גיבור זמננו

גיבור זמננו היא היצירה המרכזית בפרוזה של מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב, שבדרכו הנפלאה יוצר רומן המורכב מכמה עלילות, תוך שילוב קולות שונים, כל זאת בכדי לחשוף ולחדור, לקלף פיסה אחר פיסה מעורו של הגיבור, ולהגיע למקומות האפלים שבהם העונג והצער אחד הם. מרוסית: יעקב בסר ז"ל.

מקט: 4-63-2629

מסת"ב: 9789655343397

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בלה – מטיפליס נסעתי בכרכרה שמחליפים סוסיה. כל המטען של העגלה שלי היה מזוודה אחת לא–גדולה, אשר מחציתה היתה דחוסה ברשימות דרך על גרוזיה. חלק גדול מהרשימות האלה, למזלכם, הלך לאיבוד; המזוודה עם יתר הדברים, למזלי, נותרה בשלמותה.
כשהגעתי לעמק קושאורסק, החלה כבר השמש להסתתר מאחורי הרכס המושלג. העגלון, בן אוסטיה, האיץ בסוסים ללא הרף, על מנת להספיק עד הלילה לטפס על הר קושאורסק, ושר שירים במלוא הגרון. מקום נהדר העמק הזה. מכל עבר ההר — סלעים אדומים שאין להתגבר עליהם, המטולאים בקטיפה ירוקה ומוכתרים בקבוצות עצי הדולב, מצוקים צהובים, משורטטי ערוצים, ושם גבוה–גבוה מקלעת גדילי שלג זהובה, ולמטה — הנהר ארגווה, שהתחבר עם אפיק מים אחר, שאין לו שם, שמתפרץ בשאון רב מתוך נקיק צר, נמשך חוט הכסף שלו ומבהיק כמו נחש בקשקשת שלו. כשהגעתי לרגלי ההר קושאורסק, עצרנו על יד מזנון.[1] כאן התגודדו והרעישו כעשרים גרוזינים ובני–הרים; בקרבת מקום נעצרה שיירת גמלים ללינת לילה. הייתי חייב לשכור שוורים, כדי שאוכל לגרור את עגלתי על ההר הארור הזה, משום שהיה כבר סתיו, ושכבת קרח חלקלקה כיסתה את דרך ההר, שאורכה היה כשני קילומטרים. אין מה לעשות, שכרתי שישה שוורים וכמה אוסטינים. אחד מהם העמיס על גבו את המזוודה שלי, האחרים עזרו לשוורים כמעט רק בצעקותיהם.
בעקבות עגלתי סחבה, כאילו כלום, רביעיית שוורים עגלה אחרת, אף על פי שהיא היתה עמוסה מעל ומעבר למידותיה. מצב זה הפתיע אותי.
בעקבותיה הילך לו בעל הבית. הוא עישן מתוך פומית קברדית,[2] המצופה כסף. הוא לבש זיג–קצינים בלי כתפיות דרגה, וכובע צ‘רקסי מדובלל. נראה היה כבן חמישים; פניו השחומים העידו שהם מכירים זה כבר את השמש של עבר הקווקז; השפם, שהלבין בטרם עת, לא תאם את הליכתו הנוקשה ואת מראהו התקיף. ניגשתי אליו ובירכתיו בהרכנת ראש. הוא הגיב על הרכנת ראשי בשתיקה ופלט עננה כבדה של עשן.
“נדמה לי, שאנחנו באותו כיוון?“
הוא חזר והרכין את ראשו בשתיקה.
“אתה, כנראה, נוסע לסטאוורופול?“
“כן, מדויק… עם מטען ממלכתי.“
“אמור לי בבקשה, מדוע זה ארבעה שוורים סוחבים את עגלתך הכבדה כאילו זו היתה בדיחה, ואת שלי, הריקה, בקושי מניעים שישה שוורים בעזרת האוסטינים האלה?“
הוא חייך בעורמה והביט בי בתשומת לב.
“יש להניח, שאתה לא מזמן בקווקז?“
“כשנה,“ עניתי אני.
הוא חזר וחייך.
“וכי מה?“
“סתם ככה?! האסייתים האלה הם יצורים איומים! אתה חושב שהם עוזרים בצעקותיהם? השד יודע מה הם צועקים. השוורים הרי מבינים אותם; אתה יכול לרתום אפילו עשרים, אם הם יצעקו בלשונם — השוורים אפילו לא יזוזו מהמקום… נוכלים איומים! וכי מה תעשה להם? הם אוהבים לסחוט כסף מן העוברים… קלקלו בפינוקים את הרמאים! אתה עוד תראה, הם ייקחו ממך גם בשביל וודקה. אני מכיר אותם, אותי הם לא יסדרו!“
“ואתה, זמן רב אתה משרת כאן?“
“כן, אני כבר שירתתי כאן בזמנו של אלכסיי פטרוביץ‘,“[3] ענה תוך מבע של גאווה. “כאשר הוא הגיע לקו, אני הייתי סגן–משנה,“ הוסיף, “ובזמנו עליתי בשתי דרגות בעבור מעשי איבה נגד בני–ההר.“
“ועכשיו אתה?…“
“עכשיו אני משתייך לגדוד הקו השלישי. ואתה, אם מותר לשאול?…“
אני אמרתי לו.
ובכך תמה השיחה, המשכנו ללכת בשתיקה איש ליד רעהו. על פסגת
ההר מצאנו שלג. השמש שקעה, והלילה המשיך ללא מרווח של זמן, כמו שזה קורה בדרך–כלל בדרום; אבל הודות לשפל בכמות השלג יכולנו בקלות לזהות את הדרך, אשר עדיין רצה במעלה ההר, שכבר לא היה כל–כך תלול. ציוויתי להניח את מזוודתי על העגלה, להחליף את השוורים בסוסים, ובפעם האחרונה הבטתי לאחור אל העמק; אבל ערפל סמיך, אשר נהר גלים–גלים מתוך הנקיקים, כיסה אותו לחלוטין, ואפילו צליל אחד כבר לא הגיע אל אוזנינו. האוסטינים סובבוני בהמולה ודרשו דמי שתייה; אבל הסרן צעק עליהם בקולו המאיים כל–כך, עד שהם התפזרו כהרף עין.
“כאלה מין אנשים!“ אמר. “אפילו לחם אינם מסוגלים לומר ברוסית, אבל למדו: ‘קצין, תן בשביל וודקה!‘ לדעתי, אפילו הטטארים טובים מאלה: הם לפחות לא שותים…“
עד לתחנה נותר עוד כקילומטר אחד. מסביב היה שקט, כל–כך שקט, עד שעל–פי זמזומו של היתוש ניתן היה לעקוב אחר מסלול המעוף שלו. מצד שמאל בלט בשחור הנקיק העמוק; מאחוריו ולפנינו פסגות הרים כחולות–כהות, חרושות קמטים, מכוסות שכבות של שלג; הן הצטיירו על רקע האופק החיוור, אשר עדיין שמר על השתקפות אחרונה של זוהר השקיעה; בשמים הכהים החלו לרצד כוכבים, ומוזר, נדמה היה לי שהם הרבה יותר גבוהים כאן מאשר אצלנו, בצפון. משני צידי הדרך בלטו אבנים עירומות ושחורות; פה ושם הביטו שיחים מתוך השלג, אבל אף לא עלה יבש אחד זע, ותוך כדי חלום המוות של הטבע, רווח לנו לשמוע את נחירתם של שלושת סוסי הדואר העייפים ואת צלצולה של המצילה הרוסית.
“מחר יהיה מזג אוויר נפלא!“ אמרתי אני.
הסרן לא השיב אף במלה אחת והצביע לכיוון ההר הגבוה, שהתרומם לרום ממש מולנו.
“מה זה?“ שאלתי.
“גוד–הר.“
“נו, אז מה?“
“שים לב איך הוא מעשן.“
ובאמת, גוד–הר העלה עשן; לצדדיו זחלו זרמים קלים של עננים, ועל הפסגה היתה מוטלת עננה שחורה, כל–כך שחורה, שעל רקע השמים הכהים היא דמתה לכתם. כבר יכולנו להבחין בתחנת הדואר, בגגות הבקתות, שלפניהן ריצדו אורות מזמינים, כאשר נשבה רוח קרה ולחה, הנקיק החל לנהום, וגשם דק ירד. בקושי הספקתי להטיל על כתפיי שכמיה, ובאחת נפל שלג. ביראת כבוד הסתכלתי בסרן…
“נצטרך ללון כאן,“ הוא אמר באכזבה. “בסופה כזאת אי–אפשר לעבור את ההרים. וכי מה? האם היו מפולות שלג בהר–הצלב?
"לא היו, אדוני," ענה העגלון האוסטיני, "אבל הרבה שלג הצטבר, הרבה."
בשל העדר חדר עבור העוברים בתחנה, הקציבו לנו מקום לינה בבקתה ספוגת עשן. הזמנתי את בן–לוויתי לשתות כוס תה ביחד, כי היה עימי קומקום עשוי ברזל יצוק — ההנאה והנחמה היחידה שלי במסעי בקווקז.
הבקתה היתה מוצמדת בצידה האחד לסלע; שלוש מדרגות חלקלקות ולחות הובילו אל הדלת שלה. נכנסתי תוך כדי מישוש הדרך ונתקלתי בפרה (הרפת אצל אנשים אלה משמשת חדר אורחים). לא ידעתי היכן לשים את עצמי; כאן פועות כבשים, שם מנהם כלב. למזלי, הבהיק מן הצד אור דלוח וסייע לי למצוא פתח נוסף בדומה לדלת. כאן הופיעה תמונה מעניינת למדי. בקתה רחבת ידיים, שהגג שלה נשען על שני עמודים מעושנים, היתה דחוסה בערב רב. בתווך חרקה מדורה זעירה, פרושה על האדמה, ועשן, שהוחזר על–ידי הרוח לתוך הבקתה, נח מסביב כמו מעטה סמיך, עד שזמן רב לא יכולתי לראות סביבי. ליד האש ישבו שתי זקנות, המון ילדים וגרוזיני אחד רזה, הכול היו לבושים סמרטוטים. לא היה מה לעשות, מצאנו מקום ליד האש, הצתנו מקטרות, וכעבור זמן קצר השמיע הקומקום קול רחש מזמין.
"אנשים מסכנים!" אמרתי לסרן–המטה, בהצביעי על בעלי הבית שלנו המזוהמים, אשר הביטו בנו בשתיקה ובתדהמה מסוימת.
"המון מטומטם שבמטומטם!" ענה הוא. "האם תאמין? דבר אינם יודעים לעשות. אינם מסוגלים לקלוט שום השכלה! הקברדים או הצ'צ'נים[4] שלנו הם אמנם פוחחים ודלפונים גדולים, אבל בעלי גולגולות ראויות לשמן, ואלה, גם לנשק אין בהם כל חשק: פגיון ראוי לשמו אתה לא תראה על אף אחד מהם. באמת אוסטינים!"
"האם זמן רב היית בצ'צ'ין?"
"עשר שנים לערך הייתי מוצב שם עם פלוגה במבצר, על יד 'קאמיניי ברוד’ — אתה מכיר?"
"שמעתי."
"הנה, חביבי, נמאסו עלינו הפוחחים האלה! היום, השבח לאל, שקט יותר; אבל פעם, אם היית מתרחק מאה צעדים מן הסוללה, כבר היה יושב לו השד המדובלל ואורב; טיפ–טיפה פיהקת וכבר — או שחבל על הצוואר שלך, או כדור בעורף. בני חיל, מה!…"
“האם היו לך הרפתקאות רבות?“ שאלתי, מדורבן מסקרנות.
“איך לא! היו…“
כאן הוא החל לצבוט את שפמו השמאלי, הרכין את ראשו ושקע במחשבות. רציתי מאוד להוציא ממנו איזשהו סיפור — רצון אופייני לכל אדם העורך מסעות ורושם רשימות. בינתיים רתח התה; הוצאתי מתוך מזוודתי שתי כוסות–דרך, מזגתי, ואחת מהן העמדתי לפניו. הוא לגם ואמר כאילו לעצמו: “כן, היו והיו!“
הקריאה הזאת העניקה לי תקוות גדולות. אני יודע, קווקזים ותיקים אוהבים לשוחח, לספר; לעתים כל–כך רחוקות זה עולה בידם: חמש שנים אדם ניצב באיזה חור נידח עם גדוד, ובמשך חמש שנים תמימות איש לא יגיד לו “בוקר טוב“ (משום שהרס“ר הגדודי אומר: “איחולי בריאות, המפקד“). וניתן היה למצוא על מה לפטפט קצת: מסביב המון פראי, מסקרן; כל יום מביא סכנה כלשהי, קורים אירועים משונים, וכאן ללא משים אתה רואה עצמך מצטער על כי כה מעט רושמים אצלנו.
