פרס גפן 9 הסיפורים המועמדים לפרס גפן, 2010 פרס גפן מוענק מדי שנה מאז 1999 ליצירות המדע הבדיוני והפנטסיה הטובות […]
דוקטור ווטסון ומר הולמס- או פרשת הקללה של בית פנינגטון / ורד טוכטרמן
פורסם לראשונה בהיֹה יהיה, 2009
זוכה פרס גפן לשנת 2010
ורד טוכטרמן היא סופרת ומתרגמת מד”ב ופנטזיה. היא העורכת-המייסדת בדימוס של “חלומות באספמיה”, וספרה “דם כחול” יצא לאור לאחרונה בהוצאת יניב.
“חושבני, ווטסון”, אמר לי ידידי בעודנו מטיילים ליד ביתו בססקס, אשר אליו פרש בשנים האחרונות, “שניתן כבר לחשוף בפני הציבור את פרשת התיבה של דוקטור ג'”.
הבטתי בו רגע ממושך, בחשש. נאמן להבטחתו, לא הזכיר את הנושא עד יום זה, אולם הבעת פניו המהורהרת העידה בו שדבר-מה כבד משקל מעיק על מחשבותיו. התיבה של דוקטור ג’ לא הייתה רק יריית הפתיחה לאחת הפרשיות המוזרות שנתקלתי בה עם ידידי הוותיק, ולא רק צוואת שכיב-מרע של דוקטור ג’, שהשאירהּ למען האנושות, כי אם גם הדבר שעמד בין הולמס לביני זמן ממושך כל כך.
אבל כהרגלי, אני מקדים את המאוחר.
בשנת 1902 ראיתי לראשונה את תיבתו של דוקטור ג’. היה זה בוקר בהיר בחודש יולי כשנכנסתי אל הטרקלין ומצאתי שם את הולמס סרוח בכורסתו, תיבת עץ דובדבן ממורקת, אך מוכתמת למראית עין, מונחת בחיקו, והוא נועץ מבט מהורהר בחלל האוויר. לרגע לא השיב על ברכת הבוקר טוב שלי, ונראה כמי שלא שמע אותה כלל, אבל אז התנער משרעפיו, קם ממקומו אחוז מרץ פתאומי, והניח את הקופסה על השולחן.
“מה אתה אומר על קופסה זו, ווטסון?” שאל ונקש באצבע על מכסהּ.
בחנתי את התיבה. “לא שמרו עליה כראוי”, אמרתי. “היא יקרה למראה, אבל מוכתמת”.
“כן, כן”, אמר ידידי בחוסר סבלנות. “אבל מה בכך. הן כתמי היוד והצריבה שניכרת פה ושם בפניה והן הריח הכימי הקלוש הנודף ממנה מעידים ששימשה בעבודה שלא נועדה לה. הציר הימני הרופף – רואה אתה?” העביר את אצבעו על הציר הבולט מצדה האחד של התיבה, “לעומת הציר השמאלי המהודק מעידים על כך שבעליה נהג להרים את התיבה מהמכסה באופן שלא נועדה לו. דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תכולתה המסודרת בקפידה. כן-כן”, מלמל הולמס לעצמו, “אדם רב ניגודים, דוקטור ג'”.
אוזניי נזקפו למשמע השם. דוקטור ג’ נעלם אך כמה ימים קודם לכן. שמועות נוראות נפוצו בעיר, אך המשטרה מילאה פיה מים וסירבה לאשר ולו שמץ מהשמועות.
המתנתי. ידעתי שהולמס בז לשמועות שהתפתו להן “ההמונים תאבי הסנסציות”, כפי שכינה אותם יותר מפעם אחת, וסירבתי לתת לו הזדמנות ללגלג לנטייתי להתעניין בהן. התיישבתי, שילבתי את רגליי והנחתי להולמס לברור לעצמו את הרגע שבו ידבר.
“מה אתה יודע על היעלמותו של דוקטור ג’?” שאל הולמס לבסוף.
הרהרתי לרגע, משווה לנגד עיניי את הידיעות המרעישות שקראתי בעיתונים. “אני יודע שהוא לא היה בקו הבריאות זמן-מה, והיה אף חשש שלקה בקדחת המוח”, אמרתי, מנסה לתמצת את העובדות בדרך שתזכה לאישורו של ידידי. “אני יודע שהיה חשד למעשה נבלה, שבו היה אמור להיות מעורב בן חסותו המפוקפק של הרופא הטוב, פלוני מר ה’. אני יודע שבשיאה של הפרשה, סברו המחפשים שימצאו את גופתו של הרופא לאחר שזה נרצח בידי בן חסותו, העתיד לרשת את כל נכסיו, ובמקום זאת מצאו בחדריו את בן החסות, חסר רוח חיים לאחר שנטל את נפשו בכפו. המשטרה עודה מחפשת היכן הסתיר את הגופה”.
“יחפשו כמה שיחפשו”, אמר הולמס. “את הגופה הזאת לא ימצאו”.
הבטתי אליו בחדות. “אתה יודע היכן היא מוסתרת?”
“המקום הטוב ביותר להסתיר בו דברים”, אמר הולמס בקוצר רוח, “הוא תחת אפן של הבריות, ובמיוחד תחת אפה של המשטרה. אלה נוחים להאמין, כמוך”.
“אם אתה חושב שידועים לך פרטים שהמשטרה מחמיצה –” פתחתי לומר בנימה נעלבת משהו.
“ודאי שידועים לי פרטים שהמשטרה מחמיצה”, אמר הולמס. “וזאת משום שעיניי פקוחות לפרטים. במקרה המסוים הזה”, טפח על התיבה. “כל הפרטים שהמשטרה מחמיצה גלומים בתיבה זו. דוקטור ג’ מילא מסר לי אותה כדוגמה, כשעוד היה בחיים, לאחר שהבטחתי לו להסתיר… פרטים מסוימים. הוא לא הקשיב לעצות האחרות שהענקתי לו באותה הזדמנות”. הולמס הביט בתיבה, מהורהר. אצבעותיו הארוכות פתחו את המכסה והשתעשעו בתכולה שהשמיעה קולות נקישה ורחש. הרמתי את מבטי לבחון את תכולת התיבה, והספקתי לראות בקבוקונים ואבקות מסודרים בקפידה, לפני שידידי קלט את מבטי וטרק את המכסה.
“אתה לא עומד –” התרוממתי מכיסאי והושטתי את ידי אל התיבה.
“אה, ווטסון, מגונן כתמיד. לא, זה אינו מה שאתה חושב”.
“אם אתה מתכוון לחזור לאותו הרגל מגונה שלך…” אמרתי.
“ודאי אינך חושב שאקדיש תשומת לב מרובה כל כך לירושה של קוקאין, הלא כן?” הולמס הביט בי וחיוך פייסני משהו על שפתיו.
הרהרתי בשאלתו. לא היה מנוס מלהודות שהוא צודק. שבתי אל כיסאי בתחושה מטופשת במקצת.
“החומרים שבתיבה זו, ווטסון”, אמר הולמס ושפתיו נקפצו בחומרה. הוא הניד בראשו. “חומרים אלה הם המפתח לפרשיית היעלמותו של דוקטור ג’, ולהרבה, הרבה יותר מכך”. עיניו ננעצו במרחקים, לא רואות אותי. “המוח האנושי הוא מכונה מופלאה, ווטסון”, אמר. “אבל גם למכונה זו יש מגבלות”.
“כפי שאני אומר לך שוב ושוב כשאתה מזניח את גופך”, אמרתי בנזיפה.
הולמס נופף בידו בחוסר סבלנות. “מגבלות הגוף”, אמר בביטול. “לא לאלו התכוונתי. אני מדבר על מגבלות המוח. מגבלות המחשבה. אילו רק יכול אדם לרכז מחשבה טהורה, ללא שמץ מאותן חולשות אופי שמאפיינות את היצור האנושי”.
“הייתי חושב שאתה גברת עליהן יותר מכל אדם אחר”.
“יותר מכל אדם אחר – אכן. אך האם די בכך?” הולמס נראה מפליג בהרהוריו. לאחר רגע התעשת. “סלח לי, ידידי היקר. אני מרחיק אל תוך העתיד בלי להסביר לך את ההווה”. משכתי בכתפיי לאות כי אין בכך דבר, והוא המשיך. “חשוב, ווטסון, על דרך פעולתו של מוחי. מן הצד האחד, המחשבה הצלולה, הנקייה, שאוספת פרט לפרט ומקישה מזה לזה עד לתוצאה הסופית שאין לסטות ממנה ימינה ושמאלה. ומן הצד האחר, אותו בליל אנושי של רגשות, תשוקות, רצונות – כל אותם דברים שמטשטשים את הראייה הצלולה ומסיטים את המוח מן הדרך הסלולה אל דרכים צדדיות”. הוא הישיר אלי מבט. “כמה יכולתי להשיג, כמה זמן יכולתי לחסוך בפתרון פרשיות, מכמה טעויות יכולתי להימנע – אילולא התערבו הצדדים האנושיים הרכים של מוחי והפריעו להיגיון הצלול?”
“אנשים רבים לא היו מאמינים שיש בך צדדים כאלה”, ניסיתי לפטור את דבריו. היה משהו באופן שבו דיבר על קו המחשבה הזה, שלא היה נדיר אצלו, שהטריד אותי מאוד.
“כן, שנים רבות אני מאמן את מוחי למשמעת”, אמר. “אך גם המחשבה שלי, אפילו המחשבה שלי – לעולם לא נקייה לגמרי!”
“ובכן, זהו דבר שאין לשנותו”, אמרתי, “ולכן אין טעם לעסוק בו שוב ושוב”.
“אה, ווטסון”, אמר הולמס ואצבעותיו עברו על התיבה, כמעט, הייתי אומר אילו היה זה כל אדם אחר ולא ידידי, בליטוף. “זהו אכן העניין. כל עוד לא ניתן לשנותו, אכן לא היה טעם לעסוק בו שוב ושוב”.
“‘כל עוד’?” שאלתי, והחשש הסתום שחשתי החל לקבל צורה כלשהי, צורה שעדיין לא הייתי מוכן להתעמק בה.
“מה אם”, אמר חברי, “מה אם, ווטסון, התודעה האנושית מורכבת ממרכיבים כאלה, מובחנים היטב זה מזה?” הוא הקיש על התיבה באצבע ארוכה אחת. “ומה אם ניתן להפריד בין המרכיבים האלה? לזמן מוגבל, באורח מוגבל, אבל להפריד ביניהם לחלוטין, להותיר מאחור ישות אחת שבה רק מרכיב אחד, המרכיב האחד שאותו אדם הציב בראש מעייניו כל העת?”
בהיתי בו בפה פעור, והחשש שבתוכי גבר עד לכדי תחושת סכנה מאיימת מאוד. “אתה לא –”
“זה”, אמר ידידי ועכשיו הקיש על התיבה שלוש פעמים בצורה מודגשת מאוד. “זה עזבונו של דוקטור ג’. זה הדבר שהוריש לי”, והוא שלף מתוך התיבה פיסת נייר מהוהה, כתובה בצפיפות ומקופלת כמה פעמים. “‘חרב פיפיות'”, אמר. “כך הוא קורא לכך. חרב פיפיות”, הוא הביט בנייר מהורהר. “והוא צודק, כמובן. אך חשוב –”
“הולמס, לא ייתכן!” קראתי וקמתי באחת ממקומי. “לא ייתכן שאתה מעלה על דעתך לערוך ניסיונות –”
“כבר ערכתי”, קטע אותי קולו של הולמס, צונן במידה כזאת שהבנתי, פתאום, שאני רואה את ידידי מלא יראה יותר מכפי שראיתיו אי פעם. “את הניסוי הראשון ערכתי כשדוקטור ג’ עוד היה בחיים”, אמר. ואז הוסיף, “בחברתו”.
“גם דוקטור ג’?” שאלתי. “המוח הצלול, המחשבה הטהורה –”
“לא, ווטסון”, אמר הולמס והצער בקולו היה גלוי. “היית חושב שכך יהיה הדבר, אצל רופא חוקר, הלא כן? היית חושב שיכולת מוחו לרדת אל חקר האמת תהיה הדבר החשוב ביותר, הדבר הניצב בראש מעייניו, הלא כן?”
“לא?” שאלתי, אך למעשה לא רציתי לדעת את האמת.
“לדוקטור ג’ היו רעיונות”, הניד חברי בראשו. “רעיונות שלא יכולתי להסכים איתם. רעיונות ש… שהביאו את מפלתו לבסוף”. הוא השתתק והרהר לרגע. “הוא נשבע לי שלא יחזור להשתמש בחומר. הוא נשבע לי אחרי שראה כמה שונה השפעתו עליו ועלי”.
“כמה שונה?” שאלתי, וקולי צרוד.
“דוקטור ג'”, אמר הולמס בקול מרוחק, “נמשך כבעבותות קסם אל הרוע שבאדם”, עיניו היו נעוצות בתיבה. “כל חייו הפגין אך טוב לב ואהדה לרעיונות המקובלים. כאשר ניתנה למוחו הזדמנות לבודד מרכיב אחד מתוכו, את המרכיב שעמד בראש מעייניו והעסיק אותו תדיר…” הוא השתתק לרגע ואז השלים את המשפט בשקט. “הוא בחר ברוע”.
שתקתי. לא יכולתי לדמות את דמותו של דוקטור ג’, אותה דמות שמנמנה וחייכנית, כמשקפת צורה כלשהי של רוע. לבסוף אמרתי. “רוע? דוקטור ג’? לא ייתכן. והרי לא היה בו ולו מקצת מזה. אם במישהו היה רוע זה באותו בן חסות ארור, ה’ –”
“בדיוק”, אמר הולמס בשקט והביט היישר בעיניי.
“אבל –” התחלתי לומר ועצרתי, כשהתמונה המחרידה החלה להתגבש במוחי. “ה’?”
הולמס לא אמר דבר, רק הביט בי.
“לכך התכוונת כשאמרת שהמקום הטוב ביותר להסתיר בו דברים –”
“תחת אפן של הבריות, כן”, הולמס הניד בראשו. “אני חושש שכפי שאמרתי, את גופתו של דוקטור ג’ לא ימצאו. לא את של דוקטור ג'”.
“רק את של מר ה'”, לחשתי.
הולמס הניד בראשו שוב.
התנערתי מהקסם שאחז בי. “וזה מה שיש לך בתיבה הזאת?” שאלתי. “זה? זה הדבר שאתה רוצה לעשות בו שימוש? הולמס, הרי זה רעיון נורא!”
“זכור את אשר אמרתי לך”, אמר הולמס. “השפעת החומר הייתה שונה עליו ועלי. הדבר אשר בראש מעייניי אינו הדבר שהיה בראש מעייניו. הוא היה אחוז דיבוק באשר לרוע שבאדם. אני”, הוא אמר וזקף את ראשו בשמץ גאווה, “מחפש רק את אורה העז של התבונה הטהורה”.
“וזה מה שמצאת?” שאלתי ביובש. “את הדרך להעלים את האדם שבך ולהשאיר רק זרקור של תבונה?”
“זה מה שמצאתי”, אמר הולמס, מתעלם מהעקיצה שבקולי. “חשיבה נקייה, טהורה, חדה כל כך שמעולם לא התנסיתי בה קודם. אם לפני כן הצלחתי להקיש כמה פרטים ממה שהיה ידוע לי, שהוליכו אותי אל דלתו של דוקטור ג’, הרי שעכשיו ידעתי הכול. במבט אחד השתבצו כל העובדות במקומן. בלי דבר שיעמוד בדרכן ויסיט אותן, התשובות הנכונות היו הכרח”. הוא הרים אלי מבט. “דוקטור ג’ כמעט גירש אותי מסף דלתו לאחר שביטאתי באוזניו את כל מה שגיליתי, באותם רגעים ספורים של חשיבה מוחלטת. הוא לא היה – עצמו, באותו רגע”.
שתקתי.
“וכעת”, אמר הולמס, כמעט ברכות, “תיבתו של דוקטור ג’ בידיי. מורשתו. חרב הפיפיות שלו”, הוא הניד בראשו. “ובפרשייה הקרובה שתיקרה על דרכי…”
“הולמס!”
“זה הכרחי, ווטסון”, אמר. “הבט סביבך”, הוא הצביע לעבר החלון. “הבט בערי האדם, מלאות פשע ואכזריות שרק הולכים וגוברים ככל שהערים גדלות. בתוך כמה זמן לא נוכל עוד להתמודד איתם. ככל שהפושעים גדלים, צריכים לגדול גם אלה שתפקידם ללכוד את הפושעים”.
“אבל אינך יודע מה יעולל לך החומר הזה, הולמס”, אמרתי. “את דוקטור ג’ הוא הרג, הולמס!”
“זה סיכון שיהיה עלי לקחת”, הוא אמר בקול נחרץ, וידעתי ששום ויכוח לא יועיל עוד. “ואם איני טועה במסקנותיי, בעוד רגע תידפק על דלתנו ההזדמנות למבחן”.
כמו לפי הזמנה, נשמע קול נקישתה המהוסס של מרת הדסון על הדלת. היא נכנסה ומאחוריה עמדה דמות נוספת, בצללים שמעבר לדלת.
