"כולם אמרו שאני צריך לטפל בה, שהמשבר באמת עובר עליה. אותי הם שמו ככה בצד. אנשים היו תופסים אותי, אומרים […]
1
הקדמה
לידה שקטה היא חוויה מטלטלת שבה המוות מקדים את ראשית החיים, אירוע משמח הופך לטרגי ואושר וקבלה מתחלפים בהפתעה ובמיידיות באובדן ובכאב. לידה שקטה, המוגדרת כלידת עובר ללא רוח חיים לאחר 20-22 שבועות של היריון, מוצגת בספרות המקצועית כחוויה רגשית קשה המעוררת תחושות יגון ותגובות דחק פוסט־טראומטיות בקרב ההורים. בעשורים האחרונים גובר העניין המחקרי בחוויית האובדן של נשים לאחר לידה שקטה. לעומת זאת, חווייתם של גברים לאחר לידה שקטה נעדרת לרוב מהשיח המחקרי, החברתי והמקצועי, ומשכך היא מותירה את הגברים וגם את המעגלים הסובבים אותם בבידוד ובדממה. מרבית המחקר בתחום של פוריות וילודה כולל מעט על נקודת המבט הגברית (Lohan, 2015; Morison, 2013). סקירות סיסטמטיות שכללו מחקרים שונים בתחום עסקו בתחושות היגון של גברים לאחר אובדן פרינטלי (Obst et al., 2020), או לחלופין התמקדו ביגונם של גברים לאחר אובדן של תינוק בהפלה (Williams et al., 2020). הספר הזה מבוסס על מחקר שהתמקד בחווייתם של גברים לאחר אובדן בלידה שקטה באופן בלעדי ובכך מצמצם במעט את הפער בתחום זה.
שיעור הילודה והפריון של נשים בישראל הוא הגבוה מבין המדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD – Organization for Economic Co-operation Development), עם למעלה מ־170 אלף לידות חי בשנת 2015 (Sax, 2005). לפי פרסום הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אירעו בישראל בשנת 2016 (השנה האחרונה עבורה ישנם נתונים מלאים) 1,226 לידות מת ו־181,405 לידות חי, כלומר על כל אלף לידות חי בישראל בשנה זו, 6.7 הריונות בממוצע הסתיימו בלידת מת (למ”ס, 2019). משמעות הדבר שמדי שנה מתווספות כאלף נשים ומתווספים כאלף גברים למעגל ההורים שחוו לידה שקטה, ואליהם מצטרפים מעגלים נוספים: הוריהם, ילדיהם האחרים אם ישנם, והמעגלים החברתיים הסובבים אותם.
הספר מיועד למי שחוו אובדן, לבני המשפחה שלהם, לאנשי מקצוע, לאנשי רפואה ולכל שמוצא בנושא עניין.
הספר מבוסס על עבודת מחקר שנערכה במסגרת דוקטורט בעבודה סוציאלית והוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון כולל סקירה תאורטית בנוגע ללידה שקטה, בייחוד בהקשר של גברים. החלק השני מתמקד במרכיבים של החוויה של גברים אחרי אובדן של תינוק בלידה שקטה. הציטוטים מובאים כלשונם, וזהותם של המשתתפים טושטשה. החלק השלישי דן בקשר שבין התאוריה והממצאים. ובסופו יהיה מסמך המלצות אשר נבעו באופן ישיר מהראיונות. במהלך השנים האחרונות פגשתי אין ספור אנשי מקצוע ממקצועות הטיפול והבריאות שעוסקים בתחום של לידות שקטות לצד הורים שחוו זאת זה עתה או לפני שנים. מסמך ההמלצות מבוסס על מידע תאורטי ומידע שנאסף במפגשים עימם.
המחקרים המוקדמים שהתמקדו בגברים שחוו אובדן תינוק בלידה שקטה התייחסו לגברים כחלק מזוג, או השוו אותם לקבוצת ביקורת של מי שילדו לידות חי. מחקרים אלו לא בודדו את תחושות הגברים והתייחסו, כאמור, אל הגברים כחלק מיחידה זוגית אחת. בשנות השמונים, כשהשוו בין יגונם של גברים ליגון של בנות זוגם, נמצא שרמת היגון בקרב גברים נמוכה בהשוואה לזו של נשים, אלא שהמידע על גברים אלו נותר חלקי ומצומצם (Menke and McClead, 1989; Vance et al., 1995).
