פרס גפן 10 הסיפורים המועמדים לפרס גפן, 2011 פרס גפן מוענק מדי שנה מאז 1999 ליצירות המדע הבדיוני והפנטסיה הטובות […]
הגורגונה של הייזנברג / קרן לנדסמן – זוכה פרס גפן לשנה 2011 פורסם לראשונה באתר בלי פאניקה.
זוכה פרס גפן לשנת 2011
קרן לנדסמן היא אמא, רופאה וחובבת ספרות ספקולטיבית בסדר חשיבות משתנה. חולקת את חיי עם שני ילדים, בנזוג, חתולה וענני אבק.
ביפ.
ביפ.
ביפ.
צפצוף קצר. נוריות אדומות מהבהבות לאורך גופה המעוגל של התחנה, בית בחלל העמוק.
אני פוסעת במסדרון, צופה בצלי מחליק על קירות ומתעוות במקומות שבהם נפגשים שני לוחות ומפריעים לזרימת הפלסטיק.
ביפ ביפ.
ביפ ביפ.
הצפצוף מזרז אותי ואני ממהרת לעבר הקול המתחזק. המסדרון מסתיים בבת אחת בדלת סגורה, אטומה לקולות, לאוויר, לריחות. בגלל זה נדרש לנו כל כך הרבה זמן לגלות למה העזרה לא מגיעה. אני נושמת נשימה עמוקה, מעבירה את ידי מעל המנעול ומהססת לרגע. נושמת שוב. בכל פעם זה נעשה קשה יותר.
ביפ ביפ ביפ.
הרווחים בין הצפצופים מצטמצמים. אני סופרת עד שלוש, במקביל לצפצוף. בהפוגה הבאה בין הצפצופים אני לוחצת על כפתור פתיחת הדלת. הריח מכה בי. עשרות פעמים ניקיתי את חדר הפיקוד אבל זרועותיו הקלושות של המוות עדיין נמתחות אלי מכל פינה, מרחפות על אוויר מסונן בריח אורנים.
הצפצוף הופך לציוץ ארוך. התחנה כולה זועקת ואני אוטמת את אוזני ולוחצת על רצף המספרים שהוא שמהּ.
"שינוי מסלול נדחה", מופיעה השורה באותיות ירוקות על לוח שחור. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את השורה הזו. היינו שלושים. עייפים, מלוכלכים, משוכנעים שניצלנו. זו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי לישון לילה שלם. וגם האחרונה.
אני נוטשת את המקשים ופונה לאחור, בלי להסתכל על שורת הכיסאות הריקים שנועצים בי מבטים דוממים ליד הקיר. את הגופות פינינו ביום שבו פרצנו לחדר, אך מבטיהן נשארו, צופים בכל צעד שלי ומתחננים שלא אבטל את פעולתם האחרונה. צוואתם לשורדים. עוד שני חוגרים מתו לפני שהבנו מה עשו הנעולים בחדר הפיקוד בשבוע שבו ניסינו לפרוץ פנימה.
אני משתרכת במסדרונות בחזרה אל המטבח המרכזי. הכיסאות מסודרים ליד השולחנות ואני מסיטה שניים מהם. על אחד מהם אני מתיישבת ומרימה את רגלי על השני. אני מזמנת ארוחה ליחיד ושתיה לזוג. בהתחלה הנהגנו קיצוב מזון, אבל עכשיו אין בכך טעם. התחנה תוכל לכלכל אותי עד מותי.
צפצוף בודד ודנדון עמוק מסמלים את הלילה. האורות מתעמעמים לרגע ואני מתרוממת ממקומי. הגיע הזמן לישון. נותרו לי קצת פחות משש שעות לפני שרצף שינוי המסלול יופעל מחדש. הסגל הבכיר חיווט מחדש את לוח הבקרה. אחרי הפריצה אמר לנו קארד, מהנדס התוכנה, שמוטב לא לבטל את הספירה בלי לערוך לפני כן בדיקות תוכנה מקיפות. הוא הציע להסתפק בינתיים בתיקון קל שיאפשר לאתחל את הספירה פעם בשש שעות. "פתרון זמני" הוא קרא לזה, והבטיח לסיים את הבדיקות המקיפות תוך שבוע. אחרי יומיים הוא מת ומאז חיינו מוסגרו במשמרות של שש שעות.
אני נאנחת, מתמתחת וחוזרת לחדרי. אחרי שהתחנה התרוקנה חשבתי לעבור לגור קרוב יותר לחדר הפיקוד, אבל לא הצלחתי להתנתק מזכרונות חדרי. עוד יום עבר. אולי הפעם יהיה לילה טוב. אולי הפעם לא אתעורר.
אני מקיצה בחטף. לבי הולם בחזי. קול האזעקה נשמע שוב ואני נחלצת מהמיטה. אברי נאנקים אחרי שנת סיוטים קטועה. אני מקללת כשאני נתקלת בקיר, ושוב כשאני פוגעת ברגל המיטה. רק אחרי שלוש דלתות לחץ אני מבינה שהצפצוף אינו האזהרה הרגילה. במקום האורות האדומים המהבהבים המסדרון המוכר מואר בכחול עמוק. הצלצול מדנדן במקצב שלא שמעתי חודשים ארוכים.
ספינה ידידותית מתקרבת אל התחנה.
אני נעצרת במקומי. הצל המעוות על קיר הפלסטיק העקלקל כמו מחייך אלי ואני מחזירה לו חיוך רוטט, שברירי. הדנדון הכחול שב ונשמע ואני חוזרת לרוץ. אני מנסה להיזכר בנוהלי ההיצמדות ששיננתי לפני מה שנראה כעידנים.
השקה-אטימה-כניסה-השוואת לחצים-טיהור.
רטט עובר בגוף כשהספינה נושקת לתחנה. אני חייבת להגיע לתא הלחץ לפני שהאטימה תסתיים. הטיהור אינו טוב מספיק. אני צריכה להזהיר אותם.
אני מגיעה לתא הלחץ. נקישה מתכתית ולאחריה רחש קל של שאיבת אוויר. אורות מהבהבים מצִדה השני של הדלת. לרגע חולפת בי תקווה לראות שוב בני אדם, אך היא נדחקת בפני הבעתה. אסור להם להיכנס. אני מצמידה את ידי אל הקיר המפריד ביני לבינם. המנגנון האוטומטי נצמד לכף ידי. ציוץ זיהוי קצר ואני מפעילה את רצף פקודות האטימה.
אני לוחצת על שני מתגים ורחש השאיבה מפסיק. נעילה כפולה מופעלת מהצד שלי. אני חוזרת לנשום. הם לא יכולים להיכנס. הם בטוחים. אני מדמיינת אותם מהצד השני, מתגודדים בתא הלחץ ומנסים להבין מדוע הם אינם מצליחים לפתוח את הדלת.
צפצוף פתאומי, ואחריו קול אנושי, "ב"ח 7795. נוהלי התחברות לא הושלמו. תא הלחץ שלכם אינו תקין".
אני מכחכחת בגרוני, מצמידה שוב את ידי אל הקיר ומגששת. הנה. מנגנון הכריזה. "התא תקין".
קולי רועד, ואני משתעלת ומכריחה את מיתרי הקול שלי להפיק את הצלילים הנכונים, "אסור לכם לעלות על הסיפון".
רשרושים. אדם נוסף מתחבר לקשר. "כאן אלוף משנה ון-אורס. מי זה?"
"התחנה נגועה. אסור לכם לעלות על הסיפון".
אלוף משנה ון-אורס מתנשף, "בפקודת מי?"
"ד"ר קטאלה. המפקד". נשימה עמוקה, ואז, "אני".
רחש מהצד השני. "אנחנו עונים לקריאת מצוקה ששודרה מהתחנה הזו. אני מבקש לדבר עם סגן אלוף גורב".
"הוא מת". זו הפעם הראשונה שאני אומרת את זה למישהו שלא ראה את הגופה הנפוחה מוטלת על כיסא הפיקוד, חור יריה נוטף דם קרוש בראשה עקור העיניים.
"תני לי את רב סרן שטולי".
אני מלקקת את שפתי, "גם הוא מת".
אני מושכת באפי לדחוק את זכרו של טולי, של מבטו הקופא על בבואתו במראה ואצבעו מורה על כתם אדמדם בתחתית סנטרו. "זה שום דבר", אמרתי לו אז, "סתם פצעון".
"אסור לכם לעלות", אני חוזרת בשלישית וקולי מתייצב, "חליפות הבידוד לא יעילות, אתם צריכים לעבור לב"ח 7796".
רשרוש הקשר וקול חדש, צעיר יותר, אומר, "כאן ד"ר אוליאנז. אל דאגה. יש לנו חליפות מדור חדש, עמידות בפני כל גורם ביולוגי".
אני מתעלמת מהתקווה שמרימה את ראשה למרות חודשי הדיכוי האחרונים, "הסיכון גדול מדי. נוהלי ההסגר נשארים בתוקף". כל מי שיעלה על הסיפון יוכל לרדת רק אחרי תקופה העולה על משך הדגירה הארוכה ביותר".
"בסדר גמור". עונה רופא הספינה, "מה משך הדגירה הארוך ביותר?"
"ארבעה חודשים", אני עונה.
הרמקולים נותרים שקטים.
"קריאת העזרה מתוארכת לארבעה חודשים. יש נשא שעדיין בחיים?"
אני נושמת עמוקות, "כן".
שקט. ד"ר אוליאנז אומר, בקול קצת יותר עדין, "את?"