“אה, אדון הולמס. מבקרת עבורך. אומרת ששלחה לך מכתב בידי שליח”. הבעת פניה אמרה פקפוק.
הולמס הרים דף מפינת השולחן. “כן, כן, הכניסי אותה”, אמר ושפשף את ידיו במרץ. הוא ניגש אל הנכנסת. “היכנסי, היכנסי נא”, אמר לה וכיוון אותה אל הכיסא שליד השולחן. “שבי בבקשה. ספרי לי מה הדבר שקרה אתמול ודחף אותך לבוא הנה בחיפזון רב כל כך, אם אחרי הפעם הקודמת היית מוכנה לחכות”.
האישה התנשמה בהפתעה. הולמס נופף בידו בביטול והרים את המכתב שהיה מונח על השולחן. “אנא, אנא, גברתי, אין כאן שום תעלול קסם. התחלת לכתוב את מכתבך לפני כמה זמן ואז עזבת אותו – הדיו בחלקו הראשון הספיקה להתייבש היטב ולקבל גוון מעט יותר מאובק, וכתב היד מהוסס יותר. ואילו החלק השני נכתב אתמול, ובחיפזון רב, הייתי אומר, על פי כתמי הדיו והכתב המרושל יותר”.
“אני מצטערת, אדוני”, המילים שטפו מפיה, “אני יודעת שאתה רגיל לעזור לבני אצולה, ובטח מישהי כמוני שלא יודעת אפילו לכתוב כמו שצריך… אבל אתה מבין, אחרי שהאדון מת, בכלל לא הייתי בטוחה שזה נכון מה שאמרו, אבל אז חשבתי, ג’ני, למה שתעשי בעיות עכשיו? הסיפור נגמר והכול יהיה בסדר עם הגברת. רק שלא ידעתי…”
“רגע, רגע, ג’ני”, אמר הולמס וקולו מרגיע כפי שידע להישמע לפעמים בדברו עם נשים ממעמד מסוים. “לאט-לאט. קל להבחין בפרטים כמו דיו בשני גוונים וכתב מרושל, אבל שאר פרטי הסיפור נסתרים ממני. ספרי לי אותו לפי הסדר”.
האישה התיישבה בכיסא שהוצע לה ונשמה נשימה עמוקה. “אתה מבין, אדון הולמס, זה היה העניין עם האדון. האדון מת בחודש שעבר”, קולה צנח ללחישה. “הם אמרו, המשטרה, והרופאים, הם אמרו… שהוא בעצמו…”
“הבנתי”, הולמס הניד בראשו בסבלנות. “תמשיכי”.
“האדון היה רופא, אתה מבין. היו לו כל מיני חומרים שאפשר… והם חשבו שזה היה רעל”.
“הייתה להם סיבה נוספת לחשוב שהוא היה מעוניין לשים קץ לחייו?”
האישה זעה באי נוחות בכיסאה. “לי זה כל הזמן נראה מוזר, אתה יודע. האדון היה כל כך עקשן! אבל אלוהים הטוב יודע שהוא היה צריך להיות עקשן, כדי להתמודד עם הקללה”.
הולמס זקף גבה. “קללה?”
“אני לא יודעת אם זאת באמת הייתה קללה, אדון הולמס. היו אנשים שאמרו שזה היה האבא של טימותי הקטן, אחרי שהוא מת כזה מוות נורא, והאבא לא היה מוכן להתנחם, והוא היה מסתובב בוולטון – זה היה איפה שהמשפחה של האדון גרה קודם, בוולטון – וצועק שדוקטור פנינגטון – זה האדון – הרג את הילד, שהוא היה אמור לרפא לו בסך הכול פצע ברגל, והוא הרג אותו, הרעיל אותו או משהו בדומה – הוא היה מטורף לגמרי, אדון הולמס. הוא אמר שהוא יתנקם, ובאמת, אחרי טימותי הקטן החולים של האדון פשוט לא הפסיקו למות”.
“וכולם הניחו שאביו של טימותי קשור לכך?”
ג’ני הנידה בראשה והניחה אצבע לצד אפה. “אדון הולמס, אולי היו אנשים שחשבו ככה, אבל אבא של טימותי הוא לא כזה. הוא בנאדם טוב ופשוט, הוא יכול לצעוק הרבה, כמו משוגע, אבל איך הוא היה יכול להגיע לחולים של האדון ולהרעיל אותם? ואיך זה היה עוזר לו להרגיש יותר טוב, אחרי שטימותי מת ככה? לא, לא, כולנו חשבנו שזאת הייתה קללה”.
הולמס זקף שוב גבה.
האישה נראתה מבוישת. “אדון הולמס, אל תחשוב ככה, אני אישה פשוטה אבל לא כזאת טיפשה. אבל זה לא היה רק החולים. החולים זה היה מספיק רע, כי האנשים בעיירה התחילו לדבר, ולאדון היו כל פעם פחות חולים כי אף אחד לא רצה לבוא אליו, ותמיד היית רואה את המבטים ושומע את ההתלחשויות בכנסייה, אתה מבין…”
“כן”.
“אבל זה לא היה רק זה”, אמרה האישה וקולה נעשה מגומגם. “היו… הדברים”.
“איזה דברים?” שאל הולמס.
“טוב, היה הסוס של האדון, הסוס של המרכבה, שבלעדיו האדון לא יכול להגיע לחולים שלו, נכון? אז הסוס מת יום אחד, פשוט מת. האדון נכנס לאורווה ומצא את הסוס עם חתיכות של קש עוד תקועות בפה והעיניים בולטות החוצה, משהו נורא”. הבעתה הייתה מבוישת במקצת. “לא ראיתי בעצמי אבל… שמעתי. לא הקשבתי לשיחות של האדון, אתה יודע, אבל אי אפשר לא לשמוע, כשהאדון מדבר, בזמן הארוחה…”
“כן, כן”, אמר הולמס בהיסח הדעת. “אין לי ספק שלא צותתּ. תמשיכי”.
“והיה המקרה של מורקין, הגנן – הוא לא מת מזה, תודה לאל על חסדים קטנים, אבל במשך כמה ימים אף אחד בכלל לא היה בטוח שהוא יישאר בחיים. הוא היה חולה משהו נורא, וכולם אמרו שזאת הייתה הרעלה אחרי שהוא שתה מים בבית של האדון”.
“ואיזו סיבה הניחו הדוברים שהייתה לרופא להרעיל את הגנן שלו?”
“טוב, כשאיש אחד עובד אצל איש אחר, תמיד יש ויכוחים, לא?” אמרה האישה בהבעה נבונה. “אז אם הם התווכחו איפה המקום הנכון לשתול את הוורדים המטפסים – מורקין רצה לשתול אותם בצד הצפוני של הבית, מתחת לחלונות של הגברת – הוא תמיד אהב לעשות דברים במיוחד בשביל הגברת, מאז שהיא הייתה ילדונת – והאדון אמר שמה פתאום, מי שותל ורדים בצד צפון. אז הם התווכחו שזה משהו נורא, אבל זה היה סתם ויכוח על ורדים, אתה מבין?”
הולמס הנהן, ולא ידעתי אם הוא מתכוון שהוא אכן מבין או שהוא רק מסמן לה להמשיך.
“אבל כולם בסביבה התחילו לומר שזה לא היה סתם ויכוח על ורדים, ובעצם הוויכוח היה על גברת שרה –”
“אשתו של בעל הבית?” הבעה משונה עמדה בפניו של הולמס, הבעה שלא ידעתי לזהות.
“לא לא, אדון הולמס. אשתו של האדון… היא גם מתה. לא, שרה היא הבת שלו, הבת שלו עם אשתו הקודמת, שמתה לפני עוד יותר שנים. אם לא בגלל שרה, היינו אומרים שלאדון לא היה מזל בכלל, אבל שרה… היא הייתה בבת עינו, אדון הולמס. בבת עינו”.
“ומורקין רצה לשתול לה ורדים מטפסים מתחת לחלון. אבל הוא לא עשה את זה”.
“האדון לא רצה, ואז מורקין נהיה חולה, ובזמן שהוא היה חולה, האדון הביא איזה בחור צעיר שאף אחד לא הכיר, ששתל ערוגה שלמה של שיחי רוזמרין ננסי מתחת לחלון של הגברת. אתה מבין, זה חלק ממה שגרם לאנשים לדבר”, היא השפילה את עיניה ושאפה אוויר כמה פעמים, כמהססת אם לדבר. לבסוף המשיכה בדבריה, בנימה פחות בטוחה, “אנשים אמרו, ‘על ורדים מטפסים גם אנשים מטפסים'”.
“אהא!” אמר הולמס כמעט בהנאה. “זה מה שהם חשבו”.
“כן”, האישה הביעה בו בתהייה, אבל כשלא נראה שהוא מתכוון להסביר את עצמו, המשיכה. “ואז כבר אנשים דיברו המון, אתה מבין. בגלל הגנן, שכמעט מת, ובגלל כל החולים של הרופא, ובגלל טימותי הקטן, והסוס… אנשים דיברו המון. גם אלה שלא חשבו שהרופא מקולל, אמרו שמשהו לגמרי לא כשר שם”.
“והם הפסיקו לבוא אליו”, אמר הולמס.
“והם הפסיקו לבוא אליו”, הסכימה האישה.
“מוניטין בעיירה קטנה”, אמר הולמס. “כל כך קל לאבד אותם”. הוא הקיש בהיסח הדעת באצבעותיו על מכסה התיבה שנחה על השולחן. “והוא החליט לעבור לעיירה אחרת”.
“כן, אדון הולמס. אז עברנו לרַייגייט. הוא היה איש שבור, אדון הולמס. שבור”, היא משכה באפה. “מאז טימותי הקטן, הרבה פעמים הוא אמר שעדיף שאנשים לא יבואו. שיותר טוב בשבילם ככה. שהוא לא יכול לקחת על המצפון שלו…” היא קינחה בחוסר סבלנות דמעה שזלגה מעינה. “הוא היה איש טוב, אדון הולמס. איש טוב. עקשן, אבל טוב. וכשהם החליטו לעבור לגור במקום אחר, הוא כבר היה איש כבוי. אני חשבתי…” היא היססה אם לומר את הדבר, “אני חשבתי שלא יעבור הרבה זמן עד שהוא יוותר לגמרי. גם גברת פנינגטון הראשונה, גם השנייה, גם החולים שלו, גם המוניטין שלו – אם לא שרה, אני חושבת שהוא היה מוותר מזמן. ובכל זאת, הייתי מאוד מופתעת כשגילינו שהוא… שהוא…”
“כן”, אמר הולמס. “הוא היה עקשן, אמרת”.
“אפילו הבנאדם הכי עקשן נשבר בסוף”, אמרה. היא נותרה כך לרגע, עיניה נעוצות בידיה שבחיקה, ממוללות ממחטת בד שוודאי הייתה נקייה באותו בוקר, ואז היא הרימה את עיניה שוב. “עקשן או לא עקשן, הוא מת. אני לא מאמינה בשמועות, אבל זה לא חשוב גם אם הן היו נכונות… גם אם הן היו נכונות…”
“כן?”
“אתה מבין, אדון הולמס”, אמרה האישה ומחתה את עיניה בממחטה קמוטה. “כבר חשבנו שזה נגמר. המשפחה עזבה את הבית הישן. האדון מת. אם קללה רדפה אותו ואם מישהו התנכל לו – זה נגמר. ואז, הכלב של הגברת…”
“הו?” שאל שרלוק בעניין. “ספרי לי מה קרה לכלב של הגברת”.
“הוא נעלם יום אחד. הגברת הייתה בטוחה שהוא יחזור. היא הרגיעה את כולנו”. האישה סלסלה בידה קווצה משערה האדום ופניה קדרו. “היא רק התחילה להתאושש מהאבל, אתה מבין. עברו שלושה שבועות, והיא התחילה להירגע. יום אחד ראיתי אותה, היא ישבה בנדנדה ובפעם הראשונה מאז שהאדון –” דמעות מילאו את עיניה. “אוי, אדון הולמס, זה היה כל כך לא הוגן! שרה הקטנה שלי, היא סוף-סוף התחילה להתאושש, ראיתי אותה מתנדנדת, אני חושבת שאפילו שמעתי אותה מפזמת שיר, בפעם הראשונה בכל כך הרבה זמן… רק שהיה לי מוזר, שפידו לא איתה. הוא תמיד התרוצץ מסביבה כשהיא התנדנדה בנדנדה, ונבח”. היא חייכה לעצמה חיוך נעווה. “אני חושבת שהוא פחד שהיא תיפול”. היא נגעה שוב בממחטה בעיניה. “אז אחר כך, כשנזכרתי בזה, שאלתי אותה איפה הוא, והיא אמרה לי, ‘את יודעת, ג’ני? זה מוזר, באמת לא ראיתי אותו כל היום’, ואז היא משכה בכתפיים וחייכה אלי – היא חייכה! אני כל כך שמחתי! – ואמרה, ‘אל תדאגי, ג’ני, הוא יחזור’. ואני חשבתי שסוף-סוף, סוף-סוף –” היא נשמה נשימה עמוקה ונשברת עד שהצליחה להשתלט על עצמה, ורק אז המשיכה, “אתה מבין, מר הולמס, היא הייתה כל כך בטוחה שהוא יחזור. היא חשבה שהקללה נשברה. היא הייתה רגועה כל כך, בפעם הראשונה בהמון זמן… ואז, אתמול, מצאנו אותו”.
הולמס הביט בה בחדות. “מה זאת אומרת ‘מצאתם אותו’?”
“מת, מר הולמס. מת. מעוות לגמרי, כאילו התקפל מרוב כאבים, העיניים בולטות החוצה, קצת מיובשות כאלה, ופתיתים של רוק יבש מסביב לפה. כולנו היינו מוכנים להישבע שהוא מת מהרעלה, אתה מבין. והגברת…” היא עצרה. “הגברת הייתה פשוט שבורה. אחרי שהיא סוף-סוף התחילה להתאושש, ולהירגע, היא הייתה כל כך בטוחה שזה נגמר. כל האנשים המתים ההם, והבית הישן, והעיירה, וכל החברים, ואז אבא שלה – אבל עכשיו, זה כאילו זה התחיל שוב, אדון הולמס. כי אם… כי אם באמת מישהו…” היא נתקעה.
הולמס הביט בה בפנים רציניים מאוד. “אני מקשיב לך, גברתי. ברור שיש משהו מאחורי העובדה שהחלטת לבוא לכאן”.
ג’ני היססה לרגע, שאפה אוויר פעם או פעמיים כעומדת לדבר, ולבסוף פלטה בהתפרצות מהירה, לפני שתתחרט, “אולי זה לא היה רק נגד האבא שלה, אתה מבין?” היא הביטה בו בתחינה. “אולי זה היה נגד כל המשפחה. או נגדה. או –” היא נשמה נשימה עמוקה ורועדת. “ועכשיו אני פוחדת שגם היא – העולם לא יכול להיות כל כך אכזרי, אדון הולמס. נכון?”
הולמס דיבר בעדינות לא מורגלת. “כן, ג’ני, הוא כן יכול. אבל אנחנו נרד לחקר העניין. אני אדאג לכך שהגורל הנורא הזה לא יפקוד גם את גברתך”.
האישה נראתה אסירת תודה במידה מעוררת רחמים ממש. “תודה, תודה, אדון הולמס”, היא אמרה. “כולם יודעים על גדולתך, עכשיו שהפגנת את טוב לבך והבטחת שתדאג לזה, אני יודעת שהכול יהיה בסדר”.
“כן, כן”, אמר הולמס בשמץ של מבוכה. “ובכן”, הוא אמר וקם ממקומו במרץ, והאישה חיקתה אותו וקמה. “חזרי לבית גברתך, ג’ני, והשגיחי עליה. אנחנו נאסוף את חפצינו ונצא לדרך מיד. אמרי לגברתך שהיא יכולה להיות רגועה”.
ג’ני נראתה מבוישת. “אה… אתה מבין, אדון הולמס… העניין הוא…”
הוא העיף בה מבט והנהן בהבנה. “היא לא יודעת שאת פה”.
האישה השפילה את מבטה. “יש לה גאווה, אדון הולמס. היא לא רוצה, עם איך שאבא שלה –”
הולמס הנהן. “אל חשש, ג’ני. אני מבין את הבעיה. אבל אין לי ספק שהבעיה דורשת טיפול בדחיפות”. הוא הוביל אותה בעדינות לעבר הדלת. “ככל שתמהרי לחזור ולהתייצב לידה, כך ייטב. תני אמון, אנחנו נגיע בקרוב מאוד”, אמר, והאישה הנהנה ויצאה.
“ובכן, ווטסון”, שאל הולמס לאחר שהאישה יצאה, והוא משפשף את כפות ידיו זו וזו וצועד הלוך ושוב בחדר. הוא נעצר פתאום ונעץ בי מבט. “מה אתה חושב?”
“אני חושב שזה ברור”, אמרתי ברצון. “הגנן היה מאוהב בבתו של הרופא. הוא חשב שהרופא ניסה להיפטר ממנו – אולי הוא באמת ניסה. הוא החליט להחזיר לו כגמולו”.
