גשם צהוב

אחרי עשר שנות פחד טיסה בשל טרגדיה משפחתית, ובניגוד לעצת עמיתיה במכון הצבאי הרפואי לחקר מחלות זיהומיות במרילנד, ד"ר אריקה פנטון, מדענית אמריקאית בעלת-שם בתחום הלוחמה הביולוגית, עולה על מטוס בדרכה לכנס בינלאומי בירושלים. אך ד"ר פנטון מעולם לא מגיעה אל הכנס. מיד עם נחיתתה בישראל היא נחטפת בידי תא אסלאמי קיצוני ומוחזקת בשבי במרתף בכפר בשומרון. חוטפיה דורשים ממנה לבנות פצצה ביולוגית קטלנית במיוחד הידועה בכינוי 'גשם צהוב'. כאשר פנטון, אלמנת פלסטינאי עשיר, מתמידה בסירובה, הם חוטפים גם את בנה האוטיסט שנותר עם המטפלת בבקתת יער במרילנד, ולא בוחלים באמצעים כדי לשכנע אותה להיענות לדרישתם. ברגע שאריקה משלימה את משימתה, היא מוצאת עצמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בישראל ללא מסמכים מזהים. אהרון גורדון, חולה לב סקרן מן החדר הסמוך ואיש מוסד בעברו, מאזין ללחשיה של החולה האלמונית המונשמת, ולא נותר אדיש. ביחד הם בורחים מבית החולים ויוצאים במירוץ נגד הזמן במטרה למנוע את ההתקפה הביולוגית המחרידה ולהציל אלפי חיים. "גשם צהוב" הוא ספרו השני של מוטי שריר, רופא עיניים יליד תל-אביב. ספרו הקודם "המבחנה ה-12" היה לרב מכר.

מקט: 4-82-48

אחרי עשר שנות פחד טיסה בשל טרגדיה משפחתית, ובניגוד לעצת עמיתיה במכון הצבאי הרפואי לחקר מחלות זיהומיות במרילנד, ד"ר אריקה […]

---

הטלפון צלצל במעבדה של המכון הצבאי הרפואי לחקר מחלות זיהומיות בפוֹרְט דִיטְרִיק מרילנד, ארה״ב. ד״ר אריקה פֶנְטוֹן, לבושה במדי מיגון מלאים, הרימה את עיניה והביטה דרך המסכה בשעון הקיר. השעה הייתה קצת אחרי שש בערב.

היא המתינה לשיחה הזו זמן רב.

אריקה התרוממה משולחן המעבדה וניגשה אל הטלפון. על הקו הייתה סוכנת הנסיעות שלה, שביקשה להודיע שיש אישור סופי לטיסתה ושלפי בקשתה היא קיבלה מושב בשׁוּרת היציאה, ליד המעבר.

ד״ר פנטון התכוננה לחזור לפעילות האקדמית, דבר ששימח את מארגני הכנס הבינלאומי לנשק ביולוגי שנקבע להתקיים השנה בבנייני האומה בירושלים.

הכול החל במפגש ראשוני עם פרופסור ינון מרגלית מהמכון הביולוגי בנס־ציונה. הם הכירו עוד מלימודיהם בסטנפורד והיא נשבתה בקסמו של הבחור הג׳ינג׳י והמחוספס. כשתהה מה הדבר שהיה בו ומשך אותה, ענתה שזו לשונו הבוטה וחסרת הצביעות.

כשנפגשו שוב בניו יורק הזמין אותה למֶטרוֹפּוֹלִיטַן אופרה, אך לבסוף נאלץ לבטל עקב בעיה משפחתית שאילצה אותו לחזור בדחיפות לישראל. אריקה תמיד חשדה שאופרה לא הייתה בעדיפות גבוהה אצלו וכי הזמין אותה בגלל שראה את אוסף התקליטורים שלה במעבדה וחשב שזהו המעשה הנכון.

אחר־כך המשיכה חליפת מכתבים ביניהם. הם אף תכננו להיפגש בכנס ברומא עם סיומו של טיול משותף בטוסקנה. הוריה, כומר אנגליקני וגננת ממוצא נורווגי, ראו את התקרבותה אל הבחור יהודי בעין עקומה, אלא שדאגתם הייתה לשווא. לאחר הפגישה בפירנצה אריקה נאלצה לוותר על רומא בגלל ניתוח תוספתן דחוף. אחר־כך שקעו שניהם בעבודה תובענית. למעט המרחק הגיאוגרפי, השׂובַע מכנסים בינלאומיים עשה את שלו.

ואז אריקה הכירה את טוני אָמִין, התאהבה בו נואשות ונישאה לו.

חמש עשרה שנים מאוחר יותר, על־שפת המים בניו־אורלינס, בהפסקת צהריים ביום עיון של המכון ללימודים אסטרטגיים, סיפר לה ינון על הכנס העתידי בירושלים שהוא אחד ממארגניו.

״יהיו שם כל החברֶה הטובים, אפילו לודוויג הקשיש. צֶ׳רְנִי ומַסטֶראַנְטוֹניוֹ כבר אישרו את השתתפותם,״ הוסיף בהתלהבות. לראשונה שמה לב לקמטים סביב עיניו כשמבטו הבריק. היא תהתה אם שם לב לשלה. ״ולך אני מייעד לעמוד בראש הפאנל במושב המרכזי של יום חמישי. הייתי רוצה שתציגי שם את העבודה האחרונה שלך על…״

לפני שבוע קיבלה את אישור הפנטגון ומחלקת המדינה האמריקאית להציג את תוצאות המחקר האחרון שלה. ג׳ימי דֶוֶונְפּוֹרְט ואליוט מוֹזְלִי, עמיתיה במכון, כבר הרצו על המחקר שלה וחלקים נכבדים ממנו הועברו בחוברת לארגון הבריאות הבינלאומי, לנאטו ולצלב האדום. גֶ׳רֶמִי פִּיקְרִינְג, שותף המחקר הנוסף מבֶּתֶסְדָה, היה במשלחת שבדקה באפגניסטן את החשד לשימוש בגשם צהוב.

מאז שסכסוכים מעבר לים פזלו אל נשק בלתי־קונוונציונלי, הפכה ד״ר פנטון לשם נרדף לסמכות העליונה בנושא. על שולחנה נערמו מדי יום דיווחים, הזמנות להופיע בפני ועדות בדלתיים סגורות וחוות־דעת, בחלקן חסויות מטעמי ביטחון מדינה.

מישהו בבית הלבן, אולי הנשיא עצמו, עקב בעניין אחר המעבדה במרילנד. רק אמש שמעה דיווח מסוכנות הידיעות הגרמנית על מתקן חדש לפיתוח נשק כימי בצפון איראן שמוצנע בכוונה תחילה, לעומת המידע הזורם על השבחת סרכזות ופיתוח נשק גרעיני בנָטַאנז. היה לאיראנים רצון עז להסיט את תשומת הלב מנשק ביולוגי. גם החיבוק הצפון־קוריאני והסורי הדיר שינה מעיני רבים. דומה שלעומת האיום הכימי־ביולוגי היה הנשק הגרעיני בחזקת אקדח מים.

מהרגע שדבר השתתפותה בכנס בירושלים נודע ברבים, נאלצה ד״ר פנטון לספוג דברי אזהרה וביקורת מכל חברי החוג, מידידיה הקרובים ומלִיבִּי, מזכירתה. הסגנון השתנה בהתאם לדובר, אבל רוח הדברים הייתה זהה: זה לא הזמן לנסוע לירושלים עם כל הרקטות, המנהרות והמחבלים המתאבדים.

ג׳ימי דֶוֶונְפּוֹרְט, שלטש בה מבטים למן היום שהחלה לעבוד במכון, ניצל את העובדה שאשתו מתילדה מבקרת את אמה בסנט לואיס וחיבק אותה חיבוק צמוד וארוך מהדרוש. ״תגידי,״ אמר לה, ״מכל המקומות בעולם בחרת דווקא בכנס בירושלים כדי לנסות ולהתמודד עם הפחד שלך מטיסות?״

בסוף ארוחת הערב התעקש ללוות אותה אל הג׳יפ. לפני שפתחה את הדלת לחש באוזנה, ״אם את משנה את דעתך, אני פנוי עד יום חמישי,״ וכאשר החליקה פנימה, התניעה את הג׳יפ וזינקה משם מבלי שטרחה לפתוח את החלון, הספיקה לשמוע אותו צועק אחריה, ״אולי תנסי קודם את בוסטון שלנו, או אפילו סן־פרנסיסקו, אם את כבר מתעקשת על טיסה ארוכה?״

לעומתו, ליבי הסתפקה, כתמיד, בגערה בת־מילה אחת, ״יצאת מדעתך?!״

ד״ר אריקה פנטון לא הגיבה.

באורח מוזר למדי מצאה את עצמה משתוקקת לשוב ולעלות על מטוס, משהו שלא יכלה לדמיין בחלומותיה הפרועים במשך יותר מתריסר שנים.

