כמעט כולנו בילינו או מבלים בבתי מלון. אך כמה מאיתנו ערים, בזמן שהותנו במלון, להתרחשויות שונות ומשונות בחדרים הסמוכים לנו, […]
פרק 1
זרע, כשזורעים אותו, לא יודעים אף פעם מה יצא ממנו, ובכל זאת בני האדם לקחו מאז ומעולם סיכון וזרעו זרעים. זה מה שדפנה עשתה כשלחצה על "שלח" במחשב הישן שלה באותו בוקר אביך של חודש מרס המשוגע.
באותו הבוקר היא יכלה להתעורר מוקדם כהרגלה, ללכת לבריכה, לחדר הכושר או סתם לטייל ברחובות תל אביב עירה, בשעת בוקר מוקדמת זו, כשהכול מתחילים להתעורר עם בואן של משאיות הזבל, שכולם מעקמים את אפם לריחן, מלבד החתולים המוצאים שלל רב בשאריות הנופלות מפחי האשפה המתרוקנים.
בתי קפה רבים היו פתוחים כבר השכם בבוקר, וריח הקפה הטרי והמאפים משך אליהם עוברים ושבים, ולפעמים גם היא התפתתה, לקחה קפה לדרך או שתתה בשתיקה ליד אחד השולחנות.
אך הבוקר מצאה עצמה דפנה תרה את האינטרנט, העולם המקביל לכדור שאנחנו דורכים עליו וניזונים ממנו. בכוכב האינטרנט היא יכלה לשוטט מבלי לקום מכיסאה, עוברת לה מבלוג לבלוג, מאתר פרסומי אחד למשנהו. הבוקר אפילו חרגה ממנהגה וחיפשה אנשים לשוחח עמם בפורומים.
אך לאחר שלוש שעות היא החלה להרגיש כמו אדם שעזב את גופו והוא מרחף בחלל, מתבונן על היקום שתחתיו ומדמה כאילו הוא חלק ממנו. רק מדמה, תחושה שלא היתה זרה לה בשני העשורים האחרונים, מאז התחתנה והפכה לאם ועקרת בית. המחשבה שהיא לא קיימת, אלא רק בתודעתה, הבהילה אותה פתאום והיא החליטה לסגור את המחשב, כשבהיסח הדעת שמה לב לפרסומת המציעה מגוון עבודות בענף המלונאות. "דרושים פקידי קבלה במלון חמישה כוכבים", צדו האותיות הקטנות את עיניה.
דפנה עצמה לא עבדה מחוץ לבית מאז נישאה, ואפילו לפני כן, בשנות השמונים, עסקה רק בעבודות מזדמנות, חיה אצל הוריה ועסוקה היתה בעיקר בחיפוש בעל. את הערכותיה אז, שמישהו יתפתה ויינשא לה והיא תהיה פטורה מלפרנס את עצמה, ביססה על הופעתה הנאה. אנשים אמרו שהיא סקסית, אם כי היא עצמה לא הבינה בדיוק את משמעות המילה. היא גמרה אומר עם עצמה שתינשא בתולה, בהתאם לחינוך השמרני שקיבלה, שלפיו אישה צריכה להיות "בת מלך פנימה", צנועה וחסודה, ולא לשדר מיניות.
ככה לימדו אותה בשבט של התורג'מנים, שאי־אפשר שאישה אחת תבלוט במרחב ועיניהם של כל הגברים ייתלו רק בה. לכל אישה היתה המנה שלה, קרי, הגבר שלה. מי שחמדה בנוסף למה שיש לה זכר נוסף, שאר הנשים טרחו למרר את חייה. וז'קלין, אמה של דפנה, דאגה היטב ששלוש בנותיה יפנימו מגיל צעיר את המסר ולא תסטינה מדרך השבט הגדול כל כך, שהתרבה והתעצם עוד ועוד בשכונת יד אליהו שבדרום תל אביב, לאחר העלייה לארץ ממרוקו.
למרות כל המאמץ ששלוש האחיות השקיעו בהופעתן, מבחר הגברים האטרקטיביים לנישואים בסביבתן היה דל. רוב הצעירים שחיזרו אחרי דפנה לא עשו כלום מלבד לרבוץ כל היום בבית הקפה השכונתי, שהיה לא יותר מקיוסק ובו שולחנות פורמייקה ישנים.
מעבר לכך, הם עסקו בכפייתיות בבחורות שסביבם ובחנו את הופעתן ללא הרף, מנסים לאמוד מה הסיכוי שיסכימו להינשא להם וכמה משאבים יידרשו לשם כך. הם לא הסתירו לא מבטי הערצה ולא מבטים ביקורתיים בכל מה שנגע להופעתן.
נדמה היה שהרחובות הקטנים והשיכונים על דירות הקרקע שלהם וחצרותיהם, שתמיד שהו בהן אנשים, ישובים על כיסאות שפעם היו חלק ממערכת שלמה ועתה נותרו מיותמים, מלאים בשופטים בתחרות מלכת היופי. וגם נדמה היה, שהבחורים הפנויים לנישואים לא החשיבו את השכלתה של האישה, אך ייחסו חשיבות למידת האובססיה שלה לניקיון, שככל שהיתה גבוהה יותר, כך היתה רצויה יותר.
