גלות ומלכות

האשה הנואפת

זה זמן חג זבוב כחוש בתוך האוטובוס, אף שחלונותיו היו מורמים. בולט בחריגותו, הלך ושב בלי קול, במעוף מותש. ז'אנין איבדה לרגע את עקבותיו, ואז ראתה אותו נוחת על כף ידו הדוממת של בעלה. היה קר. הזבוב נרעד לכל מתך של רוח חולית שחרק אל השמשות. באור הקלוש של הבוקר החורפי היטלטל הרכב בשאון פח וצירים, ונסע לאטו, מתקדם בקושי. ז'אנין הביטה בבעלה. ציצות השיער המאפירות של מַרסֶל השתפלו על מצחו המכווץ, ואפו הרחב ופיו העקום שיוו לו מראה של סָטיר זָעֵף. עם כל מהמורה של הכביש הרגישה אותו מתנער ונחבט כלפיה. אחר־כך שב ושמט את חזהו הכבד על רגליו הפשוקות, בהה קדימה ושוב דמם, נעדר. נראו פעילוֹת רק כפות ידיו הגדולות, החלקות, שהתקצרו עוד יותר בגלל גופיית הפלנל שביצבצה משרוולי החולצה וכיסתה את הפרקים. הן החזיקו מזוודת בד קטנה, שהיתה מונחת בין ברכיו, ולפתו אותה כה בכוח, שהיה דומה כאילו אינן חשות בצעדיו המהוססים של הזבוב.

פתאום נשמעה בבירור יללת הרוח, והערפל המינרלי שהקיף את האוטובוס נעשה סמיך עוד יותר. החול חבט בשמשות חופנים־חופנים, כאילו השליכוהו ידיים לא־נראות. הזבוב הרטיט כנף שברירית, התכופף על רגליו והתעופף. האוטובוס האט, כעומד לעצור. אז נדמָה שהרוח שוככת, הערפל התבהר קצת והרכב שב והאיץ. פרצות של אור נפערו בנוף השקוע באבק. שניים־שלושה דקלים שדופים וסחופים, שנראו רקוּעים במתכת, הבליחו מבעד לשמשה ונעלמו בן־רגע.

'איזו ארץ!' אמר מרסל.

האוטובוס היה מלא ערבים, שהצטנפו בגלימות הבּוּרנוּס שלהם ונראו ישֵׁנים. חלקם אספו את הרגליים אל המושב והתנודדו עם טלטלות הרכב עוד יותר מן האחרים. ככל שחלף הזמן העיקו שתיקתם ואדישותם על ז'אנין; היא הרגישה כאילו היא נוסעת עם בני־הלוויה האילמים האלה כבר ימים על ימים. אולם האוטובוס יצא לדרך רק באותו בוקר, עם שחר, מן התחנה שבה מסתיימת מסילת הרכבת – וזה לו שעתיים שהוא מתקדם בבוקר הקר, במישור זרוע אבנים, שומם, שקוויו הישרים נמתחים, או לפחות נמתחו בתחילת הנסיעה, עד לאופקים אדמדמים. אלא שהרוח התגברה ובלעה בהדרגה את המרחבים העצומים. מאותו רגע ואילך לא ראו עוד הנוסעים דבר; זה אחר זה השתתקו והפליגו בדממה במעֵין לילה לבן; מעת לעת מחו את השפתיים והעיניים, שנצרבו מן החול שחדר לרכב.

'ז'אנין!'

היא ניתרה לשמע קריאתו של בעלה. שוב חשבה עד כמה השם הזה, צורת ההקטנה של ז'אן, מגוחך לגבי מישהי גדולה וחסונה כמוה. מרסל רצה לדעת איפה הארגז הקטן עם דוגמאות הבד. היא גיששה ברגלה בחלל שמתחת למושב ונתקלה בעצם כלשהו, שהחליטה כי הוא הארגז. היא לא יכלה להתכופף מבלי להשתנק קלות. והרי בבית־הספר היתה הראשונה בכיתה בהתעמלות, ומעולם לא קצרה נשימתה. האומנם זה היה כה מזמן? עשרים־וחמש שנה. עשרים־וחמש שנה היו כלא היו, והרי נדמה לה שרק אתמול עוד התלבטה בין חיים חופשיים לחיי־נישואים, רק אתמול עוד הירהרה בחרדה בימים שבהם, אולי, תזדקן לבד. היא לא היתה לבד, ואותו סטודנט למשפטים, שמאן למוּש ממנה, היה עכשיו לצידה. בסופו של דבר קיבלה אותו, אף שהיה קצת נמוך, והיא גם לא במיוחד אהבה את צחוקו הלהוט והקצר, ולא את עיניו השחורות, הבולטות מדי. אבל היא אהבה את תעוזת החיים שלו, שהיה שותף בה לשאר הצרפתים בני הארץ הזאת. היא אהבה גם את המראה המובס שלו כשהמאורעות, או האנשים, הכזיבו את ציפיותיו. בעיקר אהבה להיות נאהבת, והוא השפיע עליה תשומת־לב. מרוב שגרם לה להרגיש כי היא קיימת בשבילו, גרם לה להתקיים באמת. לא, היא לא היתה לבד…