“האם אינך רוצה להוסיף מעט רום?“ אמרתי אני לבן–השיח שלי. “יש לי רום לבן מטיפליס; קר עכשיו.“
“לא, מודה לך, איני שותה.“
“מה קרה?“
“ככה. נדרתי נדר. כשהייתי עדיין סגן–משנה, פעם אחת, אתה מבין, חגגנו מעט בינינו לבין עצמנו, ובלילה היתה אזעקה; ואנו יצאנו למסדר, עליזים ומרוצים, ואז חטפנו לא מעט, כשאלכסיי פטרוביץ‘ הבחין; ישמור אלוהים, איך שהוא כעס! ממש כמעט העמיד אותנו לדין. ככה זה קורה, בדיוק. פעם אחרת, אתה חי שנה תמימה, אינך רואה אדם, ואם עוד וודקה כאן, אתה אדם אבוד!“
בשומעי כל זה, כמעט איבדתי כל תקווה.
“הנה הצ‘רקסים, למשל,“ המשיך, “איך שישתו בוזה[5] בחתונה או בהלוויה, עולות החרבות והסכינים. פעם במזל הצלחתי לחמוק, ואני הייתי אורחו של הנסיך ממירנוב.“
“איך זה קרה?“
“הנה (הוא פיטם את המקטרת, נשף עשן והתחיל לספר), הנה, קח לתשומת לבך, שאני הייתי אז מוצב עם פלוגה מעבר לטרק — זה היה לפני כחמש שנים. פעם אחת, בסתיו, הגיע משלוח מזון; עם המשלוח הזה הגיע קצין, אדם צעיר כבן עשרים וחמש. הוא הופיע לפניי במדים ובחגור מלאים, ודיווח לי שציוו עליו להישאר אצלי במבצר. הוא היה כזה דק, חיוור, המדים שעליו היו כל–כך חדשים, כך שמיד הבנתי שלא זמן רב הוא אצלנו, בקווקז.
“‘אתה, כנראה,‘ שאלתי אותו, ‘הועברת אלינו מרוסיה?‘ ‘כן אדוני סרן–המטה,‘ הוא ענה. לקחתי את ידו ואמרתי: ‘מאוד שמח, מאוד שמח. יהיה לך מעט משעמם… ובכן אני ואתה נחיה לנו בידידות. כן, ובבקשה ממך, תקרא לי פשוט מקסים מקסימיץ‘, ועוד אנא ממך, לשם מה התלבושת המלאה והחגור? בוא אליי תמיד רק חבוש כובע מצחיה.‘ הקציבו לו דירה במבצר.“
“ואיך קראו לו?“ שאלתי את מקסים מקסימיץ‘.
“קראו לו… גריגורי אלכסנדרוביץ‘ פיצ‘ורין. אני מרשה לעצמי להבטיח לך שהוא היה בחור לעניין; רק מוזר מעט. הנה, לדוגמה, בגשם, בקור, היה כל היום בציד; הכול קופאים, מתעייפים — והוא שום דבר; ובפעם אחרת, יושב לו בחדרו שלו, בא משב רוח, והוא קובע שהוא מצונן. התריס יקיש אל קיר, והוא ירטיט כולו ויחוויר; ולנגד עיניי הוא הלך לקראת חזיר בר אחד מול אחד. קורה שבמשך שעות לא תוציא ממנו מלה; לעומת זאת, כאשר בפעם אחרת יתחיל לספר, הבטן תתפוצץ מצחוק… כן, עם הרבה מוזרויות, וכפי הנראה אדם עשיר: כמה דברי ערך שונים ויקרים היו לו!…“
“האם זמן רב הוא חי איתך?“ שוב שאלתי.
“כשנה. כן, אבל לעומת זאת זכורה לי היטב השנה הזאת; הוא גרם לי צרות, לא על–פיהן כדאי להיזכר בו! הרי ישנם אנשים, שגורלם הוא שחייבים להתרחש עימם דברים בלתי רגילים!“
“דברים בלתי רגילים?“ קראתי בקול מתוך סקרנות בולטת, והוספתי לו מן התה.
“הנה, אני אספר לך. כשישה קילומטרים מן המבצר גר לו נסיך אחד שהיה מיודד איתנו. בנו, נער בן חמש–עשרה, התפתה לנסוע אלינו: עתים מדי יום ביומו, פעם בשל כך ופעם בשל דבר אחר. ואנו עם גריגורי אלכסנדרוביץ‘ קלקלנו אותו בפינוקים לא מעט. והוא עצמו היה פוחח לא קטן. ידו בכול: להרים כובע במלוא הדהירה או לצלוף מרובה. דבר אחד בו לא היה לטובה, היה להוט מאוד אחר כסף. פעם, בצחוק, הבטיח גריגורי אלכסנדרוביץ‘ לתת לו עשרה רובלים, אם הוא יצליח לגנוב בעבורו את התיש הכי טוב שבעדרו של אביו. ומה אתה חושב? בלילה שלאחר מכן הביא אותו בגוררו בקרניו. לעתים היה עולה בדעתנו להרגיז אותו; הוא, עיניו מתמלאות מיד בדם וידו אוחזת בפגיון. ‘היי, בריון, לא זמן רב תישא את ראשך,‘ אני אומר לו, ‘מצב הגולגולת לא יהיה טוב!‘
“פעם בא הנסיך הזקן בעצמו להזמין אותנו לחתונה: הוא השיא את בתו הבכירה, ואנחנו היינו עימו בידידות. אי–אפשר, כפי שאתה מבין, לסרב, אף על פי שהוא טטארי. נסענו. המון כלבים הקבילו את פנינו בנביחה רמה כשהגענו למאהל. הנשים, בראותן אותנו, הסתתרו. אחדות מהן, שיכולנו לראות את פניהן, היו רחוקות מלהיות יפהפיות. ‘היתה לי דעה הרבה יותר טובה על הצ‘רקסיות,‘ אומר גריגורי אלכסנדרוביץ‘. ‘חכה!‘ עניתי לו, וחייכתי לי. לי היתה דעה משלי בראש. בביתו הכפרי–הקווקזי של הנסיך התאסף כבר המון רב. עליך לדעת, שאצל האסייתים קיים מנהג להזמין את כל הנקרים על דרכך לחתונה. אותנו קיבלו בכבוד רב והובילו לחדר המכובדים. אני, בכל זאת, לא שכחתי לשים לב, איפה העמידו את הסוסים שלנו, אתה מבין, על כל מקרה שלא יבוא.“
“איך חוגגים אצלם חתונה?“ שאלתי את סרן–המטה.
“די רגיל. בהתחלה קורא הכוהן שלהם משהו מן הקוראן; אחר–כך מחלקים מתנות לזוג הצעיר ולכל הקרובים שלו; אוכלים, ושותים בוזה; אחר–כך מתחילים תעלולי רכיבה ושליטה בנשק, ותמיד ישנו אחד, מקורע ומוכתם בגד, בעל סוסון צולע ועלוב, היוצא מעורו לרקוד ולהרקיד את החבורה כולה; אחר–כך, עם בוא הדמדומים, מתחיל בחדר האורחים המכובדים מה שנקרא אצלנו הנשף. ישישון מסכן מקשקש על כלי בן שלושה מיתרים… שכחתי איך קוראים לו בשפתם… נו, משהו כמו הבללייקה שלנו. בחורות ובחורים צעירים עומדים בשתי שורות, שורה מול שורה, מוחאים כפיים ושרים. הנה יוצאים נערה אחת וגבר אחד למרכז החדר ומתחילים להגיד זה לזה שירים מחורזים בנימה מזומרת. ואחרים מצטרפים למקהלה. אני ופיצ‘ורין ישבנו במקומות שנועדו לאורחים מכובדים, והנה, ניגשה אליו הבת הקטנה של בעל הבית, נערה כבת שש–עשרה, ושרה לו… איך לומר זאת?… זו היתה מעין מחמאה.“
“איזה שיר היא שרה, אינך זוכר?“
“כן, נדמה לי, הנה ככה: ‘המעילים,‘ היא אמרה, ‘של הג‘וקיטים הצעירים שלנו נאים מאוד, תפורים בחוטי כסף, אבל הקצין הרוסי יפה מהם, סרטי המדים שעליו הם מחוטי זהב. הוא אדר ביניהם; אבל הוא לא יצמח, הוא לא יפרח בגן שלנו.‘ פיצ‘ורין קם, השתחווה לה, נגע בידו במצחו ובלבו וביקש ממני לענות לה; אני יודע היטב את שפתם, ועניתי לה את תשובתו.
“כשהיא התרחקה מאיתנו, לחשתי לגריגורי אלכסנדרוביץ‘: ‘נו, מה, איך היא בעיניך?‘ ‘נפלאה!‘ ענה הוא, ‘ואיך קוראים לה?‘ ‘קוראים לה בלה,‘ עניתי.
“מדויק. היא היתה יפה: גבוהה, דקה, עיניים שחורות, כמו איילת הרים, הביטו אל תוך נפשך ממש. פיצ‘ורין, מהורהר, לא הסיר ממנה את עיניו, וגם היא, לעתים קרובות, הביטה בו משיפולי המצח. אבל פיצ‘ורין לא היה היחיד שהתפעל מיופיה של הנסיכה היפה: מזווית החדר הביטו בה גם עיניים אחרות, לא נעות, עיני–אש. אני הבטתי באיש והכרתי מכר ותיק, קזביץ‘. הוא, איך לומר לך, לא היה בדיוק ידידותי וגם לא עוין. היו חשדות רבים ביחס אליו, אם כי לא היה מעורב בשום מעשה קונדס. עתים היה מביא אלינו למבצר כבשים ומוכר אותן בזול, אבל אף לא היה עומד על המיקח: מה שהיה מבקש, היינו צריכים לתת — גם אם תשחט אותו, לא יוותר. היו שמועות על אודותיו, שנהג לשוטט לכיוון קויבאן עם האברקים,[6] ואם אמת לדבר, היה לו פרצוף של פורע מובהק: קטן קומה, דק ורזה אך רחב כתפיים… אבל זריז… כמה שהוא היה זריז, כמו שד! הבשמט[7]שלו תמיד קרוע; הנשק, לעומת זאת, תמיד מצופה כסף. והסוס שלו, שמו הלך לפניו בכל קברדה — ובצדק, משהו טוב יותר מן הסוס הזה לא ניתן להעלות על הדעת. לא לשווא קינאו בו כל פרשי הסביבה, ולא פעם ניסו לגנוב לו את סוסו, אך לא עלה בידם. כמו עכשיו, אני מסתכל בסוס הזה: צבעו כצבע העורב והזפת, רגליו מיתרים, ועיניו אינן נופלות ביופיין מעיניה של בלה; ואיזה כוח! ידהר לפחות חמישים קילומטר; ומה זה מאולף — כמו כלב. רץ בעקבות הבעלים, אפילו את קולו הכיר! לא היה קושר אותו לעולם. כזה סוס פורעים זה היה!…
“בערב ההוא היה קזביץ‘ יותר עצוב מאי–פעם. ואני שמתי לב, שמתחת לבשמט הוא לובש אפודה משוריינת מחוטי פלדה. ‘לא בכדי לבש הוא את השריון,‘ חשבתי בלבי, ‘יש להניח שאיזה רעיון עלה במוחו.‘
“נעשה מחניק בבקתה, יצאתי להתרענן מעט באוויר הצח. הלילה כבר נח על ההרים, והערפל החל כבר לשוטט בנקיקים.
"עלה בדעתי לפנות לכיוון הסככה, שם עמדו הסוסים שלנו, להציץ בהם, האם יש להם תבן לאכול, וחוץ מזה הזהירות אף פעם אינה מיותרת:לי היתה הרי סוסה מן המשובחות, ולא פעם הביט בה מי מאנשי קברדה בחמדה רבה, באומרו: מוקשי טחה, צק, יקשי.[8]
“אני מתקדם לאורך הגדר, ולפתע אני שומע קולות; קול אחד זיהיתי מיד: זה היה קולו של אזאמאט הבריון, בנו של המארח שלנו; השני דיבר לעתים רחוקות יותר, ויותר חרישית. ‘על מה הם דנים כאן?‘ חשבתי בלבי, ‘האם לא על אודות סוסתי?‘ התיישבתי על יד הגדר והתחלתי לצותת, השתדלתי לא להפסיד אף מלה אחת. עתים כיסו רעש השירים וקולות הדיבור שבאו מן הבקתה על השיחה המרתקת בשבילי.