אני מהנהנת. מאוחר מדי אני נזכרת שהם לא יכולים לראות אותי. שוב נשמע רחש בצד השני של הקו ואלוף משנה ון-אורס אומר, "ד"ר קטאלה, סרן אוליאנז הבטיח לי שהחליפות החדשות אטומות לחלוטין, כולל בפני כל הגורמים החוץ-ארציים הידועים".
"זה לא מספיק". אני עונה. אני חשה מחדש בצריבה בתחתית גבי, זכר לימים הארוכים שביליתי מעל המיקרוסקופ, "ערכתי בדיקות מקיפות. אפילו אלה שהיו בבידוד נדבקו. אני לא מוכנה לקבל עלי את הסיכון הזה". אני חושבת על יונאר, גוסס בקופסית התיקונים, מקיף לנצח את נקודת הקפיצה.
עוד רחש, ואז ד"ר אוליאנז אומר, "אני יודע על המגפה. נעלה לסיפון עם צוות מצומצם, נישאר בחליפות במשך כל שהותנו בתחנה, ולאחר מכן נישאר בבידוד מלא, לתקופה שתקבע על ידך. גם אם נידבק, לא נעביר את המחלה הלאה. האם מקובל עליך?"
"אבל…" אני מחפשת סיבה לא לאפשר להם לעלות. חודשים לא נגעתי באדם אחר, לא ראיתי אדם אחר.
"כן". ההגיון נסוג. אני מבטלת את האטימה הכפולה ומניחה לקולות התקתוק מהעבר השני להדהד מבעד לדלת הכבדה. הם מרוקנים את האוויר שבינינו ומותירים חלל נטול חיים ועמיד לכאורה בפני מחוללי מחלות.
פעם אחת רוקנו את האוויר מהתחנה כולה – נסיון נואש אחרון להכניע את המחלה. זה היה אחרי ששרפנו את כל הגופות כי אני התייאשתי מלנתח אותן. נכנסנו לחליפות לחץ ופתחנו את כל הדלתות לחלל. המתנו בחוץ שעתיים, שבהן דמיינו את החלבונים הזרים מתפזרים בחלל, נשאבים לנקודת הקפיצה. יומיים מאוחר יותר טולי חלה, וכעבור שבוע הוא מת.
לא היה סדר הגיוני במוות. החולים נדבקו באופן שנראה אקראי לגמרי. בתוך חודשיים נשארתי רק אני. בניתוח בדיעבד גיליתי שרוב החולים התלוננו על עייפות שבוע לפני הופעת סימני המחלה. כללתי את זה בדו"ח האחרון ששלחתי לכדור הארץ. ציינתי את זה כסימן מאפיין אך לא מובהק, והסתמכתי עליו כשקבעתי למחלה תקופת דגירה של שבוע.
הדלת נפתחת. מאחוריה מתגלות שלוש דמויות מגודלות, מסורבלות בחליפות ריק כחולות תקניות. פניהן מכוסים שכבה נוזלית מבהיקה. על גבן מותקנים מיכלי חמצן מתכלים. שתי הראשונות נושאות מזוודה גדולה מכוסה קצף חום.
הדמות הראשונה מצדיעה לי, "טוראי גושן, המפקדת".
אני מחזירה את ההצדעה, תוהה איך אני נראית בעיניהם. חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שטרחתי להסתרק, או להסתכל במראה. אני תוחבת את אצבעותי בשיערי ומנסה להחליק אותו מעט, להיראות ייצוגית יותר.
"איפה המעבדה הראשית, המפקדת?"
"בסיפון השלישי, אגף תכלת". שינינו את הצבע הירוק הרשמי לבקשתה של מישי, בתו של מפקד התחנה.
הדמות חולפת על פני. זו שאחריה נעצרת לרגע ומצדיעה אף היא, "טוראית גביל, המפקדת". הם ממשיכים הלאה, ואני מסתכלת על הדמות השלישית. פני האיש מעומעמות מאחורי מסיכת הבידוד.
"אתה ד"ר אוליאנז?"
הוא מהנהן, "ד"ר קטאלה?"
אני מושיטה את ידי, "נעים מאוד".
הוא מהסס לרגע ולוחץ את ידי. בראשונה מזה חודשים ארוכים אני נוגעת באדם אחר. אני נושמת עמוקות. בשבילו זה כל כך רגיל, לגעת באדם אחר, חי, ואני מתאימה את עצמי אליו. הדלת החוצצת בין התחנה לתא הלחץ נסגרת וקול שאיבה עדין נשמע שוב. ד"ר אוליאנז מהנהן לקול שמדבר באוזנו ואומר, "אלוף משנה ון-אורס מאחל לנו הצלחה".
אני עייפה מכדי לחייך, ומיואשת מכדי להסתיר זאת. "המעבדה בכיוון הזה".
"את הרופאה המקורית של התחנה?"
אני מנידה בראשי, "הרופא שהוצב כאן חלה באלרגיית חלל, ואז טולי קיבל…" אני נעצרת ומתקנת את עצמי, "רב סרן שטולי קיבל הצבה לכאן ואני הצטרפתי אליו".
"בעלך?"
יש משהו עדין בקולו של ד"ר אוליאנז ואני לא מעזה להסתכל אליו.
"לא הספקנו". אני לא רוצה לפרט והוא לא שואל.
ד"ר אוליאנז פוסע מאחורי. כשהוא מרגיש מספיק בטוח הוא אומר, "איפה הגופות?"
"אין", אני עונה, "אבל יש תרביות רקמה ותאים".
"והקלטות?"
נדתי בראשי, "הושמדו בנפילת מתח כללית". שקרתה אחרי שעקפנו את שינוי המסלול. אבל את זה אני לא אומרת לו.
הצל שלי מחליק על הקירות, מלווה בצללים נוספים לראשונה מזה חודשים ארוכים. ד"ר אוליאנז מבקש לשמוע על המחלה, על המקרים הראשונים ואני מספרת לו. אני מקפידה להתמקד בפרטים החיוניים ומשמיטה את הרגשות הקשורים. אני מתחילה בתיאורו של הזוחל הארוך בעל השערות הארוכות. הוא הגיע מצביר הפרפר, M6 לפי הספירה הישנה של הארץ. היו לו שש רגליים ועור דמוי קשקשים, והוא דמה לתנין מגודל ללא זנב. הוא דיבר בניב מוזר ונשף בצורה משונה בין שפתיו המכווצות במקומות שבהם נדרש קול שורקני. הוא הגיע למרפאה אחרי שלושה ימים כששערותיו מתפתלות סביב ראשו ועיניו נטולות הריסים מפלבלות במהירות. הוא אמר שיש לו פריחה משונה ושהוא מאבד את התחושה בפלג גופו התחתון. הבדיקות לא העלו דבר, אך אשפזתי אותו להשגחה.
כעבור ארבעה ימים גופו היטלטל בעווית ייסורים אחרונה. חתמתי את פרטי המקרה בתיק מסווג ושלחתי לכדור הארץ. הנהלים חייבו אותי להטיל סגר של יממה על התחנה אחרי כל מקרה מוות מסיבה לא ידועה. דבר לא אירע בתקופה הזו וחדרו של הזוחל עבר חיטוי מלא. בערב טולי צחק עלי. הוא אמר שאני מתרגשת מדי ממחלות לא ידועות ושעדיף שבמקום זה אחפש תרופה להצטננות שלו. שלחתי שאילתות לעולמות שבהם הנוסע ביקר לפני שהגיע לתחנה שלי, אבל אף אחד מהם לא הודה שהמחלה מוכרת אצלם.
ד"ר אוליאנז קוטע אותי, "הדיווח הגיע אלינו. אני מבין שהמקרה הבא היה חיית מחמד?"
"כן", אני בולעת, "החתול". של מישי.
"ואיך קישרת בין המקרים?"
המסדרון נקטע בצמד דלתות כפולות. טוראי גושן וטוראית גביל ממתינים לידן. ביניהם נמצאת המזוודה. אני מצמידה את ידי לפס הזיהוי ליד הדלתות ואנחנו נכנסים למעבדה. היא נוצצת באורות תכולים, רצפתה נקיה מכתמים אחרי שבועות של ניקוי אוטומטי. ליד המנדף שבפינה מסודרות עדיין עשרות מבחנות של דגימות דם מכל אנשי הצוות, שרידי נסיונותי העקרים למצוא חיסון.
שני הטוראים מנוסים. הם שולים מהמזוודה מיכלים קטנים, מחשבים נישאים וזכוכיות נושאות, לצד מאבחן רקמות נייד ומערכת סכיני לייזר מתקפלים.
"קיבלנו תקציב בלתי מוגבל", אומר ד"ר אוליאנז כשהוא מבחין במבטי. "לא יתכן שמחלה ממקור זר תסתובב במרחק קפיצה מגבולות מערכת השמש בלי שנסנתז לה תרופה מתאימה".
אני מושכת בכתפי, "בהצלחה".
הטוראים כבר התקלפו מחליפות הבידוד המלאות, ועתה הם לבושים בסרבלי המעבדה התקניים. ד"ר אוליאנז מתחיל להחליף בגדים מול עיני. אזעקה נשמעת, והשלושה קופאים במקומם. אני מקללת חרש ומתחילה ללכת. אני רחוקה מהרגיל, לרוב אני משתדלת להישאר ליד חדר הפיקוד.
"לאן את הולכת?" ד"ר אוליאנז ממהר לידי.