מחקרים שהתמקדו בלעדית בחוויותיהם של גברים חשפו את המצוקה שהם חווים מייד עם התרחשות האובדן וגם זמן רב לאחריו (Sakai, 1998; Samuelsson et al., 2001). התמונה המתקבלת ממחקרים אלו חושפת מצוקות רגשיות עוצמתיות שגברים חווים החל מרגע ההבנה שעומדת להתרחש לידה של תינוקם המת (Samuelsson et al., 2001), ושנים רבות לאחר האובדן. למרות תמונה עדכנית זו, גברים שחוו לידה שקטה נותרו ועודם “אבלים נשכחים” הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. לאור האמור, המחקר הנוכחי שם לו למטרה להמשיך ולמפות את החוויות של גברים לאחר לידה שקטה, ואת התייחסות המשפחה והחברה לאובדנם ולמצוקותיהם לאור התפיסה המכונה “יגון שאינו מוכר”.
המושג “יגון שאינו מוכר” מבוסס על הידיעה שכל חברה מאופיינת במקבץ של נורמות בהתמודדות עם יגון, מעין “כללי התאבלות”, המגדירים מי אמור להתאבל, על מה, מתי, איך, איפה ולמשך איזה זמן. דוקה (Doka, 2002), שטבע את המושג, מפרט חמש סיבות בעטיין החברה מונעת או מצמצמת את הכרתה באובדן ובתגובות היגון של אדם: (1) כאשר מערכת היחסים והקשר עם המת אינם מוכרים חברתית; (2) כשהאובדן עצמו אינו מוכר; (3) כאשר החברה מגדירה את האדם כמי שאינו מסוגל להתאבל; (4) כאשר נסיבות המוות אינן נורמטיביות; (5) כאשר האדם האבל מתאבל בדרכים שאינן נחשבות מקובלות.
בידע שנצבר עד כה ניתן לזהות רמזים שונים לסיבות בגינן יגונם של גברים שחווים אובדן נוכח לידה שקטה אינו מוכר. חלקן קשורות ככל הנראה לארבעה רכיבים שמזהה באום (2005) בהקשר למצבים בהם מתרחשת הפלה: (1) העובדה שלידה שקטה מזוהה כאובדן באופן מוגבל בלבד; (2) יצירת הקשר של הגבר עם התינוק שברחם, שזוכה גם הוא להכרה מוגבלת; (3) התמקמות הגבר כתומך בעקבות לידה שקטה; (4) הסגנון והאופן שבו מתאבלים גברים בכלל. שני הרכיבים האחרונים קשורים לגבריות ולהשלכותיה בהתמודדות עם מצבי מצוקה בכלל ובזוגיות בפרט.
סיבה נוספת קשורה כפי הנראה לעובדה שלעיתים קרובות מותו של תינוק בלידה שקטה עדיין אינו נחשב מוות במובן המקובל ביהדות ובישראל. עובדה זו הופכת משמעותית בייחוד בשל העובדה שהקשר בין הגבר לבין התינוק שברחם זוכה לרוב להכרה של ממש רק לאחר הלידה, ומכיוון שיש גברים שמתאבלים בדרכים ובעיתוי שונים מהנורמה המקובלת. המחקר, שביקש להתמקד בלעדית בחוויה של גברים שחוו אובדן של תינוק או תינוקת בלידה שקטה מנקודת מבטם, התבסס על הפרספקטיבה הפנומנולוגית המאפשרת למפות ולהבין תופעות כפי שהן מובנות ומוצגות על ידי מי שחווים אותה. בכדי לאפשר מגוון רחב ומגוון ככל האפשר של מרואיינים, המחקר שהתבסס על דגימת קריטריון (criterion sampling) כלל שלושה קריטריונים בלבד: גברים שחוו לידה שקטה, יהודים, דוברי עברית.
המרואיינים, שלושים במספר, מכל רחבי הארץ, היו בטווח גילי שבין 29-55, כשבעת קיום הריאיון טווח הזמן שעבר מאז האובדן נע בין שלושה שבועות ל־22 שנים. הראיונות ארכו בין שעה לשלוש שעות ולמרות שהם התבססו על מדריך ריאיון, הם אפשרו שיח חופשי ומעמיק על חוויית האובדן בלידה שקטה מנקודת מבטם. ניתוח הנתונים נעשה בשלושה שלבים עיקריים: (1) ניתוח אופקי של הראיונות כשלמים; (2) פיתוח אשכולות לנושאים רחבים; (3) התמקדות בתיאור תמצית החוויה שאורגנה במספר תמות. איכות המחקר הובטחה באמצעות דווח חשוף של כל שלבי המחקר – שקיפות (explicity), השעיית הידע המוקדם של החוקרת (bracketing), והתייחסות מתמשכת להתמקמותה האישית והמגדרית כאישה שחוקרת גברים בתופעה שעודנה נחשבת נשית. כמו כן, המחקר בכלל וניתוח הראיונות בפרט לווה בתהליך שכלל התבוננות עצמית לבחינת העמדות והרגשות של החוקרת, ובדיאלוג מקצועי מעמיק ומתמיד עם מנחת המחקר.