ביום שבו נספו בעלה האהוב ושתי בנותיהם התאומות במטוסם הפרטי בסופת שלג ליד דוֹרַנְגוֹ, קוֹלוֹרַאדוֹ, נדרה אריקה שלא לעלות יותר על הציפור המקוללת. שנים לא הביאה עצמה לטוס, שכחה את מראה שער העלייה למטוס, את הלוחות החשמליים והדלפקים עם יעדי הטיסה המשתנים בלחיצת כפתור. שמה נעלם מתכניות של כנסים מעבר לים למרות שמרבית המארגנים הטריחו עצמם לצלצל אליה בניסיון לשדלה בשיחות אישיות. גם בתוך ארצות הברית השתתפה רק בכינוסים בערים סמוכות, לאורך החוף המזרחי. כשהחליטה להגיע לכנס חשוב בדאלאס נסעה ברכבה יותר משתי יממות לכל כיוון.

במשך השנים לא נחסכו ממנה המַראות. מדי לילה פקד אותה בסיוטי הלילה המטוס הקל, מוטס על־ידי טוני, בעלה. רגע הוא בתא הטייס, בקסדה ובמשקפיים, הוא והתאומות, מנופפים לה בידם דרך החלון ואחר־כך מיטלטל המטוס במערבולות האוויר, הבזקי ברקים, זעקת התאומות ולבסוף הבהובי האמבולנסים והשאריות המפויחות על השלג הלבן ממעוף המטוס.

כתם שחור. כך הסתיים כל חלום והיא מתעוררת ממנו ישובה לבד במיטתה, מתייפחת ומיוזעת.

אחרי הנסיעה בסתיו האחרון לניו אורלינס, החליטה אריקה שהגיע הזמן להפר את הנדר.

עכשיו היא מצאה עצמה מצחקקת בקול רם כשהניחה את השפופרת ומיהרה לצאת מהמעבדה. במסדרון המואר בניאון חולני של צוללות, המתינה לה לִיבִּי. בגלל נקודות האור בכוכים הצדדיים נראו שתיהן בדהרתן בפרוזדור, כשתי צלליות מנוגדות, אחת של אריקה, גבוהה ומצודדת, שנייה של ליבי, קטנה וגוצה. דון קישוט וסנשו פנשה.

לקראת העשור החמישי לחייה החליטה ד״ר פנטון לפתוח דף חדש. בתוך תריסר שנות אלמנוּת היו שנים קשות במיוחד. חמש למען הדיוק שכללו דיכאון, מעמקי מצולות וניסיון התאבדות. שנים שתרצה למחוק, אך ספק אם תוכל.

״ניחא,״ אמר לה מטפלה הנאמן, ד״ר רוט. ״את עדיין אישה יפה ומושכת. יש לך הרבה מה להציע. יהיה זה בזבוז משווע…״

גבר חדש בחייה? חבריה ניסו, אך לעת עתה לא מצאה מקום לאהבה חדשה. קודם עליה לרפא את הצלקות, לאסוף את עצמה, להיות מאה אחוזים מהזמן למען וִינְסֶנט, הבן הקטן שלה. הוא כל שנותר לה בעולם, והוא זקוק לה יותר מכולם.

השאר כבר יבוא מעצמו. אולי גם גבר חדש.

2.

אריקה סגרה את מסנן האוויר של מסכת הפנים והסירה את קסדת המגן מעל ראשה, תוך שהיא מטלטלת את צווארה הארוך מצד אל צד כדי לשחרר את שיערה הבלונדיני הגלי, ששב ללחך את כתפיה. אחר־כך פתחה את שני כפתורי חליפת הכוורן והרשתה לעצמה לנשום את נשימת ההקלה הראשונה של הערב.

את הערדליים חלצה במלתחה. היא המשיכה להסיר את החליפה, גללה אותה לכדור והטילה אל תוך מיכל הכביסה המיוחד המסומן במדבקות הצהובות עם גולגולות ועצמות מצולבות, שתמיד נראו בעיניה מגוחכות.

היא ניגשה אל הארונית, הוציאה משם את החלוק הלבן עם שמה רקום מעל לכיס החזה השמאלי והשתחלה לתוכו בזריזות. כאשר פנתה אל היציאה מן המלתחה דלקה ליבי בעקבותיה ולא הרפתה.

״השקפים האחרונים הגיעו. סטיבן שלח לך אותם במייל. הוא שואל אם את בטוחה שאת רוצה שהוא יסיר את האֶפֶקְטִים המיוחדים.״

״בלי אפקטים מיוחדים.״

ליבי התעקשה. ״הוא אומר שככה רואים יותר את המבנה התלת־ממדי.״

״בלי אפקטים מיוחדים.״

משקפיה של המזכירה התרוממו על חוטמה העכברי, אך היא החליטה שהקרב אבוד. בארשת חמוצה עקבה אחר המדענית מחטטת במגירות השולחן עד ששלפה משם דיסק על מפתח ונופפה בו תוך שהיא שורקת בעליצות.

ד״ר פנטון צנחה על כורסת המנהלים שלה, שלחה קדימה אצבעות ידיים ארוכות עם ציפורניים כסוסות עד לבשר וטיילה איתן על־גב השולחן, כמו בנגינת פסנתר. ליבי תהתה שמא אלה שאריות היין – ואולי לא רק הוא – מן הלילה שעבר.

קשה היה לה לדמיין את ד״ר פנטון מתהוללת. ליבי ידעה שמעסיקתה הייתה אלמנה נאמנה לאורך השנים, אישיות חרדתית־ביישנית קיצונית. במכון ידעו לספר גם על מעידות, אלא שרובן קרו לפני שליבי עברה לעבוד באגף המחקר של היחידה ללוחמה ביולוגית.

כשהקימה פנטון מעבדה למִיקוֹלוֹגְיָה לחקר פטריות רעילות ראיינה שורה ארוכה של מועמדות למשרת מזכירה אישית. למרות שנחשבה גאון בשטחה, שגתה לעיתים קרובות בבחירת עוזריה. בתוך תקופה קצרה פיטרה שתיים שלא עמדו בסטנדרטים הגבוהים שהעמידה ולא השכילו להתמודד עם מצבי הרוח הקיצוניים של הדוקטור.

שיבתה של פנטון לעבודה לאחר עוד הפוגה ממושכת בשל טיפול בהתקף דיכאון זימנה לה הפתעה. היא תהתה מדוע הטריח אותה ג׳ף מכוח אדם להקדים לבוא באותו בוקר, כדי לראיין נערה צמוקת גוף, חמורת סבר וחסרת חיוך שהגיעה מכפר נידח בפנסילבניה, שדומה שמעלתה היחידה היא הדפסת שמונים מילים לדקה. בנוסף, הייתה ל׳עכברה הממושקפת׳ תכונה מרגיזה – לא ליצור קשר עין עם בת שיחתה. עד עתה לא תדע אריקה מדוע לא אמרה לעלובת החיים לאסוף את תיקה בידיים רועדות ולהסתלק משם. תחת זאת סמקו פניה של פנטון כשסיננה, ״הביטי בי! הביטי אליי למען השם!״

ואז, לרגע, נפגשו מבטיהן.

אריקה הבינה בהבזק קרניות העיניים שגם אוליביה ג׳ואן קולינס – ״חוץ מאימא שלי, כולם קוראים לי לִיבִּי״ – הייתה שם למטה. גם מסכנה כפרית זו ביקרה מדי פעם בבור השחור של התקפי הדיכאון. רק מי שהיה שם פעם יבין.

ד״ר אריקה פנטון נשכה את שפתה התחתונה בהתלבטות, לשונה מטאטאת אגל קר ומלוח של זיעה ורוק. לבסוף החליטה לקחת את הסיכון. אף שבתחילה ידעו יחסיהן עליות ומורדות, החזיקה ליבי מעמד יותר מכל האחרות. אולי בגלל שלא היה לה לאן ללכת.

ליבי לא התאפקה, ״התחלת שוב לשתות?״

ד״ר פנטון נשענה לאחור, התנדנדה בכיסאה תוך שסנטרה מורם בהתרסה אל התקרה והמשיכה לשרוק.

ליבי זיהתה את הוואלס מתוך המחזמר ׳קָרוּסֶל׳. היא נזכרה שבתחילת ימי הקולג׳ הייתה לבוסית שלה קריירה קצרה ולא מבטיחה בתור נערת מקהלה באחד ממחזות הזמר של בְּרוֹדְוֵוי שמעולם לא התרומם מעבר להצגות ההרצה.

היא התקרבה אל מראשות השולחן והריחה את פיה הפעור של ד״ר פנטון.

״את כן!״

ליבי פתחה את המגירה הראשונה, וכבר עמדה לעבור ולחפש בזו שמתחתיה כשד״ר פנטון הזדקפה בכיסא וטרקה אותה על אצבעותיה.

״זה לא עניינך.״

המזכירה צקצקה בשפתיה ונענעה בראשה מצד לצד. צווארו של בקבוק וויסקי קטן בצבץ בין הניירות בפח האשפה הקטן שלצד השולחן.