“אה, ווטסון, תאוריה יפה, תאוריה יפה”, הניד הולמס בראשו. “אבל דבר בה לא נכון. למה שיחזור הגנן ויהרוג את הכלב?”
“הכלב עשוי היה למות בנסיבות טבעיות”, אמרתי ביובש. “זה יכול להיות רק מקרה”.
“מקרה, כן”, אמר הולמס כשהוא בוחן את פניי. “ומה פשר המריבה הגדולה על הוורדים המטפסים לעומת הרוזמרין?”
“כל אדם שמתכנן תוכניות ירצה דרך לטפס אל חלון חדרה של בחירת לבו, במיוחד אם אביה לא מעוניין בו”, אמרתי בהיגיון.
“אה, כן”, אמר הולמס. “וכמה זמן אתה מעריך שיידרש כדי ששיח של ורד מטפס יצמח לגובה שיאפשר לאדם בוגר לטפס על ענפיו? לא, לא, ווטסון, זה חסר כל היגיון. יידרשו שנים לפני שהצמח יגיע לגודל מספק. לא ייתכן שהגנן, אם היה מאוהב כפי שאתה חושב, יתכנן לעצמו נתיב אל חדרה של האישה שבה הוא חושק שידרוש כמה שנות המתנה. הרי במצב כזה, תקוותו מן הסתם הייתה שבתוך זמן לא רב מדי, לבו של אביה יתחמם כלפיו, או שהוא ובחירת לבו יברחו ויינשאו ללא ברכתו של אביה. הלא כן?”
נאלצתי להודות שאכן כך הדבר.
“אם כן”, אמר הולמס, “לא זה העניין עם הוורדים”, והוא הרהר. “עלינו להגיע לשם. כן, עלינו להגיע לשם. יש דברים שעלינו לבדוק בוולטון'”.
“לוולטון?” שאלתי בתמיהה. “לא היה מוטב שנתחיל בבית המשפחה –”
“לא, ווטסון. נתחיל במקום שבו זה התחיל. אם יש לנו תקווה כלשהי לגלות מה פשר ה’קללה’, הרי זה במקום שבו היא החלה”. ובלי משים, אצבעותיו ליטפו את דופן תיבת עץ הדובדבן.
כשמרכבתנו נכנסה בבוקר המחרת אל וולטון, היה זה יום נעים ושטוף שמש, והצמחייה המוריקה שליוותה אותנו בדרכנו נראתה עזת צבע וחיונית במיוחד. “ראה הולמס”, אמרתי לידידי, “ביום שטוף שמש שכזה, אי אפשר להאמין שבמקום מעין זה עשויה לשרות קללה על כל אדם שהוא”. החוויתי לעבר הבתים השלווים על גינותיהם המטופחות.
“בכל מקום שבו יש בני אדם, ווטסון”, אמר ידידי והביט במבט מהורהר במבנה שלידו עצרנו, “יש ‘קללות'”. המקום שלידו ירדנו מהמרכבה היה הפונדק המקומי, מבנה חסר חן אך מוצק שנראה סביר למדי. “הבה נראה כמה יוכלו לסייע לנו בני האדם שכאן במידע לגבי ה’קללה’ שבה עסקינן”.
לאחר שהפקדנו את חפצינו בחדר שהוקצה לנו – חלונותיו פנו אל גן אחורי פרוע במקצת, ודאי גן המטבח – לא השתהינו ופנינו אל האישה שעסקה בסידור שולחנות האוכל בעודה גוערת בנער בעל מראה לא מבריק במיוחד שעזר בידה, ואשר כל הליכותיה העידו בה כי היא בעלת האכסניה.
“ודאי תוכלי לעזור לנו”, אמר לה הולמס בחביבות. “אין ספק שמקום זה הוא טבור ההתרחשויות בכפר ואת יודעת את כל המתרחש. אנו מעוניינים לגלות את מקור הפורענויות שפקדו את משפחתו של דוקטור פנינגטון”.
“אה!” פניה של בעלת האכסניה הביעו התעניינות ערה, והיא הותירה לרגע את מלאכת עריכת השולחן בידי הנער. “סיפור עצוב, עצוב מאוד היה סיפורה של המשפחה הזאת”. לא היה לי ספק שהסיפור אכן העציב אותה, ועם זאת דיברה עליו בהנאה האופיינית לתושבי העיירות המנומנמות כשהם מדברים על אחת השערוריות הנדירות המתרחשות ביישובם. “והם היו משפחה מקסימה כל כך. אבל האיש הזה, דוקטור פנינגטון, המזל הרע רדף אותו”, היא אמרה והנידה בראשה.
“כך שמענו”, אמר מר הולמס. “אשתו הראשונה, כך נאמר לנו, הלכה לעולמה בטרם עת”.
“אמליה, אישה טובה כל כך הייתה. חלתה בדלקת ריאות והלכה ככה”, בעלת האכסניה הקישה באצבעותיה. “אסון שכזה”, אמרה וספקה את כפותיה עבות האצבעות. “והילדה הייתה קטנה כל כך. עבר זמן עד שהרופא נישא מחדש, וכל הזמן הזה… הוא אהב את הילדה, אבל גברים לא באמת יודעים איך לגדל ילדה קטנה. נחוץ בשביל זה מגע של אישה”. היא הנידה בראשה, שקועה, כך נראה, בעולם משלה. אז התנערה. “אבל אז עוד אף אחד לא דיבר על קללה. אנשים מתים מדלקת ריאות לפעמים. זה עצוב, אבל זה קורה”.
“כן”, אמר הולמס, מהורהר. “אבל לאחר זמן מה הוא נישא מחדש, האין זה כך?”
“מייבל, מגני התרזה”, היא הצביעה לכיוון לא מוגדר מעבר לקיר שהסתיר את נוף המקום. “משפחה עם כסף. עברו כמה שנים”, אמרה האישה. “יותר מדי, אם תשאל אותי”, קולה צנח, כאילו הייתה ממתיקה סוד, אף כי היה ברור שאין כל סוד בדברים. “כולנו אמרנו שהוא מחכה יותר מדי, שהוא נאמן מדי לזכרה של אמליה וכבר לא יתחתן שוב, אבל בסוף הוא מצא אישה חדשה. לכמה זמן נראה שהכול טוב”, היא נאנחה ספק-בצער. “מייבל מצאה את המקום שלה בבית סטיבנסון הישן כאילו שהיא חיה שם תמיד. כולם אהבו אותה. אפילו שרה הקטנה – שאז כבר לא הייתה כל כך קטנה – לא שנאה אותה כמו שילדים הרבה פעמים שונאים את ההורים החורגים שלהם. בסוף נדמה לי שהיא אפילו ממש אהבה אותה. מה שעשה הכול הרבה יותר טרגי, כמובן”. היא נאנחה שוב, מתענגת על ההזדמנות להיזכר בטרגדיה המקומית.
“ומה קרה למייבל?” שאל הולמס בעדינות.
“תאונת רכיבה. שברה את המפרקת”, אמרה בעלת האכסניה והנידה בראשה. “אחר כך אמרו שלסוס כנראה הייתה פרסה רופפת. אבל מי יכול לדעת? הרופא היה שבור מרוב צער. מי שמכיר אותו ראה שהוא ממש שבור”.
“ואז התחילה ה – הקללה?” שאל הולמס, מקפיד לא להישמע ספקני מדי.
“אנחנו לא מאמינים כאן באמונות טפלות, מר הולמס”, אמרה האישה ונימת גאווה בקולה. “אבל יש דברים שאי אפשר להסביר. זה היה כאילו שהבית של דוקטור פנינגטון היה רדוף. בהתחלה התאונה של מייבל. אחר כך טימותי הקטן מת, הבן של הברדלים… והחולים לא הפסיקו למות אחרי זה”. היא הביטה בהולמס במבט רב משמעות. “אמרו שאבא שלו, הרברט ברדלי, הטיל קללה על הבית של הרופא כי הבן שלו מת, כל כך הוא כעס על הרופא, כמו משוגע. אמר שטימותי לא היה צריך למות, שהרופא הרג אותו… אבל אם הייתה שם קללה, אני חושבת שהיא התחילה קודם, עם מייבל”. היא הנידה בראשה.
“בני משפחת ברדלי עוד גרים כאן?” שאל הולמס.
“כמובן”, אמרה בעלת האכסניה ונראתה תמהה לעצם השאלה. “זה הבית עם השער הירוק כשאתה ממשיך מפה לכיוון מערב. התאוששו יפה מהטרגדיה, אם תשאל אותי”, היא אמרה. “כמובן, יש להם כבר שלושה ילדים אחרים – ילד חדש כל שנתיים, כאילו פוחדים להישאר בלי, אחרי טימותי – ומאז שהרופא עבר לפחות הרברט נרגע קצת. אבל…” היא נשמעה ספקנית. “אני אגיד לך, אדוני, אני בכלל לא בטוחה איך הוא יגיב אם מישהו יבוא ויתחיל לשאול אותו שאלות על זה”.
“אל חשש”, אמר הולמס. “לא לחינם אני מלווה ברופא”, היה זיק בעיניו, כמעט משועשע. הודינו לה ויצאנו מחדר האוכל, ועוד שמענו בצאתנו שנזיפותיה בנער התחדשו מיד.
“ווטסון, כשאמרתי לאישה ההיא שלא לחינם אני מלווה ברופא, התכוונתי לדבריי”. חשבתי שנצא מיד מהאכסניה ונלך לעבר בית הברדלים, אולם הולמס שם פעמיו לעבר חדרינו. “הפרשה הזאת… יש בה קווים שמדאיגים אותי. כל מקרי המוות האלה, ה’קללה’-לכאורה, והכלב…” מילותיו גוועו לרגע ואז המשיך, מהורהר, “כן, הכלב. עלינו לשים קץ לפרשה הזאת מהר ככל האפשר. איני יכול להרשות לעצמי להתמהמה”. הוא פתח את דלת חדרינו.
“למה כוונתך?” אך לא היה עלי לשאול. מבין חפציו שלף הולמס, כמעט ביראת קודש, את תיבת עץ הדובדבן.
נאנחתי. “אני מניח שלא תהיה בכך תועלת אם אנסה להניא אותך מכך”, אמרתי.
“לא, ווטסון”, השיב וקפץ את פיו בהבעה חמורה. “יותר מדי מונח על כף המאזניים. אבל אזדקק לך”. פתחתי את פי לומר משהו והוא הרים את ידו באוויר. “לא כרופא”, אמר. הוא הניח את התיבה על השולחן שליד הקיר, פתח אותה, והחל לסדר את תכולתה בשורה מאורגנת על השולחן, לערבב אבקות ונוזלים בכוסית מדידה קטנה, בזהירות רבה. התערובת שבכוסית קיבלה גוון אדמדם והחלה לתסוס כשהולמס יצק לתוכה בקפידה כמות מדודה של גבישים לבנים. “בזהירות… כן, בדיוק”. הוא בחש את התערובת במקלון זכוכית. “לא, איני חוזה בעיות מהכיוון הזה. התמיסה הזו נבדקה פעמים רבות כבר”. הוא בחן בתשומת לב את התערובת, שבעבעה תחילה בשצף-קצף, ולאחר מכן הבעבוע שכך באחת וגונה של התמיסה השתנה בה-בעת לסגול כהה, וזה דהה לאיטו עד גוון ירקרק מימי. הולמס הביט בשינויים בשביעות רצון. הוא הרים את הכוסית בידו. אז השתהה והביט בעיניי.
“ווטסון, אין לי ספק שהשפעתה של התמיסה לא תהיה מסוכנת עבורי. אני מכיר אותה כבר, ויודע למה אוכל לצפות. אבל אזדקק לך”. הוא גישש אחר המילים הנכונות, דבר שהיה נדיר כל כך אצל ידידי. “מבין אתה, תחת השפעתה של התמיסה, אור ההיגיון יהיה הדבר היחיד שאראה. ופירוש הדבר שלא בהכרח אהיה האדם הנכון… לשוחח עם בני אדם אחרים. אזדקק לך כמתווך שלי עם עולמם הלא הגיוני ועתיר החולשות של בני האדם, כדי שלא אטרוק בפנינו דלתות בשל היגיון חד מדי”.
כבשתי חיוך. מאז ומעולם הופתעתי מהעובדה שהולמס, על אף התעקשותו הנחרצת על הגיונו השחוז, ידע לדבר עם בני אדם בלשונם-הם, אותה לשון עקלקלות רצופת מכשלות-רגש ובורות של חוסר היגיון, ולהתאים את עצמו לכל אדם שאיתו דיבר. אבל נראה שסוף-סוף מצא את הגבול שמעבר לו גם יכולותיו האדירות אינן מספיקות. הנהנתי. “ודאי שאעזור, הולמס”, אמרתי.
הוא הניד ניד קטן בראשו, ובטרם הספקתי לומר עוד דבר, לנסות שוב לעצור בעדו, הרים את הכוסית אל שפתיו ורוקן אותה עד תומה בלגימה מהירה אחת.
לבי זינק אל גרוני כשעווית אחזה בגופו וטלטלה אותו, סוחטת זעקה חנוקה מגרונו, אבל עוד עלה בידו להושיט יד בולמת, לסמן לי שלא אגע בו. הוא נאחז בכל כוחו בשולחן, מתנשף בפרצים חנוקים, עיניו חורגות מחוריהן, ובעודו עומד שם, רועד על רגליו, נדמה היה כמו תווי פניו משתנים, כאילו עצמות הגולגולת שלו מתחדדות ומתבלטות ומתאמצות לפלח את עורו. גון פניו הבהיר ממילא התבהר עוד יותר, וקיבל גוון צהבהב-אפרפר חולני. כתפיו כמו נשמטו בתוך מקטורנו.
ואז השינוי הסתיים. הוא התנשם עמוקות, הרפה מהשולחן והזדקף. הבטתי בו, וחשתי כאילו דבר-מה מעוות את עיניי מבפנים. היה זה ידידי, ועם זאת… לא היה זה אותו אדם שהכרתי זמן רב כל כך. תווי פניו, החדים ממילא, הפכו חדים יותר, זוויותיהם מהוקצעות יותר, עורו מתוח עליהם יותר. היה זה אדם שפניו כולם זוויות-זוויות, כמו נועדו לחתוך כל דבר שיבואו עמו במגע. גופו הפך כחוש ודק יותר, אך כל תנועה מתנועותיו אמרה כוונה ברורה וחסרת פשרות. הוא נראה כמו תער שמבקש לפלח את העולם ולחתוך ממנו את המיותר.
הוא הביט בי, מבט קצרצר וחסר ארשת, ופנה אל הדלת. הלכתי בעקבותיו, מחניק בתוכי את הצמרמורת שעוררה בי קרבתו של אותו יצור שכמו היה חברי, אך גם לא היה.
בית ברדלי היה מוקף בגדר אבן נמוכה, ומעבר לשער ציפתה החצר האופיינית לבית שבו יש כמה ילדים להתרוצץ אחריהם – גינה נאה אך פרועה במקצת, כדור סמרטוטים זרוק ליד הקיר, בית בעל מראה נעים ורק מעט שבמעט מוזנח.
הולמס – אני מתקשה לכנותו בשם הזה, אף כי ידעתי היטב כי זהו חברי – נותר צעד אחד מאחוריי כשדפקתי בדלת. חשתי כאילו עיניו החדות מפלחות את הבית ואת כל סביבתו כאילו היה שקוף.
“תעזוב את הבובה של אחותך!” קראה האישה שפתחה את הדלת, בעודה מנגבת את ידיה במגבת שידעה ימים יפים יותר, לפני שהסבה את פניה אלינו והסמיקה מעט, פתאום. “סליחה, רבותיי”, אמרה, “הייתי בטוחה שזה בעלי שחוזר מהנגרייה לאכול. הוא צריך להגיע כל רגע”.
“אני מתנצל על ההפרעה”, אמרתי לה בקול נעים ככל האפשר, משתדל לשכך את אי-הנעימות שלה. התכוונתי לומר שנוכל לחזור מאוחר יותר, אבל חשתי בנוכחותו של הולמס מאחוריי – הולמס חד הפנים, הולמס צהבהב-העור, הולמס שחומר זר זורם בעורקיו, חומר זר שמי יודע מתי תתפוגג השפעתו – ופתאום הזמן נראה לי דוחק. לא רציתי שהחומר הנורא שבלע יהיה לשווא. “שמי הוא ווטסון –” חשבתי שיהיה מוטב לעת עתה להימנע מלהזכיר את היותי רופא. ייתכן שלמשפחה הזאת הייתה סיבה לחשוד ברופאים. “וזהו ידידי, מר הולמס, שרלוק הולמס”, לא היה כל סימן לזיהוי בעיניה. תהיתי אם שמעו של ידידי לא הגיע ליישוב זה שבפאתיה של לונדון. “הגענו לוולטון בעניין דחוף למדי, למעשה זה עניין של חיים ומוות –” פניה החווירו באחת ומיהרתי לתקן את עצמי, “לא, לא קרה דבר כעת, אנחנו חוקרים את מותו של דוקטור פנינגטון, ואת מות… חוליו”, קולי גווע מעט במילה האחרונה. לא ידעתי כיצד לנסח את דבריי בלי להכאיב לאישה זו יותר מהדרוש.