אחד הממצאים הראשוניים שעלו עוד בטרם נותחו הראיונות היה המהירות שבה פנו הגברים בבקשה להתראיין. בתוך 48 שעות מרגע שהועלתה ההזמנה לקחת חלק במחקר ברשתות החברתיות, פנו 30 גברים בבקשה להשתתף במחקר. התגובות המרגשות והמפתיעות חשפו, עוד בטרם רואיינו הגברים, את חוויית הבדידות המתלווה לאובדן של גברים שחוו לידה שקטה. ניתוח הראיונות חשף שלושה מקורות שעמדו בבסיס הנהירה של הגברים להשתתף במחקר: רצונם להשפיע על המציאות בכל הקשור ללידה שקטה, רצונם לסייע לגברים אחרים שחוו או יחוו אובדן דומה, ותחושת שוליות מגדרית שאפפה אותם בכל הקשור לאובדן בנם או בתם בלידה שקטה. במרבית הראיונות (23 מתוך 30) התייחסו הגברים לכל שלוש הסיבות שהביאו אותם לפנות להשתתף במחקר.
במהלך הראיונות תיארו הגברים את אובדנם כאובדן טראומטי שטלטל את עולמם ושינה אותם ואת חייהם ללא הכר. מהחומרים הרבים שעלו התמקדתי בשלוש תמות מרכזיות שממסגרות את חוויית האובדן והיו שזורות בכל הראיונות: הראשונה חושפת פער בין חוויית הכאב והאובדן של הגברים לבין חוסר ההכרה בהם ובתחושותיהם הקשות. את חוסר ההכרה הרגישו הגברים כבר עם הגיעם לבית החולים. כך, לצד דיווח על תחושת התקשרות לתינוק שעומד להיוולד, חוו הגברים התייחסות שהמעיטה ממה שעובר עליהם מהצוות הרפואי תחילה, ובהמשך גם מבני משפחה וחברים. מותו של התינוק תואר על ידם כאובדן של ילד או ילדה שהפכו אותם למה שחלקם כינו “אבות שכולים”. השימוש במושג טעון זה ממחיש את תחושת האובדן ומדגיש את הפער אל מול ההכרה המעטה שלה זכה יגונם.
בניגוד למעטפת התומכת, להכרה ולחמלה לה זוכים אבות שכולים אחרים, מממצאי המחקר עולה שגברים לאחר לידה שקטה נותרים אילמים בבדידותם, ללא תמיכה קונקרטית או רגשית. לא זו בלבד שתשומת הלב העיקרית מופנית לזוגתם, מצופה מהגברים למלא תפקידים מורכבים ותובעניים הקשורים לאובדן. אלו כוללים תמיכה בבת הזוג, מילוי משימות בירוקרטיות שונות בבית החולים ומחוצה לו, ותיווך של האובדן למעגלים הסובבים אותם. חוסר ההכרה והתפקוד המצופה מאלץ את הגברים לדחוק את יגונם וכתוצאה מכך יש שחווים אותו ביתר שאת בשלבים מאוחרים יותר: ימים, שבועות, חודשים, ולעיתים אף שנים לאחר התרחשות האובדן.
התמה השניה שעלתה מהראיונות קשורה לתיאור רגעי הפרידה של ההורים מהתינוקות שלהם לאחר הלידה. רגעים שתוארו בכאב ולפרטי פרטים, ממחישים את קיומו של התינוק או התינוקת שלאחר מכן נצרב בנפשם, אך נעדר מהתודעה של כל אדם אחר בסביבתם.
התמה השלישית שעלתה ביתר שאת במרבית הראיונות נגעה לתמיכה או להיעדר התמיכה שקיבלו הגברים מהוריהם. בראיונות רבים תוארו הסבים השכולים כמקור לאכזבה צורבת במיוחד. רק במקרים ספורים צוינה תמיכתם כמדויקת, מותאמת ורגישה. ברוב המקרים תיארו המרואיינים תחושות שבר, בדידות ואכזבה שהובילו לריחוק זמני ולאו מתמשך, לעיתים עד כדי נתק. התמקדות במערכת היחסים והציפיות בין הגברים להוריהם מעידה על הצורך באמפתיה ובהכרה ביגונם הן בתקופה הסמוכה לאובדן והן בחודשים ובשנים שנקפו לו. תמיכתם של ההורים בבנם האבל עולה כחשובה ומשמעותית במיוחד.