האוטובוס פילס לו דרך בצפירות רמות בין מכשולים לא־נראים. בתוך הרכב, איש לא זז. ז'אנין הרגישה פתאום שמסתכלים בה, והפנתה את ראשה אל המושב הסמוך מצדו האחר של המעבר. האיש לא היה ערבי, והיא התפלאה שלא הבחינה בו בתחילת הנסיעה. הוא לבש מדים של הכוחות הצרפתיים בסהרה, וחבש כובע מצחייה צבאי גבוה ועגול, אפור־חום, מעל פני תן שזופות, ארוכות ומחודדות. הוא בחן אותה בעיניו הבהירות במעֵין אי־שביעות־רצון, מבלי להסיר ממנה את מבטו. היא הסמיקה באחת ונפנתה חזרה אל בעלה, שעדיין הביט קדימה, אל הערפל והרוח. היא התכרבלה במעילהּ. אבל עוד ראתה בעיני רוחה את החייל הצרפתי, ארוך ורזה – כל־כך רזה במקטורן הצבאי ההדוק שלו, עד שנראה כאילו קורץ מחומר יבש ומתפורר, תערובת של חול ועצם. בה־בעת ראתה את כפות הידיים הצנומות ואת הפנים החרוכות של הערבים שישבו לפניה, ואמרה לעצמה שלמרות בגדיהם הנפוחים, הם נראים כמתרווחים על המושבים שבעלה והיא דחוקים בהם בצפיפות. היא משכה אליה את כנפות המעיל. והרי אינה כזו שמנה, אלא יותר מכך גבוהה, מלאה, בשרנית, ועדיין נחשקת – היטב חשה זאת תחת מבטי הגברים – בפניה הילדותיות מעט, בעיניה הרעננות והבהירות; עיניים שהיו מנוגדות לגוף הגדול, המוּכּר לה כחמים ומרגיע.

לא, שום דבר לא קרה כפי שחשבה. כשמרסל רצה לקחת אותה לנסיעה שלו, היא מחתה. כבר זמן רב תיכנן נסיעה זו, למעשה מאז שהסתיימה המלחמה והעסקים חזרו לשגרה. לפני המלחמה התפרנסו איכשהו מבית־המסחר לבדים שירש מהוריו, אחרי שפרש מלימודי המשפטים. ברצועת החוף עשויות שנות העלומים להיות מאושרות. אבל הוא לא אהב במיוחד מאמץ גופני, ועד מהרה הפסיק לקחת אותה לחוף הים. המכונית הקטנה הוציאה אותם מהעיר רק לטיולים של ימי ראשון. בשאר הזמן העדיף את החנות שלו, המלאה בדים ססגוניים, בצל הקשתות של אותה שכונה חצי־ילידית חצי־אירופאית. הם גרו מעל לחנות, בדירה בת שלושה חדרים, מקושטת בבדי־קיר ערביים וברהיטים מ'גאלֶרי בַּרבֶּס'.[1] לא היו להם ילדים. השנים חלפו להן באפלולית שטיפחו מאחורי התריסים המוגפים־למחצה. הקיץ, החופים, הטיולים ואפילו השמיים היו רחוקים. נראָה שדבר אינו מעניין את מרסל חוץ מן העסקים. היא חשבה שגילתה את תשוקתו האמיתית, הלוא היא הכסף, והיא לא אהבה את זה. לא היה לה לגמרי ברור למה. אחרי הכל, גם היא נהנתה מהכסף. הוא לא היה קמצן, אלא דווקא נדיב, ובייחוד איתה. 'אם יקרה לי משהו', היה אומר, 'את תהיי מוגנת'. וצריך באמת להתגונן מפני המחסור. אבל מפני השאר, מפני מה שאינו המחסור הכי בסיסי, איך להתגונן? זה מה שחשה מעת לעת, במעורפל. בינתיים עזרה למרסל לנהל את ספרי החשבונות, ולפעמים מילאה את מקומו בחנות. קשה מכל היה בקיץ, כשהחום הרג אפילו את התחושה הנעימה של השעמום.

ולפתע־פתאום, דווקא באמצע הקיץ, המלחמה, מרסל שגויס ושוחרר, המחסור בבדים, העסקים שנעצרו, הרחובות השוממים והחמים. עכשיו, אם יקרה משהו, היא כבר לא תהיה מוגנת. ולכן, מרגע שחזרו הבדים לשוק, תיכנן מרסל לנסוע לכפרים שברמות הגבוהות ובדרום, כדי לעקוף את המתווכים ולמכור ישירות לסוחרים הערבים. הוא רצה שהיא תבוא אתו. היא ידעה שדרכי התעבורה קשות, היו לה בעיות נשימה, היא העדיפה להישאר. אבל הוא התעקש והיא הסכימה, כי הסירוב תבע ממנה יותר מדי כוחות. עכשיו הם היו בדרך, ואכן, שום דבר לא היה כפי שדמיינה. היא חששה מן החום, מנחילי הזבובים, מן המלונות המטונפים שעומדת בהם צחנת אניס. היא לא שיערה את הקור, את הרוח החותכת בבשר, את הרמות הכמעט־ארקטיוֹת האלה, המכוסות טרשים שהסיעו פעם הקרחונים. בדמיונה ראתה גם עצי דקל וחולות רכים. כעת גילתה שהמדבר אינו כזה, אלא פשוט אבן, אבן בכל מקום, בַּשָׁמיים, שרק אבק האבן החורק והקר שורר בהם, כמו גם על האדמה, שבה צומחים בין האבנים רק עשבונים יבשים.

האוטובוס נעצר לפתע. הנהג סילסל כמה מלים בשפה זו ששמעה כל חייה ומעולם לא הבינה. 'מה קרה?' שאל מרסל. הנהג, עכשיו בצרפתית, אמר שהקַרבּוּרָטוֹר כנראה נסתם בחול, ומרסל שוב קילל את הארץ הזאת. הנהג צחק בפה מלא שיניים והרגיע שזה שום דבר, שהוא יפתח את הסתימה והם ימשיכו בדרך. הוא פתח את הדלת, הרוח הקרה הסתערה לתוך הרכב וכיסתה בן־רגע את פניהם בהמוני גרגירי חול. כל הערבים מיהרו להצטנף ולהסתיר את אפם בגלימות שלהם. 'סגור תַּ'דלת!' צעק מרסל. הנהג הסתובב חזרה אל הדלת וצחק. לקח בעצלתיים כמה כלי־עבודה מתחת ללוח המחוונים, ושוב נעלם בקדמת האוטובוס, זעיר בערפל, מבלי לסגור את הדלת. מרסל נאנח. 'תהיי בטוחה שהוא בחיים שלו לא ראה מנוע'. – 'עזוב!' אמרה ז'אנין. פתאום נרעדה בבהלה. על הסוללה שלצד הדרך, ממש ליד האוטובוס, עמדו בלי ניע דמויות רעולות. מתחת לַבַּרדסים ומאחורי חומה של צעיפים נראו רק עיני האנשים. הם התבוננו בנוסעים מבלי להוציא הגה. אין לדעת מנין צצו. 'רועים', אמר מרסל.