משהו בהבעת פניה התרכך, ולרגע עיניה נצצו מעט, ודאי מדמעות רגעיות, ולאחר מכן פתחה את הדלת לרווחה ואמרה, “תיכנסו”, ואנחנו נכנסנו. “אני מצטערת, אני בדיוק מכינה את האוכל, אז תצטרכו להיכנס למטבח…”
“זה לגמרי בסדר, גברתי. שוב, אני מתנצל על ההפרעה”, אמרתי, מביט סביבי בעודנו מתקדמים לעבר המטבח. שמעתי קולות ילדים מתווכחים בחדר אחר. תהיתי מה רואה הולמס בהביטו סביבו, בבית חמים ומשפחתי זה, שבעיניי לא היה בו דבר חורג מגדר הרגיל.
היא עמדה מול קרש הקיצוץ, בגבה אלינו, ופתאום חשתי שהיא ודאי מפנה אלינו את גבה כדי שלא נראה את רגשותיה שגברו עליה לאחר שהזכרנו לה את בנה המת. “גברת ברדלי”, אמרתי, “אני מצטער מאוד שאנחנו צריכים להזכיר לך…”
“לא, זה בסדר”, היא הסבה את ראשה לאחור וראיתי שצדקתי, עיניה אכן נצצו מדמעות עצורות. הייתה לי תחושה מטרידה שהולמס-החצוי לא צריך לראות את הדמעות האלה. שהן לא נועדו לעיניו של מי שלא יכול לחוש בהן בעצמו. “טוב להיזכר לפעמים. טימותי היה ילד טוב”. היא הסבה את ראשה חזרה אל הקרש וידיה חזרו לקצץ גוש של בשר.
“בנך מת כשהיה בטיפולו של דוקטור פנינגטון”, אמרתי. “ממה הוא סבל?”
“זה לא היה שום דבר”, היא אמרה, והיה עצב ממשי בקולה. “שום דבר. הוא עזר לאבא שלו, בנגרייה – הֶרְבּ לוקח לפעמים אחד מהילדים לנגרייה, הם אוהבים את זה, אפילו שאחרי שטימי… הרבה זמן הוא לא עשה את זה”. היא השתתקה לרגע וחזרה לדבר בקול נמוך. “זה היה כפיס, אתה מבין. סתם נכנס לו כפיס ליד. זה קורה לפעמים, בנגרייה”. היא מחתה את עיניה בשקע מרפקה לפני שהמשיכה לקצץ את הבשר. “כשהרב ראה את זה, הוא רצה להוציא לילד את הכפיס מהיד. פחד שזה יזדהם”. היא משכה באפה. “זה מה שהוא היה עושה – הוא היה מחמם מחט בלהבה, פותח איתה קצת את העור שמעל לכפיס ומוציא אותו. אני לא יודעת אפילו כמה פעמים ראיתי אותו עושה את זה, בדרך כלל על הידיים של עצמו, כי ככה זה בעבודה של הנגרייה, ולפעמים לילדים. הם שונאים את זה”, שמעתי את החיוך בקולה. “כל הילדים שונאים את זה. אבל אם משאירים את הכפיס, הוא עלול להזדהם בפנים. וזה מסוכן”. קולה גווע. כשחזרה לדבר, החיוך נמוג ממנו. “כמו שטימי גילה. הוא לא רצה שאבא שלו יפתח לו את הפצע. הוא ברח. הסתובב בחוץ יום שלם, התחבא, אני לא יודעת איפה, אף פעם לא גילינו…” היא משכה שוב באפה, אבל ידיה המרקדות על קרש הקיצוץ לא האטו את עבודתן. “כשמצאנו אותו, הייתה לו נפיחות אדומה ביד. לא מאוד גדולה, אתם מבינים. אבל הוא לא הסכים בשום אופן שהרב ייגע בה. היה צורח כל פעם שהרב ניסה להתקרב ולגעת בה”. הפעם הרימה את זרועה ומחתה את עיניה בכתפה לפני שהמשיכה בעבודתה. “זהו. בסוף הרב לקח אותו לרופא. והרופא טיפל בו. וזה היה אמור להיות בסדר”, היא משכה בכתפיה וקולה נחלש. “זה היה אמור להיות בסדר”.
“מה קרה?” שאל הולמס, וקולו החריד אותי. הוא נשמע, זר, זר כל כך. בתחילה חשבתי שהוא נשמע לי זר רק משום שאין זה קולו הרגיל של ידידי, אבל גם גברת ברדלי עצרה לרגע את נשימתה, והבנתי שגם היא שומעת את הזרות שבקולו. אני מאמין שהוא הבחין בכך והבין מיד שקולו מרתיע אותה, משום שלא לא הוציא מפיו מילה נוספת עד שהלכנו.
“הרופא הוציא את הכפיס וחבש את היד. הוא אמר שלא צריך לעשות יותר מזה – לנקז את הפצע או לצרוב אותו – שהדלקת עוד לא חמורה וזה יעבור. חשבתי שככה יהיה. חשבנו שככה יהיה”, היא השתתקה לרגע. “טימי נראה בסדר, אתם מבינים”, היא אמרה כמעט בתחינה, “לא היה לו חום, הוא היה כרגיל, ערני, הוא פחד מהרופא ולא רצה לתת לו לטפל בו בהתחלה, אבל שרה, הבת של הרופא – היא עזרה לו במרפאה – הרגיעה אותו, אבל אחרי שהרופא סיים את הטיפול נראה שמח כרגיל, וגם קיבל תפוח כי היה ילד טוב”. היא הסתובבה לעברנו. על פניה היה חיוך של זיכרון, ודמעה זלגה על לחיה השמאלית, לאט-לאט. “אבל אחרי שחזרנו הביתה הוא התחיל להרגיש רע. נהיה רדום. נהיה חלש. חשבתי שהוא עייף מהיום שהוא היה בחוץ, אבל אחרי כמה זמן…” קולה דעך.
לאחר רגע אמרתי לה, “אחרי כמה זמן הבנת שזה לא המצב”.
“לא”, היא אמרה. “טימי נהיה ממש רדום. והפנים שלו נהיו חיוורים. ואחרי כמה זמן גם הנשימות שלו התחילו לצפצף קצת. קצת, לא הרבה, אבל זה הפחיד אותי כל כך… ואז הידיים שלו התחילו לפרכס…” עכשיו דמעות זלגו על פניה בחופשיות. “טימי הקטן שלי. בהתחלה הידיים שלו פרכסו רק קצת, אחר כך יותר, ולאט לאט כל הגוף שלו התחיל לפרכס. ונהיה לו קשה לנשום… הרב כבר לא היה בבית. הוא חזר לנגרייה. ואני לא ידעתי מה לעשות. לקחתי את טימי ורצתי איתו לשכנה, צעקתי שתעזור לי, והיא נשארה איתי בזמן שבעלה, שהיה בבית, רץ להביא את הרב…” היא התייפחה. “אבל עד שהרב הגיע כבר היה מאוחר מדי. טימי עוד נשם, אבל בקושי, הנשימה שלו ממש שרקה עכשיו, וכל הגוף שלו פרכס, והיה לו קצף על השפתיים…” היא הרימה את ידיה אל פניה, רוצה לכסות אותן, ואז הבחינה כמדומה שהן מלוכלכות מעבודתה עם הבשר, ושמטה אותן לפניה. היא מחתה את עיניה בשרוולה האחד. “זה לא לקח הרבה. כמה דקות אחרי שהרב הגיע טימי נשם נשימה אחת ארוכה ונחנקת, שמעתי את האוויר בקושי עובר לו בגרון, והגב שלו התקמר קדימה… ואז הוא נפל, העיניים שלו התגלגלו אחורה בתוך הראש, וזהו”, היא מחתה שוב את עיניה. “הוא מת בידיים של אבא שלו, שצרח כל הזמן, ‘טימי, טימי’. עד היום אני שומעת את זה, לפעמים”, היא הרימה אלי את עיניה, מבוישת. “זהו. ככה הלך טימי שלנו. אז אתה מבין למה הרב חשב…”
“הרב – מר ברדלי חשב שמשהו לא היה בסדר בטיפול הרפואי, נכון?”
“הוא חשב שדוקטור פנינגטון עשה טעות, אתה מבין? שהמצב של טימי היה יותר גרוע ממה שהרופא חשב”. היא הסתובבה שוב אל הקרש ואמרה חרש, “אני לא חושבת ככה . ואני חושבת שגם הרב לא באמת חושב ככה”.
“באמת?” שאלתי.
“הרב נגר, מר ווטסון. שנינו ראינו מספיק מקרים כאלה כדי לדעת איך זה נראה כשהדלקת נהיית גרועה”. היא הנידה בראשה אל הסכין שבידה. “זה לא נראה ככה. והם לא הולכים כל כך מהר. ראיתי פעם מישהו שמת מחתיכת עץ – לא כפיס, חתיכה גדולה – שנתקעה לו בשוק כשהוא נפל. הרגל התנפחה לו, מר ווטסון, והיה לו חום, והוא הזיע, והיו לו הזיות, וזה נמשך ימים. בסוף עוד כרתו לו את הרגל, אבל כבר היה מאוחר מדי”. היא נשמה עמוק. “טימי מת פחות משעה אחרי שהחזרתי אותו מהרופא. וקודם הוא נראה לגמרי בסדר. לא, זה לא היה הכפיס שהרג אותו”. היא פנתה לעברי שוב והנידה בראשה בכוח.
“אז מה כן?”
היא שוב הנידה בראשה, הפעם בחוסר אונים. “אני לא יודעת, מר ווטסון. אני לא יודעת. אני חושבת שבגלל זה הרב כל כך הלך וצעק שדוקטור פנינגטון לא טיפל בטימי טוב, שדוקטור פנינגטון הרג לנו את הילד –” היא עצמה לרגע את עיניה, ואז השתלטה על עצמה והמשיכה ” – כי גם הוא לא ידע מה לחשוב, מר ווטסון. גם הוא לא ידע”.
הבטתי בה, תוהה איך לנסח את שאלתי הבאה. “בעלת האכסניה מדברת על… קללה”.
האישה הנידה בראשה כמצרה על כך שרעיונות כאלה עולים בדעת הבריות. “זה נראה כמו קללה, מר ווטסון. זה בהחלט נראה כמו קללה. עוד הרבה אנשים מתו חוץ מטימי שלנו”. היא הישירה מבט לעיניי. “אבל אני לא מאמינה בקללות. לא, דברים כאלה לא קורים בעולם שלנו. כפיס יכול להיכנס לאנשים לרגל והם ימותו בגלל הדלקת, או שהם יכולים ליפול מסוס, או שהם עלולים להיפצע ממסור שנשבר פתאום –” היא בלעה את רוקה, ובאחת הבנתי שהיא דואגת לבעלה, דואגת לו בשל מגוון הדרכים השונות למוות פתאומי שעשויות לפקוד אדם בנגרייה, שאחת מהן כבר לקחה את בנה. “אני לא חושבת שדרושה קללה בשביל זה”.
הנדתי בראשי. “אז המקרים היו רק… צירוף מקרים?”
“אני לא יודעת אם צירוף מקרים. אולי מישהו…” עיניה נתעממו. היא ידעה ודאי שהיו אנשים שחשדו בבעלה, ואולי חששה להעלות את הרעיון שהמקריות הייתה מעשה ידי אדם. “ואולי באמת רק צירוף מקרים”, אמרה בהחלטיות.
חשתי בעיניו של הולמס בעורפי. חשבתי שזו נקודה שאני חייב ללחוץ בה. “שמעתי שבעלך אמר שהוא ינקום בדוקטור פנינגטון. שדוקטור פנינגטון הרג את בנכם והוא לא ינוח עד שינקום בו על כך”, אמרתי בשמץ נימת האשמה.
חשבתי שהיא תגיב ברוגז, בזעם, בהתגוננות. לא הייתי מוכן לכך שפרצה בצחוק. צחוק כואב ופצוע, אבל צחוק. “מי אמר לך דבר כזה?” שאלה. “מר ווטסון”, אמרה. “בעלי לא מסוגל לפגוע בזבוב, וגם אם היה רוצה, לא היה לו איך. דוקטור פנינגטון בהחלט לא היה מניח לו להתקרב לביתו או לחולים שלו כשידע כמה שבעלי מאשים אותו”, היא הנידה בראשה במרירות. “אין בכך כל היגיון”.
“ובכל זאת”, אמרתי, “הרי הכול התחיל במותו של טימותי. הוא היה הראשון…”
“ומי אמר לך את זה?” היא שאלה עכשיו, ועיניה רשפו מעט. “מר ווטסון, טימי שלנו אפילו לא היה הראשון במה שאנשים מכנים ‘הקללה של פנינגטון'”.
“לא?” שאלתי אותה, לא מוכן כלל לתשובתה.
“לא, לא, ברור שלא. לא סיפרו לך?”
הנדתי בראשי לשלילה.
“לא, רק שבועיים וחצי לפני טימי שלנו היה המקרה של אדי, העוזר של מוכר הדגים”, היא אמרה. “אולי לא סיפרו לך עליו כי אדי כבר היה כמעט מת כשהוא הגיע אל המרפאה של פנינגטון. פגעה בו כרכרה, אתה מבין”, היא נראתה מהרהרת. “הוא נפגע בראש ובצוואר. דימם המון, פרכס. אומרים שהוא שכב במרפאה של דוקטור פנינגטון שעתיים שלמות לפני שזה נגמר, וכל הזמן הזה שרה, הבת של דוקטור פנינגטון, עמדה לידו והחזיקה לו את היד”. היא הנידה בראשה. “צריך היה להיות נורא, אני חושבת. אומרים שהוא נראה מחריד, חצי ראש מרוסק, רוק עם דם נוזל מהפה, כל האברים קופצים ומפרפרים לכל כיוון. אבל היא נשארה איתו ולא הייתה מוכנה לזוז עד שהוא מת”. היא הרהרה עוד רגע. “זאת הייתה ההתחלה, אם אתה רוצה נקודת התחלה. זה הרגע שנחשב להתחלת הקללה של פנינגטון אצל מי שמדבר עליה”. היא הנידה בראשה שוב. “שטויות, אני אומרת. מוות בתאונה. כאילו חסרים כאלה בעולם שלנו”. היא נאנחה ופנתה שוב אל הקרש. תהיתי מה עוד עלי לשאול אותה. הבטתי בהולמס, אך פניו היו קפואים לחלוטין. הייתי בטוח שמאחורי אותה ארשת קפואה, מחשבות צלולות כבדולח אצות בקצב שלעולם לא אוכל להבין.
גברת ברדלי הרכינה את ראשה אל קרש הקיצוץ, ונראתה כמי שמגיעה להחלטה חשובה. היא נשמה עמוק ופנתה אלי שוב. “מר ווטסון, אנא סלח לי, אבל עכשיו אבקש ממך ללכת. השאלות שלך… הן קשות. ומר ברדלי יגיע הביתה בכל רגע”. פניה נעוו. “אני לא רוצה שהוא ישמע שאלות בנושא הזה. הרב… לא ממש התאושש מהמוות של טימי. הוא היה בבת עינו. הבן היקיר לו. ואין עוד שום דבר חדש שתוכל לשמוע ממנו. אנא, עשה עמי את החסד הזה ולך. לכו”, אמרה ופנתה בהיסוס אל הולמס, ורתיעתה ממנו הייתה ברורה, אבל היא אילצה את עצמה לומר בתקיפות, “לכו”.
ידידי הניד בראשו. ניד אחד, קצר. עיניה של האישה היו מרותקות אליו. הבטתי בידידי, תוהה אם יש שאלה נוספת שהוא רוצה לשאול, אך הוא רק הניד לעברי בראשו, והיה זה כמו אמר, במילים ברורות לחלוטין, “סיימנו כאן”.
יצאנו מהבית. קול מצהלות הילדים עוד נשמע מהחדרים הפנימיים, והרהרתי על הקלות המופלאה שבה ילדים מתאוששים. קפצתי כשנשמע קולו של הולמס מאחורי. “כעת נחזור לאכסניה ונאכל”.
הסבתי אליו את מבטי.
“גופי זקוק למזון”, אמר. “החשיבה המהירה דורשת ממני הרבה. ועלינו לשאול את בעלת האכסניה היכן נמצא מוכר הדגים, אם כי בכפר מעין זה מן הסתם חנותו נמצאת בין החנויות שסביב הכיכר. לאחר הארוחה נלך לדבר עם מוכר הדגים, אז ודאי כבר יסיים את ארוחתו שלו”. הוא הביט בי באותו מבט חד, לא ממצמץ, לא אנושי. “אין הרבה שיוכל לספר לנו, אבל עלי לוודא איתו כמה נקודות”. הוא החל לצעוד לכיוון האכסניה.
“הולמס”, אמרתי, באי רצון מסוים, “אתה כבר יודע מה התרחש פה, הלא כן?”
הוא הביט בי, ולא ידעתי לפענח את מבטו. לבסוף אמר, “הייתה לי סברה בנושא כבר ברחוב בייקר, סברה שכעת אני יודע שהייתה מוצדקת. אבל אין כל תועלת בסברות ללא ראיות”. הוא שב להביט לפנים, צועד בצעד מדוד ומכוון לעבר האכסניה. “ומלבד זאת, יש עוד כמה נקודות שעלי להבין”.