“‘יש לך סוס נפלא!‘ אמר אזאמאט. ‘לו אני הבעלים של הבית, והיה לי עדר של שלוש–מאות סוסים, מחציתו הייתי נותן עבור הסוס האביר שלך, קזביץ‘!‘
“‘אהה!‘ אמרתי בלבי, ונזכרתי בשריון!
“‘כן,‘ ענה קזביץ‘ לאחר שתיקת–מה, ‘בכל קברדה לא תמצא אחד כזה. פעם, וזה היה מעבר לנהר טרק, נסעתי עם האברקים לחטוף עדרי סוסים רוסיים; המזל לא שיחק לנו, התפזרנו כל אחד בכיוון שלו. אחריי רדפו ארבעה קוזקים; כבר שמעתי צעקותיהם מאחוריי, ולפניי היה יער עבות. רכנתי על האוכף, מסרתי חיי בידי אללה, ובפעם הראשונה בחיי פגעתי בכבודו של סוסי בצליפות שוט. כמו ציפור הוא צלל אל בין הענפים; קוצים חדים קרעו את בגדיי, ענפים יבשים היכו על פניי. סוסי
היה מנתר מעל גזעים, פורם סבכי ענפים בחזהו. מוטב היה לי להניח לו על קרחת היער ולהיחבא רגלית, אבל צר היה להיפרד ממנו, והנביא תגמל אותי. כמה קליעים שרקו מעל ראשי; כבר שמעתי את הקוזקים שרצו רגלית בעקבותי… לפתע גיליתי לפניי ערוץ עמוק. הסוס שלי כמו הרהר רגע וקפץ. פרסותיו האחוריות מעדו על המדרון שמנגד, והוא נתלה על רגליו הקדמיות. נטשתי את המושכות ועפתי אל תוך הערוץ; זה הציל את סוסי: הוא ניתר קדימה. הקוזקים ראו כל זאת, אך אף אחד מהם לא ירד לחפש אחריי: יש להניח שהם חשבו שנהרגתי, שמעתי איך שהם זינקו ללכוד את סוסי. לבי הוצף דם. זחלתי לאורך קרקעית הערוץ בעשב הגבוה, והנה אני רואה: היער נגמר, כמה קוזקים יוצאים מן היער אל כר הדשא, והנה, ישר לקראתם מזנק סוסי קאראגיוז. כולם פרצו לקראתו בצעקה; הרבה זמן הם רדפו אחריו, במיוחד אחד מהם, שכמעט הטיל אל צווארו כמה פעמים את הפלצור; רעדתי, השפלתי את עיניי והתחלתי להתפלל. כעבור כהרף עין אני מרים את עיניי ורואה את קאראגיוז שלי עף, פורש זנב, חופשי כמו הרוח, וחסרי האמונה משתרכים זה אחרי זה על סוסיהם העייפים לאורך הערבה. בחיאת אללה, זו האמת. האמת לאמיתה.
“‘עד שעת לילה מאוחרת ישבתי בתוך הערוץ שלי. פתאום, מה אתה חושב שקרה, אזאמאט? מתוך החשיכה אני שומע: על סף התהום רץ סוס, מנחרר, צוהל ומכה בפרסותיו על האדמה; הכרתי את קולו של קאראגיוז שלי: זה היה הוא, חברי הטוב!… מאז לא נפרדנו.‘
“ניתן היה לשמוע איך הוא טופח בכף ידו על צווארו החלק של הסוס האביר שלו, תוך כדי כך היה מכנה אותו בכל מיני שמות חיבה עדינים.
“‘לו היה לי עדר בן אלף סוסים,‘ אמר אזאמאט, ‘הייתי נותן לך את כולו תמורת קאראגיוז שלך.‘
“‘יוק, לא רוצה,‘ ענה קזביץ‘ בשוויון נפש.
“‘שמע, קזביץ‘,‘ אמר והתחנף אליו אזאמאט, ‘אתה אדם טוב, אתה לוחם אמיץ, ואבא שלי מפחד מן הרוסי ואינו מרשה לי לצאת להרים; תן לי אתה את סוסך, ואני בתמורה אעשה עבורך מה שתרצה, אגנוב מאבי את הרובה הטוב ביותר, או את החרב, מה שתרצה; החרב שלו — פלדה אמיתית: תניח את הלהב על היד — הלהב בעצמו יינעץ בגוף. ושריון כמו שלך הוא שום דבר עבורה.‘
“קזביץ‘ שתק.
“‘כשראיתי לראשונה את סוסך,‘ המשיך אזאמאט, ‘כשהוא חג תחתיך וקיפץ כשנחיריו מנופחים, ואבני אש עפו מתחת לפרסות שלו, בנפשי קרה משהו בלתי מובן, מאז הכול בי התרוקן: בסוסיו הטובים ביותר של אבי הסתכלתי בזלזול, התביישתי להראות את עצמי רוכב עליהם, וגעגוע השתלט עליי; וכך מתגעגע ישבתי על המדרון התלול ימים שלמים, מדי דקה חזר סוסך האביר אל תוך מחשבותי בהליכתו התמירה, בגבו החלק והישר כמו חץ. הוא הביט אל תוך עיניי בעיניו הבוטות והאמיצות כאילו רצה לבטא מלה. וקזביץ‘, אני אמות אם לא תמכור לי אותו!‘ אמר אזאמאט בקולו הרועד.
“שמעתי אותו בוכה. חשוב שתדע, שאזאמאט היה ילד עיקש שבעיקשים, ולא היה דבר שיעלה את דמעותיו, גם כשהיה צעיר הרבה יותר.
“בתשובה לדמעותיו נשמע משהו בדומה לצחוק.
“‘שמע!‘ אמר אזאמאט בקול נוקשה, ‘אתה רואה, אני הולך על הכול. אם תרצה, אחטוף בשבילך את אחותי. איך שהיא רוקדת. איך שהיא שרה! רוקמת בחוטי זהב — ממש פלא! אשה כזאת לא היתה אפילו לשייח‘ הטורקי… אתה רוצה? חכה לי, מחר בלילה, בנקיק שבו זורם הנחל: אני אעבור שם, אל האוהל השכן, והיא שלך. האם באמת בלה אינה שווה את סוסך האביר?‘
“הרבה זמן שתק קזביץ‘; ולבסוף, במקום תשובה, הוא התחיל לפזם שיר עתיק:[9]
“‘יפהפיות אין–קץ במאהלים,
בתוך העיניים בורקים כוכבים.
לאהוב אותן במתק חלום כמו האופק;
אבל מתוק מכל אלה הרי הוא החופש.
אם ארבע נשים ימצא העשיר,
אך לאביר אין כל מחיר.
מרוחות ערבה ראשו לא ייפגע,
הוא אינו בוגד, הוא לא ישקר.‘
“לשווא ביקש והתחנן אזאמאט שיסכים, גם בכה והחניף לו וגם נשבע; ולבסוף קטע אותו קזביץ‘ באי–סבלנות:
“‘לך מכאן, ילד מטורף! איך אתה תרכב על הסוס שלי? בשלושה צעדים ראשונים הוא יעיף אותך, ואתה תחבוט את עורפך אל האבנים.‘
“‘אותי!‘ קרא אזאמאט בחמת זעם, ומתכת פגיון הנער חרקה אל פלדת כתונת השריון.
“יד חזקה דחפה אותו בכוח שזעזע את הגדר. ‘יהיה שמח,‘ חשבתי בלבי, רצתי אל תוך האורווה, שמתי את הרסן על פיות הסוסים שלנו והוצאתי אותם אל החצר האחורית.
“כעבור שתי דקות היתה כבר מהומה רבה בבקתה. הנה מה שהתרחש: אזאמאט בא לשם בבשמט קרוע וצעק שקזביץ‘ ניסה לשחוט אותו. הכול רצו החוצה אוחזים ברובים — התחיל להיות שמח! צעקות, המולה ויריות; אבל קזביץ‘ כבר היה על גב סוס, חג עיגולים בקרב ההמון ברחוב, כמו שד משחת הגן על עצמו בחרבו.
“‘עסק ביש להשתכר במסיבה זרה,‘ אמרתי לגריגורי אלכסנדרוביץ‘ ותפסתי אותו בזרועו. ‘האם לא כדאי לנו להסתלק מכאן מהר ככל שניתן?‘
“‘חכה נא רגע, נראה איך זה ייגמר.‘
“‘יזה ייגמר רע; אצל האסייתים האלה תמיד ככה, מתמלאים בבוזה ומתחילה השחיטה!‘ עלינו על סוסינו ורכבנו הביתה.“
“ומה קרה לקזביץ‘?“ שאלתי חסר סבלנות את קצין–המטה.
“מה שקורה לאנשים כאלה!“ הוא ענה, ותוך כדי כך סיים את שתייתה של כוס התה, “ברור שהוא חמק!“
“אפילו לא נפצע?“ שאלתי.
“אלוהים יודע! יש בהם חיות, בפורעים אלה! ראיתי גם אחרים במלאכה זאת, למשל: כולו מחורר בכידונים והוא עוד מנפנף בחרבו.“
לאחר שתיקת–מה המשיך הסרן ורקע ברגלו על האדמה: “בחיים לא אסלח לעצמי על דבר אחד: שד דחף אותי לספר לגריגורי אלכסנדרוביץ‘ כל מה ששמעתי ביושבי מאחורי הגדר; הוא גיחך מעט — כזה ערמומי הוא! — ובעצמו זמם משהו.“
“ומה זה היה? ספר בבקשה.“
“עכשיו כבר אין מה לעשות! התחלתי לספר, אז יש להמשיך.
“כעבור כארבעה ימים מגיע אזאמאט למבצר. כהרגלו, הוא נכנס לגריגורי אלכסנדרוביץ‘, שנהג לפטם אותו בדברי מתיקה. אני הייתי נוכח. התחילה שיחה על סוסים, ופיצ‘ורין התחיל לשבח את סוסו של קזביץ‘: כזה נועז הוא, יפהפה, אחד כזה, לדבריו, בעולם כולו לא תמצא.
“הבזיקו עיניו של הטטארי הקטן, ופיצ‘ורין כאילו אינו מבחין בכך; אני מנסה לפתוח שיחה בנושא אחר, והוא מיד מחזיר את השיחה אל סוסו של קזביץ‘. הסיפור הזה חזר על עצמו כל פעם שאזאמאט היה בא למבצר. כעבור כשלושה שבועות שמתי לב שאזאמאט הולך ומחוויר וגם מרזה, כפי שזה קורה באהבה ברומנים. וכי מה הפלא?
“אתה מבין — לי נודעה כל החוכמה הזאת לאחר מעשה: גריגורי אלכסנדרוביץ‘ גירה אותו עד כדי כך, ש‘לך הטבע עצמך! ופעם הוא גם אמר לו:
“‘אזאמאט, אני רואה שהסוס הזה מצא חן בעיניך ביותר; אבל אתה לא תראה אותו, כפי שאינך רואה את עורפך! תגיד, מה היית נותן לאדם שהיה מעניק לך אותו?…‘
“‘כל דבר שהוא ירצה,‘ ענה אזאמאט.
“‘אם ככה, אני אשיג לך אותו, אבל בתנאי, ותישבע שאתה תמלא את התנאי הזה…‘
“‘אני נשבע… הישבע גם אתה!‘
“‘בסדר! אני נשבע, אתה תשלוט בסוס; אבל בעדו אתה חייב לתת לי את אחותך בלה; הסוס קאראגיוז יהיה המוהר בעדה, אני מקווה שסחר החליפין הזה מקובל עליך.‘
“אזאמאט שתק.
“‘אינך רוצה? ובכן, איך שאתה רוצה! אני חשבתי שאתה גבר, מסתבר שאתה עדיין ילד; מוקדם עדיין בשבילך לרכוב…‘
“אזאמאט נדלק.
“‘ומה עם אבא שלי?‘ אמר.