החוקים היו ברורים, אם כך, ורוב הבחורות הפנימו וקיבלו אותם. הן נישאו בגיל צעיר ופתחו בבניית התא המשפחתי, מתעלמות מכך שהן משמשות הן כרחם לצאצאיו של בן זוגן, הן כעוזרות בית ומטפלות. לרוב הן גם עזרו בפרנסת הבית ועבדו בעבודות פשוטות למדי, שלא הבטיחו להן סיפוק וודאי שלא קידום.
דפנה ראתה את כל הדברים הללו מתרחשים סביבה בבגרותה. בסתר התעניינה בתרבות שמחוץ לעולם הצר שבו גדלה. היא היתה קונה אובססיבית של שבועונים שעסקו בקולנוע ובמוזיקה, על עיתוני נשים לא פסחה ולו פעם אחת, ואת הסיבוב השבועי שלה בדיזנגוף דאגה לערוך לבדה על מנת שתתרכז במה שראו עיניה ולא במי שנמצא לידה.
ניסיונות השידוך החלו עוד בהיותה בת שבע־עשרה, והיא עודנה תלמידת תיכון. תחילה ראה אותה מכונאי רכב בחתונה של קרובים, אך מספיק היה לה לראות את ידיו המחוספסות והיא פסלה אותו. "שוויצרית, מי את חושבת שאת?" אמר לה אביה מוריס בכעס.
"הוא לא מוצא חן בעיני, טוב?" צעקה דפנה וטרקה את דלת חדרה לפני שאביה יספיק ללמד אותה את נחת זרועו.
אך המוסכניק לא יצא בידיים ריקות. הוא נישא לאחותה הקטנה ממנה בשנה, מיד כשהרבנות אישרה לו לעשות כן.
שנית, והיא עדיין לומדת למבחני הבגרות, למגינת לבה של ז'קלין אמה, שחשבה שאם תלמד ספָּרות או קוסמטיקה תכניס למשפחה יותר ממון מאשר אם תתהלך כטווס ובידה תעודת בגרות, שממילא תישכח באיזו מגירה, הגיע חבר של אביה וכבדרך אגב הציע לו שדפנה, בתו הבכורה, ויחיאל, בנו הבכור, יתחילו להכיר זה את זה לעומק.
דפנה הכירה את יחיאל מאז ומעולם ואף שלא היו קרובים במיוחד, היא ידעה הכול עליו והוא ידע הכול עליה. במילים אחרות, הם ידעו זה על זה מספיק כדי שאם יהיו ביניהם אי־פעם יחסים, יהיו אלה יחסים של אחים ולא של אוהבים. למזלה של דפנה, יחיאל לא העלה בדעתו שבחורה דעתנית כמוה תהיה לו לאישה. הם אפילו ישבו בחצר המשותפת שלו וצחקו על הוריהם.
לצה"ל התודה והברכה. דפנה לא הכירה ולו בחורה אחת בסביבתה שהתגייסה לצבא. כולן נישאו עוד לפני הגיוס או הצהירו שהן דתיות, והצבא נפרד מהן לשלום עוד לפני שהכירו. אך דפנה, משקיבלה את הצו הראשון, גנזה אותו ולא אמרה להוריה. היא ניגשה במועד שהיה מצוין בו למבדקים ראשוניים ואף על פי שהיססה וחשבה לעצמה שאולי היא טועה כשאינה מצהירה שהיא דתייה, דמויותיהם של המוסכניק ושל יחיאל עמדו לנגד עיניה והיא החליטה בו במקום להתגייס לצבא.
קשה לתאר את הצעקות שבקעו מפיהם של ז'קלין ומוריס כשקיבלה צו גיוס עם תאריך, שהפך את העניין לעובדה מוגמרת. דפנה עצמה ברחה לדודתה, בזמן שהוריה הלכו לרבנים לצורך הוצאת השד שתקף את בתם. הרבנים הבעירו קטורת, ניסו לראות בכוס, שהיה בה קרח יבש, את עתידה של דפנה, נתנו לז'קלין כל מיני שיקויים שתשקה בהם את בתה, אך מעל לכול, הם היו הוגנים מספיק כדי להגיד להורים המייבבים, שייתכן שהיה זה גורלה להתגייס לצבא.
ואכן, היא התגייסה ולבשה מדים, ולמדה להדפיס במכונת כתיבה ולהכין קפה למפקד שלה. יצא לה בשכונה שם של מורדת והבחורים התרחקו ממנה ככל שיכלו, מאוכזבים שעוד בחורה יצאה מהמאגר לצורכי נישואים.