לא אמרתי עוד דבר, אבל בעמקי לבי לא הייתי בטוח שאצליח לאכול כשגרסה זו של הולמס לצדי. הוא השרה עלי תחושה שאיני בטוח שאוכל להסביר – חשתי כמו חיה לכודה מול מבטו של נחש. מבטו הקר, הקפוא, הנוקב של נחש, נחש שאין בו כל סכנה מלבד הזרות המוחלטת שבמבטו, הזרות שלעולם לא אוכל להבין – זרות שהקפיאה אותי כליל.
היינו כבר באמצע הארוחה כשהולמס עצר פתאום, מזלגו ביד אחת וסכינו באחרת, והתנשף. לאחר רגע הבחנתי שגופו החל לרעוד, והוא שמט את המזלג ואת הסכין על השולחן. הרעד נמשך, והוא קבר את פניו בידיו, ונשימתו המתנשפת והמתמשכת נשמעה כמעט כמו יפחה.
“הולמס!” קראתי. “הולמס, מה לך!” משכתי בזרועו, ניסיתי להסיר את כף ידו מעל פניו כדי שאוכל לראותם, אך הוא לא אפשר לי. הוא אמר משהו בקול חנוק מאחורי כפות ידיו.
“מה? הולמס, איני מבין!” אמרתי. הוא נותר כך עוד רגע, הרעידות שוככות בהדרגה, ואז הסיר את כפות ידיו מעל פניו. פניו היו אדומים מעט מלחץ כפותיו, עורו מעט תפוח, מעט… לא, לא זה העניין. הבחנתי, בהקלה מסוימת, שתווי פניו חזרו לקדמותם. אבל לחרדתי, ולתדהמתי, ראיתי ברק לח בעיניו של הולמס. דמעות! הייתכן שראיתי דמעות בעיניו של הולמס?
הוא כיסה שוב את עיניו בידיו. “האישה המסכנה ההיא, ווטסון, האישה המסכנה ההיא!” אמר בקול חנוק.
“איזו אישה מסכנה?” שאלתי, מבוהל עוד יותר.
“לראות ככה את בנה גווע, ווטסון, האישה המסכנה ההיא…” קולו גווע לשטף של מלמולים רוויי עצב שמלמל אל בין כפות ידיו.
“הולמס?” הבטתי בו בזעזוע. מעולם לא ראיתי אותו כך.
הוא נותר עוד לרגע כשפניו חפונים בכפות ידיו. אז הרחיק אותן לאט מפניו, והתנער. הוא נראה כמי שמנסה להרחיק דבר מה מתוך ראשו. אז הביט בי. עיניו היו לחות עוד, ועטורות אדמומיות. “סלח לי, ווטסון”, אמר. “זו השפעת החומר. כשהיא מתפוגגת, לרגע הוא דוחף אותי לקצה השני. לרגע, איבדתי שליטה על רגשותיי”.
הבטתי בו, מנסה לעכל את המתרחש. לבסוף אמרתי ביובש, “טוב לגלות שיש לך רגשות”, והסבתי ממנו את פניי, בכוונה להניח לו להתאושש. הוא צחק את צחוקו היבש. “אה, ווטסון הטוב”, אמר, והרים את מזלגו ואת סכינו מהשולחן. “יהיה עלי לקחת מנה נוספת לפני שנלך לשוחח עם מוכר הדגים”, אמר, ובניגוד לרצוני, התענגתי על צליל קולו הרגיל, האנושי – האנושי עד כמה שהולמס היה מסוגל לו, כמובן. לא היה זה עוד הנחש המהפנט. “אולי מנה גדולה יותר, שתחזיק מעמד לזמן רב יותר. השפעת החומר עלי פגה מהר מדי”.
“לא, הולמס!” קראתי בחרדה. “אסור לך לסכן את עצמך!”
“איני מסכן את עצמי, ווטסון”, אמר, ואז הוסיף בקול נמרץ, “אבל אני כן מכלה את משאביי במהירות רבה. לכן, עכשיו, עלי לאכול!” ובמשך פרק הזמן הבא שיקע את עצמו ראשו ורובו בארוחתו.
חנותו של מוכר הדגים אכן שכנה ליד הכיכר. כשהגענו אליה הייתה אישה בחנות שעסקה ברכישת דגים, אך זמן קצר לאחר מכן כילתה את ענייניה והסתלקה. השתדלתי לא להריח את הריח העז שבמקום כשניגשתי אל הדלפק ופניתי אל האיש בריא-הבשר שמאחוריו. “מר ג’נינגס?” שאלתי.
“בכבודו ובעצמו”, אמר האיש. “במה אפשר לעזור לכם, בחורים?” – מבטו עבר ממני אל הולמס בדבריו, ולכן המילה “בחורים” לעתה מעט בפיו. חשבתי שהנה, מוזרותו של הולמס-בהשפעת-הסם משפיעה על עוד אדם.
“מר ג’נינגס, שמי דוקטור ווטסון, וזהו חברי, מר הולמס”. שוב לא היה כל ניצוץ של זיהוי, ותהיתי אם זה משום שבאמת שמו של הולמס אינו ידוע בפרבר זה, או שמא האיש לא היה מסוגל לקשר את שמו המפורסם של ידידי עם התחושה המוזרה, המפחידה כל כך שנדפה מהולמס כעת. “הגענו לוולטון כדי לחקור את העניינים שסביב מותו של דוקטור פנינגטון”.
“כן”, אמר האיש ומבט מעורפל במקצת בעיניו. “שמעתי שהוא מת, הטינופת הזקן”. הוא רקק הצידה. “אפילו לא שנייה אחת מוקדם מדי, אם תשאל אותי”.
נדהמתי מעט. “תוכל להסביר?”
“בטח שמעתם על מה שאנשים קוראים ‘הקללה של פנינגטון’, לא?” שאל האיש. כשהנדתי בראשי הוא המשיך בשצף-קצף, “קללה, דיבורים ריקים! אין לי ספק שידו של פנינגטון עצמו הייתה במעל!”
“ב – מעל?” שאלתי.
“הרעלה, מר ווטסון, הרעלה!” הוא אמר כמבטא דבר מובן מאליו. “הרי הכתובת ברורה כל כך על הקיר. כל האנשים האלה שמתו! טימי הקטן והמסכן, כמה נורא שהוא פרכס לפני שהוא מת, שמעתי. והִילדה, בעלת המכולת, ו –”
“אתה מתכוון לטעון שהוא הרעיל את כולם?” שאלתי בתדהמה. האיש זקף את גבותיו כאומר שהדבר מובן מאליו. האם לכך התכוון הולמס כשאמר שהוא יודע את פתרון הפרשה, שהייתה לו סברה כבר בהיותנו ברחוב בייקר? “גם את העוזר שלך?”
“אה, לא, ג’ונסי הצעיר, הוא לא. במקרה שלו זו באמת הייתה תאונה. אלף פעם אמרתי לו שישים לב כשהוא מפנה את הזבל – מצטבר פה הרבה זבל, מר ווטסון, בעבודה מהסוג הזה – אבל הוא, הראש שלו תמיד היה בעננים”, הוא נאנח. “לא, לא, אני בטוח שלא. אבל מה אומר לך, אני בטוח שג’ונסי היה זה שנתן לו את הרעיון”. הוא הישיר מבט לעברי ותופף באצבעו על קצה אפו. “אתה מבין, מר ווטסון, כשרופא פתאום מבין שהוא יכול להרוג אנשים בלי שיחשדו בו… הרי הוא רופא, נכון? מגיעים אליו אנשים חולים, אנשים פצועים – ובמיוחד באזור כפרי כמו שלנו, יש הרבה דברים שיכולים לקרות”. נזכרתי שגברת ברדלי אמרה דברים דומים מאוד. “והרי לאיש לא ייראה חשוד אם מטופליו החולים והפצועים של רופא ימותו מדי פעם, הלא כן? זה חלק מהסדר הטבעי של הדברים”. הוא רקק שוב. “בן שטן האיש הזה, אני אומר לך. בן שטן. אילולא בתו האומללה, המלאך הזה, שרה…” והוא עצר. “לא חשוב”, אמר. “לא הייתי עושה דבר בכל מקרה. אני אזרח שומר חוק, לא כמו כמה אנשים”, והוא נתן בי מבט רב משמעות. “אז כשג’ונסי מת, אני בטוח שדוקטור פנינגטון ראה את האפשרויות מיד. לחסל בלי כל סכנה את כל מי שפגע בו”.
“איך פגע בו טימותי הקטן?” לא הצלחתי לעצור את עצמי מלשאול. זו ודאי לא הייתה השאלה החכמה ביותר, אבל מוכר הדגים רק משך בכתפיו. “אני לא יודע”, אמר. “אולי זה היה כדי להתאמן. אבל זה ההסבר ההגיוני היחיד. מר ווטסון”, אמר, “אתם בטח חושבים שאנחנו הכפריים מלאים באמונות טפלות”, כבר התחלתי להתעייף קצת מלשמוע את זה, אודה ואתוודה, “אבל זה שאנחנו גרים בכפר עוד לא אומר שאנחנו לא יודעים להשתמש בהיגיון שלנו. ואני אומר לך, אין פה שום הסבר הגיוני חוץ מזה”.
העפתי מבט מהיר לעבר הולמס – השתוקקתי לראות אם הוא מסכים עם הבחנה זו – אבל הולמס נותר חסר כל ארשת, כפי שהיה קודם. חנקתי רעד של צמרמורת שחלף בי ופניתי שוב אל מוכר הדגים. “אבל זה לא הגיוני. הרי זה הרס את חייו, הוא נאלץ לעבור מפה –”
“‘נאלץ’?” גיחך מוכר הדגים. “אני חושב אחרת. אני חושב שכשלא היה לו יותר מה לעשות פה, הוא החליט שהגיע הזמן לעבור למקום חדש. מקום שבו אף אחד עדיין לא יודע על התרגילים הקטנים שלו”.
הבטתי בו לרגע בלי לומר דבר, ולבסוף החלטתי לחזור לקרקע בטוחה. נזכרתי בדבריו של הולמס לגבי הדברים שרצה לשאול את האיש. “ספר לי על המוות של העוזר שלך”.
“אין הרבה מה לספר”, אמר האיש. “הבחור נפגע בראש מקרש של עגלה. דימם כמו חזיר נחור. עשינו מה שיכולנו בשבילו – הצד של הראש שלו היה מרוסק, ועין אחת –” הוא בלע את רוקו והמשיך הלאה. “עצרתי את הדימום כמה שיכולתי, ובעל העגלה – באמת, בחור טוב, אני מאמין לו שזאת לא הייתה אשמתו, ידעתי שג’ונסי לא שם לב…” והוא עצר לרגע ונשם עמוק. הבנתי, בצורה ברורה מאוד, שאף כי דיבר בגסות-מה על עוזרו שמת, במידה רבה התייחס אליו כאב, ומותו של הנער עדיין הכאיב לו מאוד. “העלינו את ג’ונסי על העגלה. אני ישבתי לידו, לחצתי לו על הפצע בצוואר שלא יאבד את כל הדם שלו. קיוויתי – אני לא יודע למה קיוויתי. עמוק בפנים ידעתי שאין לו סיכוי. אבל לא יכולתי לא לעשות משהו”. הוא נשם שוב עמוק, והמשיך. “הגענו לבית של פנינגטון – לא ידעתי אז שאני בא לביתו של השטן. אבל זה לא היה משנה ממילא”, הוא משך בכתפיו. “הכנסנו אותו מהר פנימה. באותו רגע רק שרה הייתה שם – הרופא היה מאחורי הבית – אבל היא הכניסה אותנו במהירות למרפאה ועד שקראו לרופא, היא כבר השכיבה את ג’ונסי המסכן במיטת הטיפולים, הביאה מטלית ומים והתחילה לנקות לו את הפצעים”, הוא חייך חיוך מריר. “היא הייתה כל כך עדינה. מלאך אמיתי. לא שזה שינה משהו. ג’ונסי לא הרגיש כלום ממילא”, אמר. “הוא כבר בכלל לא היה שם. הדימום כבר נחלש מאוד, והצבע שלו היה אפור – ידעתי שהוא הולך למות, אבל קיוויתי – וכל כמה רגעים היה לו התקף של פרכוסים. הוא עשה מין קול נורא כזה מהגרון, כמו של מים שנבלעים בצינור, ודוקטור פנינגטון –” הוא העווה את פניו כמבקש לירוק, “הוא הגיע כשזה כבר כמעט נגמר, ורק בדק אותו ככה במהירות, ומשך בכתפיים”. קולו של האיש נשבר כשמשך בכתפיו, כמדגים את חוסר האכפתיות שבתנועה. “ואז רק עמד מהצד והסתכל בזמן שהבת שלו החזיקה לג’ונסי את היד ודיברה אליו, כל הזמן מסתכלת לו בפנים, בפנים המרוסקים שלו. עד…” הוא נשם נשימה עמוקה. “ופנינגטון, השטן הזקן, אמר לי, כאילו כלום, ‘בסדר, זה נגמר. הבת שלי תסדר איתך את החשבון’. ויצא מהחדר”.
הנדתי בראשי בהבנה.
“בכלל לא הפתיע אותי כשאנשים התחילו למות. בן אדם כזה, שלא אכפת לו, שלא אכפת לו בכלל…” הוא משך בכתפיו. “אני רק לא מבין איך יצא לו מלאך כמו שרה. ועוד שהוא גידל אותה לבד”. קולו נהיה מהורהר. “אני זוכר, כשהיא הייתה קטנה – את האמא שלה היא לא הכירה בכלל, אמא שלה מתה כשהיא הייתה קטנה, אתה מבין? היא אפילו לא ידעה שהיא יתומה. אני עוד הייתי אז בחור צעיר, ובחורף אמא שלי מתה מדלקת ריאות, בדיוק כמו אמא שלה, אולי זה מה שעזר לה להתקרב אלי. אבא שלה… הוא לא כל כך התייחס אליה. היה עסוק במרפאה שלו, והיא הייתה מסתובבת תמיד. ואני ישבתי, ככה, ישבתי במקום אחד שאהבתי לשבת, יש שם עץ גדול כזה שאפשר לשבת מתחתיו ואף אחד לא עובר שם – וישבתי ואני לא מתבייש להגיד שבכיתי, ואז פתאום, כמו שאני שקוע באומללות שלי ובוכה ולא שם לב לכלום, פתאום יד קטנה נחה לי על הכתף. איך קפצתי!” הוא חייך חיוך נעווה. “והסתכלתי, וזאת הייתה היא. שרה. מלאכית קטנה. אז היא הייתה באמת קטנה. והיא שאלה אותי, ‘אדון, למה אתה בוכה?’. ואני אמרתי לה שאני בוכה כי אמא שלי מתה, ואני עצוב. והיא הסתכלה עלי ואמרה לי, ‘גם אמא שלי מתה, אבל אני לא זוכרת כשהיא מתה, ואני לא זוכרת אם הייתי עצובה’, והסתכלה עלי עם שתי עיניים ענקיות כאלה. ואני אמרתי לה, ‘בטח היית. בני אדם תמיד עצובים בגלל דברים כאלה’. ‘ובוכים?’ היא שאלה אותי. ‘ובוכים’, הסכמתי. ‘בדרך כלל’. והיא הסתכלה עלי ברצינות, על העיניים שלי שהיו אדומות מבכי, ועל הפנים שלי שהיו רטובים מדמעות, והיא הסתכלה, והסתכלה, ואני כבר רציתי לקבור את עצמי, כשפתאום היא התחילה לבכות גם כן”. הוא השתתק לרגע. “אתה מבין? התחילה לבכות. ככה. כי אמא שלי מתה. כי אני בכיתי. כי כאב לה, כמה שכאב לי. אתה מבין?”
הנהנתי.
“מלאך קטן, היא הייתה, הילדה הזאת. מלאך קטן. אולי בגלל זה אלוהים שלח אותה לגור עם כזה שטן. כי אלוהים ידע שחייבים לאזן”. הוא משך בכתפיו. “תקשיב לי, אדון ווטסון”, אמר. “העלמה שרה היא אישה עם לב טוב, הלב הכי טוב. לא כולם יודעים את זה, כי היא קצת ככה, סגורה, אבל היא יודעת לעשות רק טוב. רק שהיא לא יודעת לשמור על עצמה מהרע. היא חיה כל החיים שלה עם השטן באותו בית, והיא לא יודעת איך לשמור על עצמה ממנו”. הוא הישיר מבט בעיניי ואמר ברצינות רבה. “מר ווטסון, בבקשה, תשמרו עליה. תשמרו עליה שלה יקרה לה כלום. אני לא היחיד שחושב שאבא שלה היה השטן בהתגלמותו. עלולים להיות אנשים שיחשבו… שירצו…” הוא הסב את מבטו. “אסור לתת להם לפגוע בה. לא משנה כמה רע מה שאבא שלה עשה להם, אסור שהם יפגעו במלאך הזה. אתה מבין? עכשיו שאבא שלה מת, לפחות אני יודע שהשטן מבית איננו עוד, אבל אני חושש, מאוד חושש ממה שעלולים לעשות אנשים טובים עם רגשי נקם”.