אריקה נמנעה מלפגוש את מבטה והסתובבה בכיסאה אל הקיר. לא היה בחדר חלון לבהות דרכו החוצה. החיים במכון הצבאי התנהלו סביב השעון, בלי חשיבות מיוחדת לשעות היום והלילה.

״והכדורים!״

קופסת טבליות ההַלְצְיוֹן לא הוסתרה כראוי מתחת לקלסר, בצידו המרוחק של השולחן.

אריקה חזרה בתנופה סיבובית מן הקיר, משכה בכתפיה ופרצה בצחוק. תוך כך בחנה את הבעת פניה של ליבי שהוסיפה להיות מכורכמת. דומה שהארשת הרצינית של המזכירה רק העצימה את התקף הצחוק.

״די כבר, תפסיקי להיות כל־כך חמוצה.״

היא רכנה קדימה וניסתה לגעת עם אצבעה בבטנה של ליבי, אך זו נרתעה לאחור, נושפת בכבדות. ״עכשיו היא גם תציע לי סיגריה,״ אמרה לעצמה.

״רוצה סיגריה?״ אמרה פנטון וחיטטה נואשות במגירה התחתונה. ״אני יודעת שאני זקוקה לאחת.״

ליבי הרימה יד לשלילה בזמן שאריקה מצאה את חפיסת הסיגריות שלה. היא תקעה אחת בזווית פיה, אך בטרם קרבה את המצית הבוער מבטה נתקל בגלאי העשן. היא קיללה, התרוממה במהירות מהכיסא ורמזה בראשה לעבר חדר המנוחה הסמוך. בדרכה הרימה את ערימת הדואר והחלה לפשפש בין המכתבים, משליכה כמה מהם לרצפה.

ליבי גנחה והלכה בעקבותיה, מרימה את המכתבים. ״עוד לא מאוחר, את יודעת.״

״את השיחה הזאת כבר ניהלנו.״

״אני עוד יכולה לשלוח להם פקס, אי־מייל. נוכל לכתוב…״

״ליבי! די!״

המזכירה הסירה את משקפיה וניקתה את העדשות המגדילות בעזרת פיסת כותנה. כשחבשה אותם שוב, היה בעיניה מבט עייף ונכנע.

3.

״אין דבר כזה מאגר מידע מאובטח,״ גיחך האיש בגופייה המיוזעת ומעך בדל סיגריה במאפרה. ״עצם קיומו של מאגר מידע נותן אפשרות לפרוץ אותו.״

מאוורר התקרה בחדר האחורי של מעבדת המחשבים לא הצליח לגרש את גל החום הפתאומי שצנח על פילדלפיה. אלמלא היה בעל החנות קמצן, כבר היה דואג לחבר גם את האגף שמעבר לווילון למערכת מיזוג. כל זה לא הרתיע את פִיקְרִי.

סמי עמד מאחוריו, נשף בעורפו, לוהט כמו מנורת ההלוגן שטיגנה את חלל החדר. חמש מדרגות הובילו ממנו למעלה, אל סמטת שירות חסומה בצפרדעי אשפה של המסעדה הסינית הסמוכה.

סמי היה גאה בעצמו על שהצליח להקסים עוד בחורה אמריקאית. לא רק שהפתיה נפלה ברשתו, בעזרת שישיית בירות וסקס לוהט במוטל 6, היא גם כמעט וגילתה לו את קוד הכניסה למחשב המכון במרילנד. הדברים שצריכים להקריב למען המהפכה…

לאחר דקות ארוכות של הקלדות וציפיה מתוחה בצג המחשב פלט פיקרי אנחת רווחה. ״הו! כן, הנה…״ ברגע שנגע שוב באחד הקלידים נעור מסך המחשב לחיים. פיקרי הדפיס את ההודעה שהופיעה באתר של חברת התעופה ׳דלתא׳, לחץ על ׳שלח פקס׳ ולאחר קבלת האישור חזר אל גוף ההודעה ומחק את פרטי המשלם ואת כתובות ה־IP.

פיקרי זקף בגאווה ראש, מותח אותו בזווית לאחור כדי לפגוש בחיוכו הרחב של סמי.

״עוד משהו?״

4.

״הטיסה שלך הוקדמה,״ בישרה ליבי.

אריקה פנטון הייתה באמצע סריקה חוזרת של השקפים במצגת, מודדת זמן, כשליבי התפרצה שוב אל החדר וקטעה אותה. היא עמדה לצעוק על מזכירתה, אך ליבי השליכה על השולחן כרטיס טיסה ודרכון.

״את צריכה להיות בשדה התעופה מחר בשבע בבוקר. הטיסה יוצאת בתשע.״

״שבע בבוקר?״

ליבי הנהנה.

״זה אומר שלא יהיה לי כמעט זמן להיפרד מווינסנט.״

״רוזיטה תיקח אותך לשדה התעופה עם וינסנט. דיברתי איתה.״

״היא אוהבת לישון עד מאוחר.״

״היא באמת לא אהבה את זה וכנראה קיללה,״ הסכימה ליבי והעוותה את פניה, ״אבל אני לא מבינה ספרדית.״

אריקה פנטון התמתחה בכיסאה וחבטה בעצבנות על מקלדת המחשב. המצגת התכווצה לכתם אור קטן על המסך המחשיך. היא נשענה לאחור ועיסתה את הרקות. עיניה התרוצצו באי שקט. ״אני כבר לא מצליחה לקלוט כלום,״ החניקה פיהוק. ״אבל ממילא יש לי טיסה ארוכה.״

״אני יודעת מה את מנסה לעשות,״ אמרה ליבי, ״את מנסה לעייף את עצמך כדי שתשני כל הטיסה, אבל זה לא תמיד מצליח.״

״תודה, ליבי. את ממש מעודדת.״

ליבי רכנה ואספה מכתב שנפל על הרצפה. ״אני עדיין חושבת שיצאת מדעתך. את יודעת, עדיין לא מאוחר. אני יכולה לשלוח להם הודעה אפילו כעת, שאת חולה או משהו.״

אריקה הביטה בה רגע ארוך בשתיקה. אם ליבי חשבה שהיא חוככת בדעתה, עד מהרה התברר שטעתה. ״אני חייבת לצאת מכאן. אני רוצה לרגע אחד לנשום אוויר…״ וכהרף עין הגיעו שתיהן מתנשפות אל המעליות.

אריקה לחצה ביד רועדת שוב ושוב על כפתור העלייה, למרות שהיה מואר. במשך דקה ארוכה שיחקה באצבעותיה בטבעת הנישואין אותה לא הסירה מיום אירוסיה לטוני. ברגע שנפתחו דלתות המעלית היא זינקה פנימה והשאירה את ליבי מאחורי הדלתות הנסגרות.

5.

למרות שעת הבוקר המוקדמת, כביש הגישה אל שדה התעופה הבינלאומי של בולטימור־וושינגטון היה גדוש והתנועה הזדחלה בעצלתיים.

אריקה פנטון ישבה במושב האחורי של הג׳יפ שלה והגניבה מבטים בשעון. ידה הייתה מונחת על זרועו של וינסנט שישב לצידה, אך עיני הילד בן השתים עשרה, בעל פני המלאך, היו מופנות ממנה והלאה, אל הגבעות המוריקות שמעבר לדרך המהירה.

מאחורי ההגה ישבה רוזיטה, נערה מקסיקנית יפה בת עשרים וחמש, ששערה השחור אסוף בקוקו בצד אחד של קודקודה עם מסרק אדום. על תנוכי אוזניה תלו חישוקי עגילים ענקיים ואת האוזניים כיסו אוזניות ווקמן. היא האזינה, התנועעה ותופפה על ההגה תוך נהיגה, סוגרת שוב מרווח מאחורי פגוש הטיולית שזחלה לפניה.

לצדה ישבה ליבי שלא הפסיקה לפשפש בדפים. ״ההרצאה שלך ביום חמישי בארבע ועשרה, באולם טדי, אחר־כך את עומדת ליד הפוסטרים בטרקלין פינקוס עד שבע ובסוף עוברת לאולם שוורץ ויושבת בשבע וחצי בפאנל עם פרופסור מרגלית…״

אלא שתשומת לבה של אריקה הייתה נתונה לבנה שישב קפוא לצדה. היא לחשה, ״וינסנט יקירי,״ אך הילד הוסיף להתעלם ממנה והביט החוצה. אריקה שלחה גב יד וליטפה את לחיו. ״אני חוזרת בעוד שבוע. זה יעבור מהר, מתוק שלי. אתה תכייף עם רוזיטה בבקתה ביער. אתה אוהב להיות שם, נכון?״

רוזיטה בלמה בחריקה ליד המדרכה, סמוך לשער הנוסעים היוצאים. הג׳יפ חנה באלכסון, אך היא התעלמה מצפצופי הנהגים הנרגזים שנאלצו לסטות מהנתיב.

אריקה רכנה ונשקה על לחיו של וינסנט. ״אשלח לך אי־מייל בכל יום. עם תמונות, אני מבטיחה.״

וינסנט עדיין לא הגיב.