בתוך האוטובוס שררה דממה גמורה. כל הנוסעים הרכינו ראש ונראו מקשיבים לקול הרוח, שהשתוללה כאוות נפשה ברמות האינסופיות האלה. ז'אנין נדהמה לפתע מהיעדרו הכמעט מוחלט של כל מטען שהוא. בתחנה הסופית של הרכבת העמיס הנהג על הגג את תיבת המסע שלהם ועוד אי־אלה צרורות. בִּפנים, ברשתות המטען של האוטובוס, נראו רק מקלות־הליכה מסוקסים וסלים שטוחים. כל אנשי הדרום האלה נסעו, כך נראה, בידיים ריקות.

אבל הנהג חזר, נמרץ כמקודם. עיניו לבדן צחקו מעל לצעיף שגם הוא כיסה בו את פניו. הוא הכריז שנוסעים. סגר את הדלת, הרוח השתתקה ומטר החול על השמשות נשמע חזק יותר. המנוע השתעל, ושָׁבַק. אחרי הפצרות ארוכות של המַתנֵעַ נדלק סוף־סוף, והנהג העלה ממנו צרחות בלחיצה על דוושת הגז. בשיהוק רם המשיך האוטובוס בדרכו. מגוּש הבלואים של הרועים, שעדיין לא זזו, התרוממה יד ונעלמה בערפל, הרחק מאחור. כמעט מיד החל הרכב לקפץ על הדרך, שנהייתה גרועה עוד יותר. הערבים התנדנדו בלי־הרף עם הטלטלות. ז'אנין דווקא הרגישה שהיא מתנמנמת, ואז צצה מולה קופסה צהובה קטנה, מלאה סוכריות מציצה. החייל־התן חייך אליה. היא היססה, לקחה אחת והודתה לו. התן הכניס את הקופסה לכיס ובלע בבת־אחת את חיוכו. עכשיו נעץ את מבטו בדרך, היישר קדימה. ז'אנין נפנתה אל מרסל וראתה רק את עורפו המוצק. הוא הסתכל מבעד לחלון בערפל הסמיך, שעלה מן הסוללות הפּריכוֹת בצדי הכביש.

הם נסעו כבר שעות, והעייפות כיבתה כל שמץ של חיים בתוך הרכב, ואז לפתע הידהדו בחוץ צעקות. ילדים בבּוּרנוּסים הסתובבו סחור־סחור כמו סביבונים, קפצו, מחאו כפיים, רצו סביב האוטובוס. הרכב נסע כעת ברחוב ארוך, בין בתים נמוכים; הם הגיעו לנווה המדבר. הרוח עוד נשבה, אבל הקירות בלמו את גרגירי החול, שכבר לא הסתירו את האור. השמיים עוד היו מעוננים. בהמולת צעקות ובחריקת בלמים רמה נעצר האוטובוס מול קשתות מִלִבנֵי חֵמר של מלון מטונף חלונות. ז'אנין ירדה, וכשנעמדה ברחוב נתקפה סחרחורת. מעל לבתים הבחינה בצריח מסגד צהוב, דק ועדין. לשמאלה הצטיירו על רקע השמיים הדקלים הראשונים של נווה המדבר, והיא היתה שמחה ללכת לשם. אבל למרות שעת הצהריים היה הקור עז, והרוח העבירה בה צמרמורת. היא נפנתה אל מרסל, והדבר הראשון שראתה היה החייל, שהתקדם לעברה. היא ציפתה שיחייך ויברך אותה. הוא עבר על פניה מבלי להעיף בה מבט, ונעלם. מרסל מצדו התעסק בהורדת תיבת הבדים, ארגז שחור גדול, שהיה מונח גבוה על גג האוטובוס. זה לא יהיה קל. הנהג התעסק לבדו במטען, וכבר הפסיק כדי לנאום ממרומי הגג אל מעגל הברדסים שהתקבץ סביב האוטובוס. ז'אנין היתה מוקפת בְּפָנים שנראו מגולפות בעור ובעצמות, וצעקות גרוניות צרו עליה מכל עבר. פתאום הרגישה כמה היא עייפה. 'אני עולה', אמרה למרסל, שצעק בקוצר־רוח על הנהג.

היא נכנסה למלון. הבעלים, צרפתי צנום ושתקן, בא לקראתה. הוא הוביל אותה לקומה הראשונה, והוליך אותה, דרך מרפסת עמודים הצופה אל הרחוב, אל חדר שהכיל, כמדומה, רק מיטת ברזל, כיסא צבוע בלכה לבנה, ארון תלייה בלי וילון – ומאחורי מחיצת קנים פינת רחצה ובה כיור מכוסה שכבה דקה של אבקת חול. אחרי שבעל המלון סגר את הדלת הרגישה ז'אנין את הקור נודף מן הקירות הלבנים, המסוידים. היא לא ידעה איפה להניח את התיק, איפה להניח את עצמה. היה אפשר או לשכב או להישאר לעמוד, ובשני המקרים לרעוד מקור. היא נשארה לעמוד, עם התיק ביד, והסתכלה במין חלון צר כמו חרך־ירי, שנפתח אל השמיים ליד התקרה. היא חיכתה, אבל לא ידעה לְמה. היא הרגישה רק את בדידותה, את הקור שחדר לעצמותיה, ומשקל כבד יותר בַּמקום שבו נמצא הלב. בעצם שקעה בחלום, כמעט חירשת לרעשים שעלו מן הרחוב ולפרצי קולו של מרסל, וכנגד זה היתה מודעת יותר לרחש הנהר שבא מן החרך, רחש שהולידה הרוח בצמרות הדקלים. אלה היו עכשיו, כך נדמָה לה, קרובים מאוד. נשמע שהרוח מתגברת, הפכפוך הנעים הפך לשריקת גלים. היא דמיינה מאחורי הקירות ים של דקלים זקופים, גמישים, מצטופפים כצאן בסערה. שום דבר לא דמה למה שציפתה, אך הגלים הלא־נראים נסכו רעננות בעיניה העייפות. היא עמדה, גמלונית, בזרועות שמוטות, קצת כפופה, הקור טיפס במעלה רגליה הכבדות. היא חלמה על הדקלים הזקופים והגמישים, ועל הנערה שהיתה פעם.