הנהנתי. “מר ג’נינגס”, אמרתי, “אל דאגה. אנחנו נרד לחקר העניין, ונדאג שלא יתנכלו עוד לשרה פנינגטון או לאיש מבני ביתה. לא תיפול שערה משערות ראשה ארצה”.
הוא נראה מפקפק במקצת, אבל גם כאילו רווח לו, לפחות במעט. הוא הושיט יד בשרנית מעבר לדלפק ולחץ את ידי. “תודה, מר ווטסון. בתקווה שנשמע רק בשורות טובות”.
הנהנתי. העפתי מבט לעבר שרלוק הולמס. הוא הביט עוד רגע במוכר הדגים, כמשנן משהו, ואז פנה ויצא מהחנות. מוכר הדגים השמיע קול כשל אדם אחוז צמרמורת, אבל כשהבטתי לעברו, הסב את מבטו במבוכה.
יצאתי גם אני. השגתי את חברי במרחק קצר מהחנות, והוא היה מהלך במרץ לכיוון האכסניה.
“לאן עכשיו?” שאלתי אותו.
“הרי הדבר ברור לחלוטין”, אמר שרלוק הולמס בקולו המקפיא. “עלינו להגיע לרייגייט. זה המקום היחיד שבו נוכל לעשות דבר-מה כעת”.
ניערתי את ראשי וצעדתי בעקבותיו. לא ידעתי איך יגלה הולמס מי האדם שמתנכל למשפחתה של שרה פנינגטון ברייגייט או בוולטון, או בכל מקום אחר. נראה לי שדבריו של מוכר הדגים, אף כי שפכו אור רב על הפרשה, גם סיבכו אותה עוד. כי ודאי היו רבים, רבים מאוד שעשויה לפעם בהם תאוות נקם. כאילו לא צמצמנו דבר, כלל.
כשהגענו אל בית פנינגטון ברייגייט, אור אחר הצהריים כבר החל לדעוך. הולמס עוד היה תחת השפעתה של המנה המוגדלת של החומר שנטל, והביט בכל דבר באותן עיני נחש מפלחות-כול שלו. בכל פעם שהבטתי בו, חשתי בצמרמורת עוברת בבסיס עמוד השדרה שלי.
“היכנס ודבר עם סוכנת הבית”, אמר לי, וחשתי שקולו כמו חורק על לוח לבי. “בכל מקרה מוטב שלא אהיה שם כשתדבר איתה. בקש ממנה שתספק לנו חדר למנוחה ולהתייעצות. ערוך היכרות עם בעלת הבית. שים לב לכל פרט שתוכל ביחס אליה. עלי לבדוק כמה דברים סביב הבית”. הוא עמד ללכת ואז אמר, “עוד דבר, ווטסון. נסה לברר עם סוכנת הבית אם קרה דבר חריג כלשהו, כל דבר שהיא מסוגלת להיזכר בו, לפני שפרצה מריבת הוורדים בין הגנן לבין הרופא. ובמיוחד, כל דבר חריג שקשור לגנן עצמו”. והסתלק לעבר פינת הבית.
הבטתי אחריו, ואי נוחות פושטת בבטני. לאחר מכן ניגשתי אל הדלת ודפקתי עליה.
ג’ני פתחה לי את הדלת, ונראתה מאושרת לראותני. “אדון ווטסון”, אמרה. “לא חלמתי שתגיעו כל כך מהר. אבל איפה – ?”
“הוא הלך לבדוק משהו מאחורי הבית. אמר שהוא חייב לבדוק את זה לפני שהאור ידעך כליל”. הולמס אמנם לא אמר דבר מעין זה, אבל זה נראה לי הסבר קביל למדי להתנהגותו התמוהה.
ג’ני נראתה שבעת רצון עוד יותר. “עוד לא הגיע וכבר עובד, מה? אה, הוא יפתור את המקרה הזה מהר, וג’ני הזקנה תוכל להירגע סוף-סוף”, היא ספקה כפיים. “אבל למה אני מחזיקה אותך בחוץ, אדון ווטסון? תיכנס בבקשה. אני רואה שבאתם בלי מטען?”
“השארנו את חפצינו באכסניה קרובה”, אמרתי לה, “אבל הולמס אמר שישמח אם תוכלי להסדיר עבורנו חדר למנוחה ולהתייעצות. תוכלי?”
“כמובן, כמובן”, אמרה ג’ני ונראתה מאושרת כילדה. “אבל תחילה, אדוני, עלי לומר לגברת שאתם כאן”. לרגע נראתה אומללה במקצת. “אמרתי לה בסוף שדיברתי עם בלש מפורסם. הייתי חייבת להגיד לה. והיא כעסה עלי, אפילו שהיא הבינה שהכוונה שלי הייתה טובה. אבל לא נורא”, היא משכה בכתפיה והובילה אותי אחריה, “היא עקשנית, עקשנית, גברת שרה. אבל היא תבין”, היא לא נשמעה בטוחה לגמרי.
נזכרתי בדבריו של הולמס. “ג’ני”, אמרתי, “עלי לשאול אותך – את זוכרת אם קרה משהו חריג לפני שמורקין הסתכסך עם הרופא?”
“מורקין?” היא נראתה תמהה לרגע. היא חשבה על כך. “אתה יודע, הייתה לי הרגשה שמשהו לא היה בסדר איתם. למורקין תמיד הייתה פינה חמה בלב בשביל גברת שרה, אבל היו איזה שלושה ימים, לפני שזה התפוצץ, שהוא התנהג אליה מוזר”.
“באמת?” שאלתי, מנסה להסוות את הלהיטות שבקולי. “מה זאת אומרת מוזר?”
“אני אפילו לא יודעת להגיד. זה כאילו… הוא כל הזמן היה מגניב אליה מבטים מזווית העין, אתה יודע? והיה מסתכל עליה כאילו יש משהו שמוזר לו. משהו שהוא רוצה לשאול ולא מצליח. כל הזמן ראיתי לו את השאלה על הפנים”. היא נראתה מהורהרת. “ואני חושבת שאת גברת שרה זה הטריד. אחרי כמה זמן היא שמה לב שהוא מסתכל עליה ככה, וגם היא התחילה להתנהג מוזר לידו”. היא הנידה בראשה. “אבל אני לא יודעת להגיד לך יותר מזה. ואז היה העניין הגדול עם הוורדים. פתאום מורקין בא ואמר שיתאים מאוד לשתול ורדים מטפסים ליד הקיר הצפוני. באמת, מאיפה בא לו רעיון כזה? לא היו לנו שם ורדים בכלל, ופתאום, הוא רוצה ורדים מטפסים. ורדים מטפסים. והרופא התרגז מזה, איך שהוא התרגז! בהתחלה חשבתי שזה כי הוא חשב שהשיחים יסתירו את מעט אור השמש שנכנס דרך חלונות המרפאה – היא בצד הצפוני של הבית, אתה מבין – אבל אחר כך הבנתי שזה לא קשור, שמשהו אחר קורה שם”. היא הרהרה, כנזכרת. “וגברת שרה הסתכלה על מורקין מוזר, ומורקין הסתכל עליה מוזר, כאילו, כאילו שהוא לא מכיר אותה בכלל…” היא משכה בכתפיה. “אתה מבין? שום דבר לא היה הגיוני. לא היה לי שום הסבר. ואז מורקין חלה, והרופא הביא גנן אחר ושתל את הרוזמרין הננסי”. היא הנידה בראשה. “ואני אומרת לך, אחרי כל הזמן שהוא היה חולה, כשהוא הבריא וחזר לעבוד על הגינה של האדון, שום דבר כבר לא היה כמו שהיה קודם. וכשהוא מת בסוף –”
“מת?” הזדקפתי באחת. “לא ידעתי שהוא מת”.
“שכחתי לספר לך?” היא נראתה עגומה, כנוזפת בעצמה. “שכחתי לספר לך, כן. זה פשוט נראה כל כך לא שייך. זה לא היה קשור לכלום, הוא פשוט מת לילה אחד, בשינה, וכמעט אף אחד לא שם לב לזה, כי באמת עבר זמן מאז שהם רבו, אבל היו שניים-שלושה אנשים – לשונות רעות יש בכל מקום, בכל מקום, אדוני –”
“מה הם אמרו?”
“כלום, הם קראו לזה ‘המקרה האחרון של הקללה של בית פנינגטון’. שזה מגוחך. הוא לא היה חולה של האדון, אתה מבין, והוא לא מת פה, והמוות שלו בכלל לא היה קשור לבית הזה בשום צורה. אנשים מתים לפעמים, זה הכול. אבל זה היה המקרה האחרון, זה בטוח, כי אז האדון כבר היה שבור לגמרי, והוא החליט שאין לנו יותר מה לעשות בוולטון, ולקחנו את עצמנו ועברנו”. היא נראתה עגומה. “והנה, תראה איך הם טעו – אפילו אם זה היה חלק מהקללה, זה בהחלט לא היה המקרה האחרון. אחר כך מת האדון, ואז מת הכלב של הגברת”. היא זקפה את ראשה והתנערה. “בוא”, אמרה, “אני אציג אותך בפני הגברת ואז אלך לסדר לכם חדר, לבקשתו של אדון הולמס. איש גדול, גדול באמת”, ובקולה נשמעה שוב התקווה. “אני אסדר לכם חדר, כמו שהוא ביקש”. וברגע זה הגענו אל מול דלת שבסדקי המשקוף שלה נראה שביב של אור נר, והיא דפקה בדלת.
“יבוא!” נשמע קול מבפנים, וג’ני פתחה את הדלת.
ודאי צריכה להיות דרך לתאר רגע של התגלות, אך אני לעולם לא אדע לתאר רגע כזה. האישה שישבה בתוך החדר, לצד שולחן כתיבה עשוי עץ כבד, והיא בוחנת מסמכים שנחו בערמה על השולחן, בלי ספק לא הייתה יפהפייה עוצרת נשימה. היא הייתה נאה למדי, שערה ערמוני, עורה בהיר ועיניה תכולות – אבל לא יותר מכך.
אבל היא הרימה את עיניה אל עיניי, וחייכה – ואני חשתי שבוי במבטה. כשהבחנתי בכך, כחכחתי והתנערתי ונכנסתי בעקבות ג’ני אל החדר. “גברתי”, אמרתי.
“זה מר ווטסון, גברת שרה”, אמרה ג’ני. “הוא העוזר של הבלש שאמרתי לך”.
לרגע, הגברת נראתה תמהה. “והבלש עצמו?”
“הוא בודק דברים בחוץ”, ג’ני הנידה בראשה בהשתאות אמת. “בטח יודע מה הוא עושה”.
“כן”, אמרה האישה בקול מהורהר. לאחר מכן נחלצה משרעפיה וקמה לעברי. “מר ווטסון”, אמרה, וקולה היה חמים וענוג ואפף אותי באושר שזה זמן רב לא חשבתי שאחזור לחוש. “אני שרה פנינגטון, כפי שג’ני ודאי סיפרה לך. שמעתי עליך רבות”, ובמילים אלה היא שלחה מבט קצר ונוזף לעבר ג’ני, וחשתי שאני מתכווץ מעט, עבור ג’ני, אך מיד חזרתי להקדיש את מלוא תשומת לבי לעלמה פנינגטון. “אני שמחה שהצלחתם לבוא”, והיא הושיטה לי את ידה.
לחצתי את ידה בעדינות. היה לי ברור מהתנהגותה שזו אינה מהעלמות שראוי לנשק את כף ידן, לא בשלב זה. אישה זו לא הייתה רק מקסימה, ממש כפי שתיאר אותה ג’נינגס מוכר הדגים – ניכרו בה סימניהם של מוח חריף ואישיות חזקה.
יש להגן על אישה זו מכל רע, ידעתי. אסור להניח לשוחרי נקם כלשהם לפגוע בה בשם נקמתם המעוותת. לא אניח להם. ידידי לא יניח להם.
היא הביטה בי וחייכה שוב, ולרגע היה לי נדמה שהיא יודעת כל מה שחולף במוחי, אבל זה לא היה חשוב.
ג’ני מלמלה דבר התנצלות כלשהו והסתלקה, והעלמה פנינגטון אמרה לי, “בוא, מר ווטסון, אכין לך תה. אתה ודאי צמא לאחר הנסיעה”. אמרתי שאכן, אני צמא. ודאי נראיתי תמה, מאחר שאמרה, “אנו משק בית קטן, מר ווטסון. ג’ני היא היחידה שנותרה מהצוות הקבוע, והיא יותר בת משפחה מאשר משרתת”. היא הובילה אל המטבח, וכששפתה את הקומקום אמרה, “ואני אוהבת שזה ככה. יותר מדי משרתים מוציאים אדם מדעתו, סבורתני. הם מתערבים בכל מעשיו ומונעים ממנו לנקוף אצבע בכוחות עצמו, משל היה חסר יכולת וחסר תועלת. לא היה מוצא חן בעיניי לחיות חיים כאלה”.
מיהרתי להסכים איתה.
חלף זמן רב עד שהולמס נכנס פנימה, והיום כבר כמעט החשיך. לא שאלתי אותו מה עשה בחוץ, אבל כשנכנס פנימה, אל אור מנורות הגז, הבחנתי בפניו שהשפעת החומר שוב כמעט נמוגה כליל. היו אלה פניו של חברי, ועליהן סימנים עזים לרגשנות.
“ווטסון”, אמר. “אתה כשורה!”
“ודאי שאני כשורה”, אמרתי. “וכי מה יכול לקרות לי כאן, בתוך הבית?”
הוא משך בכתפיו. “בחנתי את הצמחייה בחוץ, כשפתאום אחזה בי תחושה נוראה של חשש לשלומך. אבל זה ודאי –” והוא החווה תנועה בראשו, והבנתי שהוא מתכוון להשפעת הלוואי של התפוגגות הסם של דוקטור ג’.
הובלתי אותו אל הטרקלין, שם ישבתי קודם לכן ושוחחתי עם העלמה פנינגטון על חייה. “הכר בבקשה”, אמרתי לו, וחייכתי חיוך רחב לעבר העלמה. “שרה – העלמה פנינגטון”. הסמקתי מעט באומרי את הדברים. הולמס נעץ בי מבט חד, ולרגע הייתי מוכן להישבע שראיתי אותו מחוויר, ופחד עז חולף על פניו. אולם ודאי היה זה תעתוע של האור, משום שרגע לאחר מכן הוא רכן על ידה. “לעונג הוא לי”, אמר. “ווטסון”, הוסיף לעברי, “האם זכרת להזכיר באוזני סוכנת הבית את בקשתי לחדר?”
“ודאי, הולמס”, אמרתי, ברוגז קל. “בוא, נשאל אותה היכן החדר שהקצתה לנו. סלחי לנו”, פניתי אל העלמה פנינגטון, שישבה והביטה בהולמס והבעה סתומה על פניה. היא התנערה. “ודאי”, חייכה אלי. “ודאי. לכו לכם. תצטרפו אלינו לארוחת הערב?” שאלה.
“ודאי”, אמרתי לפני שהספיק הולמס להגיב. “לעונג יהיה לנו הדבר”.
“טוב”, הנהנה בשביעות רצון.
“האם גילית דבר-מה רב חשיבות בשיטוטיך בצמחייה?” שאלתי את הולמס – בלגלוג קל, עלי להודות. מפגשי עם העלמה שרה הותיר אותי חש תחושת-מה של התעלות, והייתי נכון להקל ראש בכל דבר באותו רגע.
“למעשה, כן”, אמר הולמס, וידיו לוחצות על רקותיו. “יודע אתה מה נשתל לאחרונה ליד כל קירות הבית?”
הבטתי בו בתהייה. “רוזמרין ננסי?”
“לא, לא, ווטסון!” הוא נזף בי. “אינך חושב כראוי על העובדות. לא. ורדים מטפסים. ורדים מטפסים נשתלו סביב כל קירות הבית”.
הבטתי בו בפליאה. עניין זה של הוורדים המטפסים לא היה ברור לי כלל. “אבל מי שתל אותם? הרי הגנן מת –”
“מת?” קטע אותי הולמס בחדות.
“כן, ממש לפני שעברו לכאן. בשנתו”, הוספתי. “לא היה לכך כל קשר לפרשה”.
הולמס הביט בי. “לא”, מלמל. “שום קשר”. הוא הביט בי. “אנו נישאר כאן בלילה”, אמר לי. “ג’ני ככל הנראה הניחה שכך יהיה, היא הואילה בטובה להכין לנו את כל הנחוץ. וחיוני שכך יהיה. איני מוכן להותיר את בני הבית הזה לבדם. לא במצב הנוכחי”.
הוא ניגש אל הכורסה והתיישב בה, נראה מוטרד בעליל. “וכעת, עלי לחשוב”, אמר. “העובדות ידועות לי, אבל עלי לבחון אותן כראוי”. הוא התרווח לאחור וניער את ראשו, ידיו מעסות את העור מעל עצמות לחייו – עצמות לחייו הרגילות, החדות כדרך הטבע, שאינן מאיימות לבקע את עור פניו בכל רגע.