היא נאנחה, שלחה יד ופתחה את הדלת. לפני שיצאה רכנה שוב לעבר רוזיטה, ״תשגיחי עליו טוב טוב. אל תתני לו לעולם לטפס שוב על העצים, את שומעת אותי?״

ד״ר פנטון נטלה את המזוודה, נשאה אותה אל מעבר לאבני השפה וסגרה את דלת הג׳יפ. היא עמדה רגע על המדרכה ונשמה נשימה עמוקה. אחר־כך גיהצה ביד את חליפתה והחלה ללכת בצעדים מהוססים לעבר דלת הכניסה.

ליבי פתחה במהירות את החלון וקראה אחריה, ״היי, שכחת את הכרטיס.״

אריקה חזרה בצעדים מבוישים, נטלה את כרטיס הטיסה, אחר־כך ירדה אל הכביש, הקיפה את הגי׳פ, רכנה דרך החלון הפתוח והדביקה נשיקה נוספת ללחיו של וינסנט. הוא נרתע לאחור והסיט את עיניו אל הכיוון הנגדי.

בהגיעה אל הדלת החשמלית של הטרמינל הסתובבה ונופפה להם בידה. טעמה המלוח של דמעתו על שפתיה.

6.

הגי׳פ התקרב אל היציאה משדה התעופה והשתלב בתנועה על המחלף.

כעבור פחות מחצי שעה הוּרְדה לִיבִּי ליד ביתה בפרבר המנומנם לא הרחק מהמכון הצבאי למחקר ורוזיטה חזרה לכיוון הכביש המהיר כשמגמת פניה צפונה. וינסנט הוסיף לשבת ללא תנועה על המושב האחורי.

כשכבר היו על כביש הגישה אל הדרך המהירה, רוזיטה השליכה תוך כדי נסיעה משהו לאחור. תחילה וינסנט לא הגיב. אחר־כך הופיע חיוך על פניו. הוא רכן אל המרווח שבין המושבים והרים משם בובה מרוטה של מוסיקאי רחוב מנגן באקורדיון עם תוף ומצלתיים נישאים על גבו הגיבן.

רוזיטה צחקקה תוך שהיא מביטה בוינסנט דרך המראה האחורית.

״ווֹלְפְגַנְג. החבר הכי טוב שלך, מה? אתמול שכחת אותו בבית הספר.״

מקץ שעה ירדה רוזיטה מן הכביש המהיר אל נתיב דו־מסלולי וממנו אל דרך כפרית צרה שהובילה אל עובי היער. הצמיגים נאחזו בנקיק בעת שטיפסו בעיקול הצר, חצו שלולית בוץ ופילסו דרך בתוך צמחיה סבוכה ודשא גבוה. הדרך הפכה לשביל מאובק, עשוי כולו משני פסים מקבילים של טביעות צמיגי הרכבים שנעו לפנים.

הטיפוס אל ראש הגבעה נמשך כחמש עשרה דקות. הדרך התעקלה בזוית חדה והתכווצה לגשר צר בין מפל מים לשֶפֶך נחל קוצף אל אגם. מן העבר השני, לאורך המדרון המיוער בצפיפות, נחבאו מן העין תריסר בקתות עץ. מנוע הג׳יפ המשיך לרטון בעת שהגלגלים החליקו על מצע העלים הרטוב.

מגמת פניהם הייתה אל הבקתה האחרונה, המבודדת מכולן. תיבת דואר בצורת שובך נתלתה על עמוד עץ נטוי ומאחוריו המשיך שביל גישה מחצץ מאחורי שיחים גבוהים אל דרך ללא מוצא שהתרחבה מול מדרגות הבקתה.

אריקה פנטון קנתה את הבקתה בכספי הביטוח שנתיים לאחר האסון. הבעלים הקודמים, פרופסור וִויל בָּאוּאֶרס, עזב באותה שנה את המכון ועבר לגור ליד בנו היחיד בוונקוּבר. בני הזוג באוארס נהגו להגיע אל הבקתה מדי סופשבוע שני מאפריל ועד ספטמבר. באוקטובר קפאו כל דרכי הגישה והקשר עם העולם החיצון הסתכם בישיבה מול האח המבוערת ובצפייה בסרטי וידאו ישנים. האגם הפך למשטח קפוא ושימש להחלקה ואילו התנועה בשבילים הצטמצמה לרכבי חירום בלבד. אף אחת מתריסר הבקתות לא הייתה מאוכלסת ברציפות כל השנה.

מיד עם תחילת האביב, אחרי שסופת השלגים האחרונה הייתה כבר מאחוריהם, העמיסו בני הזוג באוארס על הבלייזר שלהם מכל טוּב ונסעו לצפות בפריחה החדשה. וויל יצא לבדו למסעות דיג באגם שהפשיר לאט ואשתו סיימה את כתיבת הרומן ההיסטורי, אותו לא הצליחה לפרסם מעולם. היא שלחה יד בנפשה בחדר האחורי של הבקתה.

אילו היה הדבר נודע לאריקה, ספק אם הייתה קונה את הבקתה שעמדה בשיממונה יותר משלוש שנים ונמכרה במחיר מציאה. בעצם, היה די בשתי עובדות אלה להעלות קורטוב חשד, אך ד״ר רוט התעקש שהרבה ירוק רק ייטיב עמה. הוא עודד אותה לחזור ולצייר, תחביב שנטשה אי שם בסוף לימודי התיכון, ואף קנה לה כן ציור ומזוודה עמוסת מכחולים וצבעים.

אחרי סוף השבוע הראשון שלה בבקתה הרגישה אריקה שעשתה את טעות חייה. היא הסתובבה בין החדרים אומללה וחסרת ישע, אך היה זה וינסנט שריצותיו המשוחררות מדאגה בין השבילים וחיוכו המאושר, גרמו לה לשמור את הבקתה ולהתרגל אל הים הירוק והכתם הכחול שנשקף אליה בכל פעם שפתחה את האשנב בעלית הגג.

בשעת הצהריים כבר עמדה השמש בזניט מעל צמרות העצים ורוח קלילה ניערה את העלים ברחש שדמה לקולות נשימה. רוזיטה עמדה בראש המדרגות לאחר שהשלימה את מילוי המקרר והמזווה בתכולת שקיות הסופרמרקט. היא שמעה את וינסנט מדבר אל וולפגנג בתחתית המדרגות בטרם יצא איתו בריצה אל תוך היער.

״וינסנט, שלא תתרחק, אתה שומע?״

היא שמעה את צעדיו רומסים את מצע העלים היבש בקו העצים הראשון.

״ושלא תטפס על שום עץ! בעוד חצי שעה אוכלים. הכנתי לך את הנקניקיות שאתה אוהב.״

וינסנט נעלם מן העין. מדי פעם ראתה את צלליתו חולפת בין העצים.

רוזיטה הציצה החוצה, מסוככת בידה על עיניה מקרני השמש שחזרו בהבהק מן האגם. הייתה שם רק סירת משוטים אחת, נסחפת קלות בזרם.

היא הייתה משוכנעת שמישהו יושב בסירה ומביט לעברה דרך משקפת.

7.

המטוס שִׁיֵּט במתינות מעל מרבד עננים.

תא הנוסעים היה חשוך למעט נורות בודדות שדלקו מעל למושבים. מרבית הנוסעים במחלקת העסקים נמנמו, כולל הגבר המזוקן במושב הסמוך לאריקה. הוא ניסה לפטפט איתה מיד לאחר ההמראה, אך היא ישבה מתוחה בשל כיסי האוויר, אצבעותיה מלבינות על מסעדי המושבים, טרודה מדי לשיחות בטלות. הגבר המזוקן ויתר על ניסיונותיו והתרכז בסרט שהוקרן על המסך בגב המושב שלפניו.

אריקה פנטון הרשתה לעצמה לנשום שוב לרווחה רק כאשר המטוס הגיע לגובה השיוט הסופי והקברניט כיבה את מנורות הידוק החגורות.

כשחלק הארי של הטיסה – חציית האוקיינוס האטלנטי – כבר היה מאחוריה ונותרו עוד ארבע וחצי שעות לנחיתה בשדה התעופה בן גוריון, אריקה השתעשעה שוב בכפתורי כורסת מחלקת העסקים והגניבה מבט מעבר לווילון במחלקת התיירים הצפופה שמאחוריה. היא הרגישה בת־מזל. השדרוג למחלקת העסקים עשה את ההבדל. עדיין הדהד בראשה קולה של דיילת הקרקע בבולטימור, ״ד״ר פנטון, תני לי לבדוק שוב…״ אצבעותיה הקליקו על קלידי המחשב בשער העליה למטוס לפי שהוסיפה, ״כן, לא טעיתי. אכן שודרגת למחלקת העסקים.״

״מי אחראי לשדרוג?״

״אין לנו פרטים כאלה במחשב. אולי בגלל שעשית איתנו הרבה מיילים.״

אריקה רצתה להגיד לה שזו טיסתה הראשונה מזה תריסר שנים, אך לבסוף החליטה פשוט לשתוק. ״כנראה שזה יום המזל שלי,״ לחשה בחיוך.