“‘מה, הוא לא נוסע אף פעם?‘
“‘נכון…‘
“‘מסכים?‘
“‘מסכים,‘ לחש אזאמאט, חיוור כמו המוות עצמו. ‘מתי, אם כך?‘
“‘בפעם הראשונה שקזביץ‘ יגיע לכאן; הוא הבטיח להביא כעשר כבשים; כל היתר זה עליו. שים לב, אזאמאט!‘
“והם סידרו את העיסקה… אם לומר את האמת, עיסקה לא נקייה! מאוחר יותר אמרתי את זה לפיצ‘ורין, אבל הוא אמר לי, שהצ‘רקסית הפראית אמורה להיות מאושרת, אם יהיה לה בעל נעים הליכות כמוהו, מכיוון שעל–פי תפיסתם, הוא בכל זאת בעלה, וקזביץ‘ מהו — שודד, שאותו היו צריכים להעניש. שפוט בעצמך, מה יכולתי לענות לאחר כל זה? אבל באותה עת לא ידעתי דבר על הקשר שלהם. פעם אחת הגיע קזביץ‘ ושאל, האם אין לנו צורך בכבשים ובדבש, ואני ציוויתי עליו להביא למחרת.
“‘אזאמאט!‘ אמר גריגורי אלכסנדרוביץ‘, ‘קאראגיוז יהיה מחר בידיים שלי; אם בלה לא תהיה הלילה כאן, לא תראה את הסוס…‘
“‘בסדר!‘ אמר אזאמאט ודהר לאוהל.
“בערב נסע גריגורי אלכסנדרוביץ‘ מן המבצר כשהוא חמוש. איך הם סידרו את העיסקה הזאת, איני יודע — אבל בלילה השניים חזרו יחד, הזקיף ראה שלרוחב האוכף של אזאמאט היתה מוטלת אשה, ידיה ורגליה היו כפותות, וראשה היה עטוף בצ‘דרה.“[10]
“והסוס?“ שאלתי את קצין–המטה.
“מיד, מיד. מוקדם בבוקר למחרת הגיע קזביץ‘ ועימו כעשר כבשים
למכירה. לאחר שקשר את סוסו אל הגדר, נכנס אליי; אני כיבדתי אותו בתה, כי למרות היותו שודד, הוא בכל זאת היה קונק[11] שלי.
“התחלנו להשיח על דא ועל הא… לפתע, אני רואה, קזביץ‘ הרעיד, פניו שונו — ואץ אל החלון; אבל למרבה האסון, החלון השקיף אל החצר האחורית.
“‘מה קרה לך?‘ שאלתי.
“‘הסוס שלי!… הסוס!‘ אמר, כולו רועד.
“‘נכון, אני שמעתי קול פרסות: בטח איזה קוזק הגיע לכאן…‘
“‘אה, אורוס יאמאן, יאמאן!‘ זעק הוא ובהול זינק החוצה. כמו פנתר פראי בשתי קפיצות הגיע אל תוך החצר; הזקיף, עם רובה בידו, חסם בפניו את הדרך בשער המבצר; קזביץ‘ ניתר מעל הרובה וזינק אל הדרך… מרחוק התפתל שובל אבק — אזאמאט דהר על קאראגיוז המופלא; קזביץ‘ שלף את הרובה מן הנרתיק וירה תוך כדי ריצה. כדקה הוא נותר ללא תנועה, עד שנוכח לדעת שהחטיא; אחר–כך פלט יללה, היכה ברובה אל אבן וריסק אותו לרסיסים, השתטח על הרצפה ובכה כמו ילד… מסביבו התאספו אנשי המבצר, הוא לא הבחין באיש; עמדו מעט, השיחו, ושבו על עקבותיהם; אני ציוויתי להניח לידו את הכסף תמורת הכבשים. הוא לא נגע בו, שכב בלי נוע, כמו מת. האם תאמין, שעד אמצע הלילה הוא שכב ככה, ואף כל הלילה?… רק למחרת בבוקר הוא בא למבצר והחל להתחנן שיגידו לו את שמו של החוטף. הזקיף, שראה את אזאמאט מתיר את הסוס ודוהר עליו, לא מצא לנכון להסתיר. בשומעו את השם הזה הבריקו עיני קזביץ‘, הוא פנה למאהל, לבית אביו של אזאמאט.“
“מה פתאום אביו?“
“זה כל הסיפור, קזביץ‘ לא מצא אותו: הוא נסע לאן–שהוא לכשישה ימים, אחרת האם היה עולה בידי אזאמאט לחטוף את אחותו?
“ולאחר שהאב הלך לא היתה הבת ולא היה הבן בבית. כזה ערמומי; הוא תפס הרי, שאם הוא ייתפס עליו להיפרד מראשו, על כן מהרגע ההוא נעלם: יש להניח שהצטרף לחבורות שודדים ואיבד את ראשו הפרוע בקווקז; זו הדרך ההולמת אותו.
“אני מודה, גם אני חטפתי לא מעט. ברגע שווידאתי שהצ‘רקסית נמצאת אצל גריגורי אלכסנדרוביץ‘, ענדתי את דרגותי, חגרתי סיף, והלכתי אליו.
“הוא שכב על מצעו בחדר הראשון, ידו האחת היתה תחת עורפו והאחרת אחזה במקטרת; הדלת לחדר השני היתה נעולה, המפתח לא היה תקוע במנעול. בכל זה הבחנתי מיד. התחלתי להשתעל ולהכות בעקביי על הסף, אבל הוא העמיד פנים כמי שאינו שומע.
“‘אליי, סגן–משנה,‘ אמרתי בסמכותיות ככל הניתן, ‘האם אינך רואה שבאתי אליך?‘
“‘אח, שלום לך, מקסים מקסימיץ‘. האם תחפוץ במקטרת?‘ עונה הוא בלי לקום.
“‘סלח לי! איני מקסים מקסימיץ‘; אני סרן, קצין–המטה.‘
“‘אותו הדבר. האם תשתה תה? לו רק ידעת איזו דאגה מטרידה אותי!‘
“‘אני הכול יודע,‘ עניתי וניגשתי למיטתו.
“‘מה טוב, אין לי מצב רוח לספר.‘
“‘אדוני הסגן–משנה, אתה ביצעת עבירה, שעליה גם אני עלול לשאת באחריות…‘
“‘מובן מאליו! מה רע בכך? הרי אצלנו הכול משותף כבר מזמן.‘
“‘מה הבדיחות האלה? את החרב שלך, בבקשה!‘
“‘מיטקה, את הסיף…‘
“מיטקה הביא את החרב. לאחר שמילאתי את חובתי, ישבתי על מיטתו ואמרתי:
“‘שמע, גריגורי אלכסנדרוביץ‘, עליך להודות, שהמעשה הוא מעשה רע.‘
“‘מה רע בו?‘
“‘זה שאתה חטפת את בלה… והאזאמאט הזה, חיה רעה! נו, עליך להודות,‘ אמרתי לו.
“‘כן, אבל אם היא מוצאת חן בעיניי?…‘
“נקלעתי למבוי סתום. וכי מה ניתן לענות על כך. ואף על פי כן, כעבור שתיקת–מה אמרתי לו, שאם אבא שלה יתבע אותה, יצטרך להחזירה.
“‘בכלל לא אצטרך!‘
“‘הרי ייוודע לו שהיא כאן?‘
“‘וכי איך ייוודע לו?‘
“שוב נקלעתי למבוי סתום.
“‘שמע, מקסים מקסימוביץ‘,‘ אמר פיצ‘ורין בקומו, ‘הרי אתה אדם טוב, ואם נחזיר את הבת לידי הפרא הזה, הוא ישחט אותה או ימכור אותה. המעשה נעשה, אין צורך לקלקל בכוונה; תשאיר לי אותה, ואת חרבי שמור אצלך…‘
“‘תראה לי אותה,‘ אמרתי.
“‘היא מעבר לדלת הזאת; אבל אני בעצמי ניסיתי היום לראותה לשווא. היא יושבת בפינה, מכוסה בשמיכה, לא מדברת, לא מסתכלת: מפוחדת כמו איילה פראית. שכרתי את הרוכלת שלנו, היא מדברת בטטארית, היא תטפל בה ותרגיל אותה למחשבה, שהיא שלי, משום שהיא לא תהיה שייכת לאיש מלבדי,‘ הוא הוסיף לבסוף והיכה באגרופו על השולחן. בנקודה הזאת הסכמתי עימו… וכי מה היה עליי לעשות? יש אנשים, שעימם בהכרח צריך להסכים.“
“וכי מה?“ שאלתי את מקסים מקסימוביץ‘, “האם, לגופו של עניין, הוא הרגיל אותה לעצמו, ואילו היא נבלה בשבי מגעגועים למולדת?“
“סליחה, וכי מדוע הגעגוע למולדת? מן המבצר ניתן היה לראות את אותם ההרים כמו מהאוהל שלה, ולפראי אדם אלה לא נחוץ יותר שום דבר. ונוסף לכך, היה גריגורי אלכסנדרוביץ‘ מעניק לה שי כלשהו מדי יום. בימים הראשונים היתה היא דוחה בגאווה את המתנות. ואז היו מגיעות התשורות ומעוררות את כושר הדיבור שלה. אההה, מתנות! מה לא תעשה אשה תמורת פיסת בד צבעונית!… נו כן, זה אגב אורחא… גריגורי אלכסנדרוביץ‘ נאבק בה הרבה זמן; ואגב כך למד את הלשון הטטארית, ואף היא החלה להבין את לשוננו. לאט–לאט היא למדה להסתכל בו, תחילה משיפולי המצח, במבט אלכסוני, והיתה עצובה כל הזמן, זימרה לעצמה את שיריה בחצי קול. עד כדי כך עצובים היו שיריה, שגם לי נעשה עצוב כששמעתי אותם מן החדר השכן. לעולם לא אשכח תמונה אחת: הלכתי על יד החלון והצצתי פנימה; בלה ישבה על איצטבת התנור והרכינה את ראשה על חזה, וגריגורי אלכסנדרוביץ‘ עמד על ידה.
“‘הקשיבי לי, יקירה,‘ אמר, ‘את הרי יודעת, שבמוקדם או במאוחר את חייבת להיות שלי — אז לשם מה את מענה אותי? האם את אוהבת איזה צ‘צ‘ני? אם כן, אני מיד משלח אותך לחופשי הביתה.‘ רעד כמעט בלתי ניכר עבר אותה, והיא נענעה בראש לשלילה. ‘אולי,‘ הוא המשיך, ‘אולי אני לגמרי מאוס עלייך?‘ היא נאנחה. ‘אולי אמונתך אוסרת עלייך לאהוב אותי?‘ היא החווירה ושתקה. ‘האמיני לי, לכל השבטים יש אותו אללה בשמים. אם הוא מתיר לי לאהוב אותך, מדוע שיאסור עלייך להשיב לי אהבה?‘ היא שלחה בפניו מבט נוקב, כאילו המחשבה החדשה הזאת הממה אותה; עיניה הביעו אי–אמון וגם רצון להיווכח. איזה עיניים! הן בהקו כמו שני פחמים לוהטים.
“‘הקשיבי לי, בלה הטובה והחביבה!‘ המשיך פיצ‘ורין, ‘הרי את רואה כמה אני אוהב אותך; אני מוכן לתת הכול כדי לשמח אותך. אני רוצה שתהיי מאושרת; ואם שוב תתעצבי, אז אני אמות. תגידי, האם את תהיי יותר שמחה?‘
“היא שקעה במחשבה, מבלי להסיר ממנו את עיניה השחורות, אחר–כך חייכה בחיבה והניעה את ראשה בהסכמה. הוא נטל את ידה והתחיל לדבר אל לבה שתנשק אותו; הגנתה היתה חלושה, רק חזרה וביקשה: ‘בבקשה, לא צריך, לא צריך.‘ הוא עמד על שלו; היא רעדה והחלה לבכות.
“‘אני השבויה שלך,‘ אמרה, ‘אני שפחה שלך, ברור שאתה יכול לכפות עליי,‘ ושוב דמעות.
“גריגורי אלכסנדרוביץ‘ הלם באגרופו במצחו וזינק אל תוך החדר השני. אני נכנסתי אליו. הוא הילך הלוך ושוב בידיים שלובות, קודר.
“‘מה העניין, חביבי?‘ אמרתי לו.
“‘שד ולא אשה!‘ ענה. ‘אבל אני נשבע לך בהן צדקי, שהיא תהיה שלי…‘
“הנעתי את ראשי בספק.
“‘מוכן להתערב?‘ אמר. ‘בעוד שבוע!‘
“‘בבקשה!‘
“תקענו כף ונפרדנו.
“למחרת הוא שלח אדם מיוחד לקניות שונות; הובאו בדים פרסיים שונים, שאין למנות את כולם.
