27.00 ₪
"חייו של אדם הם אך חוליה אחת בשרשרת. לאורך הדורות מתחברות החוליות אחת לשנייה ויוצרות שרשרת. התיקון המלא שלי הוא למצוא את החוליה החסרה ולחבר מחדש את שרשרת הדורות של המשפחה שלי."
יצחק (איסו) גוב נולד בפולין, 1947, ועלה ארצה ב־1951. את שירותו הצבאי עשה בנח"ל המוצנח. חבר בגרעין הראשון שאזרח את קיבוץ גרופית. גימלאי של מערכת הביטחון. נשוי לפנינה + ארבעה ילדים (שני נכדים).
שעון הקיר בכניסה לדירה השמיע שני צלצולים. השעה שתיים לפנות בוקר. המונית לשדה התעופה תגיע רק בשעה חמש. ייתכן ויהיה איחור קל כי יש גם איסוף בנס ציונה. פנינה נרדמה מייד, אבל אני לא מוצא את מקומי ולא מצליח להירדם.
שוב עולות בי המחשבות והן לא נותנות לי מנוחה. שוב ושוב אני חוזר על פרטי השיחה עם פנינה אתמול בערב. מנסה להבין, למצוא תשובות, ואיני יודע את נפשי.
את פנינה הכרתי בקיבוץ גרופית על הדשא שבחזית המועדון לחבר. לגרופית הגעתי אחרי שחרורי מצה”ל בשנת 1968 והצטרפתי לחבריי מהגרעין שאזרחו כבר את הקיבוץ ופנינה הגיעה עם חברה לסוף שבוע לביקור. ב-29 דצמבר 1969 נישאנו ברוב הדר באולמי “פאר” ברחוב יצחק שדה בתל אביב. הוריי התעקשו על חתונה מפוארת (יחסית לאותם ימים) בכל זאת, בן יחיד.
בפברואר 1970 סיימתי בהצלחה קורס מאבטחי מטוסים והתחלתי לעבוד ב”אל על”. רוב הטיסות היו טיסות קצרות, הלוך ושוב באותו היום ולעיתים נשארתי ללון לילה אחד בחו”ל. לעומת זאת, אבטחת הטיסות הארוכות יותר לדרום אפריקה ולצפון אמריקה ארכה כשבוע. כל יום טסתי והיעדרות ממושכת מהבית הפכה לשגרת החיים שלי ושל פנינה.
אתמול אחר הצהריים חזרתי מלונדון אחרי “סבב ניו יורק” שנמשך שישה ימים, וכבר עכשיו אני ממתין למונית שתאסוף אותי לשדה התעופה לטיסה הבאה. הפעם ללילה אחד באמסטרדם. אור מפנס רחוב חודר אל חדר השינה. אני מביט בפנינה. פנינה בהריון מתקדם וישנה על הגב. שנתה עמוקה.
אני מסיט את מבטי. מביט בשעון. הזמן כמו עמד מלכת.
הטיסה אתמול נחתה בזמן. המעבר בביקורת הדרכונים ובמכס היה מהיר. כשירדתי מהמונית ראיתי את פנינה מציצה מחלון דירתנו. מיהרתי לעלות בדאגה. אם פנינה בבית כנראה שהיא חשה ברע. פנינה פתחה את הדלת נסערת. ”לא הצלחתי לישון כל הלילה,” אמרה. “שב אכין לך קפה. יש עוגה טעימה, יש לי משהו חשוב מאוד לספר לך, תתקלח אחר כך”.
“את מרגישה טוב? זה קשור להריון?” שאלתי. אלף מחשבות מתרוצצות בראשי. “כן, לא. הכול בסדר” ענתה פנינה. ”שנייה. הקפה כבר מוכן. נפגשתי עם אבא שלך אתמול אחר הצוהריים. הוא התקשר אלי לעבודה, וביקש שניפגש בבית הקפה הפולני ברחוב אלנבי. היה קשה להשיג מונית והגעתי באיחור לבית הקפה. הוא כבר המתין לי על המדרכה ועזר לי לצאת מהמונית. הוא היה נרגש כל כך. כל הסיטואציה הייתה מוזרה” אמרה פנינה. “הוא אמר שהוא צריך לספר לי משהו חשוב מאוד. הוא אמר לי: ‘בזמן המלחמה הייתי נשוי לאישה אחרת. בגטו לודז’ נולדה לנו בת. התינוקת מתה בגטו וגם אשתי הראשונה נספתה. את רגינה פגשתי בפולין רק אחרי שחזרתי מבית החולים בגרמניה לאחר השחרור ממחנה הריכוז. בשנת 1946 התחתנו בלודז’. לא הצלחתי לחשוב, אחז בי שיתוק, הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה. ידיי רעדו ואחזתי בהן מתחת לשולחן, ואז אבא שלך הוסיף: ‘יצחק אינו יודע על כך. אל תספרי לו. הוא לא צריך לדעת’. לא ידעתי כיצד לנהוג. הייתי נבוכה מאוד. לא הצלחתי לשאול את אבא שלך על אשתו ובתו. לא שאלתי כלום. לא עצמתי עין כל הלילה”. פנינה נראתה מוטרדת. “רק חיכיתי שתחזור כדי לספר לך על השיחה איתו”. הוסיפה, משחררת מעל ליבה משא כבד מאוד.
אני מנסה לעכל את המידע. ”את בטוחה שמדובר בנישואין עם אישה אחרת? איך קראו לה? איך קראו לבתם? איך נספו? הוא אמר עוד משהו?”
לפנינה אין פרטים נוספים. ”הייתי המומה” אמרה. “לא ידעתי כיצד לנהוג. לא שאלתי שאלות. רק דבר אחד היה לי ברור – שלא אסתיר ממך דבר”.
ההכרה שאיני יודע דבר על הוריי עד לעלייתם ארצה מכה בי עכשיו במלוא עוזה. למה אבי לא סיפר לי על כך עד כה? ולמה סיפר עכשיו לפנינה וביקש ממנה לא לספר לי? האם מפני שאני מעולם לא גיליתי עניין ומעולם לא שאלתי? חשבתי גם על אימי. האם אימי יודעת על אשתו הראשונה? ועל בתם?
יותר מכול התחבטתי בשאלה מה עליי לעשות כעת. אני מביט בשעון. המונית תגיע בעוד כחצי שעה. אין לי זמן למחשבות. עלי להתכונן לטיסה. לבשתי את בגדיי, ונזהר שלא להעיר את פנינה הלכתי למטבח להכין לעצמי כוס קפה.
ספר זה זמין להורדה מספרייתך בענן דרך אפלקציית "מנדלי קורא ספרים" במכשירי אנדרואיד, אייפון ואייפד.
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאנדרואיד
להתקנת מנדלי קורא ספרים לאייפון ואייפד