הוא ישב כך בעיניים עצומות זמן-מה, אך פתאום פקח את עיניו ואמר, כמעט ברוגז, “איני יכול, ווטסון, המחשבות ההגיוניות חומקות ממני!” אצבעותיו לחצו בכוח על קרקפתו, כמנסות לעורר את מוחו לפעולה. “ווטסון, נורא הדבר, לחזור לחשיבה האנושית האיטית והמעורפלת לאחר שהתנסית בחדות הצלולה של ההיגיון האמיתי”. הוא טלטל את ראשו שוב. אז הושיט את ידו אל התיבה, שאותה הניח על השולחן הקטן לצדו.
“הולמס!” אמרתי, אך הוא הניד בראשו. “הדבר הכרחי, ווטסון”, אמר. “דעיכת ההשפעה מותירה את מוחי פגיע לחולשות אנוש יותר מהרגיל, או שעלי להשתלט עליהן מחדש – איני יודע מה מהשניים. אבל איני יכול להרשות לעצמי כעת להיות עוד פחות מושחז מהרגיל. הרבה מונח על כף המאזניים”, והוא התעלם ממחאותיי בעודו מערבב לעצמו מנה ירקרקה נוספת של שיקוי, ואז בולע אותה באחת. איני יודע אם הדבר הוא משום שהתרגל, או משום שגופו למד לקבל את הסם טוב יותר, אבל הטלטלות והרעידות היו דרמטיות הרבה פחות מאשר בפעם הקודמת.
לאחר שתמו התיישב שוב בכורסה. הוא לא נראה כאדם המתרווח בכורסה. הוא נראה כחפץ מרובה זוויות המונח בכורסה ולא מותאם אליה כראוי. לא נראה שהדבר מטריד אותו. חשבתי לרגע לפנות אליו, אבל הבעתו, כל תנוחת גופו, אמרו שאין טעם לנסות לפנות אליו. הוא היה שקוע במחשבות.
לבסוף לא הייתי מסוגל להסתכל בזר הלא-אנושי הזה, ששכן כעת בגוף חברי, ולו רגע אחד נוסף. יצאתי מהחדר ללא אומר, והלכתי לחפש את שרה.
מצאתי אותה – כפי שקיוויתי – יושבת עדיין בטרקלין. היא לא הבחינה בי ברגע הראשון, וכך זכיתי לבחון את צדודיתה, כשהיא מביטה מהורהרת אל תוך אש האח. אז כחכחתי בגרוני והיא הסבה לעברי את מבטה החד, שהתרכך מיד כשראתה אותי. “אה, מר ווטסון”, אמרה. “היכנס בבקשה. אשמח לשמוע איך מתקדמת חקירתכם”.
“נראה שהולמס מרגיש שהוא מתקדם”, אמרתי, ולמחווה ממנה התיישבתי על הכורסה מולה. “אך לי אין מושג לאיזה כיוון”. ואז מיהרתי להוסיף, כדי להרגיעה, “אבל כך הוא הולמס. מפענח דברים שאני לעולם איני מבין כיצד הוא מפענח אותם”.
“כך”, אמרה בהרהור. “אם כן, ניתן לקוות שיפענח גם את המקרה הזה”. היא הביטה בי במבט ישיר וכן. “אודה ואתוודה: התחלתי לחשוש לחיי. אחרי שאבי מת –” היא השתתקה לרגע, נאבקת להמשיך. חשתי שלבי יוצא אליה. לבסוף המשיכה. “אחרי שאבי מת, חשבתי שהכול נגמר. סוף-סוף. התאבלתי על אבי, התאבלתי מרה, אבל חשבתי, יודע אתה, שאם הקללה – הנקמה, הרדיפה, תהא אשר תהא – הייתה מופנית אליו… ובכן, הדבר תם, הלא כן?” והיא הפנתה לעברי שתי עיניים גדולות שדמעת ספירים עומדת קפואה בכל אחת מהן. “דע לך, מר ווטסון –” היא עצרה. “כמה רשמי”, חייכה, והדמעות בעיניה נצצו.
“אנא, קראי לי ג’ון”, אמרתי לה ברגש. “ודאי שאינך חייבת לדבר אלי ברשמיות כשאת מספרת לי על דברים מעין אלה”.
“אם כן, ג’ון” – היא אמרה את השם וחייכה, ואני חשתי בלבי מפרפר מעט בקרבי – “קרא לי בבקשה שרה. מעטה הרשמיות הזה רק מציב קיר בינינו”.
אושרי לא ידע גבולות כשביטאתי את שמה, “כן, שרה”, והיא חייכה אלי שוב.
“ובכן, ג’ון”, היא אמרה בהדגשה, וחייכה, “סברתי באמת ובתמים שהדבר הסתיים עם מות אבי. והייתה בכך – נורא הדבר, אבל אומר זאת בכל זאת – הקלה. בתוך האבל, בתוך הצער הנורא על אובדן אבי, חשתי גם הקלה על כך שהקללה שגרמה צער וכאב רבים כל כך הוסרה, כמדומה. לא עוד יסבלו אנשים בגללה”. פניה קדרו. “ואז, פידו…”
“הכלב”, אמרתי.
“הכלבלב שלי”, אמרה. “הוא פשוט נעלם. והייתי בטוחה שיחזור, מבין אתה. הייתי בטוחה! הרי הקללה הוסרה! מבין אתה?”
הנהנתי בעוז.
“ואז מצאנו אותו. את גופתו. לא ידעתי מה קרה לו, הם סירבו… אבל שמעתי דברים פה ושם, צירפתי פרט לפרט… הייתי בטוחה שהורעל. והייתי בטוחה שהאדם שעשה זאת היה אותו אדם שרדף אותנו כל הזמן הזה. הייתי בטוחה, מבין אתה”, היא הסבה את פניה. “הייתי בטוחה”.
“שרה –” קולי נכלא בגרוני ולא ידעתי מה עוד לומר.
לבסוף היא התאוששה. “מבין אתה”, אמרה, “עלינו לגלות מי האחראי. איני יכולה לשאת עוד את כל המוות”.
“אישה אמיצה, אמיצה שכמוך”, אמרתי חרש, ופתאום חשתי את עצמי נבוך.
היא הביטה בי ורק חייכה. ואמנם טיפשי הדבר לומר זאת, לאחר זמן קצר כל כך, אבל הייתי מוכן לעשות כל דבר כדי לגרום לה לחייך כך.
ארוחת הערב הייתה מוזרה. קודרת לפרקים – ובפרט הולמס והתנהגותו המוזרה, המצמררת, שאני הייתי היחיד שידעתי שנובעת מהשפעת החומר שנטל קודם לכן. שרה לא נראתה כמי שמבחינה במוזרות במראהו של חברי או בהתנהגותו, והייתי אסיר תודה לה על התנהגותה המתחשבת. עשינו שנינו כמיטב יכולתנו להתעלם מנוכחותו.
הוא שוב אכל כאילו היה מורעב, כמות גדולה של מזון, ולאחר שסיים לאכול אותה במהירות ובשיטתיות, ישב ונעץ מבט נכחו, מדי פעם מפלח אותי במבטו, מדי פעם את שרה. אם חשה אי-נוחות מכך – ודאי שכן, הן אין איש שלא יחוש אי-נוחות מהתנהגות כזאת – לא הראתה כל סימן לכך, אותה אישה אצילה, חזקה, נפלאה. יודע אני שבידי לא עלה להסתיר באותה מידה את אי-הנוחות שחשתי.
לאחר הארוחה פרשנו לחדר שהוקצה לנו. חשתי תשוקה עזה להישאר ולהוסיף לשוחח עם העלמה פנינגטון – עם שרה! – אך לא יכולתי לעשות זאת בלי שהדבר ייראה בוטה מדי. באי רצון, הלכתי בעקבותיו של הולמס אל חדרנו.
כשהגענו לשם, אך סגרנו את הדלת והוא אמר, ואני הייתי מוכן להישבע שאני חש בשמץ, בן שמץ של משהו בקולו, “הערפל מתחיל לאחוז שוב במוחי”, אצבעותיו הארוכות השתלבו בעצבנות זו בזו. עצבנות? עקבתי אחריו כמהופנט. הייתי מוכן להישבע שהשפעת החומר עומדת לפוג שוב. אך עדיין, הוא נותר הולמס חד התווים בעל מבט הנחש המצמרר. השינוי המבורך חזרה עמד בפתח, אך עדיין לא חל. “אני חש בהתערערות ראשונית של הגיוני. עלי לקחת מנה נוספת כדי שאוכל לסיים את פתרון המקרה הזה בהצלחה”.
“לא, הולמס, לא אניח לך לקחת מנה נוספת”, אמרתי לו. “כרופא וכידידך, אני לא יכול להתיר זאת. כבר לקחת שלוש מנות, אתה מתקרב לקצה גבול כוחותיך”.
“ווטסון”, אמר הולמס באותו קול קפוא לחלוטין שלא הייתי מסוגל להתרגל אליו. “ההשפעה עומדת לפוג שוב. אתה יודע שכשההשפעה פגה, למשך זמן מה מוחי נמשך מעט אל הקיצוניות האחרת, ומאבד מחדותו גם ביחס למצבו החלוש הרגיל –”
“מצבו הרגיל של מוחך אינו חלוש”, אמרתי בתקיפות, “ואם תיקח מהחומר הזה בלי הבחנה עוד תגרום לעצמך נזק לא משוער”.
“עלי לסיים את פתרון המקרה הזה, ווטסון”, אמר בקול מדוד ומדוקדק. “חיים תלויים בכך”.
“אילו חיים? הרציחות נגמרו!” אמרתי באי אמון. “אני אקח מפה את שרה, אם רק תסכים”, בלעתי את רוקי, “להניח לי להגן עליה, ונתרחק מכל דבר שעלול לסכן אותה”.
“חייך, ווטסון. חייך תלויים בכך”, אמר הולמס, ולא יכולתי שלא לחוש תחושה קפואה, כאילו מישהו יצק מים צוננים אל תוך בטני, למשמע נימת קולו הנקייה כליל מרגש. אם בעבר חשבתי שאורח דיבורו חסר רגש, הרי שכעת ידעתי מהו חוסר רגש אמיתי.
“במה תלויים חיי?” ניסיתי לצחוק אבל לא הצלחתי להפיק יותר מאשר מעין נביחה חלושה.
“ווטסון, כל העובדות במקרה הזה מורות לכיוון יחיד”, אמר הולמס בדקדקנות, כמרצה. “אם אנשים מתים סביב המשפחה הזאת במקומות שונים בהם היא גרה, הרי מקור המוות הוא בתוך המשפחה, הלא כן?”
הבטתי בו מוכה אלם. זה נשמע סביר, בלי ספק, אבל לפי דברים אלה גם התעורר בי חשש עמוק שלעולם לא אוכל להגן על שרה באמת מפני הסכנה הקרובה אליה, קרובה מדי. כי מי יכול לשמור על מרחק מפני משפחתו, מפני חבריו הקרובים?
“מי זה? מי זה, הולמס?” קראתי. “אמור לי, כדי שאוכל להגן על שרה”.
“לעולם לא תוכל להגן על שרה”, אמר הולמס. “היחידה שיכולה להגן על שרה היא שרה עצמה. והיא עושה זאת”, הוא הוסיף ביובש, “היטב”.
“למה כוונתך?”
“ראה את שאר העובדות. למה ירצה הגנן לשתול שיחים מטפסים סביב הבית? ודאי שלא כדי לטפס עליהם. אז למה? כי שיחים מטפסים מקשים על ההצצה דרך החלונות, כמובן. כי הוא עצמו ראה דבר מה דרך החלון. והוא חשש שמה שראה דרך החלון יתגלה גם לאחרים. אחרים ש… סלחניים פחות ממנו. אהבה, ווטסון, על כל פשעים תכסה אהבה. עוד אחד מאותם גילויי חוסר היגיון של המוח האנושי”.
“מה הוא ראה?” לבי הלם בקרבי.
“למה לא ירצה אדון הבית בשיחים המטפסים? כי הוא חושד במניעיו של הגנן. הוא יודע שמשהו אינו כשורה. לבו מנבא לו. והוא רוצה למנוע את הדבר הזה מלקרות. והוא רוצה לרמוז שזה ידוע לו. אז הוא מונע את שתילת הוורדים המטפסים, ושותל במקומם שיחי רוזמרין ננסי. וזכור, ווטסון”, הוא המשיך באותו קצב חדגוני. “הרוזמרין, על פי מסורות כפריות רבות, נחשב צמח הזיכרון. הוא רוצה להזכיר דבר-מה למישהו”.
“להזכיר מה? למי?”
“וזכור, ווטסון, שבתו של אדון הבית הייתה אחות, על פי הכשרתה. שהייתה לה גישה לכל חומרי הרפואה שלו, המצויים במרפאה שבקומה התחתונה, וחלונותיה נשקפים לצד צפון. זכור שהיא עזרה לאביה במרפאה, וכל החולים שהלכו לעולמם היו בטיפולה. זכור שגם אביה היה סומך עליה בכל דבר, והיה לוגם כל משקה שהייתה מגישה לו בלי לחשוב פעמיים”.
הבטתי בו פעור פה.
“וזכור את שלוותה הלא מצויה כשכלבהּ האהוב נעלם, מיד לאחר מות אביה, שלווה שקשה להסבירה אלא אם כן ידעה בדיוק היכן נמצא הכלב, והדבר לא הטריד את רוחה”. הוא עצר לרגע ואז הוסיף, “אלא אם כן מה שנעשה לכלב הוא שהעניק לה את השלווה הזאת”.
“הולמס, אתה מטורף! מינון היתר של החומר הניסיוני ההוא העביר אותך על דעתך!” קראתי בבעתה. ראיתי איך מוחו האדיר של חברי הנערץ הופך למכונה חולנית ומשובשת. הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי.
“אין בי אף לא שמץ של טירוף”, אמר הולמס. “וזאת בניגוד למצבי הרגיל, למצבו הרגיל של כל אדם. אין בי כעת דבר מלבד היגיון. העובדות הללו מחויבות המציאות”. הוא הביט בי בעיניים מצומצמות קלות. “ווטסון, שרה היא מפלצת. מפלצת שאינה יודעת מהו רגש אנושי. אביה ידע זאת, והעובדה הרסה אותו”. הקשבתי לדבריו בפלצות ויכולתי רק לייחל שהשפעת הסם תפוג, תפוג עכשיו. אך משאלותיי לא התגשמו. “מפלצת שנאלצה להתבונן בבני אדם אחרים בוכים וללמוד לחקות את בכיים כדי שאיש לא יחשוף את טבעה האמיתי. מפלצת שמשתוקקת כל כך לחוש בדבר-מה דומה לרגש אנושי, עד כי היא קוטלת בני אדם – את חוליו של אביה – רק כדי לחוש בריגוש הקטל”.
“אתה הוא המפלצת, הולמס!” קראתי. “או לפחות, הסמים שאתה נוטל הופכים אותך לכזאת! מפלצת חסרת רגש, עם היגיון מעוות!”
“אין רבב בהיגיון שלי”, אמר הולמס באותו קול מדוקדק.
“כל מטורף אומר אותן מילים בדיוק!” אמרתי. “הרעל הזה שאתה מזריק לעורקיך מוציא אותך מדעתך ואף אינך שם לב. אבל אני לא אניח לכך לקרות! לא אניח לך לקחת את הקופסה!”
“גם אם אני אומר לך שחייך על כף המאזנים?” שאל הולמס.
“אתה אינך יודע מה אתה שח”, אמרתי בנחרצות. “לא אתן לך לפגוע בשרה. אם תנסה אומר שהשתמשת בסמים שהשפעתם אינה ידועה ומחשבתך השתבשה עליך. אספר את כל סיפור התיבה, ואמסור אותה לידי השופט החוקר. הוא יֵדע שדבריי נכונים”.
הולמס הטה את ראשו הטיה זעירה לצד אחד. “כרצונך”, אמר. “אם זו בחירתך, הרי זה אינו מעלה ואינו מוריד”. הוא הביט בי עוד רגע קל. “המקרה נפתר לשביעות רצוני, ראיות נוספות מיותרות בשל התנגדותך. עבודתנו פה נשלמה. נוכל לחזור לרחוב בייקר”.
הבטתי בו בפה פעור כשפרש לחדריו. הולמס הרגיל לעולם לא היה מרפה מריח פתרון פשע שעלה באפו. אבל הולמס הרגיל, כמובן, לעולם לא היה מעלה רעיונות מגוחכים מעין אלה.
הנדתי בראשי בצער ובחשש, ויצאתי לחפש אחר שרה. עלינו להתרחק, ידעתי. עלינו לבנות לה חיים חדשים הרחק מכל ה… טירוף הזה.