אחרי שהתרחצו, ירדו לחדר־האוכל. על הקירות החשופים היו מצוירים גמלים ודקלים, טבועים בריבה ורודה־סגולה. חלונות הקשת סיננו את האור בקמצנות. מרסל בירר עם בעל המלון על הסוחרים. אחר־כך הגיש להם את הארוחה ערבי זקן, שעיטור צבאי ענוד על מקטורנו. מרסל היה מוטרד וקרע פיסות מהלחם. הוא אסר על אשתו לשתות מים. 'הם לא רתוחים. שתי יין'. זה לא היה לרוחה, יין עשה אותה כבדה. ובתפריט היה חזיר. 'הקוראן אוסר על זה. אבל הקוראן לא ידע שחזיר צלוי היטב לא גורם למחלות. אנחנו הצרפתים, לעומת זאת, יודעים לבשל. על מה את חושבת?' ז'אנין לא חשבה על כלום, או אולי על ניצחון הבשלנים על הנביאים. אבל היא היתה צריכה למהר, מחר בבוקר ימשיכו לנסוע עוד דרומה. הם חייבים להספיק לבקר אחר־הצהריים אצל כל הסוחרים החשובים. מרסל זירז את הערבי הזקן, שיביא את הקפה. הערבי הינהן, מבלי לחייך, ויצא בצעדים קטנים. 'לאט־לאט בבוקר, לא מהר בערב', אמר מרסל וצחק. ואף־על־פי־כן הגיע הקפה לבסוף. הם גמעו אותו בחופזה ויצאו לרחוב המאובק והקר. מרסל קרא לערבי צעיר שיעזור לו לסחוב את התיבה, אבל מתוך עיקרון התמקח על המחיר. דעתו, שאותה חלק עם ז'אנין גם הפעם, התמצתה בעיקרון הסתום שהם תמיד מבקשים כפליים כדי לקבל רבע. ז'אנין הלכה באי־נוחות אחרי שני נושאי התיבה. היא לבשה סוודר צמר מתחת למעיל העבה, והיתה שמחה לתפוס פחות מקום. החזיר, צלוי ככל שהיה, הציק לה גם הוא, וכן מעט היין ששתתה.

הם עברו בגן הציבורי הקטן, הנטוע עצים מאובקים. הערבים שחלפו על־פניהם סטו מדרכם כאילו מבלי לראותם, והתעטפו בכנפות הבּוּרנוּס שלהם. גם כשלבשו סחבות נראו בעיניה גאים, שלא כמו הערבים בעירהּ. ז'אנין הלכה אחרי התיבה שפילסה להם דרך בהמון. הם עברו דרך שער בסוללה של אדמה צהבהבה, והגיעו לכיכר קטנה, נטועה אותם עצים מינרליים. בירכתיה, בצלע הרחבה שלה, נתחמה הכיכר באכסדרת קשתות ובה חנויות. אבל הם נעצרו עוד קודם, מול מבנה קטן ופחוס, מסויד בכחול. בפנים, בחדר היחיד, שהואר רק באור הנכנס מן הדלת, עמד ערבי זקֵן ולְבֶן שפם מאחורי דלפק עץ מבריק. אותה שעה מזג תה, והרים והוריד את הקנקן מעל שלוש כוסיות צבעוניות. במפתן, עוד לפני שיכלו להבחין במשהו נוסף באפלולית החנות, קידם את פניהם של מרסל וז'אנין הניחוח הרענן של תה נענע. רק נכנסו פנימה, דרך הזֵרים הכבדים של קנקני הבְּדיל, הספלים, הצלחות והכוננים־הסובבים של הגלויות, וכבר נעמד מרסל ליד הדלפק. ז'אנין נשארה לעמוד בכניסה. היא זזה קצת הצידה, כדי לא להסתיר את האור. באותו רגע הבחינה, באפלולית שמאחורי הסוחר הזקן, בשני ערבים שהביטו בה בחיוך, ישובים על השקים הנפוחים שגדשו את כל ירכתי החנות. לאורך הקירות היו תלויים שטיחים אדומים ושחורים, צעיפים רקומים; על הרצפה נערמו שקים וקופסאות קטנות, מלאות זרעים ריחניים. על הדלפק, סביב מאזניים בעלי כפות נחושת נוצצות וסרגל ישן שחריציו שחוקים, היו מסודרים חרוטי סוכר, שאחד מהם הופשט מעטיפת הנייר הכחול העבֶה ונקטם בפסגתו. ריח הצמר והתבלינים שריחף בחדר עלה מאחורי ניחוח התה, הסוחר הזקן הניח את הקנקן ואמר שלום.

מרסל דיבר בחיפזון, בקול הנמוך שבו נהג לדבר על עסקים. הוא פתח את התיבה, הציג את הבדים והצעיפים, הזיז הצידה את המאזניים והסרגל כדי לפרושׂ את מרכולתו מול הסוחר הזקן. הוא היה מתוח, הרים את הקול, צחק צחוק עצבני, נראה כמו אשה שמנסה לשאת חן ואינה בטוחה בעצמה. בידיים פרושות לרווחה עשה תנועות של מיקח ומִמְכָּר. הזקן נד בראשו, העביר את מגש התה לשני הערבים שמאחוריו ואמר רק מלים ספורות, שדיכדכו את מרסל בעליל. הוא קיפל את הבדים, דחף אותם לתיבה ומחה ממצחו זיעה שלא היתה. הוא קרא לסַבָּל הצעיר, והם המשיכו לעבר אכסדרת הקשתות. בחנות הראשונה שם הפגין הסוחר אותו ריחוק אולימפי, אך מזלם האיר להם פנים מעט יותר.