“‘מה דעתך, מקסים מקסימיץ‘?‘ אמר לי והצביע על המתנות, ‘האם תעמוד יפהפיה אסייתית זו מול סוללה כזאת?‘
“‘אתה אינך מכיר צ‘רקסיות,‘ עניתי, ‘זה לגמרי דבר אחר, אין אלה דומות לגרוזיניות, או לטטאריות שמעבר לקווקז, לגמרי דבר אחר. להן חוקים משלהן, הן חונכו אחרת.‘
“גריגורי אלכסנדרוביץ‘ התחייך והחל לשרוק לעצמו שיר לכת. אבל יצא כך, שאני צדקתי: המתנות השפיעו רק למחצה; היא נעשתה חביבה יותר, יותר בעלת אמון — זה הכול; כך שהוא החליט לנקוט את האמצעי האחרון. פעם, עם בוקר, הוא ציווה לאכוף סוס, לבש בגדי צ‘רקסים, נטל נשק ונכנס אליה. ‘בלה,‘ אמר, ‘את יודעת כמה אני אוהב אותך. החלטתי לחטוף אותך. חשבתי, שאם תכירי אותי מקרוב תאהביני; אני טעיתי: היי שלום! היי בעלת הבית על כל אשר לי; אם את רוצה, חזרי אל אביך — את חופשיה. אני אשמתי בפנייך וחייב להעניש את עצמי: היי שלום, אני נוסע — לאן? מאין לי לדעת? אני מניח שלא זמן רב ארוץ בעקבות איזה כדור או מכת חרב: אז, היזכרי בי וסלחי לי.‘ הוא הפנה את ראשו ממנה והושיט לה יד לאות פרידה. היא לא נטלה את ידו, שתקה. רק בעומדי מאחורי הדלת, הלא לגמרי סגורה, יכולתי לראות את פניה, ואני הוצפתי חמלה — חוורון מוות הציף את פניה הנאים כל–כך! מבלי לשמוע את תשובתה, עשה פיצ‘ורין כמה צעדים לכיוון הדלת; הוא רעד — ואתה יודע מה? אני חושב, שהוא היה מסוגל לבצע באמת את המעשה שעליו היה מדבר בבדיחות–הדעת. כזה אדם הוא היה, אלוהים אותו יודע! ברגע שרק נגע בדלת, היא קפצה ובבכי זינקה אליו ונתלתה על צווארו. האם תאמין? אני עמדתי מאחורי הדלת, בכיתי, זאת אומרת, לא שבכיתי, אלא, ככה — מעין הבל כזה!…“
קצין–המטה השתתק.
“כן, אני מודה, הצטערתי עד מאוד שאותי שום אשה ככה לא אהבה.“
“האם האושר שלהם נמשך לאורך זמן?“ שאלתי.
“כן, היא הודתה בפנינו, שמאותו יום שראתה את פיצ‘ורין לראשונה, הוא הופיע לעתים קרובות מאוד בחלומותיה, וששום גבר לא הרשים אותה מימיה כמוהו. כן, הם היו מאושרים.“
“כמה שזה משעמם!“ קראתי בקול שלא מרצוני. ובאמת, אני קיוויתי לפתרון טראגי!… וכאן, פתאום, תקוותיי נתבדו. “לא ייאמן,“ המשכתי, “האם אביה לא הבין שהיא במבצר אצלכם?“
“כלומר, אני חושב שהוא חשד. כעבור ימים אחדים נודע לנו שהזקן נהרג. הנה, ככה זה קרה…“
תשומת לבי התעוררה מחדש.
“יש לומר, שקזביץ‘ דימה בנפשו שאזאמאט, בהסכמתו של האב, גנב את סוסו — על כל פנים זאת היא דעתי — והנה, פעם אחת הוא ארב בדרך, כשלושה קילומטרים מאחורי המאהל; הזקן שב אחרי חיפושי שווא אחר בתו; המלווים שלו פיגרו אחריו — זה קרה בעת הדמדומים — הוא רכב, שקוע במחשבותיו, באיטיות, ולפתע, קזביץ‘ כמו חתול, הופיע מבין השיחים, זינק מאחוריו על סוסו של האב, ובמכה אחת בפגיונו הפילו ארצה, נטל את מושכות הסוס — ונעלם; חלק מן המלווים ראו את המתרחש מגבעה סמוכה; הם מיהרו להשיגו, אבל לא הצליחו בכך.“
“הוא פיצה את עצמו על איבוד הסוס וגם נקם את נקמתו,“ אמרתי, כדי לעורר את תגובתו של בן–שיחי.
“ברור, על–פי הבנתם,“ אמר הסרן, “הוא היה לגמרי צודק.“
אני נדהמתי מיכולתו של אדם רוסי להתאים את עצמו למנהגי העמים, שבקרבם מזדמן לו לחיות; איני יודע אם תכונתו זו של השכל ראויה לגינוי או לשבח, אך היא מצביעה על גמישות בלתי רגילה ועל קיום היגיון בריא, אשר מוחל על הרוע בכל מקום שבו הוא בלתי נמנע, או שאין כל אפשרות להשמידו.
בין כך לכך, שתינו את התה עד תום; הסוסים הרתומים מזמן כבר רעדו מקור בשלג; הירח החוויר במערב, והיה נכון לשקוע בתוך עביו השחורים, התלויים על פסגות רחוקות כמו קרעי מסך. יצאנו מתוך הבקתה. למרות נבואתו של בן–לווייתי, מזג האוויר הלך והתבהר והבטיח לנו בוקר שקט; הכוכבים, ברושמם מעגלים מופלאים, נקלעו זה בתוככי זה בשיפולי שמים רחוקים וכבו זה אחר זה בה–במידה שבוהק חוורוור של המזרח הלך והתפשט על רקיע סגול–כהה, והאיר בהדרגה את המדרונות התלולים של ההרים המכוסים שלג בתולי. מימין ומשמאל השתרכו בקדרון תהומות שומרות סוד. וערפילים, שהתגודדו והתפתלו כמו נחשים, זחלו לשם בקמטי הסלעים השכנים, כאילו חשו וגם פחדו מן היום ההולך וקרב.
הכול היה שקט בשמים ועל הארץ, כמו בלב אדם בעת תפילת השחרית. רק לעתים היה בא משב רוח קריר מן המזרח והיה מרים את רעמות הסוסים מכוסות הכפור. זזנו ויצאנו לדרך; בקושי משכו חמישה סוסים כחושים את עגלותינו בדרך הפתלתלה אל גוד–הר; שנינו הלכנו מאחור ברגל, מדי פעם היינו מניחים אבנים מאחורי הגלגלים, כאשר הסוסים עייפו עד מאוד. נדמה היה שהדרך מוליכה לשמים, משום שעד קצה שדה הראייה של העין היא הלכה ועלתה גבוה, ובסוף היתה נעלמת בענן, אשר עוד מן הערב היה נח על פסגת ההר, כמו עיט המצפה לציד; השלג חרק תחת רגלינו; האוויר נעשה כל–כך דליל, עד שהנשימה הכאיבה; הדם עלה מדי דקה לראש, אבל יחד עם כל אלה התפרש בעורקיי איזה רגש של הנאה גדולה, והייתי כל–כך שמח, שהנה אני במקום כה גבוה ממעל לעולם: רגש ילדותי, איני מכחיש זאת, אבל בהתרחקותנו מן החברה האנושית ובהתקרבותנו לטבע אנו נעשים, שלא מרצוננו, יותר ויותר ילדים; כל שנרכש במשך השנים מתנתק ונופל מן הנפש, והיא נעשית מחדש כפי שהיתה פעם, מזמן, וכפי הנראה עוד תחזור להיות. זה, אשר הזדמן לו, כפי שהזדמן לי, לשוטט בהרים הריקים מאדם, והרבה–הרבה זמן להתבונן ברישומיהם המופלאים, ובחמדנות לבלוע את האוויר המחיה, המציף את נקיקיהם, איש זה, כמובן, יבין את רצוני להעביר, לספר, לצייר את התמונות הקסומות. הנה, לבסוף עלינו על פסגת גוד–הר, נעצרנו והבטנו סביב: על ההר היה תלוי ענן אפור, ונשימתו הקרה איימה בהתקרבות הסערה; אבל במזרח הכול היה כל–כך בהיר ומוזהב, עד שאנחנו, כלומר אני וקצין–המטה, שכחנו על אודות העניין לחלוטין… כן, גם הסרן: בלבות האנשים הפשוטים תחושת היופי ועוצמת הטבע חזקות אלפי מונים מאשר בנו, המספרים הנלהבים במלים או על הנייר.
“אני מניח, שאתה כבר התרגלת למראות הנפלאים האלה?“ אמרתי לו.
“כן, ניתן להתרגל לשריקות הכדור, כלומר להתרגל להסתיר את הלמות הלב הלא–רצונית.“
“ואני שמעתי את ההפך, שהמוסיקה הזאת דווקא נעימה לאוזני לוחמים ותיקים.“
“מובן, אם אתה רוצה, זה גם נעים; אבל כל זה משום שהלב פועם בעוצמה גדולה יותר, שים לב,“ הוא הוסיף והצביע לכיוון מזרח, “איזה חבל ארץ!“
אמת. ספק אם הזדמן לי לראות נוף דומה במקום אחר: עמק קושאורסק נח מתחתינו, הנהר ארגווה ואפיק אחר חצו אותו כמו בשני חוטים של כסף, ערפל כחלחל החליק על פני העמק, בהימלטו אל הערוצים השכנים מקרניו החמות של הבוקר; מימין ומשמאל — רכסי הרים, רכס אחד גבוה ממשנהו, נמתחים, מצטלבים כשהם מכוסים בשיחים, בשלגים; ומרחוק, אותם ההרים, שני סלעים דומים זה לזה, וכל אותם השלגים דלקו בברק כל–כך שמח וסמוק, כל–כך בהיר, עד שבא כאילו רצון להישאר כאן לעולם; השמש הראתה אפס קצה מאחורי ההר הכחול–כהה, רק עין מורגלת לנוף זה יכולה היתה להבדילו מענן סערה; אבל ממעל לשמש היה קו מדמם, שחברי לדרך הפנה את תשומת לבי אליו: “אמרתי לך,“ הוא קרא בקול, “שהיום יהיה מזג אוויר כזה, שצריך להזדרז, אחרת הוא ישיג אותנו בהר–הצלב. זוזו!“ צעק לעגלונים.
הם הניחו שרשרות מתחת לגלגלים במקום בלמים, כדי לא להתגלגל, נטלו את הסוסים ברתמות והחלו לרדת; מימין היה מצוק, משמאל היתה תהום כל–כך עמוקה, שכפר שלם של אוסטינים, שחיו על קרקעיתה, דמה לקן של סנונית. הזדעזעתי בחושבי שכאן, בלילה מבודד, בדרך הזאת, שתי עגלות אינן מסוגלות לעבור זו לצד זו. איזה שליח עובר כאן כעשר פעמים בשנה, מבלי שייצא מרכבו החורק. אחד מעגלונינו היה איכר רוסי מירוסלב, האחר — אוסטיני. האוסטיני הוליך את הסוס האמצעי ברתמתו. בהביאו בחשבון מראש את כל אמצעי הזהירות, התיר בעוד מועד את הסוסים הצדדיים — והרוסי הבוטח בעצמו שלנו אפילו לא ירד מדוכן העגלון! כשהערתי לו, שמן הראוי היה שידאג לפחות לטובת המזוודה שלי, שלא היה לי כל עניין לרדת אל התהום חסרת התחתית הזאת כדי להחזירה, הוא ענה לי: “אדוני, בעזרת השם, נגיע לא פחות טוב מהם: הרי אין זו הפעם הראשונה מצידנו.“ הוא צדק: למען הדיוק, יכולנו לא להגיע, ואף על פי כן הגענו, ואילו כל האנשים היו יותר נותנים את דעתם לכך, היו מגיעים למסקנה שהחיים אינם שווים שידאגו להם כל־כך הרבה…
אבל יכול להיות שיש לכם עניין לדעת את סופו של הסיפור על בלה. ראשית–כול, איני כותב סיפור, אלא רשמי מסע: על־כן, איני יכול לאלץ את קצין–המטה להמשיך בסיפור לפני שהוא התחיל לספר על עצם העניין. על–כן חכו, או שדפדפו כמה עמודים, אבל איני מייעץ לכם לעשות זאת, כי המעבר דרך הר–הצלב (או כפי שקרא לו המלומד גאמבה, Le Mont St. Cristophe) בהחלט ראוי לתשומת לבכם. ובכן, היינו בעיצומה של הירידה מגוד–הר לעמק השדים… הנה כינוי רומנטי! אתם כבר רואים את הקן של הרוח הרעה בין המצוקים הבלתי מושגים. אבל לא זה מקור השם עמק השדים. הנה עמק הקו, כי כאן היה פעם הגבול הגרוזיני. העמק הזה המכוסה בערימות שלג, היה בו זכרון חיי מערים כמו סאראטוב, טמרוב, ומקומות נעימים אחרים של מולדתנו.
