לפסוע. הרגשתי שמשהו מאיים להטביע אותי.
“תחזיק אותי, ואל תעזוב גם כשנצא,” אמרתי חלושות.
הראל המשיך להניד ראשו. ניתקתי את המכשירים. הצפצוף הארוך היה מחריש אוזניים.
“אני לא מאמין שאני עושה את זה גבריאל, לא יכול להיות…”
יצאנו אל חלל המסדרון. הראל גרר אותי על רגליי תומך במותני. משהבנו, בהרף רגע, כי לא נצליח להתקדם כך, הוא הרים את גופי באוויר במאמץ רב, נתמכתי בכתפו. הורדתי את ראשי. שערי כיסה את פניי כשחלפו על פנינו שני רופאים. הייתי בטוחה שאנחנו נראים מוזר. מאוד מוזר. פנינו לאחד המסדרונות, הראל זרק מבטים לאחור והתנשף.
דחקתי בו, “מהר, מהר. צריך למצוא את המעלית הקרובה ביותר.”
ראינו שני שומרים רצים, ונעצרנו במקומנו.
“אלוהים, גבי, הם באים לכיווננו.”
התחלנו להרגיש בהמולה שהלכה והתגבשה. הראל נלחץ. המעלית הייתה במרחק קצר מאתנו, אבל צעדי ריצה כבר נשמעו במסדרון.
“הורד אותי והיצמד אליי,” ביקשתי ממנו.
אחזתי בפניו כמו לנשיקה. המאבטחים חלפו על פנינו. הסתובבתי אליו, “תתקרב אליי, אל תרפה.” הראל חיבק את גופי, ואלה נעלמו.
הראל סחב אותי על ידיו. לקחנו פנייה חדה והמעלית הופיעה מולנו. הוא הוריד אותי מטה. גררתי את עצמי בעזרתו לאט אל תוך המעלית, נכנסנו ונעמדנו בפינה המרוחקת שלה ושם, הוא נעמד בגבו אליי והסתיר אותי.
היא ירדה ונעצרה בכל קומה וקומה.
אנשים נכנסו ויצאו. אמרתי לעצמי שמי שלא יודע, לא יוכל לחשוד. ניסיתי לשכנע את עצמי שעוד מעט נצא, שהכול יעבור בשלום. ראיתי את הראל נע בעצבנות, ולא הייתי בטוחה שיעמוד במתח. אחזתי בזרועו ולחצתי עליה. עוד ועוד אנשים יצאו ונכנסו, הוא המשיך לטופף ברגלו.
כשצג המעלית הראה את קומת היציאה, לאחר מה שהיה נדמה כנצח, הראל מיהר לחבק את מותני. ידעתי שהגיע המאמץ האמתי, הגדול.
הוא לחש באוזני, “אנחנו עוד דקה בחוץ. תעשי מאמץ ללכת על רגלייך, בפרט כשנעבור בדלת היציאה ליד המאבטחים.”
הרגשתי שרגליי בועטות באדמה בוצית. בכל צעד חשתי כי זרועות אימתניות מושכות את כפות רגליי, מסמנות גבול שאיני יכולה לחצות אותו. קלטתי כיצד איני מאוזנת. לא היה לי ספק שצעדיי, הגדולים מדי או הקטנים מדי, מושכים תשומת לב כצעקה חדה.
ידעתי שגופי נוטה קדימה, ושמוחי נשאב לתעתוע של נפילה. הריכוז שנצרך ממני הלך והתגבר והרעים את עצמו, בזוויות עיניי החל להתגבש חושך שהתקרב במהירות אימתנית.
החיבוק של הראל סימן לגופי את העוגן, ואיכשהו היינו בחוץ. בדרך נס נעצרה מונית בחזית בית החולים, והראל דחף אותי לתוכה. הספקתי להבחין כי הנוסעים שירדו ממנה מדפקים על דלתות הכניסה, מאחר שהן לא נפתחו. הנעילה האוטומטית כבר הופעלה, הספקנו לצאת בהפרש של שתי שניות.