"לחדר הפיקוד". אני מתנשפת. ביני לבינו מפרידים שלושה מפלסים וארבעה מסדרונות ארוכים. המעליות ממתינות לנו – תקופה ארוכה לא עבר במסדרונות האלה איש מלבדי.
"מה יש בחדר הפיקוד?" הוא שואל כשאנחנו עומדים במעלית בדרכנו לבטן התחנה.
"צריך לאתחל את מונה שינוי המסלול", אני אומרת לו. עורו נוזלי תחת מבטי. "זה הדגם החדש של הבידוד?"
"שכבה חד-פרודתית", הוא מהנהן. "חוסם כל גורם שאינו זהה למטען הגנטי של הנשא, עם מסננים מיוחדים בקיבה ובריאות". פניו נראות כעת, כהות ובוטחות. הוא מחייך אלי, ואני מחייכת חזרה.
"נשמע טוב". אני אומרת. הדלתות נפתחות אל המסדרון המואר באורות מהבהבים אדומים. הצפצוף מהיר עכשיו ואנחנו רצים לאורך המסדרונות, מגפינו נוקשים על הרצפה בקצב תואם.
אין לי זמן להשתהות לפני הדלת. אני מתקתקת את הקוד והאורות חוזרים לדלוק באופן סדיר עם ההודעה "שינוי מסלול נדחה".
אני פונה מהלוח, וכמעט נתקלת בד"ר אוליאנז שעומד מאחורי. הוא מסתכל סביב. אני תוהה מה הוא רואה. זכרונותיו אינם זכרונותי.
אני עדיין מתנשפת. "הם… ניסו… לרסק את התחנה", אני אומרת. עיניו של ד"ר אוליאנז חומות ועמוקות. הקרום החד-פרודתי מכסה את פניו ומפריד בינו לבין אוויר התחנה הנגוע, ולביני.
"הצלחתם לעצור אותם."
אני מנסה להחליט האם זו קביעת עובדה יבשה, או שהרופא שמולי באמת שמח על כך שאני עדיין בחיים. אני נפנית ממנו חזרה אל היציאה מהחדר.
"מה זה?" הוא מצביע על כפתור מהבהב ולוחץ עליו לפני שאני מספיקה לעצור אותו. פניו של יונאר מופיעות על המסך הצמוד לכפתור, שערותיו בולטות לצדדים בחוסר כבידה, עיניו שקועות.
"אה…דוקטור…אני…אני…אני מצטער שאני מטריד אותך כל כך הרבה".
"זו רק הפעם השניה, זה בסדר, יונאר". הקול המוקלט שלי עייף. כל כך עייף.
אני לא רוצה להסתכל. אני זוכרת היטב את השיחה הזו. יונאר חיפש את המילים המתאימות, כמו תמיד כששוחח איתי, התואר שלי מציב ביננו חומה לא ברורה. הוא היה בטוח שהוא עשה משהו לא תקין, וציפה לנזיפה. "מאז שדיברנו אני לא רואה כל כך טוב". הוא מודה, קולו רועד, "ויש לי כתמים מוזרים על הברכיים".
הקול שלי מופיע בהקלטה, מעודד אותו לפרט מה קורה איתו. אני מלעלעת, מחביאה את הדמעות מהזר שלידי. ד"ר אוליאנז רוכן מעל המסך. אני זוכרת שחשבתי שיונאר בודאי נחבל. קולי מתחקר אותו בחיפוש אחרי התשובה האמיתית, ואז מגיעה התגובה שהקפיאה אז את דמי.
"אני לא יודע, דוקטור. אבל אני כבר כמעט לא מרגיש את הרגליים שלי".
ד"ר אוליאנז לוחץ שוב על הכפתור ועוצר את ההקלטה. הכפתור מהבהב שוב לסמן הודעה שלא נשמעה עד תומה. הוא נשען מעל המסך. אני מוחה את עיני וממתינה. לאחר רגע הוא מסתובב אלי, פניו חיוורות.
"סמל יונאר קישינב היה אחראי תחזוקה בתחנה". אני אומרת לעיניו השותקות, "פעם בחצי שנה הוא יצא למשימות תחזוקה שוטפות של נקודת הקפיצה". אני מוחה את עיני שוב, "הוא יצא ביום שבו החייזר הגיע. הוא לא פגש אותו אבל דיווח על אותם תסמינים בדיוק".
"את משוכנעת שהוא היה חולה?" קולו של ד"ר אוליאנז צרוד.
"יכול להיות שהוא נחבל. יכול להיות שחוסר התחושה שעליו הוא דיווח לא היה התחלה של שיתוק אלא תופעת לוואי של שהיה ארוכה בחוסר כבידה". אני מושכת בכתפי, "לא רציתי לסכן אותו ולהחזיר אותו לתחנה. בהתחלה חשבתי שאצליח להשתלט על ההתפרצות, ואחר כך…" אני מסתובבת, "אחרי ההודעה הזו לא הגיעו יותר הודעות".
הוא מתבונן בי ואני מדמיינת את יונאר, מרחף בחלל, ממתין להודעה שתחזיר אותו הביתה. "לא רציתי לסכן אותו". אני חוזרת לבסוף.
ד"ר אוליאנז מהנהן, "הייתי עושה כמוך, אני חושב", הוא אומר בשקט. אנחנו יוצאים מהחדר. אחרי דקות ארוכות של שתיקה הוא אומר, "איך קישרת בין החתול לחייזר?"
אני מעפעפת במהירות, מעלה את זכרה של מישי האוחזת בחיה הקטנה שגופה הנוקשה מעוות כמו הזוחל המת. היא ציפתה שארפא את הגור. "נתתי לו מרק, אבל הוא לא ליקק אותו", אמרה, ואני כרעתי על ברכי ואמרתי לה שהחתול שלה צריך לנוח וטוב מאוד שהיא הביאה אותו אלי. אחרי שהיא יצאה, ניתחתי אותו.
"מתחת לפרווה מצאתי את הפריחה, והבדיקות גילו הרס מתקדם של הנוירונים הפריפריים", אני אומרת לרופא הצועד לצדי ואינו זוכר את החיה האפרורית מבותרת על שולחן הניתוחים שלי.
"ואחר כך – הילדה, נכון?"
אני מהנהנת.
הוא מחקה את ההנהון שלי, "שיננתי את הדו"חות שלך".
אני מדמיינת את דמותי בדו"חות הללו, נבלעת בחליפת בידוד, שערי נהיה סתור יותר ויותר, העיגולים מתכהים מתחת לעיני. כל דו"ח ששיגרתי סיפר על עוד עלייה בשיעורי התמותה.
אני מגחכת, "הייתי כל כך עייפה כשהכתבתי אותם, אני לא בטוחה שהאחרונים היו בכלל בשפה תקנית".
ד"ר אוליאנז טופח על כתפי, מגע בלתי צפוי שמקפיץ אותי, "הם היו מפורטים להפליא. טוב לראות שבסְפָר יש רופאים שיודעים לתפקד במצבים קשים".
"תודה", אני פולטת את המילה בקושי רב.
"על לא דבר", מבטו נודד על פני הקירות, והתחנה נראית חמימה יותר פתאום. "ההתקדמות היתה אחידה, אם אני לא טועה. פריחה, ניוון נוירונלי ומוות". הוא מונה את הסימנים באצבעותיו בעודו מדבר.
"רק אצל עשרת הקורבנות הראשונים", אני מתקנת. "אחר כך הופיעו גם דימומים פנימיים. אני משערת שהגורם עבר מוטציה שהחלה להשפיע גם על מנגנון הקרישה".
"או שמנגנון הקרישה היה תמיד מעורב. גם הפריחה וגם הניוון יכולים לנבוע מתסחיפים או מדימום מקומי".
"בדקתי את זה". אנחנו יוצאים מהמעליות בדרכנו אל המעבדה. הזכרונות כואבים, אבל נעים לי לשמוע את רעיונותי ניתזים ממחשבתו של אדם אחר. "אני משוכנעת שהגורם עבר מוטציה".
הוא מושך בכתפיו, תנועה חיננית ממה שאפשרת לצפות מרופא צבאי.
אני ממשיכה, "הצלחתי לבסס קשר ישיר בין חמשת המקרים הראשונים – החייזר התארח בתאו של המפקד, שם החתול נדבק כנראה. אחר כך הוא עבר מוטציה והחל לתקוף בני אדם. מהילדה למטפלת, מהמטפלת לשלושת הילדים האחרים, ומשם להוריהם".
"ואחר כך?"
הפעם תורי למשוך בכתפי ולשתוק. בשלב הזה הוצפתי חולים ואיבדתי את המניין. אבל הוא לא צריך לדעת את זה. בדרך למעבדה הוא חוקר אותי על סימנים, תצורת הפריחה ושאר הפרטים שרופאים נתלים בהם כשהם לא יודעים ממה מתים החולים שלהם, כאילו מציאת הפרט הנכון היא שתביא לפענוח המחלה ותמנע ממנה להתפשט לכדור הארץ. אני עונה על שאלותיו ונעזרת מדי פעם במסכים כדי לדלות את הפרטים שחמקו ממני. זה לא משנה. המחלה לא תצא מגבולות התחנה. היא תמות אתי.
"אז מה את חושבת?" הוא פונה אלי כשאנחנו מגיעים למעבדה, "וירוס? חלבון? פאג'? ננובוטים?"