ז'קלין ומוריס החלו להיזהר מבתם. הם כבר לא ידעו למה אפשר לצפות ממנה, ובכל פעם שחשבו עליה, ייאוש תקף אותם לנוכח ההכרה שיהיה קשה עד מאוד למצוא לה חתן. ואז, המקריות החליטה להתערב בנעשה, ואישה מצפון העיר שז'קלין פגשה בשוק הכרמל הראתה סימנים שברצונה להתקרב אליה. התברר שלאותה אישה, שושנה, יש בן שעומד לסיים את לימודיו באוניברסיטה וגם היא, כמו ז'קלין, מודאגת מכך שאינו מגלה רמזים שהוא בכיוון של נישואים קרובים.
שתיהן נאנחו אנחה בכל פעם שנפגשו בשוק והתלוננו זו באוזני זו על גורלן, כי זכו לילדים שאינם שומעים בקולן. אמנם כל אחת מהנשים זכתה לגורל אחר בחייה, אולם זיכרון משותף אחד היה לשתיהן, שגרם להן להתחבב זו על זו, זיכרון עלייתן לארץ והמגורים במעברות. לשם הן הפליגו בדיבורים ומצאו שעברו את אותן החוויות.
אך בזה נגמר הדמיון ביניהן. שושנה ושלמה זינגר עבדו כל ימי חייהם ונולד להם בן אחד בלבד, לצערם, הלוא הוא דני. לז'קלין, לעומת זאת, נולדו שלוש בנות ושני בנים ואילו היתה מסכימה, מוריס היה מוכן למשפחה גדולה יותר.
לא ששושנה לא רצתה משפחה גדולה, זכר למשפחה החרדית הענפה שאליה נולדה בפולין, אלא שהיא נישאה בגיל מאוחר ולא התמזל מזלה להרות שוב. היא היתה אחות מיילדת בבית החולים בילינסון, שם התוודעה לראשונה ל"הם", הלוא הם בני עדות המזרח, ול"כושר הילודה שלהם", לדבריה. כשטיפלה בהם תמיד נצבט לבה שהיא היתה "אחת" והם "רבים".
אט־אט השתלט גם עליה הלך הרוח של העשור הראשון לחיי המדינה הצעירה, והיא האמינה בכנות ש"הם" ימלאו את החלל הריק של ששת המיליונים שנספו בשואה, ו"הם" יעזרו בתקומת העם היהודי.
כל הצעירות שדני הביא הביתה דיברו בלהט על מימוש עצמי, על קריירות שאמורות היו לנסוק מעלה־מעלה אחרי שתסיימנה את לימודיהן, וכיוון שהיתה התלהבות גדולה בעולם באותה עת מהפריות מלאכותיות, הן חשו שאינן חייבות למהר להביא ילדים לעולם.
שושנה היתה חשה צער רב למשמע הדברים. היא השתוקקה שסביב שולחן האוכל הגדול שקנתה כבר ישבו אינספור נכדים, ושאון והמולה שמחה יראו שהעם קם על רגליו וממשיך ללכת.
היא כבר נואשה מבנה, שהראה גם הוא סימני רצון למימוש עצמי ולא דיבר על הקמת משפחה משלו, כמו שהִרבה לספר על נפלאותיהן של הבחורות מהאוניברסיטה. בסתר לבו ראה במתירנות שלהן כנפיים, שבאמצעותן הן ממריאות. הוא התלהב מכך שהן פמיניסטיות ועצמאיות ותרות את העולם ללא מורא.
"אז מתי תתחתן ותקים משפחה אם אחרי הלימודים אתה מתכוון לנסוע למזרח הרחוק לזמן בלתי מוגבל?" שאלה אותו אמו בוקר אחד בזמן שאכלו.
"מי בכלל חושב להתחתן? אנחנו בשנות השמונים אמא, תתעוררי," אמר ופיו מלא בחביתה.
"אני אף פעם לא התערבתי במה שרצית לעשות, נכון?" היא החלה להפעיל מניפולציות.
"אף פעם לא עשיתי משהו שלא תאם את התוכניות שלך," ענה בציניות.
שושנה עמדה והתבוננה בו מהורהרת. היא חשה שדרושה כאן יד מכוונת, כמו תמיד, כדי שהוא יחשוב שהוא זה שרוצה את מה שהיא באמת רצתה בשבילו.
"מה עם חברה?" החלה לגשש.
"מי מהן?" גיחך. הוא נראה טוב ובחורות לא נשארו אדישות אליו. גם העובדה שכבר בהיותו סטודנט רכשו לו הוריו דירת שלושה חדרים בצפון תל אביב ומכונית חדשה עזרה לו להתחבב עליהן.