האפילה המשיכה לכסות את עיניי. הרגשתי רע. רע מוכר. מוכר מדי.
“תעצור את המונית אני עומדת להקיא,” שמעתי את עצמי אומרת, גוברת על בליל הקולות שהחרישו את אוזניי.
הקאתי דקות ארוכות.
הסחרחורת לא הרפתה אבל העלטה הנחשולית נרגעה והפכה לאפלולית.
הראל לא היה יכול לשאת זאת, “גבי בבקשה, בואי נחזור. אני מודאג, ואימא שלך בטח נטרפת.”
בעודו מדבר החל מצלצל הטלפון הסלולרי שלו. צלצול אחר צלצול.
הצג המזהה הראה את שמותיהם של אימא, של דבי ושל כריסטופר, בזה אחר זו שוב ושוב. הפצרתי בו שלא ישיב. בכל צלצול הוא התלבט מחדש. נהג המונית גילה סימנים של קוצר רוח. הסכמנו שלפחות עד שנגיע לחדר במלון שלו הוא לא יענה לטלפונים.
הגענו אל מלון הדירות שבו שהה הראל. עלינו לחדרו, ואני נשכבתי, מותשת על המיטה.
“פאק גבי, אני לא מאמין שנתתי לך לשכנע אותי בשטות הזאת. איך את מתכוונת להמשיך להסתיר את עצמך כשאת לא מסוגלת לזוז? תראי אותך, ממש סמרטוט. אני לא יודע מה יהיה. אני מתחרט על כל העניין.” הוא הציץ בטלפון הנייד שלו.
בקושי רב התיישבתי על המיטה, מכריחה את עצמי להסתכל בו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי איברים צורחים. אחד לאחד הם דרשו ממני להיכנס אל מתחת לשמיכה הרכה ולהתכרבל לשינה.
הבטחתי להראל שאם ארגיש רע באופן יוצא דופן, אומר לו ונחזור לבית החולים. זה לא מאוד הרגיע אותו. הוא התיישב מולי. “מה קורה, גבי, מה באמת קורה?” שאל בשקט.
רציתי להשיב לו. הרגשתי שאני חייבת ולו בשם ההגינות. “מעולם לא ביקשתי ממך דבר. אני רק מבקשת שהפעם לא תבגוד בי. אני מבקשת ממך להקשיב. לשתוק ולהיות אתי.
“גיליתי שג׳ון ווייט הוא האבא הביולוגי שלי. שמעתי אותו מדבר עם אימא שלי כששכבתי בבית החולים. הבנתי שאני בתרדמת. ומה שעוד הבנתי, כמו שאתה מבין – שכריסטופר הוא אחי – – -”
הראל קרב את פניו לשלי ונשען עליהם. הייתי עייפה. לא אותה עייפות רגילה, עייפות כבדת משא, מיוגעת, מפוררת. הראל ליטף את שערי. לפני שנרדמתי, ביקשתי ממנו להעיר אותי לאחר כשעה. חשתי שחלפו כחמש דקות, כשידו נגעה בי בעדינות.
פקחתי את עיניי, הראל החזיק בידו כוס מים גדולה וצלחת עם עוגיות יבשות. “כדאי שתתחילי להתארגן, גבי. קודם כל תראי איך את קמה. את גם חייבת לאכול משהו. צריך לחשוב על תכנית כי הרי הם יגיעו לכאן, בסופו של יום. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל.”
עשיתי כדבריו. היה נדמה לי כי הידיים והרגליים שלי נמתחות לכיוונים שונים, וכי אני פזורה ביניהן. שתיתי מעט מן המים, ונגסתי ביס קטן מהעוגייה.