אני מניחה את ידי על הקיר והדלת נסוגה. מאחוריה עמל טוראי גושן על תרביות הרקמה הזנוחות ומסדר אותן בשורות בהתאם להגיון של טכנאי ביולוגיה. טוראית גביל מוציאה מהמזוודה הגדולה קופסאות מחוררות, מסומנות בכתובת "זהירות מכרסם". באחת הפינות משורבט בכתב יד "קנריות בשירות חר"פ", וציור של עכבר עם כנפיים בכלוב ציפור.
"זו מחלה חייזרית". אני פונה אל ד"ר אוליאנז, "היא עובדת במנגנון שונה מכל מה שאנחנו מכירים". בדקתי את כל המנגנונים האלה, אבל אני יודעת שהוא עומד לבדוק את ההנחות שלי מחדש. זה מה שאני הייתי עושה במקומו.
"כמובן", הוא מחייך ובעיניו ניצת פתאום אור, "אבל צריך להתחיל איפשהו, ואני לא יודע להתחיל מהסוף".
אני מחזירה לו חיוך.
רק כשאני כבר במורד המסדרון אני מבינה שחייכתי פעמיים בתוך פחות משעה, אחרי ארבעה חודשים בלי חיוך.
העבודה מתחילה. הם מנתחים את התרביות החדשות ועובדים לאחור. בודקים תשלילי תאים, שברי חומצות גרעין צפים בשדה מיקרו כבידה. הם מתבדחים מדי פעם. טוראי גושן אומר, "מה ההבדל בין מסתם דו-צניפי לתלת-צניפי?" וטוראית גביל עונה, "בתלת-צניפי לא צריך גלגלי עזר!" ושניהם צוחקים. ד"ר אוליאנז מחייך בפינה, מקליט רשמים מנתיחת שאריות גושי רקמה. אני יושבת ומתבוננת בהם: סגורים בחליפות, שכבה נוזלית דקיקה מונעת מהמחלה להגיע אליהם. הם מוגנים. אני רוצה לשנוא אותם, אבל לא יכולה. הם צעירים מדי.
אחרי ארבע שעות הם שוללים נגיפים וחיידקים כמחוללי מחלה אפשריים. ד"ר אוליאנז מרים את עיניו ושואל אותי האם אני מעונינת לעזור לו לבחון את התרביות. אני מסרבת. הוא לא מתעקש. בהיתי במספיק תאים בשביל לדעת מה ימצאו. כלום. אין שום מחולל מחלה בתאים, או בתרביות, או בגופות ששרפנו. או לפחות אין מחולל מחלה שאנחנו יודעים לזהות. שום צביעה לא מראה אותו, ושום הגדלה לא מאתרת אותו.
אחרי שש שעות אני שוב מונעת מהתחנה להתרסק לתוך נקודת הקפיצה. התחנה לא מוכנה להכיר בסמכותו של ד"ר אוליאנז, וכך אני נותרת היחידה שיכולה לעצור את הספירה לאחור. אחרי שאמות איש לא יגן עליה.
אחרי שמונה שעות אני הולכת לישון. הם שוללים פריונים וממשיכים לעבוד. אחרי אחת עשרה שעות אני חוזרת אל המעבדה. טוראית גביל יושבת בקצה המעבדה ומקישה על מסך קטן. היא מרימה לרגע את עיניה אלי, "סילג וד"ר אוליאנז הלכו לישון". היא אומרת, וחוזרת אל המסך.
"על מה את עובדת?" אני מתקרבת והיא נרתעת ממני. נסיגה תת-הכרתית מפני מחלות.
היא מפנה אלי את המסך, "נמאס לי להסתכל על רקמות חולות, אז לקחתי דגימת רקמה מאחד העכברים".
אני מתחלחלת, מדמיינת את הייצור הזעיר צווח בכף יד עטוית כפפה, "הוא חי?"
החיילת מנופפת בכף ידה, "ברור. אסור לנו להרוג אותם".
ברור. אני זו שאהרוג אותם. אני והמגפה שאני נושאת. על המסך שמולי כדוריות דם אדומות ניתזות מכלי דם שלמים. טסיות מתערבלות בפלזמה בוהקת. אני מחליפה את מיקוד המנתח הרקמתי וצופה בתאי עור מתחלקים, תאים עייפים נושרים מהרקמה הבריאה. הטוראית מפהקת מאחורי.
"אני צריכה עוד לעבור על התרביות האלה", היא מצביעה על ערימת הצלוחיות הממתינה ליד המכונה.
אני נסוגה לאחור ומזיזה את המסך. בטעות אני משנה את מיקוד העדשה. משהו בשולי שדה הראיה לוכד את מבטי.
"חכי!"
"מה?" היא בוהה בי.
אני מצביעה על התאים המצטברים בשולי המסך. "זה היה כאן קודם?"
הטוראית מסתכלת על המסך. "אני לא יודעת". היא מפהקת שוב, "אולי".
אני מצליחה להשתלט על הרעד שבידי, ונושמת עמוק. "תחשבי. הנמק הזה, בשולי הרקמה, הוא הגיע מהקנרית?"
הטוראית מסתכלת שוב על המסך. היא עדיין לא מבינה. "אני לא חושבת". היא מהססת ואז אומרת, "לא. אני בטוחה. הרקמה היתה נקיה לגמרי כאשר הוצאתי אותה מהעכבר".
אני נושמת לרווחה. רקמות נהרסות כשהן מורחקות מהגוף. הנמק שאני רואה, כלי הדם ההרוסים לא נובעים מהמחלה, רק ניוון נורמלי של רקמה.
"הנה", הטוראית לוחצת על מספר נקודות על המסך, "אני אראה לך". היא טוענת את הקלטת הנתיחה. המיקוד משתנה, עד שהעדשה מתרכזת על האובייקט. כלי דם הרוסים מציפים את שדה הראיה.
החיילת נרתעת. "זה לא מה שקרה. רציתי לבדוק רקמה בריאה". היא חיוורת מתחת לכיסוי הנוזלי של השכבה המבודדת.
אני עוקפת אותה, וניגשת לכלוב הפתוח. העכבר שוכב בכלוב שלו, כתמי פריחה צצים מול עיני על גופו נטול הפרווה. אני מסתובבת אל החיילת. היא אוחזת את ראשה בשתי ידיה וממלמלת, "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות".
אני אוחזת בזרועותיה ומרימה את קולי, "תקשיבי לי!"
איכשהו, אני מצליחה להתגבר על הדחף לנער אותה. עיניה מתמקדות בי. "תקשיבי לי", אני חוזרת בנימה שקטה יותר, "אני מכירה את המחלה הזאת. היא מתפשטת מהר מאוד בקנריות. יכול להיות שכששמת את הרקמה במנתח העכבר עדיין נראה בריא".
היא מהנהנת.
"קראי לד"ר אוליאנז. אני אעבור על הדגימות ואראה מה קרה. טוב?"
היא מהנהנת שוב ויוצאת מהמעבדה. אני חוזרת אל מנתח הרקמות. המחלה משתוללת על המסך שמולי. טסיות נדבקות זו לזו באופן לא יעיל, חסרות אונים מול הקרעים הנוצרים בכלי הדם. פלזמה מציפה את הרקמות, משיטה גושי טסיות אל מתחת לעור. אני חוזרת אל העכבר. במזרק יעודי אני נוטלת שלוש תרביות רקמה נוספות מהרגליים האחוריות. הן כבר משותקות והוא לא מרגיש דבר. אני חוזרת אל מנתח הרקמות.
"ד"ר קטאלה?" קולו ד"ר אוליאנז מקפיץ אותי וגורם לי לשמוט את המבחנה. צינוריות קטנות מגיחות ומרססות קצף עמיד על המקום שבו היא פגעה.
"אני מצטער", הוא אומר ובוחן את האיזור המוקצף. תוך כמה שעות החיידקים שבקצף יפרקו את תוכן הקופסה וישמידו את עצמם.
"פיתוח אזרחי, לא?"
אני מהנהנת ופונה חזרה אל המנתח האטומי. "המפקד קנה את זה אחרי שהצגתי בפניו את דו"ח תאונות העבודה בשלוש השנים האחרונות".
"רופאה עם יוזמה. אין הרבה כאלה בב"חים."
אני רוצה לדבר איתו, להכיר אותו, אבל במקום זאת פונה אל המסך, "הקנרית הראשונה נדבקה".
ד"ר אוליאנז נושך את שפתו התחתונה.
"אין מה לעשות, הם תמיד מתים ראשונים", אני חוזרת על דברי לטוראית גביל, אבל הפעם זה לא עובד. הוא מכיר את המנטרות שלנו. אני מסובבת את הדגימה, מתבייתת על אזור חדש. שנינו צופים בכלי הדם הנאכלים על המסך, מתפוררים מול עינינו. תוך פחות מרבע שעה כל הרקמה מתפוררת. שאריות תאים מתפזרות על הזכוכית הנושאת. אני מסיטה את עיני ונאנחת. "בזבוז של קנרית. יש לכם עוד בספינה, נכון?"
ד"ר אוליאנז מהנהן. הוא חיוור, מוחה את מצחו, בוהה במסך. הוא לא רגיל להתפשטות כה מהירה.
"אולי כדאי לשים קנרית בבידוד דומה לשלכם?" אני מזיזה את המסך.
"אי אפשר", הוא מסתכל אל הכלובים שליד קיר המעבדה, מסתירים עכברים גוססים, "זה בידוד מולקולרי, מותאם לאנטיגנים של עור אנושי בלבד". הוא נאנח ומחזיר את מבטו אלי. עיניו לחות מתחת לבידוד. "אני רוצה לבדוק מעכבי אפופטוזיס".