“והנה הר–הצלב!“ אמר לי הסרן, כשירדנו לעמק הקו, בהצביעו על תל מכוסה במעטה של שלג; על פסגתו השחיר צלב מאבן, ולצידו הוליכה דרך כמעט לא–נראית, שבה נוסעים אך ורק כאשר הדרך הצדדית חסומה בשלג. העגלונים שלנו הודיעו שמפולות השלג עדיין לא היו, וכדי לשמור על הסוסים הובילו אותנו בדרך העוקפת.
בסיבוב פגשנו כחמישה בני–אדם אוסטינים. הם הציעו לנו את שירותיהם, נאחזו בגלגלים, ובצעקות החלו למשוך את עגלותינו ולתמוך בהן. ולמען הדיוק, הדרך בהחלט מסוכנת: מימין היו תלויות מעל ראשינו ערימות של שלג, שהיו מוכנות, כך נדמה, להתמוטט עם משב רוח ראשון אל תוך הערוץ; הדרך הצרה היתה מכוסה חלקית בשלג, שבמקומות אחדים היה מתמוטט מתחת לרגליים, ובאחרים היה הופך לקרח, כתוצאה מפעילותם של קרני השמש וכפורי לילה. על כן אנו עצמנו בקושי פילסנו לנו דרך. הסוסים נפלו מרגליהם. משמאל נפער נקיק רחב, שבו התגלגל אפיק מים, פעם הוא הסתתר מתחת לקליפת הקרח ופעם קפץ מוקצף על אבנים שחורות.
במשך שעתיים הצלחנו בקושי לעקוף את הר–הצלב, שני קילומטרים במשך שעתיים! בינתיים עננים הנמיכו שוט וירד ברד, שלג; הרוח בהתפרצותה אל תוך הנקיקים שרקה כמו זמיר,[12]ובמהרה הסתתר צלב האבן בערפל, אשר גליו, גל אחד סמיך וצפוף ממשנהו, זרמו מהמזרח… בעצם על אודות אותו צלב קיים סיפור מוזר, אבל ידוע לכול, שפטר הראשון, הצאר השליט, הציב אותו כאן בעוברו את קווקז, אבל ראשית–כול, פטר היה רק בדגסטאן, ושנית, על הצלב כתוב באותיות קידוש לבנה, שהוא הוצב כאן לפי פקודתו של האדון ירמולוב, למען הדיוק בשנת 1824. אבל הסיפור העובר מפה לפה, למרות הכתובת, כל–כך השתרש במסורת, שממש אינך יודע למה להאמין, ובמיוחד אנחנו, שלא הורגלנו להאמין למה שכתוב.
היינו צריכים לרדת עוד כחמישה קילומטרים על סלעים מכוסים קרח ושלג טובעני, כדי שנגיע לתחנת קובי. הסוסים היו כבר מיוגעים, אנחנו רעדנו מקור; צפירת הסופה הלכה וגברה, בדומה לשלנו הצפונית, אך מנגינתה יותר עצובה ועגומה. “גם את הינך גולה,“ חשבתי בלבי, “את בוכה על אובדן הערבות רחבות הידיים שלך! שם יש לך מרחב לפרוש את כנפי הקור שלך, וכאן מחניק לך וצפוף לך, כמו לנשר, אשר בצווחה מכה עצמו ברשת של כלוב הברזל שלו.“
“רעי,“ אמר קצין–המטה, “הבט, אין רואים דבר מסביב, רק ערפל ושלג; כל רגע אנו עלולים להתמוטט לתוך תהום, או להיתקע במקום בלתי עביר, ושם, יותר נמוך, הנהר כל–כך משועשע, שאין סיכוי לעבור בו. הרי לך אסיה! כבני–אדם, כך גם הנהרות, אין לסמוך!“
העגלונים זירזו את הסוסים בצעקות ובקללות, והם נחרו, צהלו, משום שמעולם לא רצו לזוז מן המקום, למרות לשונם עשירת הביטוי של שוטי העגלונים.
“הוד מעלתו,“ אמר לבסוף אחד מהם, “הרי לא נגיע היום לקובי; האם תצווה עלינו, כל עוד אפשר, לפנות שמאלה? הנה שם במדרון ההר משהו משחיר — כנראה בקתות. עוברי דרך תמיד חונים שם במזג אוויר רע; הם אומרים שיעבירו את העגלות אם תיתן דמי שתייה,“ הוא הוסיף והצביע על אוסטיני אחד.
“אני יודע, חביבי, גם בלעדיך אני יודע!“ אמר הסרן, קצין–המטה, “היצורים האלה שמחים לבוא בטענות על מנת לסחוט דמי שתייה.“
“יחד עם זאת, עליך להודות,“ אמרתי, “שבלעדיהם היינו במצב רע יותר.“
“גם זה נכון, גם זה נכון,“ מלמל הוא, “גם כן מורי דרך! בחוש הרים הם מרגישים איפה ניתן לנצל את המצב, כאילו בלעדיהם אין למצוא את הדרך.“
פנינו שמאלה, כעבור תלאות הגענו לחניון עלוב, מורכב משתי בקתות בנויות מלוחות ומאבני ריצוף, והחומה שמסביב היתה מאותם החומרים. בעלי הבית הבלויים קיבלו את פנינו בשמחה. מאוחר יותר נודע לי, שהממשלה משלמת להם ומזינה אותם, בתנאי שהם מעניקים מחסה לעוברי דרך בעת שנקלעו לסופה. “הכול לטובה!“ אמרתי בשבתי ליד האש, “עכשיו אתה תסיים את סיפורך על בלה: אני משוכנע שהסיפור טרם נשלם.“
“על סמך מה אתה חושב כך?“ ענה לי קצין–המטה, וקרץ אליי בחיוך ערמומי.
“משום שאין זו התפתחות טבעית של האירועים: מה שהתחיל באופן בלתי רגיל, צריך גם להסתיים כך.“
“ובכן, ניחשת…“
“אני מאוד שמח.“
“לך טוב לשמוח, אבל לי ממש עצוב להיזכר בזה. ילדה חמודה היתה בלה זאת! אני, בעיקר בסוף, כל–כך התרגלתי אליה, כמו לבת, וגם היא חיבבה אותי. עליי לומר לך, שאין לי משפחה: על אבא ואמא זה שתים–עשרה שנה אין לי כל ידיעה, ולחבור לאשה לא עלה על דעתי קודם לכן — ועכשיו, כפי שאתה מבין, כבר לא מתאים; לכן הייתי מאושר שמצאתי מישהו לפנק. היא היתה שרה לנו שירים או רוקדת ריקוד משלהם. איך שהיא היתה רוקדת! ואני ראיתי את העלמות ממחוזנו, ופעם אף הייתי במוסקבה בכנס של האצולה, זה היה לפני כעשרים שנה — אבל איפה הן! זה לגמרי משהו אחר! גריגורי אלכסנדרוביץ‘ הלביש אותה כמו בובה, פינק וטיפח אותה, והיא יפתה אצלנו להפליא; השיזפון נעלם מפניה ומידיה, והסומק עלה להשתעשע על לחייה… איך שהיא ידעה להיות שמחה, וכל הזמן היתה מתבדחת על חשבוני, אלוהים יסלח לה!…“
“ומה היה כשהודעתם לה על מות אביה?“
“הרבה זמן הסתרנו ממנה את זה, עד שהיא התרגלה למצבה; לאחר שסיפרנו לה, יומיים בכתה, ואחר–כך שכחה.
“כארבעה חודשים הכול הלך כך שאי–אפשר היה טוב יותר. גריגורי אלכסנדרוביץ‘, נדמה לי שכבר סיפרתי, מאוד אהב ציד: פעם היה תמיד משהו מושך אותו ליער בעקבות חזירי בר או עיזים — וכאן אפילו לא היה יוצא מעבר לגל המגן שמסביב למבצר. והנה פעם אחת שמתי לב שהוא שוב החל לשקוע במחשבותיו, הילך הלוך ושוב בחדר, כשידיו על אחוריו.אחר–כך יצא פעם אחת לירות מבלי לספר לאיש, נעלם לכל הבוקר; פעם ועוד פעם, הדבר חזר על עצמו לעתים יותר ויותר קרובות…
“‘לא טוב,‘ חשבתי בלבי, ‘נראה שבאמת עבר ביניהם חתול שחור?‘
“בוקר אחד אני בא אליהם — אני רואה את זה לנגד עיניי, כאילו זה קורה עכשיו: בלה ישבה על מיטתה לבושה חלוק–משי שחור, היתה חיוורת–חיוורת, וכל–כך עצובה, שהבהילה אותי.
“‘איפה פיצ‘ורין?‘ שאלתי.
“‘יצא לציד.‘
“‘יצא היום?‘ היא שתקה, כאילו קשה היה לה לבטא.
“‘לא, כבר אתמול,‘ אמרה לבסוף ונאנקה קשות.
“‘האם לא קרה לו משהו?‘
“‘אתמול חשבתי כל היום, חשבתי,‘ ענתה לי מבעד לדמעות, ‘המצאתי אסונות למיניהם: חשבתי, שאולי חזיר בר פצע אותו, או איזה צ‘צ‘ני גרר אותו להרים… אבל היום אני חושבת, שהוא לא אוהב אותי.‘
“‘באמת, יקירתי, לא יכולת להמציא משהו רע יותר!‘
“היא בכתה, אחר־כך הרימה את ראשה בגאווה, ניגבה את דמעותיה, והמשיכה:
“‘אם הוא לא אוהב אותי. אז מה מפריע לו לשלוח אותי הביתה? אני לא מאלצת אותו. אם זה יימשך ככה, בעצמי אלך: אני לא עבד שלו — אני בת־נסיכים!…‘
“התחלתי לדבר אל לבה.
“‘הקשיבי לי. בלה. הרי הוא אינו יכול לשבת כאן, כאילו תפרו אותו לחצאית שלך: הוא אדם צעיר, אוהב לרדוף חיות בר, והלך לו מעט, ויחזור; ואם את תתעצבי, תשעממי אותו מהר יותר.‘
“‘זה נכון, נכון!‘ היא ענתה, ‘אני אהיה עליזה.‘ ובצחוק חטפה את הטמבור שלה, החלה לשיר, לרקוד ולקפץ מסביבי. אבל גם זה לא נמשך זמן רב; היא שוב נפלה אל תוך מצעיה ואטמה את פניה בכפות ידיה.
“מה יכולתי לעשות איתה? אני, כפי שידוע לך, מעודי לא התייחסתי לנשים; חשבתי, חשבתי, במה אוכל לשמח את לבה, ולא מצאתי דבר. זמן־מה שנינו שתקנו… מצב מאוד לא־נעים!
“ולבסוף אמרתי: ‘אם תרצי נצא לטייל מעט על הגל, מזג האוויר נפלא.‘ זה היה בספטמבר. היום היה באמת יום נפלא, בהיר ולא חם: כל ההרים מסביב היו כמו על צלוחית. יצאנו. הילכנו לנו הלוך ושוב לאורך גל העפר שמסביב למבצר, שתקנו; לבסוף היא התיישבה על רגב קשה, ואני ישבתי לצידה. מצחיק אפילו להיזכר: אני התרוצצתי אחריה כאילו הייתי לה איזו מטפלת.
“המבצר שלנו ניצב על מקום גבוה, והמראה מן התל היה מרהיב: מצד אחד כר דשא רחב, חפור פה ושם בכמה ערוצים, ובסופו יער שנגמר ממש על גבו של ההר. פה ושם עישנו על גב ההר מאהלים, הילכו עדרים; מצד אחר רץ לו נהר קטן, בצמוד לו סבך שיחים סמיך, שכיסה גבעות סלעיות, אשר התחברו לרכס המרכזי של קווקז. ישבנו בפינת מגדל הצריח, כך שיכולנו לראות את הכול משני הצדדים.
