"מה קורה כשביום בהיר אחד הקרקע, שעד לאותו רגע הייתה יציבה, נשמטת תחת רגליך והחיים שלך, כפי שהכרת, אינם עוד? […]
פרק 1
זהו! סוף סוף סיימתי את הבגרות הזאת. היסטוריה היא מקצוע כל כך מיותר, מדוע לעזאזל עליי לעבור בחינת בגרות בהיסטוריה? מה אעשה עם הידע הזה בשלב מאוחר יותר בחיים? אני יוצא מחדר הבחינות. חברי אלון ממתין ליד הדלת, מיד מתקיף אותי בשאלות.
"נו? איך הלך לך? הצלחת לענות גם על השאלה הרביעית" ?
"אל תשאל, נראה לי שטעיתי."
"למה? מה ענית?"
"עשיתי סלט, פשוט לא זכרתי את המאבק האיטלקי הלאומי, שכחתי חלקים נרחבים מהשלבים העיקריים, הדברים הבודדים שכן זכרתי היו שבשנת 1848 פרץ מרד בפלארמו, שמסע האלף היה בשנת 1860 ושג'וזפה גריבלדי אירגן את הצבא שהפליג לכיוון סיציליה. כל השאר פשוט נעלם לי מהמוח."
"טוב, לפחות ענית על חצי מהשאלה, גם זה משהו."
אני מהנהן בזמן שהנייד שלי מצלצל לצליליו של השיר el perdon של אנריקה איגלסיאס. אני מביט במסך ורואה את תמונתה של שירי, אחותי הקטנה. היא אחותי הקטנה אך לא כל כך קטנה. הפרש הגילאים בינינו הוא שנתיים בלבד. היא בת חמש עשרה ונודניקית רצינית כמו כל בת טיפש עשרה טיפוסית. אני דוחה את השיחה ומכניס את הנייד לכיס. הוא מצלצל בשנית אך אני מתעלם. הצלצול מתחדש שוב ושוב. אוף, מה היא רוצה? אני עונה לה בקוצר רוח.
"מה את רוצה, קרצייה?"
אני שומע את נשימותיה השטוחות ואת בכייה ההיסטרי. היא בדרך כלל נוהגת לבכות כשהיא רוצה משהו אך אף פעם לא בצורה כזאת. לבי מתחיל לדהור.
"שירי? שירי! מה קרה???"
היא לוקחת נשימה נרעדת. "הם רבים שוב. הפעם הריב חמור יותר."
שיט, זה אומר שאבא שוב שיכור וכנראה שהוא גם ירים את ידו על אימא. אם שירי תהיה בסביבתו גם היא תחטוף.
"שירי, תנעלי את עצמך בחדר ואל תפתחי לאבא את הדלת בשום פנים ואופן. הוא ינסה לדפוק בדלת, אך אל תפתחי."
אני שומע אותה בוכה ומרגיש חסר אונים. אני חייב להגיע הביתה במהרה.
"אדם, אני מפחדת." אני שומע את הבכי בקולה.
"אני בדרך! שירי, תזכרי – בשום פנים ואופן אל תפתחי לו את הדלת!" אני מנתק את הנייד ופונה לאלון שמביט בי במבט שואל.
"אחי, אני חייב למהר הביתה, שירי היסטרית." אני רץ לכיוון האופניים שלי בלי לספק עוד הסברים. הוא צועק אחריי: "דבר אתי !"
אני לומד בתיכון מקיף א', שנמצא לא הרחק מביתי. אנחנו גרים בשכונה ג'. הדרך אורכת כמה דקות ועם כל סיבוב של דוושות האופניים לבי הולם במהירות. אם הוא יגע שוב בשירי… אני לא רוצה לחשוב מה יקרה.
אבי היה אדם טוב ואבא טוב. כשגדלנו מעולם חסר לנו דבר, תמיד קיבלנו את כל מה שרצינו. כסף היה בשפע. משהו קרה בשנים האחרונות. האהבה בין ההורים שלי נגמרה מזמן. בשנה האחרונה שאלתי את אמי כמה פעמים מדוע אינה פשוט עוזבת, ותמיד ענתה לי את אותה התשובה: "בגללכם. ילדים צריכים את אבא שלהם."