'הם חושבים שהם אלוהים', אמר מרסל, 'אבל גם הם צריכים למכור! החיים קשים לכולם'.

ז'אנין הלכה אחריו בלי אומר. השמיים התנקו פה־ושם. אור קר ובוהק ניתך מן הבארות הכחולות שנכרו בשכבת העננים העבה. הם כבר עזבו את הכיכר. כעת הלכו בסמטאות, לאורך כותלי העפר, שמעליהם השתלשלו ורדי חורף רקובים ופה־ושם ענפי עץ רימון יבש ומתולע. בשכונה הזאת ריחפו ניחוח של אבק וקפה, עשן של מדורות זרדים, ריח של אבן ושל צאן. החנויות, שהיו כוכים בקירות, היו מרוחקות זו מזו; ז'אנין הרגישה שרגליה נעשות כבדות. אבל בעלה נרגע בהדרגה, הוא התחיל למכור, ונעשה גם יותר מפויס; הוא קרא לז'אנין 'חומד', אמר שהמסע לא יהיה לשווא. 'ברור שלא', אמרה ז'אנין. 'עדיף לשאת ולתת איתם ישירות'.

הם חזרו דרך רחוב אחר לעֵבר מרכז העיר. כבר היתה שעת אחר־צהריים מאוחרת, השמיים היו כמעט נקיים מעננים. בכיכר נעמדו. מרסל חיכך ידיים והביט בחיבה בתיבה שלפניהם. 'תראה', אמרה ז'אנין. מן הקצה האחר של הכיכר קָרַב ובא ערבי תמיר, רזה, חסון, לבוש בּוּרנוּס בצבע תכלת, לרגליו מגפיים צהובים גמישים, ידיו עטויות כפפות, ופניו הנשריות והשזופות נישאות אל־על. אלמלא הצעיף שנכרך סביב ראשו כטורבן, לא היה אפשר להבדיל אותו מן הקצינים הצרפתים של המדור לענייני ילידים, שמהם התפעלה ז'אנין לעתים. הוא פסע לעברם בצעד בוטח, תוך שהוא מסיר לאטו את הכפפה מאחת הידיים, אך נראה כאילו הוא מסתכל מעבר להם. 'נו', אמר מרסל במשיכת כתף, 'הנה עוד אחד שחושב שהוא גנרל'. כן, לכולם כאן היתה ארשת גאה זו, אבל זה שכאן באמת הגזים. הכיכר מסביב היתה ריקה, ובכל־זאת התקדם היישר לעבר התיבה, מבלי לראות אותה, מבלי לראות אותם. המרחק שהפריד ביניהם קטן במהירות, ורגע לפני שהערבי נתקל בהם, תפס פתאום מרסל את ידית התיבה ומשך אותה אחורה. האיש עבר כאילו לא הבחין בכלום והמשיך לצעוד באותו ביטחון לעבר הסוללה. ז'אנין העיפה מבט בבעלה; היה לו המראה המובס שלו. 'הם כבר חושבים שמותר להם הכל', אמר. ז'אנין לא ענתה דבר. היהירות המטופשת של הערבי עוררה בה סלידה, ובבת־אחת הרגישה אומללה. היא רצתה לנסוע מכאן, חשבה על הדירה הקטנה שלה. המחשבה לחזור למלון, לחדר הקפוא, דיכאה אותה. פתאום נזכרה שבעל המלון יעץ לה לטפס למרפסת התצפית של המצודה, שנשקף ממנה המדבר. היא אמרה זאת למרסל, והוסיפה שיוכלו להשאיר את התיבה במלון. אבל הוא היה עייף, הוא רצה לנמנם קצת לפני ארוחת־הערב. 'בבקשה', אמרה ז'אנין. הוא הביט בה, קשוב לפתע. 'בוודאי, יקירה', אמר.

היא חיכתה לו בפתח המלון, ברחוב. ההמון הלבוש לבן הלך ורב. לא היתה שם אפילו אשה אחת, והיה נדמה לז'אנין שמעולם לא ראתה כל־כך הרבה גברים. אך איש מהם לא הביט בה. אחדים הפנו אליה לאיטם, כאילו מבלי לראותה, אותן פנים רזות ושזופות, שעשו את כולם דומים זה לזה בעיניה, הפָּנים של החייל הצרפתי באוטובוס, של הערבי עטוי הכפפות, פנים ערמומיות וגאות בעת־ובעונה־אחת. הם הִפנו את הפנים האלה אל האשה הזרה, לא ראו אותה, עקפו אותה בקלילות ובדממה, והשאירו אותה לעמוד שם על קרסוליה ההולכים ומתנפחים. אי־הנוחות שחשה, והצורך שלה לנסוע מכאן, גברו. 'למה באתי?' אבל מרסל כבר ירד.

כשטיפסו במדרגות המצודה היתה השעה חמש אחר־הצהריים. הרוח פסקה לגמרי. השמיים, הנקיים מכל ענן, היו עכשיו בצבע כחול־סגלגל. הקור, שנהיה יבש יותר, צרב את לחייהם. באמצע גרם המדרגות שאל אותם ערבי זקן, שנשען אל הקיר, אם הם רוצים מדריך, אבל זרק את השאלה מבלי לזוז, כבטוח מראש בתשובתם השלילית. גרם המדרגות היה ארוך ותלול, חוץ מכמה מישוֹרוֹת של עפר כבוש. ככל שעלו, נפרש המרחב והם התרוממו אל אור יותר ויותר כביר, קר ויבש, שבו כל צליל מצלילי נווה המדבר הגיע לאוזניהם צלול ומובחן. האוויר המואר כמו רטט סביבם ברטיטוֹת יותר ויותר ארוכות ככל שהוסיפו ועלו, כאילו בעוברם יצרו בגביש האור גל קול הולך ומתרחב. וכשהגיעו למרפסת התצפית, ומבטם אבד בבת־אחת מעֵבר לחורש הדקלים, באופק העצום, היה נדמה לז'אנין שהשמיים כולם מהדהדים צליל אחד, רועם וקצר; הדיו מילאו בהדרגה את המרחב סביבה, ואז נָדַמוּ באחת והשאירו אותה שותקת מול המרחבים חסרי־הגבול.