מישהו היה אחראי להפתעה הנעימה הזו, והיה לה רעיון מי זה יכול היה להיות. די מתאים לינון מרגלית. ישנן משובות נעורים שלא גוועות גם אחרי גיל ארבעים. הוא היה מהבודדים שידע על פחד הטיסה שלה, על האסון המשפחתי שעבר עליה. ינון הכיר אנשים בכל העולם. לא מן הנמנע שגם בחברת התעופה דלתא היו לו מהלכים.

אי שם מעל החוף האדריאטי חזרו דפיקות הלב המואצות, הזיעה הקרה בכפות הידיים ועימם המַראות שספק אם אי פעם תוכל למחות. ואולי טוב שכך. אפשר שזו דרכה של ההשגחה העליונה, זו שהכזיבה אותה, לתת לה הזדמנות חוזרת להיפרד מיקיריה. ככה יכולה הייתה לראות מדי לילה את פניהם של טוני והתאומות, מוֹלִי ולִיזִי, מבלי לחשוש שיימחקו.

התמונות על שולחן הסלון, המטבח וחדר השינה, לא היה בהן די. והיו גם סרטי הווידאו מהבילויים המשפחתיים – הצעדים הראשונים של התאומות, ימי ההולדת, הטיול לדיסני. היא נהגה לצפות בהם בלילות לבנים עד שד״ר רוט לקח אותם ממנה, למרות מחאותיה, ונעל אותם בכספת במשרדו.

תמיד תהתה איך היו התאומות נראות היום, אילולא נקטעו חייהן בגיל שמונה. גם היא ווינסנט היו אמורים להצטרף לאותה טיסה לחופשת סקי בקולורדו לו וינסנט, אז תינוק בן שנה, לא היה חולה.

הסיוט התחיל תמיד באותו האופן: קולות צחקוקי התאומות מגיעים אליה ממרחק, הולכים ומתגברים, נישאים על כנפי הרוח. המראות הצטללו ובהדרגה נראה מטוס קטן חד־מנועי, טס במסלול חלק מעל לעננים. דרך חלון תא הטייס נראה גבר נאה וחייכני עם קסדה ואוזניות. תחילה הוא צוחק עם הבנות, ודומה שאחר־כך, באיחור מה, הוא משגיח בה, באריקה, מביטה בהם מודאגת כתמיד. ואז ידו מתרוממת מן ההגאים והוא מחייך אליה בעיניים מאירות, אותו חיוך כמו בפעם הראשונה שהכירו, מנופף לה בידו. על המושב האחורי משתוללות וצוהלות שתי תאומות זהות, בזוג צמות זהב קלועות. הוא מסב את תשומת ליבן לאימן והן רוכנות אל החלון, מביטות החוצה, למעלה ולמטה, ואחרי שמאתרות אותה אי שם, מנופפות לה בידיהן ומפריחות נשיקות. היא מנופפת להן בידה בחזרה, מאושרת בשמחתן.

לפתע נכנס המטוס הקטן לתוך ענן שחור והכול מחשיך מסביב. כעת דלוקות מנורות על כנפי המטוס והוא מתחיל להיטלטל בחוזקה.

הצחקוקים הופכים לזעקות, ״אימא! אימא!״

ואז נוטה אפו של המטוס הקטן כלפי מטה. הוא צולל במהירות, ברעש מנוע מחריש אוזניים ומתרסק אל צלע הר מושלג ועולה בלהבות.

8.

״גברת, את בסדר?״

קול הדיילת, קרוב לאוזנה, הקיץ את אריקה חיוורת ומיוזעת.

״אפשר להציע לך כוס מים?״

אריקה הנהנה והביטה סביב במבוכה. כל גופה רעד והיא תהתה אם צעקה משהו מתוך חלום. האיש במושב לצדה היה שקוע בשינה עמוקה, ראשו מוטה על הכרית ממנה והלאה. גם במושבים הסמוכים לא נראה שמישהו מגלה בה עניין.

הדיילת חזרה עם כוס המים. אריקה לגמה, הודתה לה בחיוך רפה ויישרה את גב המושב. היא פתחה את המחשב הנישא והחליטה לעבור שוב על השקפים. כך קיוותה למחות את המראות האחרונים ממוחה ולהסיח את הדעת ממערבולות האוויר שטלטלו את המטוס בעת שהתקדם בנתיבו דרומה־מזרחה.

היא העלתה את המצגת. השקף הראשון מילא את הצג.

תבנית תלת־ממדית של תרכובת כימית ריחפה במרכז המסך מתחת לכותרת ׳מִיקוֹטוֹקְסִינִים׳. שמה ותאריה הופיעו למטה על רקע חזית המכון.

היא לחצה על מקש ועל המסך הופיעה שקופית 2. החץ נע בין השורות.

הפטריה *עמידה לקרינת UV *וחום (F1500 ל־30 דקות)

*2 תכונות קריטיות לנשק ביולוגי!!

מנגנון פעולה: שוברים כרומוזומים, מעכבים סינתזת חלבונים ו־DNAT־2 הרעיל מכולם, מורכב מפטריות fusarium, aspergillus, stachybotrys

אריקה הקליקה על החץ ועל המסך הופיעה שקופית 3:

מאבדת רעילות 24 שעות לאחר חשיפה לחמצן

אין בנמצא טיפול ספציפי. איזולציה חובה! טיפול תומך. החזרת נוזלים, נטרול רעלים, אמבטיות סבון לסילוק שלפוחיות, שטיפת רקמות,

תמיסת 1% Sodium Hypochlorite + 0.1 M NaOH

היא חיברה אוזנייה למחשב הנישא והחלה לשמוע את קולה. עוד בחדרה במכון הקליטה טקסט מלווה, בתזמון מדויק.

על הצג הופיעה שקופית מספר 4:

ATA – ״לֶבֶּדָה״. מחוֹז אוֹרֶנבּוּרְג, רוסיה, מלחה״ע ה־II

מתחת לשקופית הופיעה תמונת כפר רוסי טיפוסי.

(קולה של אריקה:) ״…רוב הגברים בכפר נשלחו לחזית. לכן יבול החיטה נותר בשדות במשך כל החורף. הוא נקצר רק באביב וגרם מיד אחרי אכילתו לשטפי דם, הקאות, שלשולים ומוות ביסורים. הגורם היה מיקוטוקסין 2־T, אבקה צהובה־חומה שמכונה מאז בפיהם ׳לֶבֶּדָה׳. על־פי הדמיון לתיאורים עתיקים בספרות, חושבים שזהו ׳סיבוב שני׳ למגפה שהיכתה את אתונה בשנת 430 לפני הספירה…

״…יש להפריד בין חשיפה דרך האוכל, עליה דברתי כרגע, לבין הדרך המסוכנת פי כמה: חשיפה באוויר – חדירה לגוף דרך דרכי הנשימה.״

הכותרת של השקופית החמישית עלתה אחרי קליק בודד:

׳גשם צהוב׳ – שבט הַאמוֹנְגְ, בג׳ונגלים של לָאוֹס, 1975,

״…במהלך קיץ 1975 החלו לטפטף שמועות על נשק כימי ממקור רוסי שכוחות הממשל בלאוס משתמשים בו לגרש את בני השבט מהבקתות שלהם בהרים בצפון המדינה. לפי הדיווחים נפלו עליהם משמים טיפות צהובות דביקות, (מישהו אף חשד שמדובר ב׳פֶרֶש דבורים׳). אך עדי ראיה תיארו מטוס קל בגובה נמוך מרסס את הכפרים בענן. כאן מופיע לראשונה המושג ׳גשם צהוב׳. עד 1981 נמנו 6,378 הרוגים.״

ד״ר פנטון הרגישה כאב עמום באוזניים בדיוק כשקולה של הדיילת הראשית נשמע במערכת הכריזה: ״נוסעים יקרים, התחלנו את ההנמכה לקראת נחיתה בנמל התעופה הבינלאומי בן־גוריון…״

מסכי ההקרנה הפכו בבת אחת לנקודה מצטמקת. הציפור האימתנית עברה טלטלה עזה ברגע שפילחה דרך בשכבת העננים הצפופה. קרני השמש נהדפו מלוחות הכנפיים שהורמו לצורך הנמכה. עד מהרה שקעו החלונות בציפוי דמוי צמר גפן וצללים טיילו בתוך המעברים בין שורות הנוסעים. הדיילות אספו פרטי אוכל ומשקה שנותרו מן הארוחה האחרונה, מתעכבות ליד נוסעים שלא יישרו את גב מושבם.

אריקה השתעשעה במחרוזת הפנינים שעל צווארה. עיניה היו עדיין נפוחות. מבטה נדד מחוץ לחלון. מתחתיה נמתח קו חוף ימה של תל־אביב. ידיה לפתו עד לובן מרפקים את מסעד הכיסא. על פניה ניכרה תערובת של חיוך, שכולו שביעות רצון, וזיעה קרה.

רק כאשר נגעו גלגלי המטוס בקרקע הרשתה לעצמה לשחרר חיוך מלא. חוויית החזרה אל הטיסה לא הייתה נוראה כל־כך. מערבולות האוויר אמנם השיבו לרגע זיכרונות נשכחים, אבל היא חזרה על תרגילי הנשימה העמוקה, שתתה מים ואפילו הספיקה לחזור ולשקוע בתנומה. הישג לא יאומן עבורה.