חיפשתי אחריה. היא ישבה בטרקלין שוב, שוב בוהה אל תוך האח. לשבריר שנייה תהיתי על מה היא חושבת, אבל מיד אחריו מיהרתי אליה. “שרה”, אמרתי לה, וקולי מלא רגש, “את חייבת להסתלק מהחיים האלה. את חייבת להתרחק, למענך, כדי לשמור על חייך. חייבת!” חושבני שוודאי נשמעתי מטורף מעט, אבל לא נראה שהדבר מבהיל אותה – היא רק הביטה בי בתמיהה קלה. “שרה, אין לי ספק שמישהו קרוב אלייך הוא האחראי למה שהתרחש, ומסכן את חייך”. לא יכולתי לספר לה על טענותיו המגוחכות של הולמס, טענות שבאו ממוח שהתערער יתר על המידה בשל סמיו המוזרים של רופא מטורף. “שרה, אנא –” היססתי לרגע, ואז הסתערתי לפנים עם המילה, “יקירתי –” היא נעצה בי מבט חד, “אני יודע שזה נראה לך נחפז מדי, אני יודע שזה נראה כמו מעשה של גחמה, אבל מעולם לא רציתי דבר יותר מאשר להגן עלייך ולמנוע מכל דבר רע לקרות לך. ואני חש עמוק בעצמותיי שדבר נורא יקרה אם תישארי כאן! אנא, אנא, אמרי שתניחי לי להגן עלייך. הולמס – אמר – דברי טירוף –” לא יכולתי להמשיך עוד מעוצמת הרגשות שאחזו בי.
היא הביטה בי בתשומת לב. “דברי טירוף”, אמרה. הנהנתי באלם. לא, לא יכולתי להביא את עצמי לספר לה מה אמר. “הוא אמר דברי טירוף, אבל אתה משוכנע שאורבת לי סכנה כאן”. עיניה פנו אל נקודה מרוחקת, כמו אל מקום שנמצא הרחק-הרחק מעבר לאח המבוערת, והיא הרהרה לרגע, ואז הנידה בראשה לעצמה והפנתה את פניה אלי. הבעת פניה הייתה נפלאה כל כך – מנחמת ומעודדת ומלאת הסכמה. הסכמה! לא העזתי להאמין, כשאמרה, “כן, מר ווטסון”, וחייכה, ואז הוסיפה, ברוב הדגשה, “ג’ון – אני סבורה שאניח לך להגן עלי, ולהרחיק אותי מכאן, ואולי, בחלוף הזמן…”, והיא לא השלימה את דבריה, אבל לבי הלם, מלא תקווה וציפייה ואושר. “עם שחר”, אמרה. “עם שחר נסתלק מכאן. לא נאמר דבר לאיש – הם יוכלו לצייר לעצמם כל שערורייה שתעלה על דעתם”. היא חייכה, ובחיוכה היה משהו נועז ושובבי, ולא יכולתי שלא לחייך בחזרה. “אבל אני מזהירה אותך”, הפנתה אלי אצבע מתרה. “אתה ידידי ומגני. לבל יעלו בדעתך הרעיונות הלא נכונים. אחרי הכול”, אמרה, וחייכה, “אך זה הכרנו”.
“להיות ידידך ומגנך, זה כל שאני רוצה”, אמרתי בלהט, וכמעט, הייתי אומר, האמנתי לעצמי. לפחות לזמן מה, ידעתי, לפחות לזמן מה זה יהיה חייב להיות נכון. אבל לא לעד. בסופו של דבר, כך קיוויתי – כך הייתי חייב לקוות – זה יהיה הרבה יותר מכך.
צדקתי, כמובן. לפעמים נוצר הקשר הזה, בין נשמות – מצוקה, כמו זו שאפפה את שרה בעת פגישתנו, עשויה להעצים אותו ולהדגיש אותו – ודבר לא יעמוד בפניו. שמרתי על שרה זמן מה, עזרתי לה להיעלם במלונות אלמוניים, עד שנצליח למצוא דרך להחזיר אותה אל עולמם של בני האדם בלי לסכן את חייה – ועד מהרה, התירה לי להתקרב אליה הרבה יותר מאשר רק כבן לוויה וכמגן. חלף זמן-מה עד שהתירה לי לחזר אחריה ממש, אבל אז, עד מהרה, הדברים התבהרו וידענו כי אנו רוצים לקשור את חיינו זה בזה. נישאנו כמעט חצי שנה לאחר שנפגשנו לראשונה, ואני חשתי צביטה מסוימת של כאב על שהולמס לא היה לצדי. אבל לא הייתי מוכן לראות את פניו מאז אותו ערב מטורף. איני בטוח ממה חששתי יותר: שלא יחזור בו, ויוסיף לפלוט את דברי הטירוף שלו גם כעת, או שכן יחזור בו, ויתנצל, ואני לא אוכל לעמוד בכך.
וכך נישאתי לשרה בטקס זעיר, רק היא ואני ושני עדים, ולא היה מאושר ממני בעולם כולו, וגם חסרונו של האדם שהיה ידידי היקר מכל במשך שנים כה רבות לא היה בו די כדי להעיב על אושר זה.
חיֵינו ביחד – וכמה קשה לי לומר זאת, כעת, כשאני יודע את כל שאני יודע – היו מאושרים. שרה הייתה אישה למופת. אוהבת תמיד. חייכנית תמיד. היא לא רצתה לחזור לשמש כאחות – לשמחתי הרבה, כי לאחר אותה פרשה עגומה חששתי שיהיה בכך לחץ רב מדי עבורה – אבל תמיד התעניינה בסיפוריי על עבודתי. אכן, חיינו חיי אושר זמן-מה.
אני שואל את עצמי אם היו סימנים לעומד להתרחש. אם קרו דברים שלא הבחנתי בהם. בלי ספק הדבר יתכן – מרפאתי שגשגה באותה עת, וייתכן שנטיתי להיות שקוע יתר על המידה בעבודתי, ולא תמיד קשוב לכל הסימנים הקטנים. זו, הרי, הייתה סגולתו של הולמס, מאז ומעולם.
ואולי לא יכולתי לשים לב. אולי, כפי שטען הולמס מאוחר יותר, שרה ידעה להסתיר את המתרחש היטב.
כך או כך, כששבתי באחד הימים מהמרפאה הבחנתי ששרה אינה באה לקראתי כבר בעודי תולה את כובעי, כהרגלה. הופתעתי מכך. עדיין לא ממש הוטרדתי. רק הופתעתי. חיפשתי אותה, ומצאתי אותה בחדר ההסבה.
היא ישבה לצד השולחן, בוהה בתיבה שניצבה עליו, ידיה שמוטות בחיקה מתחת לשולחן והבעת פניה מוזרה כל כך, שלרגע לא יכולתי לעשות דבר מלבד לבהות בה ולחוש בשערות סומרות על עורפי.
אז התנערתי וניגשתי אליה. “שרה, יקירתי”, אמרתי. “מה לך?”
היא הרימה את מבטה אלי והביטה בי, ועיניה יבשות וריקות. אותם פנים מתוקים בהו בי, כאילו התרוקנו מתוכנם. “אני יודעת”, אמרה. “עכשיו אני יודעת”.
“מה את יודעת, יקירתי?” שאלתי, ונגעתי בכתפה. היא הסבה את מבטה והביטה בכף ידי כאילו מעולם לא ראתה אותה קודם. לאחר רגע הרגשתי לא בנוח והסרתי את ידי. “מה את יודעת?” חזרתי.
היא הרימה אלי את פניה, אותם פנים מתוקים, עדינים, שאהבתי כל כך. אותה הבעה שלא יכולתי לפענח רודפת אותי עד היום. “אתה, ג’ון, יקירי”, מעולם לא שמעתי אותה אומרת את המילה הזאת כך קודם. “אתה. והרי – יודע אתה, ג’ון יקירי, ישבתי כאן ובחנתי את צפונות לבבי”, והיא הרימה את ידה ונגעה בתיבה שלפניה, ופתאום הבנתי מדוע סמרו שערותיי, מדוע משהו התכווץ בקרבי. התיבה – הכרתי אותה. ישנה יותר, מרופטת יותר, מוכתמת ועליה שרוטים קווי סכין עצלים. בלי ספק הייתה זמן רב בידיו של שרלוק הולמס. וראיתי גם את מה שראיתי קודם בחטף ולא הקדשתי לו מחשבה שנייה – כוס קטנה, מוכתמת בשיירי נוזל ירקרק, נחה מולה, משמאל לתיבה.
“מה עשית?” שאלתי ולבי קופא בקרבי.
“רציתי, ג’ון, פעם אחת לדעת”, היא אמרה. “פעם אחת”. היא הביטה בי לרגע, בארשת קפואה, קפואה לגמרי. “כי איך תוכל להיות אם שאינה יודעת מהי אהבה?” והיא שמטה את ידה והניחה אותה, בעדינות, על בטנה.
נעצתי בה מבט. “את – ?”
“הולמס ידע. הוא ידע הכול”, היא המשיכה בדבריה, מתעלמת משאלתי. “לפני כמה זמן הוא שלח לי את התיבה. הוא כתב לי שבפעם האחת שאדע שאצטרך, שאשתמש בה. שהיא תוכל לתת לי את הדבר האחד שמעולם לא הצלחתי להשיג, שתמיד ניסיתי להבין. פעם אחת”. היא הרימה את ידה, שלפה בקבוקון מתוך התיבה. הוא היה ריק, רק פתיתים אחרונים של אבקה לבנה זוהרת הכתימו את דופנותיו. “רק פעם אחת”. היא הניחה את הבקבוקון בקפידה במקומו.
“שרה, יקירתי”, אמרתי בפה יבש כל כך עד שלשוני דבקה לחכי. “מה עשית?”
“ג’ון, יקירי”, היא הביטה בי שוב, ושוב באותה הבעה ריקה. היא שלחה את ידה אל פניה, “מוזר”, אמרה. “זו הפעם הראשונה שאיני יודעת אילו הבעות להעלות על פניי, התחושה בתוכי כה חזקה ומוזרה שכל מה שאני יודעת אינו מתאים כאן”. פיה נעווה בזווית אחת בצורה מוזרה, ואז אמרה, “יודע אתה? חשבתי עליך כשישבתי כאן עכשיו, כשסוף-סוף ידעתי מה אני מרגישה כלפיך, מה הייתי מרגישה כלפיך אילו…” והיא נגעה בלחיי. “יודע אתה? איני אוהבת אותך כלל. אף לא קצת”. נרתעתי לאחור כמי שספג חבטה, והיא הנידה בראשה. “וזה –” היא הושיטה את ידה ונגעה בבטנה שוב, ברכות. “הייתי אוהבת אותו, אילו יכולתי. אני אוהבת אותו כל עוד החומר בעורקיי. אבל זה ייעלם כשההשפעה תפוג ואני אחזור להיות מה שאני”. היא משכה בכתפיה. “וכי איזו מין אם יכולתי להיות”, היא אמרה, ובאגביות הרימה את ידה השנייה, שלא משה מחיקה עד כה, ובתוכה משהו כבד וכהה. ועוד לפני שלבי הספיק לקפוץ בקרבי, היא הצמידה את אקדח השירות הישן שלי לסנטרה ולחצה על ההדק.
ידידי אסף אותי אל ביתו כשלא ידעתי לאן אוליך את אבלי. הוא לא אמר דבר. אני לא שאלתי. התיבה עמדה בינינו – אותה תיבה שנטל ושרף באותו ערב, לאחר שהודעתי לו על מה שהתרחש. ידעתי שעלי להודיע לו. ידעתי שהוא היחיד שיוכל להכניס היגיון במה שהתחולל.
מאוחר יותר, כשהתאוששתי קצת, סיפר לי במילים קצרות את מה שמוחי ההמום לא היה מוכן להבין. הוא ידע. הוא צדק. כשנפרדו דרכינו הוא ידע שימיה של שרה איתי יהיו כולם העמדת פנים, שהיא תוסיף לחפש את רגשותיה האבודים ולא תמצא. והוא חשש מהיום שבו תרצה שוב לעשות דבר-מה כדי לנפץ את הקיפאון האופף אותה. חשש לגורלי באותו יום.
“שלחתי לה את התיבה על מה שנותר בה”, אמר. “ומכתב קצר. רציתי שתדע שיש לה דרך אחרת”. הוא הרים אלי את מבטו, ולרגע ראיתי את נצנוץ הרגש העצור בעיניו. “חששתי לגורלך אם לא תהיה לה דרך אחרת”.
הבטתי בו ושתקתי. לא היה מה לומר. ובמשך תקופה ארוכה, ארוכה כל כך, אכן לא אמרנו על כך דבר.
כך הגענו ליום שבו טיילנו ליד ביתו של ידידי, והוא אמר לי שהגיע הזמן לפרסם את סיפור התיבה של דוקטור ג’. פניי ודאי הביעו את פליאתי, והוא היסס לרגע לפני שאמר את המשפט הבא. “זמן רב האמנתי שלשרה היה מה שרציתי כל העת”. הוא הרים את ידו אל לחיו ואצבעותיו הארוכות רפרפו עליה רגע, לפני ששמט את ידו שוב. “הדבר שאימנתי אליו את מוחי כל חיי, הדבר שחיפשתי באמצעות המצאתו של רופא מטורף – היה ברשותה מרגע לידתה, והיא לא רצתה בו”. הוא היסס. אז אמר, “זמן ממושך לאחר מכן הרהרתי בכך שהיה עלינו להתחלף. היא הייתה צריכה לקבל את רגשות האנוש ששנים רבות כל כך אני עמל לסלק מדרכי, אני הייתי צריך לקבל את צלילותה הקרה”. הבעה של לגלוג פשטה על פניו עכשיו. לגלוג לעצמו. “רק כשהבנתי כמה אני חושש לגורלך, ידידי, ידעתי גם כמה נחוצה לי אותה מעמסה שעד אז ראיתי כמיותרת. רק אז ידעתי שכמו שרה, לא הייתי מביא כל תועלת לאנושות אילו היה מוחי רק מוח, קר, נקי וצלול”. הוא הניח את ידו על כתפי וקולו, קולו של הולמס, נמלא רגש כפי שלא שמעתיו זה שנים רבות. “אילו הייתי כמותה, ווטסון, לא היה לי אכפת. כשמוחי היה צלול כל כך, באמת לא היה לי אכפת. הייתי מוכן לוותר על הפרשה, משום שכבר ידעתי את פתרונה, ותוצאותיה לא היו חשובות”. ידו רעדה במקצת. “רק לאחר שהתפכחתי, כשחששתי כל כך לגורלך, ידעתי כמה ערך יש באותה אכפתיות אנושית. ראיתי איך אדם עשוי להגיע למצב שבו יהרוג שוב ושוב, אנשים חפים מפשע, רק משום שהיא אינה טמונה בו, ומשום שבהיעדר רגש אנושי, הוא חש עצמו ריק ושומם, וכמה לאותו ניצוץ שיאיר את השממה”.
“הולמס”, אמרתי וקולי נשבר. “הולמס – כל השנים האלה חשבתי שאתה מאוכזב ממני”. כחכחתי בגרוני. “על שזלזלתי באזהרתך. על שסיכנתי אותי – וגם אותך – שלא לצורך, בנהייתי אחר אישה שלא הצלחתי לראות כפי שהיא. חשבתי –”
“שרה הייתה מטעה כל אדם”, אמר הולמס. “כל אדם מלבד הקרים והמחושבים, כמוה. היא הייתה שחקנית משכמה ומעלה, וידעה לעטות עליה את מסכת הרגש בשלמות. כך הייתה חייבת להיות, כדי לשרוד”. הוא הניד בראשו. “היא עטתה מסכה מושלמת של אדם”.
נזכרתי בפניה אז, באותם רגעים אחרונים, אותם רגעים שבהם חשה רגש אמיתי, בפעם הראשונה בחייה, ובפעם הראשונה בחייה לא ידעה איזו מסכה אמורים פניה לעטות כעת. אותם פנים עצמם, אך מרוקנים מכל ההבעות המושלמות שידעה לעטות כשהייתה כלי ריק, ריק כליל. “ואתה ידעת”, מלמלתי. “ידעת, ועם זאת נתת לנו ללכת”.
“האם תסלח לי על כך אי פעם, ידידי?” שאל אותי הולמס ועיניו הביטו בעיניי במבט מלא רגש. “ידעתי, כן. ידעתי. אך רגע לפני כן ידעתי הכול בצלילות קרה ומוחלטת. אבל כשפגה השפעת החומר, חולשות האנוש שלי, המתפרצות מחדש, השתלטו עלי. היה עלי לעצור בעדך. אבל אתה כבר שכנעת את שרה להסתלק איתך, והאושר השפוך על פניך, כמיהתך אליה… לעולם לא יכולתי לסלוח לעצמי אילו לקחתי אותה ממך אז ושלחתי אותה אל הגרדום”. פניו נמלאו אשמה וצער. “הכזבתי אותך, ידידי. סיכנתי אותך בכך שהנחתי לאותן חולשות להשתלט עלי, חיוניות ככל שיהיו. קיוויתי שעצם הידיעה שאני יודע, תמנע בעדה מלעשות מעשה פזיז, אך לא יכולתי להיות בטוח. כך או כך, סיכנתי אותך. כמה הודיתי לאלת הגורל על שבחרה להיות רחומה והניחה לשרה לבחור בברירה האחרת שהצעתי לה”.
“את מה שתמיד רצתה ומעולם לא היה לה”, אמרתי.
“רק פעם אחת”, אמר הולמס. “זה כל מה שנותר. ואני לא רציתי בזה עוד”.
הוספנו ללכת בשתיקה לאורך הנהר.
אין עדיין תגובות