"נתתי את מספר הטלפון שלך לבחורה נחמדה מאוד. כדאי לך לפגוש אותה," שיקרה לו בספונטניות, אחרי שנזכרה לפתע בז'קלין ובבתה הרווקה. אמנם עוד לא ראתה את הבת, אך התגנבה ללבה המחשבה שמא בנה אינו מסתובב עם הבחורות המתאימות לנישואים. הוא ביטל במחי יד את מה שאמרה, ולא הקדיש לכך מחשבה אחת נוספת. אך שושנה אהבה את הרעיון שתהיה לה כלה מזרחית פורייה, שאין לה חלומות גדולים לכבוש את העולם, רק להרבות בצאצאים ובטיפוח הבית. ומה בכך, חשבה לעצמה, כשיבואו הילדים לעולם, שוב לא יהיה לו צורך לצאת בכל לילה לבלות או לנסוע למשך תקופה בלתי מוגבלת לחו"ל.
למחרת מיהרה שושנה לשוק בתקווה לפגוש את ז'קלין, ושם נולד השידוך: דני ודפנה זינגר. שושנה התקשרה לדפנה והזמינה אותה לכוס קפה אצלה בבית. היא ציוותה על דני להיות שם בדיוק באותה שעה. שלמה חזר ואמר לה ששידוך לבחור מודרני כמוהו יהיה אסון ורק יקלקל את יחסיה עם בנה, אך היא בשלה, היתה מאוהבת לגמרי ברעיון של כלה מזרחית פשוטה וביתית.
הם ישבו שם זה מול זה בשתיקה. ז'קלין ציוותה על דפנה ללכת, בתקווה שאם היא אינה יכולה להתאים לחתן בן עדתה, אולי תהיה נחמה פורתא בחתן אשכנזי, אף על פי ש"אלו לא יהודים טהורים, כי יהודים טהורים אף פעם לא היו בלונדינים עם עיניים כחולות." גם בתה, שסיימה את שירותה הצבאי והתגלגלה מעבודה לעבודה, יכלה להסתפק בחתן בן העדה האשכנזית. בעיקר בהתחשב בכך שמוריס החל להתעצבן שהיא היחידה מבין שלוש בנותיו שלא נישאה, וכיוון שחיכה שנים רבות כל כך שהדירה הקטנה שבה גרו תתרוקן, היה מתפרץ ללא הרף על כל בני הבית.
לדפנה נמאס מהמתח בבית ומכך שנרמז לה ללא הרף שהיא האשמה בו. אחיותיה כבר לא היו לצדה, והיא עצמה אפילו לא חלמה לעזוב את הבית ולשכור לעצמה דירה או חדר. היא החליטה שאולי כדאי לה ללכת בעקבות בנות משפחתה ולהינשא, גם אם לא תמצא את בחיר לבה. נישואים יפתרו את בעיית המריבות ההולכת וגדלה, כמו גם את הקושי שלה לפרנס את עצמה.
באותה פגישה ראשונה אצל שושנה, היא הסתכלה סביבה וראתה בית גדול ומטופח, אישה וגבר מבוגרים שהתייחסו אליה בחביבות ואת דני, שלא נראה רע בכלל והיו לו תואר ראשון בכלכלה ועבודה טובה באיי־בי־אם.
זו לא אהבה ממבט ראשון, חשבה לעצמה אז, אך היא תוכל לחיות עם זה וממילא, בפעם הראשונה בחייה, היא הרגישה רצויה.
"לא. לא. לא," היתה תגובתו הראשונה של דני כששושנה הפצירה בו לקחת את דפנה לסרט.
"נראה. אולי," התרכך אחרי שבוע של הפצרות בלתי פוסקות.
"יש לי ערב פנוי בשבוע הבא. אולי אקח אותה לסרט אז," החל להישבר כעבור שבועיים, ודי היה לה לשושנה במשפט זה כדי שתתקשר לז'קלין ותגיד לה שדני שלה רוצה לקחת את דפנה לסרט בשבוע הבא.
דני כעס, אך אמו כבר קבעה יום ושעה והוא נאלץ לנסוע ליד אליהו לאסוף את דפנה. הוא מיאן להיכנס לביתה ופגש אותה ברחוב, כשז'קלין ומוריס מסתובבים באזור, בולשים אחר הצמד החדש שהלך ונוצר לו לנגד עיניהם.
הערב לא היה נורא כל כך. להפתעתו של דני, התברר שדפנה אוהבת יותר מכול מוזיקה. היא התגלתה כמומחית של ממש לשירי שנות השישים, לג'אז, לבלוז, לרוק, לקנטרי וגם לגוספל.
"מזרחי?" שאל אחרי שנהנו באמת ובתמים מהסרט והוא הזמין אותה לבית קפה.
"לא במיוחד."
"מעניין. נראה לי שאת יוצאת דופן בנוף שלך," הרהר בקול.
"לא נראה לי שאתה מכיר את הנוף שלי," הגנה על המקום שממנו באה, מתרעמת מההתנשאות שלו.
"לא התכוונתי להעליב. אף פעם לא הייתי בקשר עם בחורה מזרחית ואני סקרן לדעת. אם טעיתי או פגעתי, אני מצטער."
היתה דרושה עוד קצת עבודה מצדה של שושנה, בשיתופה המלא של ז'קלין, כדי להעמיד חופה, אבל זה קרה, ודפנה מצאה את עצמה גרה בדירת שלושה חדרים שהיתה שלה ושל דני בטאבו, בצפון תל אביב.