9.

מחצית השעה הראשונה עברה על פיקרי בניסיונות כושלים לפרוץ לתוך חשבונה הפרטי של ד״ר פנטון. הוא הקריא לעצמו שוב ושוב בקול רם את רצף האותיות והמספרים שסמי העתיק מכריכת היומן שמצא בתיקה של הבחורה, בעת שזו ישנה לצדו על המיטה במוטל 6. המערכת דחתה את כל הניסיונות. אחרי שלוש פעמים נאלץ פיקרי לעבור מחדש את כל הליך הרישום. ידיו של סמי נקפצו לאגרופים. הוא קילל ונשבע שיחנוק את הבחורה במו ידיו.

אך כשכבר עמד לעזוב הופיע צרצור מבטיח מאי שם, ברווח המטונף שבין עכוז הגוף המתכתי והקיר הלוהט. ״כנראה שככה מחשבים מחרבנים,״ הוא אמר.

פיקרי הזדקף והחל לרקד בכיסאו כמו נחש קוברה. ״קַאם אוֹן הַאנִי,״ צהל וחיכך את כפות ידיו בסיפוק. ״ביסמילה, הנה זה בא. נראית לא רע, השוודית הזאת,״ חיווה דעתו לנוכח התמונה שהופיעה על המסך.

״אנחנו לא פותחים כעת אתר היכרויות. אין זמן למשחקים.״ סמי הציץ בשעונו. ״היא נוחתת… עכשיו.״

פיקרי הנהן והצביע על השורות שחלפו בתזזית על המסך, עד שזקף אצבע והקיש על אחד הקלידים. בתוך שניות התחבר אל תוכנת הדואר של אריקה פנטון, אָאוּטְלוּק אקספרס.

על־מסך המחשב הבהבה ההודעה, ׳AUTHORIZED׳. המערכת זיהתה מוּרשה כניסה.

פיקרי פלט צווחה שגרמה לסמי לחשוב שהגאון מעולם לא התבגר. ההאקר חייך ונשען לאחור על הכיסא. המסך התבהר ובקצהו העליון הופיעה הברכה, ׳שלום ד״ר פנטון!׳

״אתה זוכר…״

אך פיקרי הניף יד, המשיך לנגן על המקלדת והגיע אל תפריט ההודעות האישיות. הוא סימן שם את תיבת ׳היעדרות באישור׳, הציץ לרגע בפתק שסמי הניח לפניו והוסיף בתיבת התאריך, ׳עד 30 ביוני׳. המערכת העבירה אותו אל כתיבת טקסט חופשי להודעות האישיות.

פיקרי העתיק את הנוסח מהפתק:

ליבי.

אני שוכבת תחת עץ קוקוס בחוף זהוב אי שם בקריבים עם וינסנט. שנינו משתזפים, סליחה, נשרפים. אני מצרפת תמונה (מקווה שתגיע אלייך בשלום במייל), חייבת לרוץ.

אריקה.

נ.ב

הרעיון שלך על הכנס בירושלים היה הברקה.

פיקרי נכנס אל תיקיית ׳התמונות שלי׳, גולל את הדפדפן עד לתחתית הדף, פתח את אלבום התמונות מן הכנס מלפני שנתיים באי אָמֶלְיָה, בחר תמונה של ד״ר פנטון עם וינסנט בונים ארמון חול על החוף וצרף אל הודעת הדואר. אחר־כך פתח מסמך נוסף, ההזמנה הרשמית לכנס בינלאומי בירושלים, ואיתר את אישור ההשתתפות בתחתית הדף. סמי הכתיב לו תגובה קצרה וביקש שיוסיף ׳אישור קבלה׳. לאחר הנהון הקיש פיקרי על ׳שלח׳.

ההודעות יצאו לדרך.

״הרגע שלחתי דרך כתובת בסיאטל. היא לא קיימת יותר.״ ולנוכח מצחו המתקמט של סמי רכן מול המסך, ביצע סדרת הקלדות תזזיתית נוספת והמסך נמוג לא לפני ששורות שורות של מספרים ואותיות על־רקע מסך שחור נדדו במהירות מסחררת מלמעלה למטה.

״זהו. סיימתי. השתמשתי בכתובת שכבר לא קיימת. היא הייתה של סלימן, בחור שישב איתי ומת לפני שנה מסרטן הריאות.״ ואז הוסיף בצחקוק, ״התולעים בטח כבר לא השאירו ממנו כלום.״

10.

ליבי עזבה את המכון מוקדם מן הרגיל.

בימים כתיקונם היא וד״ר פנטון היו שוהות במשרד עד לשעות הקטנות של הלילה. גם כשהדוקטור הייתה מחוץ לעיר נותרו מטלות רבות – הדפסת מכתבים, מצגות, פרקים לספרים, מאמרים לעיתונים, פניות לקרנות מחקר.

אך היום השאירה את כל זה מאחוריה. לפני שעזבה בחיפזון הרימה את שפופרת הטלפון נקשה קוד כניסה להודעות קוליות והקליטה הודעה חדשה. מרוב הרגל לא נדרשה לערוך חזרות. רק התאריך השתנה.

לפני שניתקה האזינה לעצמה, ליתר ביטחון.

׳עקב כנס בינלאומי וחופשה ד״ר פנטון תהיה מחוץ למעבדה עד ל־30 ביוני. אפשר להשאיר הודעה לאחר הבִּיפּ. במקרים דחופים ניתן לפנות אל מיס אוליביה קולינס, מזכירתה האישית, בשלוחה 6635׳.

ליבי זינקה אל המסדרון ומשם שרקה את דרכה בריצה קלילה אל החניון התחתון. היא שמעה קול צעדים מאחוריה במסדרון, אך הם נמוגו באגף המרוחק, שם עבדו המדענים סביב השעון על שרידי גופות של שני חיילים אמריקאים שהובאו בתחילת השבוע מאפגניסטן והועלה חשד שנחשפו לגז עצבים או לנשק ביולוגי. ליבי סיפרה לבחור שלה אמש בגאווה איך נשלחה להביא מן המעבדה את הדגימות לבדיקת פטריות רעילות אצל ד״ר פנטון והציצה בתוך הקלסר החסוי.

ליבי עברה את הדרך במנהרה תת־קרקעית אל המכונית בחצי ריצה. עוד לפני שהגיעה אל הפורד טָאוּרוּס שלה במפלס 4– שחררה את סיכת הראש ונתנה לשערה השחור הארוך לנשור עד מותניה. היא פתחה את הדלת, נכנסה אל הרכב והשליכה את משקפיה כבדות המסגרת על המושב שלצידה.

היא הזדקפה מול המראה, תיקנה את הזווית והכניסה שתי עדשות מגע ירוקות לעיניה. אחר־כך מרחה ליפסטיק מבריק על שפתיה ומצצה אותן בקפידה לוודא שהצבע ממלא היטב את כל הרקמה הבשרנית. היא לא הספיקה לסובב את המראה חזרה למקומה כשהבחינה בצל זז על המושב האחורי.

הגבר זינק קדימה וחסם את פיה מאחור. עיניה התרחבו בבהלה, אך עד מהרה הופיע חיוך ואחריו הנהון. הוא שחרר את אחיזתו, והיא, בחצי הטיה לאחור, לחשה לו בקול מחוספס, תוך שלשונה מטיילת על שפתיה, ״היי בֵּייבִּי. מוכן למאמא?״

11.

בניין הטרמינל של נמל התעופה בן־גוריון היה מכוסה בענן אובך של יום אופייני לעונת מעבר.

מקצה השרוול אריקה פנטון העיפה מבט לאחור, אל חלון תא הטייס. אולי קיוותה לראות שם מישהו אחר. שני הטייסים היו עסוקים במילוי דוחות הטיסה. מן העבר השני, ליד זנבו של המטוס, התרוממה דלת תא המטען וסבלים החלו להעביר מזוודות אל קרוניות דרך פסי השינוע.

אריקה החלה לפסוע אל תוך הטרמינל, אך עד מהרה האטה את צעדיה, נתנה לנחשול הנוסעים לעקוף אותה ונצמדה אל קיר החלונות השקוף. תחושת הקרקע מתחת לרגליה גרמה לה שיכרון חושים.

יש! צעק בתוכה קול פנימי.

היא המשיכה לעמוד שם, עוקבת אחר מטוס נוסף המתקרב לנחיתה מן הים. המרחב האווירי היה מוקף כולו באדמה צמאה למים, דשא צהוב, גבעות קרחות ורוח שטיאטאה את החול בכל פעם ששינתה כיוון. כל־כך שונה מיערות מרילנד, מהאגם הקסום והיובלים המוצפים לאחר שנמסו השלגים האחרונים. וינסנט לבטח מתרוצץ כרגע חופשי ומאושר.

