גם השמש היא כוכב

פתח דבר

קרל סייגן אמר שאם רוצים להכין פאי תפוחים מאפס, כצעד ראשון חייבים להמציא את היקום. כשהוא אומר ‘מאפס’ הוא מתכוון מכלום. הוא מתכוון מזמן, לפני שהעולם היה קיים בכלל. אם רוצים להכין פאי תפוחים מאפס, חייבים להתחיל במפץ הגדול וביקומים מתפשטים, בנויטרונים, יונים, אטומים, חורים שחורים, שמשות, ירחים, גאות ושפל, שביל החלב, כדור הארץ, אבולוציה, דינוזאורים, אירועי הכחדה, ברווזנים, הומו ארקטוס, אדם קרו־מניון וכו’. צריך להתחיל בהתחלה. צריך להמציא את האש. צריך מים ואדמה פורייה וזרעים. צריך פרות ואנשים שיחלבו אותן ואנשים נוספים שיחבצו את החלב לחמאה. צריך חיטה וקני סוכר ועצי תפוח. צריך כימיה וביולוגיה. לפאי תפוחים טוב באמת צריך אמנות. לפאי תפוחים שישרוד דורות, צריך את מכונת הדפוס ואת המהפכה התעשייתית ואולי שיר.

כדי להכין משהו פשוט כמו פאי תפוחים, צריך ליצור את העולם כולו.

דניאל

נער מקומי משלים עם גורלו, מסכים להיות לרופא, הסטריאוטיפ

זאת אשמתו של צ’רלי שחודשי הקיץ שלי (ועכשיו גם הסתיו) היו שרשרת של כותרות מגוחכות. צ’רלס צ’ה ווֹן פֶּה, המכונה צ’רלי, אחי הגדול, בן בכור לבן בכור, הפתיע את ההורים שלי (ואת כל החברים שלהם, ואת כל הקהילה הקוריאנית הרכלנית של פלאשינג, ניו יורק) כשסולק מאוניברסיטת ‘הרווארד’ (אוניברסיטה הכי טובה, אמא שלי אמרה כשמכתב הקבלה שלו הגיע). עכשיו הוא סולק מאוניברסיטה הכי טובה, וכל הקיץ אמא שלי עושה פרצופים ולא ממש מאמינה ולא ממש מבינה.

למה ציונים כל כך גרועים? הם מסלקים? למה מסלקים? למה לא מכריחים נשאר ולומד יותר טוב?

אבא שלי אומר, לא מסלקים. דורשים השעיה. לא כמו מסלקים.

צ’רלי רוטן: זה זמני, זה רק לשני סמסטרים.

תחת ההפגזה הנוראית הזאת של בלבול ובושה ואכזבה מצד ההורים שלי, אפילו אני כמעט מרחם על צ’רלי. כמעט.

נטשה

אמא שלי אומרת שהגיע הזמן שאוותר, ושמה שאני עושה חסר תועלת. היא נסערת אז המבטא שלה כבד מהרגיל, וכל הצהרה היא שאלה.

‘את לא חושבת הגיע זמן שתוותרי, טשה? את לא חושבת מה שאת עושה חסר תועלת?’

היא מאריכה את ההברה הראשונה של תועלת למשך שנייה יותר מדי. אבא שלי שותק. הוא אילם מרוב כעס או חוסר אונים. אני אף פעם לא בטוחה איזה מהשניים. ההבעה הזועפת שלו כל כך עמוקה ומוחלטת שקשה לדמיין את הפנים שלו בהבעה אחרת. אם זה היה קורה אפילו לפני חודשים ספורים, הייתי עצובה לראות אותו ככה, אבל עכשיו לא באמת אכפת לי. הוא הסיבה לכל הבלגן הזה.

פיטר, אחי בן התשע, הוא היחיד מבינינו ששמח שהעניינים התפתחו בצורה הזאת. כרגע הוא אורז את המזוודה שלו ומשמיע את No Woman, No Cry של בוב מארלי. ‘מוזיקת אריזה מהדור הישן,’ הוא קורא לזה.