ממזרח עד מערב שט מבטה לאטו לאורך הקימור המושלם של האופק מבלי להיתקל באף מכשול. מעליה רכבו זו על־גבי זו המרפסות הכחולות והלבנות של העיר הערבית, מדממות כתמים כהים של פלפלים חריפים שהונחו לייבוש. איש לא נראה בהן, אך מן החצרות הפנימיות עלו, יחד עם אדים ריחניים של קפה קלוי, קולות צוחקים ורקיעות רגליים לא־ברורות. קצת הלאה משם איוושו ברוח, שבמרפסת התצפית לא הורגשה עוד, הצורות של חורש הדקלים, המחולק לריבועים לא־שווים, שחוֹמוֹת חרסית נמוכות מפרידות ביניהם. הלאה ממנו, נמשכת עד האופק, החלה מלכוּת האבנים הצהבהבה והאפורה, ששום סימן חיים לא נראה בה. רק במרחק־מה מנווה המדבר, ליד הוואדי החרֵב שתחם את חורש הדקלים ממערב, נראו אוהלים שחורים גדולים. עדר של גמלים דוממים, זעירים במרחק, שירטט על האדמה האפורה שסביב המאהל סימנים כהים של כתב מוזר, שיש לפענח את משמעותו. מעל למדבר היתה הדממה כבירה כמו המרחב.

ז'אנין השעינה את כל גופה על המעקה ועמדה מוכת אלם. היא לא היתה מסוגלת להתנתק מן הרִיק שנפרש מולה. לצידה זז מרסל בחוסר נחת. היה לו קר, הוא רצה לרדת. מה כבר יש לראות פה? אבל היא לא יכלה להסיר את מבטה מן האופק. שם, דרומה עוד יותר, במקום שבו נפגשו השמיים והארץ בקו טהור – שם, כך נדמָה לה פתאום, מצפה לה משהו שלא ידעה עד כה על קיומו, ועם זאת מעולם לא חדלה להתגעגע אליו. כשהתאחרה השעה רפה האור והתרכך; מגבישִׁי הפך לנוזלי. ובלבה של אשה שרק יד המקרה הביאה אותה למקום הזה נפרם אט־אט באותה שעה קשר שהידקוּ השָׁנים, ההרגל והשעמום. היא הסתכלה במאהל הנוודים. היא לא ראתה את האנשים שגרים שם, דבר לא זז בין האוהלים השחורים, ואף־על־פי־כן לא יכלה לחשוב אלא עליהם, על האנשים האלה שעד אותו יום כמעט לא ידעה על קיומם. בלי בתים, מנותקים מן העולם, נדד קומץ האנשים הזה על־פני השטח העצום שנגלה לעיניה, שלא היה אלא חלק זעיר ממרחב גדול עוד הרבה יותר, מרחב שמרוצתו המסחררת נבלמה רק אלפי קילומטר דרומה מכאן, היכן שהנהר הראשון מפרה סוף־סוף את היער. על־פני האדמה היבשה, המשויפת־עד־העצם, של ארץ כבירת ממדים זו, נעו מאז ומעולם כמה אנשים שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני־חורין של מלכוּת מוזרה. ז'אנין לא ידעה מדוע ממלאת אותה מחשבה זו עצב כה רך, כה כביר עד שהוא עוצם את עיניה. היא ידעה רק שמלכוּת זו הובטחה לה משחר העולם, אך לעד לא תהיה שלה, לא עוד, אולי רק ברגע החולף הזה, שבו נָדַמוּ באחת הקולות העולים מן העיר הערבית, והיא שבה ופקחה את עיניה אל השמיים שלא זעו עוד, ואל נהרות האור הקפוא. היה נדמה לה שהעולם עצר מלכת, ושמרגע זה ואילך איש לא יזדקן ולא ימות. מעתה ואילך הושעו החיים בכל מקום, חוץ מאשר בלבה, שבו בכתה כעת מישהי מרוב כאב והשתאוּת.

אבל האור חזר לנוע, והשמש, ברורה ונטולת חום, שקעה במערב שהִווריד מעט, בעוד גל אפור מתהווה במזרח, מתכונן להתגולל לאטו על המרחב העצום. כלב ראשון יילל, וזעקתו הרחוקה עלתה באוויר, שהתקרר עוד יותר. רק אז הבחינה ז'אנין ששיניה נוקשות. 'אנחנו נמות פה מקור', אמר מרסל. 'את מתנהגת כמו טיפשה. בואי נחזור'. הוא אחז בידה בגמלוניות. היא נפנתה מן המעקה, צייתנית עכשיו, והלכה אחריו. הערבי הזקן שעל גרם המדרגות התבונן בהם שותק ביורדם אל העיר. היא פסעה מבלי לראות איש, שחוּחה תחת עייפות עצומה ופתאומית, גוררת את גופה, שמשקלו נראה לה כעת כבד מנשוא. ההתפעמות שחשה קודם נמוגה. עכשיו הרגישה גדולה מדי, עבת־בשר מדי, לבנה מדי בשביל העולם הזה שאליו נכנסה. ילד, נערה, הגבר היבש והתן החמקמק היו היצורים היחידים שיכלו לדרוך בדממה על אדמה זו. מה היא יכולה לעשות כאן מעתה, חוץ מאשר לגרור את עצמה עד שתירדם, עד שתמות?