האבל הגלוי על העכבר חודר את שכבת ההגנה שלי. אני נוגעת בזרועו. לרגע הוא מניח את ידו על שלי, ופונה ממני. אני מכניסה למנתח הרקמות דגימת רקמה נוספת מהקנרית הנגועה. ד"ר אוליאנז מושיט לי תמיסה ירוקה ואני מטפטפת אותה בזהירות על הצלוחית.
"איפה למדת?" ד"ר אוליאנז שובר את הדממה ואני מוסיפה בטעות עודף תמיסה לתרבית. התאים מעלים קצף במחאה והוא מושיט לי נוזל טיהור במהירות. ידינו נפגשות מעל המבחנות. אנחנו מחליפים מבטים מהירים וחוזרים לתמיסות.
"ניו-דלהי", אני ממלמלת בשקט, אבל ד"ר אוליאנז מגיב. יש לו קרובי משפחה שם. הוא מנסה לספר לי בדיחה בהודית שבורה, ואני צוחקת במקום הנכון ומתקנת את המשפטים העקלקלים.
"את מאד…." הוא מתחיל ואז אומר במהירות, "שונה. מרופאים בב"חים אחרים."
"תודה, אני חושבת," אני מחייכת אליו, ועיניו מאירות את חיוכו.
אנחנו עובדים בשקט, ממיינים תרופות ניסיוניות, מדי פעם מפסיקים בשביל לקחת דגימות רקמה נוספות מהקנרית. כעבור כמה שעות מצטרפים אלינו הטוראים וקצב העבודה מואץ.
טוראית גביל מסוגרת, מלקה את עצמה על הטעות שעשתה. היא עדיין טוענת שהדגימה היתה בריאה, אפילו שההקלטות אומרות אחרת.
שעות חולפות ללא תגובה. הטוראים ממשיכים לנסות לבודד את מחולל המחלה. ד"ר אוליאנז החליט לנסות לחפש משהו שיעכב את התפוררות הרקמה. הוא נשאר במעבדה, מעל צלוחיות שמכילות תמיסות שונות. את חלקן ניסיתי כאשר עוד היה את מי לרפא. השאר נראות לי נסיוניות מדי.
אני שוב עוצרת את התרסקות התחנה. הפעם ד"ר אוליאנז לא מתלווה אלי. אוכל, שינה, התעוררות, מעבדה. באחת הגיחות שלי למעבדה טוראית גביל מתלוננת שנמאס לה מקופסאות ניילון ואוכל בטעם קרטון, וטוראי גושן מציע לה לאכול את הניילון ולזרוק את האוכל. ד"ר אוליאנז ואני מחליפים מבטים ואני רואה אותו מחניק צחקוק. המשמרות מתמזגות זו בזו. העיגולים השחורים מתחת לעיני הטוראים מעמיקים. גבו של אוליאנז הופך שחוח יותר בסוף כל משמרת. הם מזריקים חומר שמעודד צמיחת כלי דם לאחת משתי הקנריות הנותרות. ד"ר אוליאנז סבור שיצירה של כלי דם נוספים תאפשר להזרים חומרים חיוניים לאברים שעוברים נמק, למרות ההתפוררות של דפנות כלי הדם. אחרי שלוש משמרות טוראי גושן קורא לי להסתכל על הקנרית שהזריקו לה את התרופה. העכבר ישן בשקט בקופסה שלו.
"הוא לא היה אמור להידבק כבר?"
אני מושכת בכתפי, "לא בדקנו את זמן הדגירה אצל חיות. רק חיה אחת חלתה כאן. כל השאר היו בני אדם". ואצלנו זמן הדגירה נע בין ימים מעטים לארבעה חודשים. אני עדיין מחכה שהמחלה תתפרץ אצלי.
אחרי שעתיים מגיע שוב הזמן להשהות את התרסקות התחנה ואחר כך אני חוזרת אל המעבדה. טוראי גושן רוכן מעל מנתח הרקמות. ד"ר אוליאנז לידו. הקופסה של הקנרית לידם והעכבר מציץ אל העולם החיצוני מבעד לחלון שקוף. אוליאנז מסתובב אלי ומחייך, "בואי תראי, ד"ר קטאלה".
אני מתקרבת, "זה עבד?"
הוא מהנהן, טוראי גושן כמעט ומפזז במקומו. אני מתקרבת אליהם. ד"ר אוליאנז מפנה לי את הדרך. על המסך נראית רקמה בריאה לחלוטין. אני מגדילה את התמונה, נפעמת. אכן, רקמה בריאה.
אני מסתובבת אל ד"ר אוליאנז. הוא יפה כשהוא מחייך. העיניים שלו בוהקות ויש לו גומה בלחי אחת.
"אני חושב שנזריק לו עוד מנה אחת ואחר כך נבדוק את זה על הקנרית השניה. מה דעתך?"
אני מהנהנת ומסתובבת שוב אל המסך. אם זה יעבוד אולי אוכל לצאת מכאן. לחזור הביתה. אני ממהרת לדחוק את המחשבה ממוחי, אבל שיירים ממנה נשארים בזוויות תודעתי. רגש משונה עושה את דרכו במעלה גרוני. שמחה, אני חושבת. כמעט שכחתי את ההרגשה הזו.
רקמה בריאה. כל כך הרבה זמן לא ראיתי דבר כזה. אני שוטפת את עיני במראה התאים הוורדרדים, כלי הדם השלמים, מובילים חומרים מזינים לרקמות. אני נוגעת במסך, משנה את המוקד, מודדת את עובי הנימים, צופה בכדוריות הדם הממהרות בשצף הפלסמה.
"ד"ר אוליאנז", קולו של טוראי גושן קורע אותי מהמסך, "משהו…משהו לא בסדר…" המשפט גווע. אני מסתובבת לעבר הטוראי. העכבר לא מתרוצץ בקופסה שלו. הוא שוכב על גבו, רגליו הקדמיות מתנופפות באוויר. גפיו האחוריות מונחות על בטנו.
המסך לידי מציג את מרכז הרקמה. אני כבר יודעת מה הוא יראה כאשר אזיז את המוקד אל שולי החתך. התפוררות. מוות.
ד"ר אוליאנז טוען את הקלטות הנתיחה הראשוניות. קולו של טוראי גושן נשמע ברקע, "נתיחת קנרית מספר ארבע-שתיים-שמונה, לוכסן גימל. למרות תוספת מעודדי צמיחת כלי דם, החל מהבוקר הופיעה חולשה מתגברת ברגליים האחוריות. לאחר בדיקה גופנית מלאה הוחלט על ביצוע נתיחה…."
"זה לא מה שקרה, הוא היה בריא", ממלמל טוראי גושן. "הוא היה בריא לגמרי".
"אז איך אתה מסביר את ההקלטה?" ד"ר אוליאנז מסתכל עליו, ידו מתופפת על מכסה הקופסה של העכבר.
"זה לא מה שאמרתי". קולו של טוראי גושן מתגבר, "אמרתי שהוא בריא ושהגיע הזמן לנסות להזריק את אותו חומר לקנרית השלישית".
שפתו התחתונה של ד"ר אוליאנז רוטטת, "אני לא מבין מה אתה חושב שאתה עושה".
"לא", טוראי גושן מרים את ידו ומעסה את מצחו, "אני משוכנע….אני חושב….אני די בטוח שהוא היה בריא".
"אחד מאיתנו טועה, וזה לא אני". קולו של ד"ר אוליאנז חותך את האוויר. עיניו מצומצמות, גבו נוטה לפנים. טוראי גושן מוריד את ידו. כתפיו נשמטות. הוא שותק. עיגולי העייפות בולטים על עורו החיוור.
אני יוצאת מהמעבדה מבלי להסתכל אליהם ולא חוזרת יותר.
הקנרית השניה מתה, ואז השלישית. ד"ר אוליאנז בדק עוד 13 תרופות על הקנריות לפני מותן. אחרי ששלושת הכלובים מתרוקנים הוא מגיע לחדרי.
"אני רוצה לחזור על בדיקות הרקמה שלנו". לפני העליה לתחנה נגועה נדרש כל חבר צוות למסור דגימות רקמה ודם, לשם השוואה במקרה של חשד להדבקה. מבטו משוטט בחדרי, מתעכב רק לרגע על המדפים הסדורים, הספרים הרתומים לקירות.
אני מכחכחת בגרוני, והוא שוב מסתכל עלי, יושבת במיטה הסתורה. אני מעבירה יד אחת בשיערי. אצבעותי מסתבכות בקשרים ואני מוותרת על הנסיון להיראות טוב יותר.
"אתם לא יכולים להסיר את הבידוד".
הוא נושך את שפתו התחתונה, "נצא רק לכמה דקות. נוריד את חליפות הבידוד בחדר הלחץ, ניקח את הדגימות, ואחר כך נתלבש ונפתח אותו לחלל".
אני מנידה בראשי, "ואם נדבקתם?"
"לא נדבקנו. אף אחד מאיתנו לא הסיר את החליפה".
"העכברים היו בבידוד מלא". אני מזדקפת במיטה.
"לא בידוד מולקולרי. תסמכי עלי –".
אני נדה בראשי, "אני לא מוכנה לקחת על עצמי את הסיכון שזה יצא מכאן. אתם נשארים".