למרות העובדה שהוא נולד כאן באמריקה, פיטר אומר שהוא רוצה לחיות בג’מייקה. הוא תמיד היה ביישן והתקשה למצוא חברים. אני חושבת שנדמה לו שג’מייקה תהיה גן עדן, ושאיכשהו יהיה לו טוב יותר שם.

ארבעתנו נמצאים בסלון דירת שני החדרים שלנו. הסלון משמש חדר שינה נוסף, שפיטר ואני חולקים. יש בו שתי ספות נפתחות קטנות שאנחנו פותחים בלילה, וּוילון בצבע כחול עז שנמתח במרכז החדר לשם הפרטיות. כרגע הווילון מוסט כך שאפשר לראות את שני החצאים שלנו בו־זמנית.

לא קשה לנחש מי מאיתנו רוצה לעזוב ומי רוצה להישאר. הצד שלי נראה כמו מקום שגרים בו. הספרים שלי מסודרים על מדף איקאה קטן. התצלום האהוב עלי, שלי ושל החברה הכי טובה שלי בֵּוו, עדיין ניצב על השולחן שלי. אנחנו מרכיבות משקפי מגן ומשרבבות שפתיים סקסיות למצלמה במעבדת הפיזיקה. משקפי המגן היו רעיון שלי. שרבוב השפתיים הסקסי הרעיון שלה. עדיין לא הוצאתי פריט לבוש אחד מהשידה שלי. אפילו לא הורדתי מהקיר את כרזת מפת הכוכבים של נאס’א. היא ענקית — למעשה אלה שמונה כרזות שהדבקתי יחד — ומופיעים בה כל הכוכבים, קבוצות הכוכבים וחלקי שביל החלב המרכזיים שנראים לעין בחצי הכדור הצפוני. אפילו יש בה הנחיות איך למצוא את כוכב הצפון ולנווט על פי הכוכבים אם הולכים לאיבוד. גלילי הקרטון שקניתי כדי לארוז בהם את הכרזות נשענים סגורים על הקיר.

בצד של פיטר כמעט כל המשטחים חשופים, ורוב החפצים שלו כבר ארוזים בארגזים ובמזוודות.

אמא שלי צודקת, כמובן — מה שאני עושה חסר תועלת. ובכל זאת אני לוקחת את האוזניות שלי, את ספר הלימוד בפיזיקה וכמה חוברות קומיקס. אם יהיה לי זמן פנוי, אולי אספיק לגמור את שיעורי הבית ולקרוא.

פיטר מנענע בראש. ‘למה את לוקחת את זה?’ הוא שואל, ומתכוון לספר הלימוד. ‘אנחנו עוזבים, טשה. את לא צריכה להכין שיעורי בית.’

פיטר בדיוק גילה את כוחו של הסרקזם. הוא משתמש בו בכל הזדמנות אפשרית.

אני לא טורחת לענות, רק מרכיבה אוזניות ופונה לדלת. ‘עוד מעט חוזרת,’ אני אומרת לאמא שלי.

היא מצקצקת בלשונה ומסתובבת. אני מזכירה לעצמי שהיא לא כועסת עלי. טשה, זה לא עלייך אני כועסת, את יודעת? זה משהו שהיא אומרת הרבה בזמן האחרון. אני מתכוונת ללכת אל בניין ‘שירותי ההגירה והאזרחות של ארצות הברית’ במנהטן לבדוק אם מישהו שם יוכל לעזור לי. אנחנו מהגרים לא חוקיים והלילה מגרשים אותנו.

היום זאת ההזדמנות האחרונה שלי לשכנע מישהו — או את הגורל — לעזור לי למצוא דרך להישאר באמריקה.

רק כדי להבהיר: אני לא מאמינה בגורל. אבל אני נואשת.