התמות שעלו במחקר הנוכחי מתנקזות לכדי הבנה שהחוויה שהגברים שחוו לידה שקטה מתארים מורכבת מתחושות עמוקות של אובדן, כאב ויגון. אלו מתעצמות על רקע היעדר ההכרה של כלל המעגלים הסובבים אותם.
בספר זה נחשפת לראשונה התמונה המורכבת של האובדן הלא מוכר שחווים הגברים לאחר לידה שקטה – תמונה שעלתה באופן דומה לפני כמעט שני עשורים בהקשר של חווייתם של גברים לאחר הפלה (באום, 2005). מה שמעצים את מורכבות האובדן היא התאגדותם של כל האלמנטים האופייניים ליגון שאינו מוכר, החל בחוסר הכרה ביחסי אב־ילד במהלך ההיריון, המשך בחוסר ההכרה באובדן עצמו ובמושא האובדן כישות בפני עצמה, יגונו של האב והכרה בו כמתאבל אינם מוכרים, דרכי הביטוי של גברים את יגונם בלתי־נראות ולבסוף, היעדר לגיטימציה להתאבל על האובדן באופן פומבי. תלכיד (inetrlocking) ייחודי זה של מאפייני היגון שאינו מוכר, מותיר את הגברים בודדים בכאבם וללא מרחב שיאפשר להם לחלוק בו או לפרוק אותו. צירוף זה של כל המרכיבים מעצים ביתר שאת את חוויית האובדן ונותן אותותיו ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית. מתוך כך, לכשנשאלו גברים בנוגע לצרכים שהיו להם לאחר האובדן, תשובותיהם התמקדו בצורך שלהם במרחב רגשי משל עצמם, מרחב שבו הם יהיו נראים וקיימים. מרחב שבו יקשיבו להם ויעזו להתקרב.
המחקר העומד בבסיס הספר, מעצם הווייתו, שימש מרחב שיח לגברים שחוו אובדן תינוק בלידה שקטה. כמו כן, הוא עשוי לסייע בהעלאת המודעות למרכיבי החוויה ולאופן שבו גברים חווים את אובדנם. נוסף על כך, הממצאים ממחקר זה עשויים להוביל להעלאת המודעות ולקידום מענים מכוונים ומותאמים עבור גברים שחוו לידה שקטה ועבור המעגלים המקיפים אותם.
סקירה של הספרות העדכנית והמוקדמת מספקת מענה חלקי בלבד לשאלה מה עובר על גברים לאחר אובדן של תינוק בלידה שקטה בטווח הקצר והארוך לאחר האובדן. המחקרים האיכותניים בתחום כללו גברים בטווח שאינו עולה על חמש שנים מהתרחשות האובדן, ולרוב כללו מדגמים מצומצמים יחסית. מרבית המחקר חשף את מצוקותיהם הרגשיות של גברים, אך הוא מותיר היבטים אלו עם ידע התחלתי בלבד. המחקרים לא התמקדו בהיבט המגדרי ולא בודדו את חוויית האובדן הייחודית הזו. בישראל נערכו עבודות מעטות בתחום זה, והן עסקו בחווייתם של גברים לאחר לידה שקטה יזומה (Leichtentritt and Weinberg-Kurnik, 2016) או בחווייתם של גברים לאחר הפלה (באום, 2005).
חשוב לציין כבר בראשית ספר זה שאין הוא מתיימר לייצג את כלל הגברים שחוו אובדן תינוק או תינוקת בלידה שקטה. הוא מייצג את הגברים שפנו להתראיין למחקר המוצג בו, ומייצג ודאי גברים רבים נוספים שמרגישים תחושות דומות. אך לצד זה יש להכיר בעובדה שישנם גברים שמרגישים שהמצוקה שלהם פחותה מזו של בנות הזוג שלהם ולא רק בשל האי־הכרה באבל שלהם, אלא בשל אופי הטראומה הפיזית שהיא חוותה. כמו כן, ישנם גברים שמרגישים שאובדנם מקבל הכרה. אינני יודעת באיזה אחוז של גברים מדובר, אך הם ישנם, וייתכן כי הממצאים שיוצגו בספר הזה פחות מייצגים את חווייתם.
אין עדיין תגובות