הוא מרכך את קולו, "ד"ר קטאלה, אף אחד מאיתנו לא נושא את המחלה. שמרנו על הבידוד באופן מלא. לא נבוא במגע עם אף אחד בספינה שלנו. אני מבטיח".
אני פוכרת את אצבעותי ומריצה בראשי תרחישים. כולם מסתיימים במוות. ד"ר אוליאנז מתיישב לידי על המיטה. הוא מבין. אף אחד לא יכול לרדת מהתחנה, עד שלא נצליח למצוא דרך להרוג את זה. מה שזה לא יהיה.
אנחנו יושבים ושותקים זה לצד זו. ידו עושה את דרכה אל ידי ונחה עליה. אני תוהה האם נורמלי מצדי להבחין במגע עורו בעורי. בחום שלו, ברכותו.
קשר היד של ד"ר אוליאנז מזמזם. הוא מכבה אותו ביד אחת. הוא מזמזם שוב. ד"ר אוליאנז נאנח ועונה לו. קול בכי בוקע מהקשר.
"אני…יש לי…" קולה של טוראית גביל נשמע קטוע בגלל משיכות אף תכופות.
"המפקד", מתפרץ טוראי גושן לקשר, "לאיילי יש פריחה על הפנים".
ד"ר אוליאנז ואני מחליפים מבטים ונעמדים ביחד. "אנחנו כבר באים", הוא אומר ושנינו מתחילים לרוץ. אני רוכסת את הסרבל תוך כדי ריצה, מועדת על נעל שנשכחה בדרך. ד"ר אוליאנז מייצב אותי ואנחנו ממשיכים לרוץ. הלאה, במסדרונות שנמשכים עם אין קץ, בינינו לבין המעבדה.
אנחנו נעמדים מול הדלת. אני מרימה את ידי מעל המנעול, ומבחינה שהיא רועדת. זכרונות מציפים אותי. האנשים הנעולים בגשר, מישי מושיטה אלי את החתול הקפוא, הלילות ליד טולי.
"ד"ר קטאלה?"
קולו של ד"ר אוליאנז רך ליד אוזני ואני רוצה להסתובב אליו ולהאיץ בו לצאת, לעלות על תא מילוט ולברוח מכאן עם עיניו הרכות וחיוכו החמים, המאיר. אבל אני רק נושמת עמוק, מעבירה את ידי מעל המנעול ופותחת את הדלת אל טוראי גושן הרוכן מעל מיטת שדה מתקפלת שעליה יושבת הטוראית הבוכה.
אני מתיישבת לידה ומלטפת את ראשה. קשה לחוש בשיערה מאחורי הבידוד המולקולרי.
"תני לי לבדוק אותך", אומר ד"ר אוליאנז. טוראית גביל מרימה את ראשה ומסיטה את שיערה מפניה. דמעותיה נוצצות מתחת לשכבת הבידוד, מותירות פסים ארוכים ושקופים. סימן אדמדם עם שוליים סגולים בלתי סדירים מכתים את לחיה הימנית. סימן נוסף, קטן יותר, נראה מעל גבתה.
ד"ר אוליאנז מסתכל אלי ואני מהנהנת. הוא מרכין את ראשו. "יכול להיות שהבידוד שלך לא תקין…"
טוראי גושן מתפרץ לדבריו, "היא בטח נדקרה, או נשרטה, או…."
טוראית גביל מושכת באפה ושניהם משתתקים. אני מרימה את ראשי ומבטי מצטלב עם זה של ד"ר אוליאנז. הוא זוקר את סנטרו ואומר, "נצטרך לעבוד קשה יותר. היינו מאוד קרובים עם הקנרית האחרונה".
טוראי גושן מזדקף במקומו, "נכון! אל תדאגי איילי, הכל יהיה בסדר!"
טוראית גביל מחייכת מבין דמעותיה, ורק אני שותקת. אנחנו לא קרובים יותר לפתרון מכפי שהייתי ביום שבו הזוחל נכנס למרפאה שלי בפעם הראשונה.
אני נשארת איתה כשד"ר אולינז וטוראי גושן חוזרים למעבדה. אני רוצה שיהיה לה נוח, והיא בוחרת לעצמה חדר קרוב למעבדה, עם מיטה רכה. תוך חמש שעות הכתמים כבר מתפשטים על כל גופה. היא מנמנמת, ואני מצמידה אליה מד דופק ונשימה, יוצאת לעצור את הספירה לאחור ולאחר מכן אל המעבדה.
טוראי גושן רוכן מעל צלוחיות תרבית. ד"ר אוליאנז מנתח את גופה של אחת הקנריות. גבו שחוח מעל שולחן המעבדה המבהיק. הוא נושך את שפתו התחתונה. אני מתקרבת אליו ורואה שהבידוד החד-פרודתי עדיין נוצץ מעורו.
הוא מרים את ראשו כשאני נעמדת לצדו.
"ההידרדרות שלה מהירה ממה שציפיתי". אני אומרת לו.
"כמה זמן, לדעתך?"
אני רוצה לשקר, אבל התשובה נפלטת משפתי, "שלושה ימים. אולי פחות".
הוא מהנהן וחוזר אל הנתיחה.
"משהו חדש?" אני שואלת ומתקרבת מעט אל עכבר המעבדה תחת מאבחן הרקמות.
הוא מניד בראשו.
אני עוצרת אנחה וממתינה. אחרי כמה דקות של בחינה מדוקדקת הוא מניח את כלי הנתיחה ומזדקף. הוא מביט בטוראי גושן, שעדיין שקוע בצלוחיות התרבית, ורוכן לעברי.
"הבידוד תקין". הוא אומר בשקט.
"הבידוד שלכם?"
הוא מהנהן.
"גם של איילי?" זו הפעם הראשונה שאני משתמשת בשמה הפרטי.
הוא מהנהן שוב. אני נושמת.
ד"ר אוליאנז רוכן חזרה אל הגופה המבותרת, "שלושה ימים", הוא ממלמל לעצמו.
אני רוצה לאחוז בו, להבטיח לו שהכל יהיה בסדר, שזה מקרה, ושהטוראית פשוט לא היתה זהירה כמוהו. אבל טוראי גושן שם, ואני לא מעזה להתקרב אל ד"ר אוליאנז בנוכחותו.
אחרי עוד כמה דקות של שתיקה אני יוצאת מהמעבדה וחוזרת אל החולה המחרחרת במיטה בחדרה החדש. אני שולחת הודעה לספינה, ולאחר רגעים ספורים מופיעות על המסך פניו של אלוף משנה ון-אורס מופיעות על המסך מולי.
"אני רוצה את פרטי משפחתה של טוראית גביל", אני אומרת לפנים המזוקנים, שונים מאלה שדמיינתי כשדיברנו בקשר הפנימי.
הוא מקמר את גבותיו, "המידע הזה זמין רק למפקד הישיר".
"אני יודעת", אני פוכרת את אצבעותי מאחורי גבי, "אבל אני לא בטוחה כמה זמן היא עוד תהיה בהכרה. חשבתי שיעודד את רוחה לראות אותם".
אלוף-משנה ואן אורס מחכך את סנטרו, "ביקשת את אישורו של דארו?"
עובר רגע עד שאני מבינה שהוא מתכוון לד"ר אוליאנז. אני נדה בראשי, "הוא עסוק מדי במעבדה. הוא מנסה למצוא תרופה לפני…" אני לא משלימה את המשפט.
"ואת לא חושבת שהם יספיקו?"
אני שותקת, ואלוף משנה ון-אורס שותק. לבסוף הוא מהנהן, "נדבר בקרוב".
הקישור מתנתק והמסך מחשיך.
הם מנסים עליה מגרי קרישה, נוגדי אפופטוזיס, החלפת פלזמה והוספת חלבוני משלים. דבר לא עוזר. לאחר יומיים השיתוק מתפשט לשרירי הנשימה והיא נזקקת להנשמה. ביום השלישי ד"ר אוליאנז מלטף את מצחה ומחדיר לעירוי שלה תמיסה שקופה. היא עוצמת את עיניה, נרעדת, ונרגעת. אני קובעת את מותה. מחוץ לחדר טוראי גושן משעין את מצחו על הקיר. דמעותיו זולגות חרש. ד"ר אוליאנז עומד לידו ולוחש לו דברי עידוד. אני עוזבת את שניהם והולכת לעצור את הספירה לאחור. לאחר מכן אני חוזרת למעבדה, שם ד"ר אוליאנז יושב ליד מאבחן הרקמות הריק. ידיו חופנות את פניו. אני נוגעת בכתפו והוא אומר בשקט, "נצטרך לנתח אותה".
אני מהנהנת, נזכרת שהוא לא מסתכל עלי, ואומרת, "אפשר להמתין קצת".
הוא מניד בראשו ומסתכל אלי, "אין לנו זמן".
הדלתות רוחשות, וטוראי גושן נכנס למעבדה. אני מסתכלת אליו ומבינה למה התכוון ד"ר אוליאנז. על צווארו יש כתם קטן אדום בעל שוליים סגולים לא ברורים. הוא התפתח בוודאי מעט לאחר שראיתי את טוראי גושן במסדרון. אנחנו נעמדים יחד.
"אני אכין את הגופה", אני אומרת.
"אני אכוונן מחדש את המאבחן".
טוראי גושן לא אומר דבר. הוא ניגש אל השולחן שלו, שעליו נערמות צלוחיות רקמה, מתיישב, מרים עט בלתי מחיק ומתחיל לסמן את הצלוחיות. ד"ר אוליאנז מתיישב ליד מאבחן הרקמות ומתכנת אותו לבני אדם. אני יוצאת מהמעבדה וחוזרת אל חדרה של איילי.