אריקה הוציאה את הטלפון הנייד מכיסה, אך בטרם הספיקה לנקוש את הספרות נמלכה בדעתה. היא לא חשבה על הפרשי הזמן. במרילנד עוד לא בוקר ולבטח וינסנט ורוזיטה ישנים עדיין. היא החליטה להתקשר מהמלון והשיבה את הטלפון הנייד לכיסה.

כשהגיעה אל ביקורת הדרכונים, שוטרת במדי תכלת קידמה אותה בלי חיוך. היא נותרה רכונה בחוסר סבלנות, ידה מושטת אל האשנב בעת שאריקה פשפשה בארנקה בחיפוש נואש אחר כרטיס הטיסה, טופס הכניסה והדרכון. בדומה לכרטיס המועדון בקופת הסופרמרקט, הוא יימצא לבסוף בתחתית התיק.

השוטרת פתחה את הדרכון והחלה לדפדף בו קדימה ואחורה, ידה השנייה כבר אוחזת בחותמת, עד שעצרה מול חותמת שדה התעופה הבינלאומי של קַאבּוּל.

חצי חיוך הופיע על פניה בעת שהתרוממה ממושבה ויצאה דרך הדלת האחורית. היא שבה כעבור דקות בלוויית קצין בכיר שבחן את אריקה בתשומת לב, משווה את תמונתה מלפני תריסר שנים עם האישה החיוורת הניצבת מולו.

״משהו לא בסדר?״

״מה מטרת הביקור שלך בישראל?״ שאל קצין ביקורת הגבולות.

״הוזמנתי לכנס בינלאומי בירושלים.״

״יש עלייך מסמך כלשהו?״ שאל באנגלית עם מבטא שהתקשתה לזהות, ״הזמנה?״

״כמובן.״

אריקה משכה בכתפה בהתנצלות, שלפה מתיק המחשב הנייד את מכתב ההזמנה מאת ׳הקונגרס הבינלאומי ללוחמה ביולוגית׳ והחליקה אותו מתחת לאשנב.

השוטרת פרשה את המסמך, קראה בו בזריזות והעבירה אותו לגבר קצוץ השיער שעמד מאחורי גבה ולעס את שפתו התחתונה. הוא הביט דקה ארוכה במסמך ואחר־כך הרים את עיניו ובחן את אריקה בקפידה. היא ציפתה לעוד שאלה, אך הוא רק השליך את המכתב על השולחן ואחר מנוד ראש שלא הורגש נעלם בדלת האחורית.

השוטרת דפדפה שוב בדרכון הפתוח אל דף חדש, החתימה אותו והחליקה אותו בחזרה עם המכתב וכרטיס הטיסה.

מעבר לדלת החשמלית ציפתה לה שמש מסמאת.

אולם קבלת הנוסעים היה רחב ידיים. מתוכו התפצלו שלוש יציאות עם שלטים לתחנת מוניות, נקודות מפגש לקבוצות מאורגנות ודוכן להזמנת רכב מן המלונות. בהיקף היו שני בתי קפה, חנות מזכרות ועמדות להשכרת רכב.

מסדרון הכניסה עבר בין שתי בריכות עם מפלי מים. בעבר השני המתינו לנוסעים בני משפחות וידידים. הייתה שם המולה ודוחק. כמה מנוסעי הטיסה שלה שיצאו לפניה עמדו עדיין חבוקים. קבוצה אחת הקיפה זוג ששב מהטיסה בזרי פרחים ובלונים. עלו משם שאגות שמחה ואחת הבחורות הקפידה להנציח את הרגע דרך מצלמת הטלפון הנייד. הגבר המזוקן שישב ליד אריקה בטיסה התקבל על־ידי נערה צנומה ושניהם פסעו חבוקים אל עבר היציאה.

עוד לפני שהגיעה אל קצה המעבר הבחינה בגבר בן גילה נושא שלט ושמה רשום עליו. נראה לה מוזר ששמה רשום על השלט בכתב יד, ברישול, כשסמל ׳הקונגרס הבינלאומי ה־7 ללוחמה ביולוגית׳ מודבק על־צידו, אך היא שמחה שמישהו דואג לה במרחק אוקיינוס שלם מביתה. אריקה תהתה אם יש עוד באי קונגרס באולם הנוסעים המגיעים, אך היא לא ראתה שלטים נוספים.

הגבר יצר איתה קשר עין מעבר לחבורת נוסעים ומקבלי פניהם שחסמה את המעבר, חייך והוריד את השלט. האם ינון מסר תיאור מפורט שלה?

האיש שלח יד, נטל ממנה את המזוודה והם פסעו החוצה, אל אור השמש, שהייתה חזקה ומסנוורת יותר משחוותה אי פעם במרילנד.

12.

אריקה פנטון צנחה באפיסת כוחות על מושב אחורי של מרצדס שחורה, עצמה את עיניה וענתה בחצי פה לנהג שניסה לקשור שיחה.

״טיסה ארוכה?״

״לא נגמרת.״

״המזוודה הגיעה בזמן?״

״אהה.״

״בעיות בביקורת דרכונים?״

היא התמתחה ועיסתה את צווארה.

״הם מאוד חשדנים,״ המשיך הנהג, ״כל ביקור קודם בארץ ערבית גורם להם…״

אריקה זקפה גבה והנהג שינה מיד נושא, ״טיסה מלאה, מה? הרגליים שלך בטח נרדמו. היום כל חברות הטיסה בצרות.״ היה לו צחוק של מעשן כבד. ״הם מצופפים את המושבים.״

״דווקא הייתה לי הפתעה. שידרגו אותי למחלקת עסקים.״

״נהדר!״ הנהג חייך במראה האחורית. ״יש לנו נסיעה של שעה, דוקטור פנטון. תישעני לאחור ותנוחי. יש מיני־בר מתחת למושב שלך. תוכלי למצוא שם לַיִים דַאקִירִי. כבר מעורבב.״

אריקה חייכה. מישהו אכן ירד לכל הפרטים הקטנים, כולל מהו המשקה האהוב עליה. היא מששה מתחת למושב עד שמצאה ידית דלת, פתחה אותה, שלפה גביע עם משקה מלא עד שפתו, לגמה ממנו בשקיקה ונשענה לאחור בחיוך הולך ומתרחב.

המרצדס השחורה חלפה על־פני מחסום היציאה משדה התעופה ועלתה על כביש מספר אחד בכיוון ירושלים. בתוך חמש עשרה דקות חצתה המכונית את עמק איילון וטיפסה בדרך המתפתלת בשער הגיא. השדות המישוריים התחלפו בהרי גיר ויערות ברושים, חלקם קרחים ומפויחים משריפות. בתים עם רעפים אדומים הציצו מן הפסגות. הרכב זינק בעלייה הרצופה ועקף רכבים שנסעו באיטיות.

גופה של אריקה החל להרפות בסוף מעבר ההרים והיא שקעה בתנומה על המושב האחורי. גביע לַיִים דַאקִירִי מרוקן רקד על מסעד הכיסא לצידה.

הנהג המשיך להגניב לעברה מבט דרך המראה האחורית. הוא הרכיב אוזנייה קטנה, נקש מספר טלפון ולחש לפומית, ״היא אָאוּט. אני מקווה שלא שמת לה יותר מדי חומר, כמו בפעם שעברה.״

בתיה הראשונים של ירושלים כבר נראו בקו האופק, פרושים על חגורת ההרים שמסביב. הכביש התרחב לשלושה מסלולים בכל כיוון, אך למרות זאת, מעבר לסיבוב מוצא, לרגלי היקב, החל פקק תנועה שהתפתל כמו יצור רב־חוליות עד למבואות העיר. הפעם היה מכשול נוסף, מחסומים שהוקמו בכל הכניסות לעיר בשל התרעה חמה על פיגוע.

נהג המרצדס ירד אל הכביש הצדדי קילומטר לפני המחסום, עבר בלולאה מתחת לכביש מספר אחד ומגמת פניו צפונה. הרכב חלף על־פני הכניסה להר אדר, פנה אל הכביש העוקף, המשיך ממנו אל הסתעפות שירדה עד אחרון הבתים הפרטיים, ששכן בבדידות מזהירה בתוך גבעת אורנים.

עשר דקות מאוחר יותר נותרו בתי השכונה האחרונים הרחק מאחור והכביש הפך לשביל כורכר. מדי פעם נשרטו הדלתות מסבך קוצים וענן אבק עלה מאחוריהם. הרכב קיפץ על מהמוּרוֹת, אריקה התעוררה לרגע, בהתה סביב וצללה שוב לשינה עמוקה.

הנהג עצר, שלף משקפת וסקר את מרחב הגבעות צפונה לו. סמוך לפסגה הגבוהה ביותר בעיר, בשכונת נווה יעקב, נראתה שיירת רכבים צבאיים מפטרלת ליד גדר ביטחון עד למסגד נבי סמואל. מערבה משם התגלגלו הגבעות אל בתיה המזרחיים של בית חורון. אלמלא האובך ניתן היה לראות גם את שכונותיה של מודיעין ופאתי גוש דן. משם, בתוך פחות משלושים דקות נסיעה לא מהירה במיוחד ניתן להגיע אל חוף ימה של תל־אביב.