“והנה, אני רואה, מן היער רוכב מישהו על סוס אפור, הוא בא וקרב, ולבסוף הוא נעצר מהצד השני של הנהר, בסך־הכול כמאה מטר מאיתנו, והחל לסובב את הסוס כמו מטורף. איזה סיפור!
“‘הביטי נא, בלה,‘ אמרתי, ‘עינייך צעירות משלי, מי הלוחם הזה: את מי בא לשעשע?‘
“היא הביטה וצעקה:
“‘זה קזביץ‘!‘
“‘אהה, זה הוא, הפושע! הוא בא לצחוק לנו, או מה?‘ אני מביט בו, זה באמת קזביץ‘: זה פרצופו — שחום, מרופט, מלוכלך כרגיל.
“‘זה סוסו של אבי,‘ אמרה בלה ותפסה את ידי. היא רעדה כמו עלה, עיניה ברקו.
“‘אהה!‘ חשבתי בלבי, ‘גם בתוך–תוכך, נשמתי שלי, לא נאלם דם פראי–אדם!‘ ‘גש אליי,‘ אמרתי לזקיף, ‘קח רובה ובדוק אותו, ותרגיע בשבילי את החבר‘מן הזה — תקבל מטבע כסף.‘
“‘כן, הוד מעלתו, אבל הוא לא עומד במקום…‘
“‘אז צווה עליו!…‘ אמרתי תוך צחוק.
“‘היי, חביבי!‘ צעק הזקיף ונפנף בידו, ‘חכה רגע, מה אתה מקפץ סביב כמו סביבון; לא עומד במקום אחד…‘
“קזביץ‘ נעצר במקום והחל להקשיב: הוא חשב כנראה שמנסים להיכנס למשא ומתן איתו. על כל פנים, הרובאי שלי כיוון. בץ‘!… פספוס — רק אבק השריפה על סדן הרובה התלקח; קזביץ‘ הקפיץ, דחף את סוסו, וזה זינק הצידה. הוא בעצמו התרומם באוכפו, צעק משהו בלשונו ואיים בנפנוף השוט — ולך וחפש אחריו.
“‘איך אתה לא מתבייש!‘ אמרתי לחייל.
“‘הוד מעלתך! הוא ידע שהוא בסכנת מוות,‘ ענה הוא, ‘עם ארור כזה בבת אחת לא תהרוג.‘
“כעבור רבע שעה חזר פיצ‘ורין מן הציד; בלה זינקה לקראתו אל צווארו, אף לא תלונה אחת, אף לא טרוניה אחת על היעדרות כה ארוכה… אפילו אני כבר כעסתי עליו.
“‘בחייך,‘ אמרתי לו, ‘הרי קזביץ‘ היה כאן זה–עתה מעבר לנהר, אנחנו ירינו בו; היה חסר שתיתקל בו? ההרריים האלה הם עם נוקם: אתה חושב שהוא לא מנחש שאתה, חלקית, עזרת לאזאמאט? אני מוכן להתערב שהיום הוא זיהה את בלה. אני גם יודע שלפני שנה היא מצאה חן בעיניו מאוד — הוא בעצמו סיפר לי — ולו היתה לו תקווה לאגור מוהר מתאים, הוא בעצמו היה משתדך…‘
“כאן שקע פיצ‘ורין במחשבות. ‘כן,‘ אמר, ‘צריכים להיות יותר זהירים, בלה, מהיום את לא צריכה לצאת אל מעבר לחומות המבצר.‘
“בערב היה לי איתו דין–ודברים ארוך: נגע לי, שהוא שינה את יחסו לנערה מסכנה זאת; חוץ מזה, שאת מחצית היום בילה בציד, יחסו נעשה צונן, לעתים רחוקות היה מלטף אותה, וניכר היה שהיא הולכת ומשמימה, פניה התארכו, עיניה הגדולות כבו. עתים על שאלה: ‘על מה את נאנחת, בלה? את עצובה?‘ ענתה ‘לא!‘ ‘ההיית רוצה משהו?‘ ‘לא!‘ ‘את מתגעגעת לקרובייך?‘ ‘לי אין קרובים.‘ עתים במשך יום שלם לא תוציא ממנה מלה, זולת ‘כן‘ ו‘לא‘.
“הנה על כך לקחתי דברים איתו. ‘שמע, מקסים מקסימוביץ‘,‘ הוא ענה לי, ‘לי יש אופי אומלל: אולי החינוך שקיבלתי עשה אותי כזה, אולי ככה ברא אותי האל, איני יודע; דבר אחד אני יודע, שאם אני גורם לאומללותם של אחרים, אני בעצמי לא פחות אומלל. מובן מאליו, מבחינתם זו נחמה קטנה מאוד — אבל העניין הוא בכך, שזה מה שקורה. בשנות הנעורים הראשונות שלי, מרגע שיצאתי משליטתם של קרובי המשפחה, החילותי ליהנות בפראות מכל מנעמי החיים שניתן להשיג בכסף, וכמובן התענוגות האלה נמאסו עליי. אחר–כך יצאתי לעולם הגדול, והחברה גם היא נמאסה עליי מהר מאוד; הייתי מתאהב ביפהפיות מן החברה הגבוהה, וגם אני הייתי נאהב — אבל אהבתן רק גירתה את דמיוני ואת אהבתי העצמית, והלב נותר בי ריק…
“‘התחלתי לקרוא, ללמוד — גם הלימודים נמאסו עליי; הבנתי, שלא התהילה ולא האושר תלויים בהם, משום שהאנשים המאושרים ביותר הם בורים, ותהילה — הצלחה חד–פעמית, וכדי לרכוש אותה עליך להיות רק זריז. אז נעשה לי משעמם… כעבור זמן–מה העבירו אותי לקווקז. זה הזמן הכי מאושר של חיי. קיוויתי, שהשעמום אינו יכול להתקיים תחת כדורי הצ‘צ‘נים — לשווא: כעבור חודש כל–כך התרגלתי לזמזומם ולקרבת המוות, שממש הקדשתי יותר תשומת לב ליתושים. ונעשיתי עוד יותר מדוכדך מכפי שהייתי, כי איבדתי כמעט את תקוותי האחרונה. כאשר ראיתי את בלה בביתי, כאשר בפעם הראשונה החזקתי אותה על ברכיי, נישקתי את תלתליה השחורים, אני, טיפש שכמותי, חשבתי שהיא מלאך שנשלח אליי על–ידי גורלי הרחמן… ושוב טעיתי: אהבתה של פראית אינה טובה בהרבה מאהבת גבירה מן השורה; לבביות ובורות של אחת משעממות באותה מידה כמו חנחונים של אחרת. אם זה מעניין אותך, אני עדיין אוהב אותה, אני אסיר תודה לה על כמה רגעים די מתוקים, אני מוכן בעבורה לתת את חיי — אבל משעמם לי איתה… אני טיפש או נבל, איני יודע; אבל שאני גם ראוי לרחמים, זה נכון, אולי יותר מאשר היא: הנפש בתוכי פגומה על–ידי החברה הגבוהה. הדמיון חסר מנוחה, הלב אינו יודע שובע: אין דבר שמספק אותי, לצער אני מתרגל באותה קלות כמו לתענוג, וחיי שלי נעשים ריקים יותר ויותר מיום ליום; נותר לי רק אמצעי אחד: השוטטות. ברגע שיתאפשר לי, אצא מכאן, רק לא לאירופה, ישמור אלוהים! אסע לאמריקה, לארצות ערב, להודו — שמא באחד המקומות, בדרך, אמות! בכל מקרה, אני משוכנע שהנחמה האחרונה הזאת לא תכלה במהרה, וזה בסיוען של סערות ודרכים משובשות.‘
“ככה הוא דיבר, באריכות, והמלים שלו נחרטו בזכרוני, משום שזו הפעם הראשונה ששמעתי דברים כאלה מפי אדם בן עשרים וחמש, ואלוהים יעזור, שזו תהיה גם האחרונה… איזה פלא! תגיד בבקשה,“ המשך קצין–המטה בפנותו אליי, “הנה אתה, אם איני טועה, היית בבירה, וזה היה לא מכבר: האם כל הנוער שם הוא כזה?“
עניתי לו, שאנשים רבים אומרים את אותו הדבר; וביניהם, יש להניח, ישנם כאלה שאומרים את האמת; שהאכזבה, כמו כל אופנה, החל מן השכבות הגבוהות של החברה ירדה אל הנמוכות יותר, שם מבלים אותה עד כלות, ושהיום אלה המשתעממים באמת יותר מאחרים, מנסים להסתיר את האומללות הזאת, כמו מום. הסרן לא הבין את הדקויות האלה, נענע בראשו וחייך אליי בערמומיות:
“ואולי הצרפתים הביאו את אופנת השעמום?“
“לא, האנגלים.“
“אהה, זה העניין!“ הוא ענה, “הרי הם תמיד היו שתיינים מכורים!“
באקראי נזכרתי בגבירה מוסקבאית אחת, שטענה שביירון היה לא יותר משתיין. בעצם, היה יותר קל לסלוח לקצין–המטה על הערתו: כדי להימנע משתיית יתר, הוא ניסה להשתכנע שכל האסונות בעולם באים משכרות.
בינתיים הוא המשיך את סיפורו, הנה כך:
"קזביץ‘ לא שב יותר, אבל איני יודע מדוע, לא יכולתי להימנע מן המחשבה, שהוא הופיע לא סתם, אלא מתכנן משהו לא טוב.
“הנה פעם ניסה לשכנע אותי פיצ‘ורין שאלך איתו לציד חזיר בר. ניסיתי להתחמק: מה כבר מעניין אותי החזיר!
“ולבסוף הוא גרר אותי איתו. לקחנו איתנו חמישה אנשים, חיילים, ויצאנו עם בוקר.
“עד עשר שוטטנו בין קני סוף וביער — אין חיה. ‘היי, האם לא כדאי שנחזור?‘ אמרתי, ‘בשביל מה להתעקש? כנראה יצא לנו יום חסר מזל כזה!‘ אבל גריגורי אלכסנדרוביץ‘, למרות החום והעייפות, לא רצה לשוב ללא טרף… כזה מין אדם הוא היה: מה שיעלה במוחו, תן לו; נראה שהיה בילדותו בן–פינוקיה של אמא… סוף–סוף, לקראת הצהריים, מצאנו את חזיר הבר הארור. בץ‘! בץ‘!… אבל כלום, הוא ברח אל תוך קני הסוף, כזה מין יום אומלל זה היה!… ואנחנו, לאחר שנחנו מעט, פנינו לכיוון הבית.
“בשתיקה רכבנו זה ליד זה, הנחנו למושבות והגענו כבר כמעט למבצר עצמו; רק חורש השיחים הסתיר אותו מעינינו… לפתע ירייה… הבטנו איש ברעהו: פגע בנו אותו חשד זהה… בחיפזון דהרנו לכיוון הירייה. אנו מסתכלים ורואים חבורת חיילים שהתאספו על תל ומצביעים לכיוון השדה, ושם דוהר רוכב בשיא המהירות ומחזיק משהו לבן על אוכפו. גריגורי אלכסנדרוביץ‘ פלט צווחה שלא נפלה מצווחתו של כל צ‘צ‘ני; שלף את הרובה מנדנו, פנה לכיוון הרוכב; ואני אחריו.
“למזלנו, הודות לציד בלתי מוצלח, סוסינו לא היו עייפים: הם כאילו התפרצו מתחת לאוכף; עם כל הרף עין היינו יותר ויותר קרובים… ולבסוף זיהיתי את קזביץ‘, אבל לא יכולתי להבין מה הוא הדבר שהוא אוחז לפניו. אז התיישרתי עם פיצ‘ורין וצעקתי לו: ‘זה קזביץ‘…‘ הוא הביט בי, נענע בראשו והיכה את סוסו בשוטו.