החדר שקט עתה, ללא קולות הפעימה הסדירים של מכונת ההנשמה, ללא רחשי הטפטוף של העירוי. איילי שוכבת על המיטה, עורה אדמדם-חום. אני נזכרת בטולי רגע אחרי שאמרתי לו שזה רק פצעון. הוא חייך אלי והניף את ידו כדי לחבק אותי והמראה שלנו נפלה ונשברה. אמרתי לו שזה יביא מזל רע. "זה רק אומר שבפעם הבאה אנחנו צריכים להצמיד אותה טוב יותר לקיר", הוא צחק וחיבק אותי. שבוע לאחר מכן גם עורו היה באותו גוון.
אני כורעת ומלטפת את ידה של איילי. שכבת הבידוד נדבקת לאצבעותי, ואני מוחה אותן על ירכי. אני נושפת באיטיות, ומתרוממת לעמידה.
הכיסוי הסטנדרטי של המיטה נמתח ואני צוררת אותה בתוכו. הוא נדבק אליה, מתווה את גופה וטוראי איילי גביל הופכת לייצור פלסטיק לבן דמוי אישה, מוכנה לניתוח ולבדיקה.
אני לוחצת על המקום המתאים בקיר ולמראשות הדרגש נפער פתח. אני מקלידה את היעד ודוחפת את הגופה אל המנהרה. הכבידה המלאכותית אוחזת בה והיא נעלמת מעיני בדרכה למעבדה. שם יזין ד"ר אוליאנז חלקים קטנים ממנה למנתח הרקמות בנסיון לחפש את מחולל המחלה. הפתח נסגר.
אני יוצאת מהחדר והולכת אל מרכז הפיקוד. שם, לצד המסכים המהבהבים והרוחות המתות, אני יכולה לבכות.
שבוע לאחר מכן אני חוזרת על אותו טקס עם טוראי גושן.
אני מחפשת את ד"ר אוליאנז ברחבי התחנה ולבסוף מוצאת אותו בחדרו, מכורבל בפינה, ראשו טמון בזרועותיו. על המסך בחדרו מהבהבת הודעה. הדלת נסגרת מאחורי באוושה קלה.
"לא שמעת את ההודעה". אני אומרת. הוא רק מושך בכתפיו.
אני לוחצת על נקודת ההפעלה. זהו מסר מוקלט עבור טוראית גביל. שני הוריה מנופפים למצלמה כשבידיהם גור כלבתול חום. אני מאפשרת למסר לרוץ עד תומו ולאחר מכן מוחקת את ההודעה.
ד"ר אוליאנז עדיין לא זז ממקומו. אני כורעת לידו, והוא נע, מניח את ראשו על כתפי ונושם. אנחנו יושבים יחד עד שאני חושבת שהוא נרדם ומנסה לקום, אך ידו מתהדקת סביב שורש כף ידי.
"הישארי", הוא אומר, "בבקשה", ואני מתיישבת בחזרה. זיפי זקן מכסים את החלק התחתון של פניו, מתחת לעיניו נראים עיגולים שחורים. שפתיו דקות, חיוורות. אני פונה אליו, משעינה את ראשי על ראשו ועוצמת את עיני. גופו רוטט מדי פעם בחיבוקי ואני מהדקת את זרועותי סביבו יותר ויותר, עד ששנינו נרדמים.
הצפצוף הטורדני מעיר אותי, ואני ממהרת אל חדר הפיקוד, לעצור שוב את הספירה. כאשר אני חוזרת לחדרו הוא איננו. אני מפעילה את קשר היד.
"אני במעבדה", הוא אומר. קולו נשמע לי חנוק. אני יוצאת בשעטה מהחדר ורצה אל המעבדה. שרק לא תהיה לו פריחה, אני ממלמלת, אבל לא מאמינה לעצמי.
במעבדה הוא יושב מול מסך תקשורת קטן הקבוע בקיר הרחוק ומדבר בלחש. אני מתקרבת אליו, והוא מסתכל אלי. פניו נקיים מכתמים. אני רוצה לחבק אותו, לשחזר את האינטימיות של הלילה הקודם. אני מחייכת אך הוא לא מחייך אלי בחזרה, אלא רק מסתובב אל המסך ומגביר את הקול.
"חמישה חולים בינתיים", אומר חייל שאינני מכירה. חלוק מעבדה מכסה את מדיו הכתומים, "שניים מהם במצב קשה. ניסינו את התרכובת שעליה המלצת, אבל בינתיים אין שיפור במצבם".
"אולי החלפת בין הרכיבים", אומר דארו. "הגדל את מינון מעכבי האפופטוזיס והפחת את הסטרואידים. אני משוכנע שלא מדובר בבעיה חיסונית".
הוא משקר ברהיטות רבה לחייל שמולו, כאילו יש לו מושג איך להילחם במחלה הזו. אני לא סותרת את דבריו. תקוות שווא עדיפה על יאוש.
כשהמסך מחשיך הוא פונה אלי. כתפיו שמוטות, העיגולים השחורים מתחת לעיניו נראים עמוקים יותר.
אני מנסה לחשוב, להיזכר. טוראי גושן דיבר על הבאת עוד קנריות. איילי רצתה לגוון את ארוחות הבוקר. "מי שבר את הבידוד?"
דארו מניד בראשו, "אף אחד. הם היו כאן כל הזמן".
"זה לא יכול להיות". קולי מתחזק, "מישהו משניהם יצא מהתחנה והעביר את זה לספינה שלכם".
דארו אוחז בזרועותי, "לא, אף אחד מאיתנו לא שבר את הבידוד. וגם אם מישהו יצא מהתחנה, המקרה הראשון היה אלוף משנה ון-אורס. איך הם היו מגיעים אליו? אני לא מבין את זה".
אני שותקת ודארו מפרש זאת כהזמנה להמשיך, "אילו הם היו יורדים לספינה, המקרים הראשונים היו מתגלים בצוות הטיהור. לטוראית גביל היה בן זוג. הוא היה אמור להידבק הרבה לפני אלוף משנה ון-אורס. זה לא הגיוני".
הוא משתתק ומסתכל אלי. השתיקה מהדהדת מהקירות.
אני לא יכולה להביט בעיניו. "יש הסבר פשוט", אני ממלמלת. מחשבותי דוהרות בניסיות לטוות את החוטים. "כנראה מישהו מצוות הטיהור היה המקרה הראשון וון-אורס חלה ראשון רק כי הוא המבוגר ביותר. זה לא מבטיח שהוא חולה אפס".
עיניו של דארו נתלות במילותי, "באמת? הבחנת בדפוס כזה כאשר היתה ההתפרצות בתחנה?"
אני מריצה בראשי את המקרים הראשונים. "ההבדלים היו במשך המחלה", אני אומרת חרש, "לא בסדר שבו החולים אובחנו. מבוגרים לא חלו מוקדם יותר".
"אני לא נדבקתי".
אני מנידה בראשי והמלים נפלטות משפתי, "חכה".
ד"ר אוליאנז מהנהן. הוא חיוור משחשבתי. עיניו אפלות.
אני מרימה את ידי לגעת בלחיו ונעצרת, "אני נדבקתי, ובכל זאת – לא חליתי".
"את מיוחדת" הוא מחייך אלי, אבל החיוך נמוג לפני שאני מספיקה להגיב והשתיקה חוזרת להפריד ביננו.
אני פותחת את פי לנחם אותו, אבל מחשבה פורצת למשפט שלא החל, "יונאר!"
קריאתי מצטלצלת אלי בחזרה מהקירות. דארו מסתכל בי ונושך את שפתו.
"יונאר?"
אני מהנהנת, "נניח שהוא כן פגש את החייזר בדרך החוצה. אולי דיווחי הזמנים היו שגויים".
הוא טופח באצבע אחת על סנטרו ואני ממשיכה, "הוא פגש את החייזר, נדבק, מת בקופסית התיקונים והיא נסחפה מהמסלול שלה. הספינה שלך הבחינה בקופסית ואספה אותה".
דארו מהנהן, "הם לא חשבו שהבידוד חל גם עליה, פתחו אותה ונדבקו".
"והרי ברור שמפקד הספינה יהיה שם כאשר הם פותחים את הקופסית".
לרגע שנינו זורחים באור התגלית הזו. הוא אוחז בידי, "בואי נבדוק". לבי מאיץ את פעימותיו למגע ידו.
שנינו ממהרים אל מסך המגע הקרוב. אני מקלידה את הקוד שמעניק לי גישה לכל רשומות התחנה. רשימה שמית נגללת מולי ואני מקישה בחופזה על שולי המסך כדי לזרז את החיפוש האוטומטי.
"הנה!" דארו מצביע על אחת השורות.
"'סמל קישינב", אני קוראת. "שעת יציאה 18:54, יום ראשון, 5 באפריל. לא דווחה שעת חזרה".'
"עכשיו רק צריך למצוא את הזוחל שלך", הוא אומר.
"הנה". אני מצביעה.
"ד"ז?"
"דיפלומט זר", אני מבארת. דארו מהנהן.
"השורה אומרת, ד"ז – כניסה 22:37, יום ראשון, 5 באפריל. לא דווחה שעת יציאה".
"זאת אומרת…" אני מתחילה.