* * *
כשהתעוררה מהזיכרונות שהביאו אותה עד הלום, המודעה "דרושים פקידי קבלה במלון חמישה כוכבים" עדיין ריצדה על המסך כאילו דורשת ממנה להיענות לה.
"שם: דפנה זינגר. שמות קודמים: דפנה תורג'מן. נשואה פלוס שני ילדים בני שבע־עשרה וחמש־עשרה. תחביבים: קריאה, מוזיקה ושפות. השכלה: תיכונית. שנת סיום: 1982. תעודת בגרות מלאה. ניסיון תעסוקתי: כלום." היא דיברה לעצמה בקול והמשיכה להקליד את קורות חייה שהסתכמו בכמה שורות בלבד.
משועשעת למדי מעצמה, היא לחצה על "שלח" וסגרה את המחשב, פונה למטלות שהיתה רגילה לבצע מאז נישואיה. היא לא ייחסה ללחיצה על המקלדת שום חשיבות. אך מששלחה את קורות חייה לחלל האינטרנט, הם עשו את דרכם לחברת כוח אדם עלומה.
לא עברו עשרים וארבע שעות מאותו רגע, והיא כבר למדה שבאינטרנט אין בזבוז. אם בעולם האמיתי אפשר היה להשליך ניירות לפח, לקרוע אותם, לשרוף אותם, עד שלא יישאר זכר ולו לאות אחת, באינטרנט הכול ממשיך להתקיים, ואין לדעת היכן.
וכך, מוקדם בבוקר למחרת התקשרה פרנסיס מחברת כוח האדם "אופק לעובד", והציעה לה לקפוץ למשרדיהם עוד באותו היום לפגישת היכרות, כמו שכנה טובה שמזמינה לכוס קפה.
"כן, בהחלט. למה לא?" ענתה דפנה, כשאוזניית הטלפון הנייד כמעט נפלה מאוזנה מהפתעה. היא הפסיקה לשטוף כלים ורשמה את כתובת משרדי החברה, באזור בנייני ההיי־טק המפוארים ברמת החייל בתל אביב.
אחרי שהסתיימה השיחה, היא דחפה את פיסת הנייר לתוך המגירה שבמטבח והמשיכה בעבודות הבית. אילולא היתה רִיקָה, בתה הבכורה, חוזרת מבית הספר בשעה עשר בבוקר, כעוסה כהרגלה, ואילולא אייל, אחיה הצעיר, לא היה "חותך" בשעה אחת־עשרה ומופיע גם הוא בבית, ואילולא היו שניהם זורקים את תיקי הגב שלהם על הספה, חולצים נעליים באמצע הסלון, פותחים וסוגרים את דלת המקרר לסירוגין, כל אחד בתורו, ואילולא חצי שעה אחרי שגמרה לנקות ולסדר את הבית, עוד לפני שתים־עשרה, הבית כבר נראה כמו דיר חזירים, היא לא היתה מתלבשת ויוצאת בכעס.
במכוניתה, מתחת לבית, השתדלה דפנה לשלוט בכעסה. שנים של הקשבה לתוכניות רדיו וטלוויזיה, שבהן נתנו מומחים עצות בנושאי ילדים ומתבגרים, לימדו אותה ש"זה טבעם של מתבגרים, ואתה ההורה צריך להיות סבלני ולשלוט בעצמך."
אך לדפנה נגמרה הסבלנות. היא הרגישה שלא משנה עד כמה תתאמץ, לעולם לא תקבל את ההערכה המגיעה לה על ששירתה אותם נאמנה. היא חשבה שתבנה בית למופת, מסגרת שבה לא ישרור כאוס כמו בבית הוריה הישן, שאכלס אם, אב וחמישה ילדים, ולסירוגין, גם אינספור קרובי משפחה מדרגה שנייה ושלישית וסתם אנשים בודדים. בית ילדותה המה בכל שעות היממה, והאורחים צמצמו לה את המרחב עד שהכיל רק את מיטתה וצד אחד בארון הבגדים. לשם לא חדרו כל אותם אנשים.
מול השידה עם המראה הקטנה, שהיתה משותפת לה ולאחותה הצעירה ממנה בשנה, היתה מסתכלת בעיניה וצוללת לתוך החלומות. ובחלומותיה לא נראו ביתה או בני משפחתה. ז'קלין טיפחה בה חלום על נסיך עלום שיבוא ויסחף אותה הרחק מאותו חדר קטן ודהוי. הוא לא היה חייב להיות איש צעיר, עשיר ויפה, העיקר שיסכים להתחתן איתה וייקח אותה משם.