הנהג גיחך. הוא הכיר היטב את נתיב הגדר ואת הפרצות שבה. המעבר הסלעי שדרכו היה מבריח מדי פעם עובדים מן השטחים לתוך ישראל נראה גם עתה ללא השגחה. הוא סובב את ההגה ימינה ולחץ על הדוושה. הרכב ניתר וירק חצץ אל השוליים כשהצמיגים נאחזו בטרשים.

השמים כבר היו אדומים בעת שהמרצדס השחורה הגיעה אל הכפר הערבי בדרום השומרון. היא חלפה מבלי להאט על־פני כיכר עם מזרקה יבשה. במרפסת בית הקפה הקטן באחת מפינות הכיכר ישבו אותה שעה חצי תריסר גברים, חלקם מול לוח שש־בש, והנותרים מצצו מִפִּיַת נרגילות. איש מהם לא הרים את עיניו אל המרצדס שהמשיכה משם בהילוך נמוך, במורד הגבעה, בין סימטאות, אל החצר האחורית של בית בקצה הכפר, מבודד מהאחרים, מוקף עצי זית. עדר כבשים ליחך את העשב שנערם משני צדי השביל.

הנהג הסיע את הרכב לאחור אל תוך סככת גפנים, ולהקת תרנגולים נמלטה מתוכו בצרחות ובעננת נוצות. בעת שהנהג החל להסיר את לוחיות הרישוי הישראליות מן הרכב, הופיעו שני גברים מן החצר האחורית ונשאו את אריקה פנטון הרדומה אל המרתף.

13.

עבור אהרון גורדון קיבל הזמן משמעות חדשה.

הוא הגיע לחדר המיון של בית החולים ׳שיבא׳ בתל השומר במצב של מוות קליני, עבר שתי החייאות, אחת בחדר הטיפולים בעת תפירת פצע מדמם בחזה והשנייה בעיצומה של בדיקת סריקה מוחית ממוחשבת בה התגלה רסיס בקליפת האונה הקדמית, מעל לעינו השמאלית. אילו ניתן היה להשלים את בדיקת סריקת מערכות הגוף במלואה היה מתגלה רסיס נוסף, צמוד לקיר שריר הלב, שאם היה מעמיק בפחות ממילימטר נוסף, היה גורם למותו המיידי של אהרון, על רצפת הפרקט של אולם ההתעמלות.

אהרון נותר במצב של חוסר הכרה עמוק ארבעה לילות רצופים. למומחים שבדקו אותו לא היה מושג כמה נזק מוחי יישאר אם ולאחר שתיספג הבצקת מסביב לרסיס. ביום החמישי הם כבר הביעו אופטימיות זהירה. אהרון פקח את עיניו והניע את קצות אצבעות רגלו הימנית בתגובה לפקודת הרופא, בטרם שקע שוב בשנת דמדומים.

הוא המשיך לצוף במצב ביניים עוד שבוע תמים בטרם התייצב מצבו והוא חזר לנשום ללא עזרת מכשירים.

אהרון התעורר אל־תוך אזור זמן חסר משמעות עבורו, בחדר מואר בחוזקה, כלוב זכוכית, אחד משבעה חדרי היחידה לטיפול נמרץ שהיו ערוכים בחצי גורן מול עמדת הרופא התורן ותחנת האחיות. לא היו חלונות חיצוניים בחדר וגם לא שעון קיר, כך שברגעי הצלילות לא היה לאהרון מושג מה היום ומה השעה.

הוא ניסה לדבר, אך קולו נחנק מבצקת מיתרי הקול שנותרה מן הזמן שבו היה מחובר אל צינור ההנשמה. הבצקת נספגה באיטיות. בשכבו על־צדו נטף רוק מזווית פיו והכתים את הכרית. מדי פעם הרגיש בסמוך ללחיו את המגבת הרטובה שהניחה האחות.

מצבו השתפר במהירות. הכתם ששחה לפני עינו השמאלית הלך והתפוגג, שדה הראיה התמלא בהדרגה והפרטים חזרו להיות חדים וברורים.

אך החזרה לצלילות השיבה עמה את המראות ואת הכאבים העזים. האור המסמא הכביד על עינו השמאלית והוא עצם אותה לעיתים תכופות. הלחץ על מפתח החזה, היכן שתפרו את בשרו, היה עצום. כל תנועה במיטה התלוותה בהתקף של קוצר נשימה ודופק מהיר. הוא יכול היה להבחין בשינויים במסך הניטור.

אהרון השפיל את סנטרו ככל שיכל ועיניו ירדו אל התחבושת הגדולה שהקיפה את חזהו. לא היו עליה כתמי דם טרי, אך היא הייתה ספוגה בזיעתו. הוא שמח לגלות שהוא מרגיש את כל גופו, באופן שווה בשני הצדדים. מימין הייתה זו השמיכה ששוליה לא כיסו את כף רגלו וגרמו שם לדגדוג מטריד ואילו משמאל נגעה הבוהן בברזל של מעקה המיטה.

ידיו היו כבדות, אך הוא נוכח לדעת שמשקלן עודף בשל סד גבס לעירוי בצד שמאל, ומכשיר לניטור גזים בדם שחובר לאצבעות יד ימין.

הוא שוב נשם בניחותא, עדיין לא מעז לנסות נשימות עמוקות. מזווית עינו ראה את ההשתקפות במסך הטלוויזיה. המכשיר היה כבוי, אך בשל זווית הנטייה הוא הבחין בדבוקת הרופאים, אוסף של חלוקים לבנים ומסיכות פנים, מקיפה את המיטה בחדר 4, מרחק שני חדרים ממנו. עגלת התיקים השתרכה מאחור ונשארה בפתח החדר. אחת האחיות, זו שניגבה קודם את הרוק משפתיו, נשענה עליה ורשמה הוראות. אחות אחרת נשלחה להביא משהו ונשארה שם לענות לשיחת טלפון. הכול התנהל חרישית, בתיפוף צעדים קלוש.

אהרון נדרך.

הוא אימץ את אוזניו וניסה להקשיב לשיחה מרחק שני חדרים ממנו, אך כל שהצליח לשמוע היה מילות פרידה, טריקת תיק ומסעה של השיירה לכיוון חדר 5.

בין אהרון לחדר 5 היה קיר ללא חלונות או דלתות. לא היה מעבר פנימי בין החדרים. בכל פעם שמישהו רצה לעבור בין המאושפזים היה עליו לצאת אל המסדרון המרכזי ולהיכנס לחדר הבא.

דלת החדר הסמוך נפתחה ושוב התאפשר לו לראות את חלקו של חדר 5 בגלל זווית הזכוכית. לראשונה הבין שמאושפז שם ילד.

מנורת הקיר דלקה. אמו של הילד נדרכה לקראת ביקור הרופאים וקידמה את פניהם בשיער פרוע ובחיוך מתנצל. היא שהתה שם כל הלילות, רכנה וליטפה שיער ראש מתולתל שבלט רק מעט מעל לכרים. על הקיר מעל למיטה הודבקו ציורים, ברכות ומהמנורה שבראש המיטה השתלשלו בלונים צבעוניים. בלון כחול. בלון לבן. בלון אדום.

בלונים!

המראות חזרו בבת אחת. אולם ההתעמלות, החזרות על הבמה, קבוצת המעודדות, התפאורה ברקע. המוסיקה של נעמי שמר.

״נעמה,״ לחש בגרון ניחר. ״אלוהים!״ איך נמחקו הדקות האלה מתודעתו. איך העז לשכוח? מה בדיוק קרה? האם נטש אותם שם? את כולם?

נעמה.

אהרון ניער את ידיו בעצבנות, ניסה לומר דבר מה, אך כל שהפיק היה בליל הברות לא מובנות. הוא הביט סביב בתקווה למצוא עיתון על הכיסא לצד המיטה, עמוד שער של שבועון. אירועים כאלה מגיעים במהירות לכותרות.

אהרון ניסה להרים את ראשו אך צנח מובס על הכרית. הוא התפתל בכוח על המיטה, הזיז את ידיו מצד לצד, מנסה להרימן, אך הן לא נשמעו לו. היה עליו לברר מה קרה. היה עליו לחזור לאולם ההתעמלות. הוא לא יכול להרשות לעצמו להישאר כאן, עקוד כמו שׂה לעולה.

אהרון הספיק לנסות להרים שוב את ראשו כשהנורית מעל מיטתו החלה לצפצף בתזזית. אחר־כך שמע את דופק ליבו דרך מערכת הגברת הקול של המכשיר שתלה ממש מעליו. במסך השני משמאל החלו הכיפות והפסגות המחודדות של תרשים הלב להתקרב זה לזה, להצטופף, לרוץ בדהרה מטורפת.

הוא הספיק לשמוע את תיפוף הנעליים בריצה מן החדר הסמוך לפני שהכול החל להסתחרר. צלליתה של האחות רוכנת מעליו הייתה הדבר האחרון שראה טרם צלל בחזרה אל מנהרה חשוכה, ממנה הגיח זה מכבר.

״עגלה! מהר!״ שמע את קולה המתרחק. ״הוא בפרפור חדרים!״