“ולבסוף כבר התקרבנו לירי של רובה; או שסוסו היה יגע, או שגרוע היה מהסוסים שלנו ולא משך קדימה. אני חושב שברגעים אלה הוא נזכר בסוסו קאראגיוז…
“אני רואה: פיצ‘ורין מכוון את הרובה תוך כדי דהירה… ‘אל תירה!‘ אני צועק לו, ‘שמור על הכדור; בין כה וכה נשיגו.‘ הנוער הזה! תמיד מתחמם שלא במקום… הירייה נפלטה, והכדור פגע ברגלו האחורית של הסוס, אשר מתוך ריתחה עוד ביצע כעשר קפיצות ואז מעד ונפל על ברכיו. קזביץ‘ קפץ מעליו, ואז ראינו שהוא החזיק בזרועותיו אשה, שהיתה עטופה בצעיף… זו היתה בלה… בלה המסכנה! הוא צעק לנו בלשונו והרים מעליה פגיון… לא היה כל טעם להתמהמהות: יריתי, הפעם בהצלחה; הכדור פגע כנראה בכתפו, כי פתאום זרועו צנחה… לאחר שהתפזר העשן, ראינו על האדמה את הסוס הפצוע שוכב, בלה לצידו, וקזביץ‘, לאחר שזרק את הרובה, טיפס כמו חתול בין השיחים על המדרון; רציתי להורידו משם — אבל לא היה רובה טעון. קפצנו מן הסוסים ורצנו לכיוון בלה. מסכנה, היא שכבה ללא ניע, והדם זרם מפצעה בקילוחים… איזה נבל: היה מכה אותה לפחות בלבה — באין מוצא, היה גומר הכול במכה אחת; והוא היכה בגבה, מכה רצחנית ביותר! היא היתה חסרת הכרה. קרענו מעליה את הצעיף וחבשנו במהודק עד כמה שאפשר את פצעה; לשווא נישק פיצ‘ורין את שפתיה הקרות — שום דבר לא יכול היה להשיב את תחושותיה.
“פיצ‘ורין עלה על גב סוסו, ואני הרמתי אותה מן האדמה ובקושי רב הושבתי אותה על אוכפו; הוא חיבק אותה בידו, ואנחנו רכבנו בחזרה. לאחר שתיקה של כמה דקות אמר לי גריגורי אלכסנדרוביץ‘: ‘שמע, מקסים מקסימיץ‘, ככה לא נביא אותה בעודה בחיים.‘ ‘נכון,‘ אמרתי, והדהרנו את סוסינו במלוא המהירות כל עוד רוחם בם. בשערי המבצר המתין לנו המון רב; בזהירות העברנו את הפצועה לדירתו של פיצ‘ורין ושלחנו להביא רופא. אף על פי שהיה שיכור, הוא בא: בדק את הפצע ובישר, שהיא אינה יכולה לחיות יותר מיום אחד; אבל הוא טעה…“
“היא הבריאה?“ שאלתי את קצין–המטה בתופסי את ידו מתוך שמחה לא–רצונית. “לא,“ הוא ענה, “אבל טעותו של הרופא היא בכך, שבלה חיה עוד יומיים.“
“אבל תסביר לי, איך חטף אותה קזביץ‘?“
“הנה כך: למרות איסורו של פיצ‘ורין, היא יצאה מן המבצר אל הנהר. אתה מבין, היה מאוד חם; היא ישבה על אבן וטבלה את רגליה במים. וקזביץ‘ התגנב, וחאפ–לאפ, סתם את פיה ומשך אותה אל השיחים, ושם קפץ על סוסו וקדימה! בינתיים היא הספיקה לצעוק; השומרים התבהלו, ירו והחטיאו, ואז הגענו.“
“אבל למה רצה קזביץ‘ לחטוף אותה?“
“שמע! הרי מדובר בצ‘רקסים, הם ידועים כעם של שודדים: מה שמונח לא כשורה, הם אינם יכולים שלא לסחוב, וגם אם משהו אינו נחוץ להם, בין כה וכה יגנבו… על כך חובה לסלוח להם! וחוץ מזה, היא מצאה חן בעיניו מזמן.“
“ובלה מתה?“
“מתה; אבל זמן רב התייסרה, ואנו יחד עימה התייסרנו כהוגן. לקראת השעה עשר בערב חזרה אליה הכרתה; ישבנו ליד מצעה; ברגע שפקחה את עיניה החלה לקרוא לפיצ‘ורין. ‘אני כאן, לידך, צ‘זנצ‘קה שלי‘ (בלשוננו זה נשמתי שלי), הוא ענה לה ונטל את ידה. ‘אני אמות!‘ אמרה. התחלנו לסתור את דבריה כדי לשמח אותה, אמרנו שהרופא הבטיח לרפאה בוודאות; היא הניעה את ראשה והסתובבה לכיוון הקיר, היא לא רצתה למות!…
“בלילה החלה לדמדם; ראשה היה חם מאוד, בכל גופה עבר מדי פעם רעד הדמדומים; היא דיברה דברים ללא קשר על אביה; היא רצתה להרים, הביתה… אחר–כך דיברה גם על פיצ‘ורין, כינתה אותו במיני שמות חיבה, או שגינתה אותו על כי חדל לאהוב את צ‘זנצ‘קה שלו…
“הוא הקשיב לה באלם, הצניח את ראשו אל כפות ידיו, אבל אני לא הבחנתי, במשך כל הזמן, אף בדמעה אחת על עפעפיו; האם הוא באמת לא היה מסוגל לבכות, או ששלט בעצמו עד כדי כך — איני יודע; באשר לי, אני לא ראיתי דבר יותר מעורר רחמים מזה בחיי.
“לקראת הבוקר חדלה לדמדם; כשעה שכבה מבלי להתנועע; חיוורת, בחולשה כה רבה, עד שבקושי ניתן היה להבחין שהיא נושמת; אחר–כך הוקל לה, והיא החלה לדבר, על מה לפי דעתך?… מחשבה כזאת יכולה לפקוד רק גוסס!… היא החלה להתעצב על כי אינה נוצריה, ונשמתה לא תפגוש את נשמתו של גריגורי אלכסנדרוביץ‘ בעולם הבא, ושאשה אחרת תהיה בת–זוגו בגן–העדן. עלה בדעתי לנצר אותה לפני מותה; הצעתי לה; היא הביטה בי בהססנות והרבה זמן לא יכלה להשמיע מלה; לבסוף אמרה שהיא תמות באותה אמונה שבה נולדה. ככה חלף היום כולו. איך שהיא השתנתה אותו יום! לחייה החווירו, התקפלו פנימה, עיניה הפכו גדולות–גדולות, שפתיה בערו, היא חשה בחום פנימי, כאילו בתוך חזה היה מונח ברזל מלובן.
“בא לילה נוסף; אנחנו לא עצמנו עין, לא משנו ממיטתה. ייסוריה היו נוראים, נאנקה, וכשהכאב נחלש קמעה, היא ניסתה לשכנע את גריגורי אלכסנדרוביץ‘ שהוטב לה, ניסתה לשכנע אותו שילך לישון. נשקה את ידו, אחזה בה בתוך ידיה. לפנות בוקר החלה לחוש געגועי מוות, הסתובבה מצד אל צד, הסירה את התחבושת, והדם החל לזרום מחדש. כשחבשו את פצעה, היא נרגעה לדקה והחלה לבקש את פיצ‘ורין שינשק לה.
“הוא כרע על ברכיו ליד מיטתה, הרים את ראשה מהכר והצמיד את שפתיו לשפתיה ההולכות ומצטננות; היא לפתה את צווארו בזרועותיה בחוזקה, כאילו בנשיקה זאת רצתה להעביר אליו את נשמתה… לא, באמת, היא עשתה נכון שמתה! נו, מה היה קורה לה, אילו גריגורי אלכסנדרוביץ‘ היה נוטש אותה? וזה מה שהיה קורה, במוקדם או במאוחר… מחצית היום הבא היתה שקטה, שתקנית וצייתנית, גם כשהרופא שלנו עינה אותה ברטיות חמות ובתחבושות ובשיקויים. ‘רחם עליה,‘ הייתי אומר לו, ‘הרי אתה בעצמך אמרת שהיא בהכרח תמות, אז לשם מה כל התרופות שלך?‘
“‘ואף על פי כן, מקסים מקסימוביץ‘, טוב יותר שהמצפון יהיה שקט.‘ גם כן מצפון!
“לאחר–הצהריים החל להציק לה הצמא. פתחנו את החלונות — אבל בחוץ היה יותר חם מאשר בחדר; הנחנו קרח ליד המיטה — כלום לא עזר. ידעתי שהצמא הבלתי נסבל הזה — סימן לקץ הבא וקרב, ואמרתי זאת לפיצ‘ורין. ‘מים, מים!…‘ היא אמרה בקול ניחר והתרוממה ממצעה.
“הוא החוויר כמו בד לבן, חטף כוס, מילא אותה והגיש לה. אני עצמתי את עיניי והתחלתי ללחוש תפילה, כבר איני זוכר איזו… כן, חביבי, הרבה ראיתי בימיי, איך אנשים מתים בבתי–חולים ובשדה הקרב, אבל כל זה אינו דומה, כלל אינו דומה!… ועוד, אם לומר את האמת, דבר אחד מצער אותי: היא, לפני מותה אף פעם אחת לא הזכירה אותי; ונדמה לי שאהבתי אותה אהבת אב… נו, אלוהים ימחל לה… ולמען האמת, מי אני ומה אני, שתזכיר אותי לפני מותה?…
“מיד לאחר שלגמה מן המים הוקל לה, וכעבור כשלוש דקות נפטרה. קירבו מראה אל שפתיה — הזכוכית היתה חלקה!…
“הולכתי את פיצ‘ורין מן החדר, יצאנו אל הסוללה של המבצר; הרבה זמן הילכנו הלוך ושוב זה לצד זה מבלי להחליף מלה, כשידינו מקופלות מאחורי גבנו; פניו לא ביטאו שום דבר מיוחד, חשתי באי–נוחות מצערת; אני במקומו הייתי מת מצער. בסוף הוא התיישב על האדמה, בצל, והתחיל לרשום דבר–מה במקלון על החול. אני, אתה מבין, רציתי לנחם אותו, ולו לשם נימוס, התחלתי לדבר; הוא הרים את ראשו והתחיל לצחוק… כפור עבר על עורי מן הצחוק הזה… הלכתי להזמין ארון קבורה.
“אני מודה, התעסקתי בכך, חלקית, כדי להעביר זמן. היה לי מעט בד קטיפה, עטפתי בו את ארון הקבורה, סימרתי אותו, קישטתי את הארון בפסי כסף צ'רקסיים, שאותם קנה גריגורי אלכסנדרוביץ' בעבורה.
"ביום המחרת, עם בוקר, קברנו אותה מאחורי המבצר, ליד הנהר, קרוב למקום שבו ישבה בפעם האחרונה; שסביב קברה צמחו עכשיו שיחי בוקיצה, לבנה וסמבוק. רציתי להעמיד צלב, אבל אתה מבין, לא נעים: היא בכל זאת לא היתה נוצריה…“
“ומה עם פיצ‘ורין?" שאלתי.
“פיצ‘ורין חלה משך הרבה זמן. רזה המסכן; אבל מאז לא דיברנו על בלה: הבנתי שזה לא לרוחו, אז לשם מה? לאחר כשלושה חודשים העבירו אותו לאיזה גדוד, והוא נסע לגרוזיה. מאז לא נפגשנו… כן, אני נזכר שמישהו סיפר לי לא מזמן שהוא חזר לרוסיה, אבל בפקודות יום של העוצבה לא נאמר דבר על כך. בעצם לאנשים כמונו מגיעות החדשות באיחור רב."
וכאן הוא נכנס להרצאת–מחקר על אי–הנעימות להתוודע לחדשות באיחור של שנה — יש להניח, שזה על מנת להשתיק את זכרונות הצער.
לא קטעתי את דבריו, אך גם לא הקשבתי.
כעבור שעה יכולנו כבר לצאת; הסופה שככה, השמים התבהרו; ואנחנו יצאנו לדרך. בדרך, ללא משים, שוב פתחתי בשיחה על בלה ופיצ'ורין.
"האם לא שמעת מה קרה לקזביץ‘?" שאלתי.
"לקזביץ‘? ממש איני יודע… שמעתי שבאגף הימני יש איזה קזביץ‘, בחור כארז, שרוכב לו בקומה זקופה וצעד זעיר, לבוש מעיל אדום ומתופר, תחת אש יריותינו, ובאדיבות רבה משתחווה כאשר שריקת כדור עוברת בקרבת מקום; אבל ספק רב הוא אם זה האיש!"
ובקובי נפרדתי ממקסים מקסימיץ‘; אני נסעתי בכרכרת דואר, והוא, בשל מטענו הכבד, לא יכול היה להמשיך איתי.
לא קיווינו שעוד ניפגש אי–פעם, אך בכל זאת נפגשנו, ואם תרצו אני אספר, זה סיפור שלם… אך עליכם להודות, שמקסים מקסימיץ‘ הוא אדם הראוי לכבוד, הלא כן? אם תודו בכך, אבוא על סיפוקי המלא עבור סיפורי, שהוא, אולי, ארוך יתר על המידה.