ובאמת גררה את עצמה עד למסעדה, שם ישבה מול בעל שנהיה שתקן פתאום, ופתח את פיו רק כדי לומר כמה הוא עייף, שעה שהיא־עצמה נאבקה מתוך רפיון בהצטננות, וחשה שחוּמה עולה. היא שבה וגררה את עצמה למיטה, שם הצטרף אליה מרסל ומיד כיבה את האור, מבלי לרצות ממנה דבר. החדר היה קפוא. ז'אנין הרגישה את הקור פושה בגופה, ובה־בעת את חוּמה עולה בקצב מואץ. היא התקשתה לנשום, הדם הלם בעורקיה מבלי לחמם אותה; פחד עמום עלה והתפשט בתוכה. היא התהפכה, מיטת הברזל הישנה חרקה תחת משקלה. לא, היא לא רוצה להיות חולה. בעלה כבר נרדם, גם היא אמורה לישון, צריך. קולות העיר המהוסים הגיעו אליה דרך חלון החרך. הגרמופונים הישנים בבתי־הקפה הערביים אִנפּפוּ מנגינות שהכירה במעורפל, אשר נישאו עד אליה על־גבי רחש ההמון המשתרך לאטו. צריך לישון. אבל היא ספרה אוהלים שחורים; מאחורי עפעפיה רעו גמלים דוממים; מרחבי שממה הסתחררו בתוכה. כן, למה באה? עם שאלה זו נרדמה.

היא התעוררה כעבור זמן קצר. דממה גמורה שררה סביבה. אך בפאתי העיר ייללו כלבים צרודים בלילה האילם. ז'אנין הצטמררה. שוב התהפכה, הרגישה את כתפו הקשה של בעלה נוגעת בכתפה, ופתאום, בעודה ישֵׁנה למחצה, נצמדה אליו. היא שטה על־פני השינה מבלי לשקוע בה, נאחזה בכתף הזאת בלהיטות לא־מודעת, כמו במעגן מבטחים. היא דיברה, אבל שום קול לא יצא מפיה. היא דיברה, אבל בקושי שמעה את עצמה. היא חשה רק את חומו של מרסל. כבר יותר מעשרים שנה, מדי לילה, כך, בחומו, תמיד שניהם, גם כשהם חולים, גם כשהם בנסיעה, כמו עכשיו… ובכלל, מה היתה עושה לבדה בבית? אין ילדים! אולי זה מה שחסֵר לה? היא לא ידעה. היא הלכה אחרי מרסל וזהו, שמֵחה להרגיש שמישהו זקוק לה. זו השמחה היחידה שנתן לה: הידיעה שהיא נחוצה. ברור שאינו אוהב אותה. לאהבה, גם כשהיא מלאה שנאה, אין פנים חמוצות כאלה. אך מה הן הפנים שלה? הם התעלסו רק בלילות, מבלי לראות זה את זה, בגישושים. האם יש אהבה שאינה אהבה של מחשכים, אהבה שזועקת באור היום? היא לא ידעה, אבל כן ידעה שמרסל צריך אותה, ושהיא צריכה את הצורך הזה, שמזה היא חיה בלילות ובימים, בעיקר בלילות, בכל לילה, כשהוא לא רוצה להיות לבד, לא להזדקן, לא למות, ועל פניו אותו מבט נחוש, שזיהתה לפעמים גם על פניהם של גברים אחרים, המבט היחיד המשותף למשוגעים האלה, שמסתווים מאחורי חזוּת הגיונית, עד שהטירוף תוקף אותם ומשליך אותם נואשים אל גופה של אשה, לטמון בו בלי תשוקה את כל הבְּעָתָה שנגלתה להם בבדידות ובלילה.

מרסל זז קצת, כאילו רצה להתרחק ממנה. לא, הוא לא אוהב אותה. הוא פשוט מפחד ממה שאינו היא, היא והוא כבר מזמן היו צריכים להיפרד ולישון לבד עד הסוף. אבל מי יכול לישון תמיד לבד? יש גברים שעושים זאת, כאלה שנדרי הדת או יד האסון בידלו מן השאר, והם חולקים מדי ערב את מיטתם עם המוות. מרסל לעולם לא יוכל, בייחוד לא הוא, ילד חלוש וחסר־מגן, שהכאב תמיד הבעית אותו, הילד שלה, זה מה שהוא, ילד שזקוק לה וברגע זה פלט מעֵין גניחה. היא נצמדה אליו עוד קצת, הניחה את ידה על חזהו. ובתוך־תוכה קראה לו בכינוי האוהבים שנתנה לו בשכבר הימים, ושעוד השתמשו בו ביניהם, לעתים רחוקות, אבל מבלי לחשוב עוד על מה שהם אומרים.

היא קראה לו בכל לבה. ככלות הכל, גם היא היתה זקוקה לו, לכוח שלו, לשיגיונות הקטנים שלו, גם היא פחדה למות. 'אם אתגבר על הפחד הזה, אהיה מאושרת…' בן־רגע התמלאה אימה שלא־תתואר. היא התנתקה ממרסל. לא, היא לא התגברה על דבר, היא אינה מאושרת; האמת היא שהיא עומדת למות, מבלי שנגאלה. לבה כאב, היא נחנקה תחת משקל עצום, שפתאום גילתה כי כבר עשרים שנה היא סוחבת, ועכשיו נאנקה תחתיו בכל כוחותיה. היא רצתה להיגאל, גם אם מרסל, גם אם כל השאר לא ייגָאלו לעולם! היא היתה עכשיו לגמרי ערה, הזדקפה במיטה והיטתה אוזן לְקריאה שנשמעה לה קרובה עד מאוד. אך מקצות הלילה הגיעו אליה רק הקולות הקלושים, הבלתי־נלאים, של הכלבים של נווה־המדבר. רוח רפה קמה, והיא שמעה את מֵימֵיה הקלים מפכפכים בחורש הדקלים. הרוח באה מדרום, היכן שהמדבר והלילה התמזגו תחת השמיים ששוב היו קפואים, היכן שהחיים עומדים מלכת, היכן שאיש לא מזדקן ואיש לא מת. אז יָבְשה זרימת הרוח, והיא כבר לא היתה בטוחה שבכלל שמעה דבר־מה, חוץ מקריאה אילמת שאותה יכלה ככלות הכל להשתיק או לשמוע כרצונה, אך לעולם לא תדע עוד את משמעותה אם לא תיענה לה בזה הרגע. כן, בזה הרגע, בכך לפחות היתה בטוחה!