דפנה אימצה את החלום של אמה והוסיפה לו משלה: כל אימת שהיתה מטיילת לבדה ברחובות תל אביב, מול חלונות הראווה המזמינים, חלמה על איש שיאהב אותה ללא תנאי ויפתח לה צוהר לעולם הגדול. ואחרי שייפתח הצוהר, ראתה את עצמה בחליפת שלושה חלקים, טסה סביב הגלובוס במחלקה ראשונה, אם כי היא יכלה רק לדמיין כיצד נראית המחלקה, משום שמעולם לא יצאה מגבולות הארץ ולא טסה במטוס. היא חלמה להיות כמו הבנות החופשיות שראתה שם, ברחובות תל אביב, שנראו לה מאושרות יותר, חכמות יותר, ואז, כשהיתה חוזרת הביתה, היה נסגר החלון הצר הזה, ושוב הרגישה שהיא שרויה בחשכה.
שם בחלום שלה היא היתה מעל לכול אישה אמיצה, שלא נזקקה לאף אחד. חלום זה לא היה לטעמה של ז'קלין. דפנה שיתפה אותה בו פעם אחת בלבד, אך זכתה לראות את אמה נדרכת ו"מגרשת" את החלום, ולכן שמרה אותו לעצמה. בעבודותיה הרבות היתה נפגשת מדי פעם עם בחורות בנות גילה, שהיו בדיוק, אבל בדיוק, מה שהיא חלמה להיות. אלא שהללו היו "נסיכות". היה להן הכול: הורים עשירים, מראה מצודד ותואר אקדמי, ואלה הקנו להן כניסה לעבודות נחשקות וללבם של הגברים, שבעצמם דמו לנסיכים מחלומותיה.
דני היה אמור להיות כרטיס הכניסה שלה לעולם הגדול. הוא היה אמור להיות הפנים שחסרו לה בחלום הסינדרלה שלה. אך כשריקה נולדה, הוא פלט: "הבנתי את העניין," ומאז השקיע את כל כולו בבניית הקריירה שלו, בטיפוח חברים שאיתם בילה לבדו ובבניית שריריו בחדר הכושר.
דפנה בקושי הספיקה להתאושש מהלידה הראשונה וכבר מצאה את עצמה בהיריון נוסף, כך במקרה. לא שהם היו כל כך פעילים מינית, כבר אז החלו להיראות הסדקים וחוסר ההתאמה ביניהם גם בתחום הזה, אבל פעם אחת הספיקה.
היא נזכרה איך, כאם לילדים קטנים, חוותה נטישה המונית של חברות, מכרים ובני משפחה. מרגע שהחזיקה בידיה את ריקה, נדמה היה שהם חושבים שהם מכירים את כל הסיפור, אותו סיפור משעמם על זוג צעיר שמקים משפחה ומרוכז רק בעצמו. כל כך הרבה פעמים רצתה לצעוק: "בואו תכירו אותי, אמנם אני אם צעירה, אבל יש לי גם דברים אחרים בחיים. אני קוראת הרבה ספרים, אני שומעת מוזיקה כמה שעות בכל יום, ובעיקר אני בן אדם ולא אמא־קנגורו, שנושאת בכיס בקדמת החזה את גורה."
אך בפני עצמה הודתה שעם חולצות הטריקו המוכתמות תדיר, התיק הגדול שהחזיקה בו כל מה שתינוק צריך ושערה הפרוע, כשהיא דוחפת את עגלת התינוקת ביד אחת ובשנייה סוחבת סל, היא לא נראתה כמי שיש לה כוחות או זמן לנהל שיחות חולין. ואם מישהו היה מציץ לעגלת התינוקת, הוא היה מקבל ממנה נאום שלם על אהבתה לשחקן החתיך ריקו מהטלנובלה הארגנטינאית "למות מאהבה", שהיתה צופה בה במשך כל ההיריון, ובגללו קראה לתינוקת ריקה.
עוד לפני שיצאה מהבית החליטה לנסוע לחברת כוח האדם "אופק לעובד". בינה לבין עצמה, דפנה לא האמינה שחייה ישתנו לעולם, אבל היא לא תסלח לעצמה אם לא תנסה. מבחינתה היה מדובר בפגישה חד־פעמית, והיא אפילו לא הצליחה להסביר לעצמה מדוע טרחה שעה ארוכה לאתר את זוג המכנסיים המחויטים היחיד שנותר לה עוד מימי רווקותה, ששמרה כל השנים רק משום שעלה הרבה והיה חבל לה לתת אותו, אף שמצבה הכלכלי השתפר מאז. הרגל זה היה ספיח שנותר לה מבית הוריה, הסבירה לעצמה, שם לא זרקו דבר ואף שהבתים היו קטנים, אנשים שמרו את החפצים הישנים, נאחזו בהם כסמל להיאחזות במקום.
אבל עכשיו המכנסיים היו מעט צרים עליה, ומשמניה גלשו מתוכם, כאילו בורחים מהחגורה שחרצה מיד קו אדום בבטנה. גם נעלי העקב מאותה תקופה, שהיא נעלה תמיד כשלבשה את המכנסיים הללו, לא עשו עמה חסד והיו צרות על רגליה. רק החולצה המכופתרת, שפעם היתה רחבה עליה, נחה עתה במדויק על חזה.