דארו קוטע אותי. "זאת אומרת שלא היה מגע ביניהם". הוא נאנח, "גם אם הספינה אספה את הקופסית של הסמל, הוא לא היה נשא". הוא משעין את ראשו על הקיר, "אני לא מבין את זה".
אני מתקרבת אליו ומניחה את ראשי על חזהו. זרועותיו עוטפות אותי. אני שומעת את נשימתו, מעומעמת דרך המדים. אני עייפה כל כך. אנחנו הולכים לחדרי, נתמכים אחד בשני. המיטה שלי סתורה. דארו חולץ את נעליו ומתיישב על המיטה. אני מתיישבת לידו, מניחה את כפי בכפו, משעינה את ראשי על כתפו. הוא כורך את ידו סביבי, מושך אותי קרוב אליו. אנחנו נשכבים על המיטה. אני עוצמת את עיני. הבידוד לא מאפשר לריחו להגיע אלי, רק לקולות נשימתו. אני מאזינה ללבו הפועם לידי.
"כאשר דיברתי עם האל"מ הוא נראה בסדר", אני אומרת.
"דיברת איתו? מתי?" דארו ממלמל, ומסתובב אלי.
אני משנה את תנוחתי, מתאימה את עצמי אליו. "לפני עשרה ימים בערך", אני עונה, "כאשר איילי חלתה. ביקשתי שייצור קשר עם המשפחה".
"האל"מ חלה שלשום".
"שבוע אחרי שדיברתי איתו". זמן הדגירה הממוצע הוא שבוע.
אני עוצרת את ידו שמנסה ללטף אותי.
הוא משחרר את ידו מאחיזתי, "אז מה?"
אני מתנשמת. לראשונה מזה חודשים אני מבינה. "כל עוד היינו סגורים בתחנה יכולנו להאשים את האוויר, את חליפות הבידוד, את המזון. היו יותר מדי גורמים עם פוטנציאל לנשאות". התשובה כאן, ממש מול עיני.
דארו מסתכל בי. לובן עיניו בולט בחשכת החדר. הוא לא עוקב אחרי שטף מחשבותי. זה לא משנה, בקרוב הוא יבין.
"העכברים היו בריאים לגמרי עד שהסתכלתי על הדגימות שלהם. זה מה שטענו גם טוראית גביל וגם טוראי גושן, אתה זוכר?"
הוא מהנהן, "אבל הקנריות היו בוודאי חולות כאשר הם לקחו מהן את הדגימות. אמרת את זה בעצמך – המחלה מתפתחת מהר". הוא מתקרב אלי.
אני נסוגה, "לא עד כדי כך מהר. הסתכלתי על העכברים, והם חלו".
הוא לא עונה. אני ממשיכה לדבר. "אלוף משנה ון-אורס. הוא היה בריא לחלוטין. אף אחד לא ירד מהתחנה והדביק אותו. אבל הוא דיבר אתי ועכשיו הוא גוסס. אתה לא רואה את הקשר?"
דארו נד בראשו, "זה לא הגיוני".
"יונאר". אני מתיישבת. אני מנופפת בידי להדליק את האור.
"מה?" דארו מתיישב לידי.
אני משפשפת את מצחי, "יונאר. הוא היה בריא לגמרי. ואז הודעתי לו להישאר בתא התחזוקה. בשיחה השניה הוא כבר היה חולה".
דארו נושך את שפתו התחתונה. "אמרת שהוא נחבל. נתת הסבר הגיוני לגמרי. אין בזה שום הגיון".
אני מתחילה לצחוק ולא יכולה לעצור, "זה הגיוני לגמרי. אני מסתכלת על מישהו והוא מת".
דארו מתרחק ממני, "תפסיקי. איזה שטויות!"
אני ממשיכה, "אפקט הצופה – עצם הצפיה משנה את המציאות".
שפתיו רוטטות, בין חיוך לזעם. אני לא מצליחה להשתלט על צחוקי, עד שמחשבה חודרת דרך ההיסטריה הגואה, "ההורים של איילי!"
"מה?" קולו מתגבר על קולי.
אני נעמדת, "ההורים של איילי – ראיתי את הסרט שלהם".
דארו נעמד ואוחז בי, "תקשיבי לי, את מדמיינת. אין שום קשר בין הדברים. שום גורם לא עובד ככה. זה חיידק כלשהו, או וירוס, או חלבון, או חתיכת אנזים לא מוכר. זה הכל. איכשהו הוא הצליח לחדור את הבידוד ולעבור לספינה שלנו. אנחנו נישאר בבידוד, התחנה והספינה יחד, עד שנמצא פתרון".
אני מהנהנת. הוא מרפה ממני. "מה שצריך לעשות עכשיו זה לקחת ממך עוד דגימות ולנסות לפענח מה מקנה לך עמידות למחלה הזאת".
אני מושכת בכתפי. איני מסוגלת להתנגד לו. הוא טועה, אבל לא עולה בדעתי איך אוכל להוכיח לו את זה.
"בסדר", הוא אומר ופוסע אל הדלת, "אני אסיים לעבור על הדגימות שלקחנו מטוראי גושן, ואז אעבור שוב על הדגימות שלך. בטח פספסנו משהו בפעם הקודמת".
אני מהנהנת שוב.
הוא הולך אל המעבדה, ואני שוקעת בחזרה במיטה. למה עדיין לא חליתי? אני מריצה בראשי את כל החולים, מכריחה את עצמי למצוא את ההקשרים, את החיבורים בין האנשים. רגלי מוצאות מעצמן את הדרך אל חדר הפיקוד. הצל שלי רודף אחרי במסדרון.
ליד הדלת אני נעצרת. דארו צודק. העכברים פיתחו את המחלה מהר מדי. יש זמן דגירה, לא יכול להיות שברגע שהסתכלתי עליהם הם חלו.
אני שבה ועוברת על המשפט בראשי. לא יכול להיות שברגע שהסתכלתי עליהם הם חלו, אבל בכל זאת, ברגע שהסתכלתי על הדגימה היא החלה להתפורר, והמחלה פשתה בה כאילו העכבר היה חולה כבר זמן רב. יש זמן דגירה, אבל רק בבעלי חיים שלמים. אני הסתכלתי על דגימות רקמה. אני מאלצת את עצמי להשלים את המחשבה. ברגע שהסתכלתי על הדגימה העכבר הפך מבריא לגוסס. המציאות השתנתה.
ידי עדיין מרחפת מעל מנעול הדלת. ההתבוננות משנה את המציאות. כולם יודעים את זה. הייצור הזוחל הסתכל על החתול של מישי, והוא חלה. החתול הסתכל על מישי והמציאות השתנתה בהתאם.
אני חושבת על שיערה הארוך של איילי, על זיפי הזקן של דארו. היא חלתה והוא לא. אני נזכרת בטולי עומד מול המראה ובעצמי מקנאת כי לא היה לי זמן למרוח קרם פנים. בהתחלה לא היה לי זמן, אחר כך פחדתי לגלות על פני כתם מסגיר ובסוף לא היתה לי סיבה. התרגלתי לחיות בלי לבחון את המראה שלי, ובחודשי הבדידות השלכתי את ההרגל מאחור ולא ניסיתי לשחזר אותו. המחלה הזו לא פוגעת בי. היא זקוקה לי כדי להתקיים. היא עברה אלי מהזוחל. אני המוקד וממני היא מתפשטת לבני אדם אחרים – בראיה.
אני פוסעת לאחור ומפנה את גבי לחדר הפיקוד.
אני נזכרת בהורים של איילי. אם דארו צודק מדובר במחולל מחלה רגיל שעדיין לא פענחנו. מספיק שלא אמנע את התרסקות התחנה והמחלה תמות כאן, איתנו. אבל אם אני צודקת…
אני מתרחקת מחדר הפיקוד והצפצוף רודף אחרי. אין לי הרבה זמן, רק כמה דקות. זה יספיק. אני רצה במסדרונות אל חדרה של איילי, שם אני משוכנעת שיש את מה שאני צריכה.
דארו. אני לא אספיק להיפרד ממנו. לרגע רגלי מאטות את מרוצן, אבל אני מאיצה בהן מחדש. גם מטולי לא נפרדתי. אם אני טועה – אפרד ממנו בעוד כמה דקות. אם אני צודקת – כלל לא אחסר לו.
הדי צעדי הולמים מכל הכיוונים. הצפצוף מתגבר. בעוד רגעים ספורים התחנה תתנתק ממקומה ותגרור אִתה את הספינה אל באר הכבידה.
המוזחות שהעבירה את המחלה מהזוחל אלי הפכה אותי למוקד התפשטות המחלה. וכל הזמן הזה נותרתי בריאה.
אני חושבת על העכברים, שהפכו לחולים ברגע שהסתכלתי על דגימות הרקמה שלהם. אני צריכה לחלות ולהיות בריאה בו זמנית, ליצור פרדוקס שישנה את המציאות לעולם שבו המחלה הזו לא קיימת. המחלה הזו צריכה להשמיד את עצמה, כי ברור ששום דבר אחר לא מצליח להשמיד אותה.
חדרה של איילי סגור בשקט שלא הופרע יותר משבוע. אני נכנסת, מלווה בצפצוף החזק של התחנה הגוססת.
אני נעמדת בפינת החדר, וצפצוף אזהרת שינוי המסלול הופך לזעקה אחת ארוכה, בעת שאני מישירה מבט אל המראה התלויה על הקיר, ומחשבה אחרונה חולפת במוחי – האם הם יתגעגעו אלי?
אין עדיין תגובות