“אתה צריך לנסוע לדירה שלי, לארוז לי בגדים פשוטים, רגילים, והכי חשוב – למצוא את הדרכון שלי. אם הוא לא היה בארנק שלקחנו מבית החולים, הוא צריך להיות במגירת השידה בחדר שלי. עשה זאת מהר ככל שתוכל. ובבקשה, שים לב אם מישהו מוכר נמצא בסמוך לדירה. אם כן, אל תעצור, תחזור לכאן, ונחשוב מה לעשות. תשאיר לי בבקשה את כרטיס האשראי שלך כדי שאוכל להזמין טיסה. אל תדאג לגבי הכסף, אתה יודע שאני אחזיר לך.”
הנחיתי אותו לגבי הבגדים שאני רוצה, ושוב הזהרתי אותו לבחון היטב את הסביבה לפני שהוא יורד מהמונית ונכנס לבית.
הבחנתי שהראל נלחץ שוב. “אף אחד לא יסלח לי על זה. אף אחד.”
“אתה עושה זאת בשבילי,” אמרתי לו. מתבוננת בפניו היפות.
הסברתי לו שאני משוכנעת כי אף אחד אינו חושד שאני כאן, בחדר במלון שלו. “הם בטח יחשבו שזה כל-כך גלוי, עד שאין סיכוי שזה מה שאעשה. ככה עובד הראש שלהם.” קיוויתי שאני צודקת.
בזמן שהוא נעדר גררתי את עצמי לעבר המחשב הנייד שלו. הזמנתי טיסה בחזרה לישראל ושילמתי עם כרטיס האשראי שלו. הטיסה היחידה שבה מצאתי מקום, הייתה עם עצירת ביניים ליממה ברומא. למרות אי-הנוחות הצפויה, הזמנתי אותה. שלוש שעות וחצי עמדו לפניי.
לאחר כשעה התחלתי לדאוג. הראל חזר כעבור עשרים דקות נוספות. עדכנתי אותו.
“אני מתארגנת ויוצאת לשדה התעופה במונית. אתה יכול ללוות אותי לשם או להיפרד ממני כאן, איך שתרצה.”
“גבי, היו לי אין ספור שיחות שלא נענו מאימא שלך ומדבי וגם הודעות כתובות. כולם נטרפים מדאגה. החלטתי שאעזור לך, וכך אעשה. אך, מיד לאחר שתעלי לטיסה שלך, אני מיידע את דבי.”
הנהנתי וניגשתי לעשות מקלחת חמה שתרפה מעט את השרירים הכאובים, ותקל על כאב פיזי שטרד אותי באופן בלתי נפסק ובלתי נשלט. סיימתי להתלבש, הראל הזמין מונית והרים את תיק הנסיעות שלי. חיבק את גבי, תמך בי ויצאנו.
המונית נעצרה מול הגייט בשדה התעופה הסואן בעולם. הראל ליווה אותי, ולפני שפניתי אל המסלול המיועד לטיסה שהזמנתי, שלחתי לעברו מבט מלא הערכה. התחלתי לומר לו עד כמה אני מוקירה את מה שעשה למעני בשעות האחרונות. הוא עצר בעדי. הניף ידו בביטול, חיבק אותי ונשבע ש׳אם לא אתקשר כשאנחת׳ הוא יכעס. הבטחתי והוא נרגע.
צעדתי במסלול המנותב. השארתי מאחור את הבגידות, השקרים והסודות וגם את האהבה הגדולה לגבר שהתברר לי שהוא אחי.
***
טיפות הגשם התגברו. מגען הקר נער את הזיכרון. יום שני, החמישה באוקטובר היה רחוק כמרחק אוקיינוסים מאותו יום ראשון, העשרים ואחד ביוני. ניו-יורק הייתה רחוקה, הראל היה רחוק, אפילו רומא הבהבה רק כזיכרון חולף.
החשתי את צעדיי לחזור לדירה ששכרתי ביפו. את פתח חדר המדרגות האיר פנס רחוב שהפך את טיפות הגשם לזהובות ורכות.
הוא הצליל את דמותו המוכרת של הגבר שעמד שם.
אין עדיין תגובות