השנים האחרונות היו נוראיות, אבל השנה האחרונה הייתה קשה במיוחד. ההידרדרות החלה לפני שנתיים או שלוש, כשאבא התחיל לפקוד מקומות המפעילים מכונות הימורים. בהתחלה הוא נהג לבקר במקומות האלה מדי פעם, אך במהרה ההימורים הפכו להרגל ולהתמכרות. כשביקשנו כסף לקנות בגדים או כדי לבלות עם חברים התשובה הייתה תמיד "אין לי." כשהרוויח, הוא זרק עלינו כסף: " לכו, תקנו, תהנו." בשנה האחרונה הוא גם התחיל לשתות ואז המצב הפך גרוע יותר. בכל פעם שהפסיד היה חוזר שיכור ופורק את זעמו עלינו באגרופים ובבעיטות. אימא תמיד העמידה את עצמה כחוצץ בינינו לבינו, עד שהתבגרתי והייתי זה שמרחיק אותו ממנה ומשירי. מעולם לא אפשרתי לו להתקרב אליה, תמיד העמדתי את עצמי לפניה ומנעתי ממנו את הגישה, מלבד פעם אחת בה לא הייתי בבית. הוא נהג לחזור מדי ערב בשעה מאוחרת אך באותו ערב הוא חזר מוקדם.
אני מדווש ללא הפוגה עד שאני רואה את הבית מולי. ככל שאני מתקרב אני שומע את הצרחות של שירי יותר ויותר חזק. אני מגביר את מהירות הדיווש וכשאני מגיע לכניסה לבניין אני זורק את האופניים ורץ במעלה המדרגות, פותח את הדלת ורואה דם בכל מקום. על הספות העשויות בד, על השולחן בסלון, על שולחן הטלוויזיה. דם רב נוזל על הרצפה. לבי הולם בעוז כשאני רואה את רגלה של אמי מבצבצת מתחת לשולחן הסלון. הנעל שעל רגלה עקומה. אני רץ לכיוונה. היא מוטלת על הרצפה, מדממת ממקומות רבים בגופה. ממרחק אני שומע את צרחותיה ההיסטריות של שירי ודפיקות חזקות על דלת חדרה. אני מרים את הסלולרי שלי ומחייג מהר למוקד המשטרה.
"משטרה שלום."
"תגיעו עכשיו, מהר! לשכונת השלום 116קומה ראשונה ותביאו אמבולנס! אימא שלי נדקרה ומדממת."
"אתה אומר שיש אירוע דקירה?"
"תגיעו מהר! הוא מנסה להגיע אל אחותי הקטנה!"
"אני שולחת ניידת, אל תתקרב לתוקף, אנחנו מגיעים." אני שומע אותה שולחת את הניידת אבל אני לא יכול להמתין עד שהשוטרים יגיעו כי אני חייב להגן על שירי. אני ממהר לחדרה. אבא שלי הולם באגרופיו המדממים על הדלת הלבנה, המכוסה גם היא בכתמי דם מידיו.
"אבא מספיק!" אני תופס בחולצתו ומנסה למשוך אותו משם. הוא שיכור ומתנדנד אז זה לא כל כך קשה. ידו עפה לעברי, פוגעת בלסת שלי. אני מרגיש כאב צורב אבל אין לי זמן להתעסק בכאב. הוא לא האב שהיה לי, לא האב שאני זוכר. הוא חלש ושבור. אני הודף אותו והוא נופל לרצפה. אני שומע את הסירנות מתקרבות. דלת הכניסה נפרצת, כמו בסרטים. אני מרגיש את עצמי נדחף לאחור, רואה את הבית מתמלא בשוטרים ובאנשי מגן דוד אדום. הם רוכנים מעל אמי, מטפלים בה. אני מתעשת. "שירי!!!" שוטר תופס אותי ולא משחרר. אני מתנגד לאחיזתו, חייב להגיע לשירי.
"שירי!" השוטר מביט בי מבולבל. "אחותי שירי! היא נעולה בחדר! שירי!!!" אני שומע אותה צועקת את שמי מתוך חדרה:
"אדם! אדם!"
"את יכולה לפתוח את הדלת, השוטרים פה!" היא פותחת את הדלת, יוצאת מהחדר שלה ומביטה בהלם בסצנה שמולה. היא רצה לכיוון אימא שלנו אך נעצרת על ידי שוטר שמונע ממנה לראות כיצד הפרמדיק מבצע בה החייאה, אך לשווא. לבסוף הוא קובע את מותה. אני מנסה להגיע אל שירי אך נבלם שוב על ידי שוטר ופרמדיק.
"אנחנו צריכים לבדוק את החתך. אולי אתה צריך תפרים." אני מעביר את ידי על לסתי ורואה דם על ידיי. אני מביט אל שירי המבוהלת ופורש את ידי הפנויה. השוטר משחרר אותה והיא רצה ישירות אל תוך ידיי, ממררת בבכי.
"אתה צריך חמישה תפרים. החתך לא גדול במיוחד אבל תישאר צלקת." תזכורת תמידית ליום הנורא ביותר בחיי.
אין עדיין תגובות