משרדי "אופק לעובד" שכנו בקומה גבוהה בבניין משרדים מפואר ברמת החייל. קירות המסדרון שהובילו אליהם היו חפים מתמונות ולבנים כשלג. אך כשדפנה התקרבה לדלתות הזכוכית, בכל זאת הבחינה בצילומים שבהם נראים צוותים של צעירים יפים ומחייכים במדים, ומעליהם כותרת: "מלונאות? הכי נוצץ שיש!"
המזכירה שישבה מאחורי דלפק הקבלה בחדר ההמתנה קיבלה אותה בסבר פנים יפות וביקשה שתמתין עד שיקראו לה. דפנה מצאה כורסה פנויה ליד שתי בחורות חמורות סבר בתחילת שנות העשרים לחייהן. אמנם הן לא הסתכלו עליה ישירות, אך היא חשה שהן מודעות לקיומה וסוקרות אותה מזווית העין. אחר כך גילתה שגם הן באו לראיון למשרת פקידת קבלה באחד המלונות.
הן שוחחו ביניהן והתעלמו מדפנה לחלוטין, והיא מצדה העדיפה לשתוק. מדבריהן הבינה שיש מחסור חמור בכוח אדם במלונאות, ובפרט בפקידי קבלה, כי משלמים מעט והעבודה מלחיצה מאוד. "מקבלים כל אחד," ציינה אחת מהן, "אבל אני מתכוונת להישאר שם רק כמה חודשים, אני מתחילה ללמוד משפטים השנה."
"אני מתחילה ללמוד כלכלה," ענתה לה הבחורה השנייה. דפנה שאלה את עצמה אם, כשדני למד כלכלה, היו בחורות יפות כאלה בפקולטה שלו, ואם כן, איך לא יצר קשר עמוק עם מישהי מהן, ואם אכן יצר קשר כזה, מדוע לא סיפר לה מעולם?
היא עצמה מעולם לא למדה באוניברסיטה ולכן לא יכלה לדעת אם היו לה סיכויי הצלחה בקרב הבנים או לא. וממילא היא התחתנה עם אחד שהיה סטודנט, אז מה זה משנה, הצלחתו, הצלחתה, כך לימדו אותה לחשוב. התברר לה, בניגוד למה שאמרו הבריות, שתואר באוניברסיטה יכול לקדם אדם כלכלית, ואולי גם ללמד אדם לשלוט בעצמו ולדבר בשפה יפה יותר, אבל אין זה אומר דבר על הפנימיות שלו או על הרגש שלו לאחרים.
לאחר שעברו לגור בבית הגדול בשכונת היוקרה בצפון תל אביב, ולאחר שנחשפה לשכנותיה ולאמהות שפגשה במתנ"ס, בגנים ובבתי הספר של ילדיה, לאורך כל השנים, אמנם דעתה על חוסר הקשר בין השכלה לבין טוהר מידותיו של האדם לא השתנתה, אך היא למדה שרוב רובן של הנשים הללו היו סטודנטיות בהווה, בעבר או לעתיד ונתחוור לה שלתואר יש משמעות בסביבתה החדשה, ואחת היא אם בעל התואר הוא אדם טוב או רע. השכלה אכן מעלה את ערכו של האדם בחברה. היא לא יכלה להסתתר יותר מאחורי נורמות בית הוריה, שהרי לאחר שעזבה אותו, עזבה גם אותן. כעת היתה בסביבה אחרת, והיה עליה להתרגל לנורמות אחרות.
מחשבותיה נקטעו כשהמזכירה הזמינה אותה להיכנס לחדרה של פרנסיס, אישה צעירה בסוף שנות העשרים לחייה שדיברה במבטא צרפתי כבד. על חוטמה נחו להם ברישול מה משקפי ראייה ושערה האסוף בקפידה הקנה לה מראה מבוגר מכפי גילה. היא היתה מלאה למדי ולבשה חצאית צרה בצבע בז' עם מקטורן תואם. לרגליה נעלה נעלי עקב בצבע החליפה, ודפנה שמה לב שגם הגרבונים שלה היו בצבע בז'.
פרנסיס חייכה אל דפנה, והמועקה שחשה מאז יצאה מהבית התפוגגה מיד. האשם בה היה מבט חמור שריקה נעצה בה לפני שיצאה, אותו מבט שהיה נסוך על פניה תמיד כשחזרה מבית הספר עם חברותיה ורצתה שדפנה תמצא לה פינה ולא תפריע להן לרכל. נוכחותה של אמה הכבידה על ריקה, שהרגישה תמיד מועקה מפני שאמה היתה עקרת בית והקריבה את עצמה למען רווחת ילדיה, בעוד אמהות אחרות נהנו מקריירות מזהירות כביכול. דפנה לא יכלה לשאת עוד עוינות כלפיה באותו יום. לדידה, כל אדם יכול לספוג מדי יום מכסת עוינות מסוימת, ומעבר לזה הוא מתפרק.