היא קמה בשקט ועמדה ליד המיטה מבלי לזוז, קשובה לנשימותיו של בעלה. מרסל יָשַׁן. בבת־אחת אזל ממנה חום המיטה, והיא התמלאה קור. היא התלבשה לאט, גיששה אחר בגדיה באור הקלוש של פנסי הרחוב, שהסתנן דרך תריסי החזית. היא החזיקה את נעליה ופסעה אל הדלת. עוד רגע חיכתה בחושך, ואז פתחה את הדלת לאט ובשקט. הידית חרקה, היא קפאה במקומה. לבה הלם כמטורף. היא היטתה אוזן, ומשווידאה שהכל שקט, סובבה את היד עוד קצת. סיבוב הידית ארך נצח בעיניה. לבסוף פתחה, חמקה החוצה, וסגרה אחריה את הדלת באותה זהירות. היא הצמידה את לחיה למשטח העץ של הדלת וחיכתה. כעבור רגע שמעה, רחוקה, את נשימתו של מרסל. היא הסתובבה, חשה על פניה את צליפת אוויר הלילה הקפוא, ועברה את המרפסת בריצה. דלת המלון היתה סגורה. בעודה מתעסקת בבריח, הופיע בראש המדרגות שומר הלילה, פניו היו מבולבלות והוא אמר לה משהו בערבית. 'אני תיכף חוזרת', אמרה ז'אנין וזינקה אל תוך הלילה.

מחרוזות של כוכבים השתלשלו מן השמיים השחורים מעל לדקלים ולבתים. היא רצה לאורך השדרה הקצרה, השוממת כעת, המובילה אל המצודה. הקור, שלא נדרש עוד להיאבק בשמש, כבש כליל את הלילה; האוויר הקפוא צרב את ריאותיה. אבל היא רצה באפלה, עיוורת למחצה. בראש השדרה הופיעו אורות וירדו לעברה בתנועת זיגזג. היא נעצרה, שמעה אִוושה כמעין פרפור כנפיים, ומאחורי האורות הגדלים־והולכים ראתה לבסוף שכמיות בּוּרנוּס ענקיות, שתחתן בהקו גלגלים שבריריים של אופניים. השכמיות התחככו בה; שלושה אורות אדומים הבליחו בחשיכה מאחוריה, ובן־רגע נגוזו. היא המשיכה לרוץ לעבר המצודה. באמצע גרם המדרגות צרב האוויר בריאותיה בחדוּת כזו, שחשבה לעצור. זינוק אחרון השליך אותה כנגד רצונה אל מרפסת התצפית, ובטנה נלחצה אל המעקה. היא התנשפה והכל התערפל מול עיניה. הריצה לא חיממה אותה, היא עוד רעדה מכף רגל ועד ראש. אבל האוויר הקר שבלעה בלגימות קצרות החל לזרום בה במתינות, חום פושר ביצבץ בין הרעידות. עיניה נפקחו לבסוף אל מרחבי הלילה.

שום משב רוח, שום קול, לא הפרו את הבדידות והדממה שהקיפו את ז'אנין, מלבד פה־ושם פצפוץ עמום של אבנים שהקור פורר לחול. אולם כעבור רגע היה נדמה לה שמין תנועה סיבובית כבדה מושכת את השמיים מעליה. במעבה הלילה היבש והקר התהוו ללא־הרף אלפי כוכבים, ונטפי הקרח שלהם אך ניתקו ומיד החלו לגלוש אט־אט אל האופק. ז'אנין לא יכלה להתיק את מבטה מן הרשפים הנסחפים. היא סבבה יחד איתם, ואותה התקדמות כמעט נייחת איחדה אותה בהדרגה עם מעמקי ישותה, שם נאבקו זה בזה הקור והתשוקה. מולה נפלו הכוכבים אחד־אחד, כבו בין אבני המדבר, ובכל פעם נפתחה ז'אנין עוד כטֶפַח אל הלילה. היא נשמה, היא שכחה את הקור, את משקלן של הבריות, את החיים המטורפים או הקפואים, את החרדה הארוכה מפני החיים ומפני המוות. אחרי שנים כה רבות, שנמלטה מן הפחד ורצה כמשוגעת בלי מטרה, נעצרה סוף־סוף. בה־בעת חשה שהיא שבה אל שורשיה, בגופה שחדל לרעוד שב ועלה הלשד. היא נלחצה בכל בטנה אל המעקה, נמתחה אל השמיים המתנועעים, וחיכתה רק שלבה הנסער עדיין יֵרגע גם הוא ודממה תשתרר בתוכה. מַערָכֵי הכוכבים האחרונים שמטו את אשכולותיהם עוד קצת מטה, אל אופק המדבר, וחדלו לנוע. ואז, ברוך ענוג לאין שאת, עלו מֵי הלילה ומילאו את ז'אנין, הטביעו את הקור, גאו אט־אט מן המרכז האפל של ישותה ושטפו באין מעצור אל פיה הגונח. ברגע שאחרי נפרשו השמיים כולם מעליה, והיא היתה שרועה בגבה על האדמה הקרה.

כשחזרה הקפידה ז'אנין לנקוט אותה זהירות, ומרסל לא התעורר. אך כשנשכבה מילמל, וכעבור כמה שניות התיישב פתאום. הוא דיבר והיא לא הבינה מה הוא אומר. הוא קם והעלה אור שסטר היישר בפניה. הוא כשל אל הכיור ושתה ארוכות מבקבוק המים המינרליים שהיה שם. כבר עמד לחזור ולהיכנס מתחת לשמיכה, ואז, בעוד בִּרכו האחת מונחת על המיטה, הביט בה מבלי להבין. היא בכתה בכי תמרורים ולא יכלה להפסיק. 'זה כלום, יקירי', אמרה. 'זה כלום'.