פרנסיס הציעה לה כוס קפה ודפנה נענתה ברצון. היא ציפתה שפרנסיס תשאל אותה על עברה המקצועי, אך במקום זאת, הן שוחחו כמו שתי חברות שלא התראו זמן רב. מאוחר יותר תבין דפנה שפרנסיס המנוסה, שתפקידה היה לתהות על קנקנו של כל מועמד, הפעילה את האסטרטגיה של "החברה הטובה ביותר", וכך גרמה למועמדים לשחרר את לשונם ולספר לה על עצמם ללא מסכות.
תפקידה היה למצוא את המועמדים הטובים ביותר למזמיני העבודה, ואחת היא מה היו רגשותיה כלפי אותם מועמדים. לשירותי כוח אדם לא היו נכסים למכור והם גם לא פיתחו דבר ולא ייצרו כלום. כל קיומם היה תלוי ביכולתם לאתר כוח עבודה טוב וזול.
ואכן, דפנה התפתתה והסירה את כל המסכות. לפני פרנסיס נחשפה אישה בודדה מאוד, שבעלה כמעט אינו נמצא בבית, הן פיזית, הן נפשית, ילדיה המתבגרים, כרוב המתבגרים, כמעט אינם משתפים אותה בחייהם, ואמה שהיתה אשת סודה שנים רבות הולכת ומזדקנת.
פרנסיס לא חשבה שמלון סמסון המפואר, הממוקם על שפת ימה של בת ים, היה המקום האידיאלי לדפנה, אבל הם היו לחוצים בכוח אדם, כמו כל בתי המלון בישראל, ויקבלו אותה כפקידת קבלה ולו רק משום שהיא נאה ביותר. אף על פי שידעה שהאווירה הכמעט צבאית הנהוגה במלון והיחס המשפיל לעובדים ששניר, מנהל כוח האדם, טיפח, לא יתאימו לנפש רגישה כמו של דפנה, היא גם ידעה שזהו תפקידה — לצוות כוח אדם לבתי מלון, ואחת היא מה ההתנהלות באותם בתי מלון.
ככל שדפנה הוסיפה ללהג על חייה המשעממים, פרנסיס נהיתה משוכנעת יותר ויותר שהיא תתאים לדרישותיו של שניר. הוא לא אהב את פקידי הקבלה שלו חכמים. מידע רב על אורחים עבר דרך מחלקת הקבלה, ובהיותו איש ביטחון בעברו, ויש המלחשים שהוא עדיין שייך למערכת, מצא שככל שהם טיפשים יותר, כך הם רגישים פחות להתרחשויות מסוימות במלון, בעלות אופי ביטחוני.
שניר לא עשה דבר במלון ללא ידיעתם של שלושת הדודנים לבית סמסון, בעלי רשת המלונות סמסון. פרנסיס שמעה שמועות שמדינת ישראל, כל אימת שרצתה למכור נשק לגורמים שדעת הקהל העולמית לא היתה סובלת שיהיה בידם נשק, היתה פונה לציקי ולבן דודו נוחי לבית סמסון, על מנת שיעמדו בחזית המכירה. כך, גם אם ייוודע דבר מכירת הנשק הישראלי לגורמים מפוקפקים, תוכל המדינה להתנער מכך, וברור היה לכולם, שאיש לא יעז להאשים את משפחת סמסון, שהיתה מהמשפחות העשירות בישראל.
כיוון שכך, היה צורך שאנשי המערכת הביטחונית ישהו במלון, שהיה כר נוח לסגירת כל עסקה מסוג זה. גם שירותי הביטחון הזרים למיניהם, כולל האמריקאיים והאנגליים, מצאו שמיקומו של המלון בבת ים מצוין לשמירה על חשאיות. זר לא יֵדע זאת, אך היה זה אחד המלונות המוגנים והמאובטחים ביותר בישראל.
פרנסיס לקחה פיסת נייר ורשמה עליה כתובת. "תיגשי מחר לאנה, לראיון עבודה," אמרה בנועם.
"התקבלתי?" שאלה דפנה כלא מאמינה.
"עוד לא. אנה היא מנהלת הקבלה והיא תחליט. אני חייבת להיות ישרה איתך ולהגיד לך שהמשכורת נמוכה מאוד, שכר מינימום. העבודה במשמרות, כולל לילות."
פרנסיס השתתקה לרגע וספק קל התגנב ללבה, שמא היא עושה את הדבר הנכון כשהיא שולחת את האישה הנאיבית הזו לגוב האריות. לא היה לה כל ספק שדפנה תתקבל לעבודה. היא נתבקשה באופן תמידי למצוא עובדים למחלקת הקבלה, מפני שכל מי שנשלח לשם נס על נפשו מיד כשעמד על העובדה שבקבלה נוצר גרעין של שלוש עובדות קבועות, וכל השאר היו נתונים למרותן. קבוצת אחראיות המשמרת הזו, שבראשה עמדה אנה, התעמרה בכל עובד חדש, ושניר נתן להן את ברכתו. הוא האמין שצריך להנהיג משטר צבאי במחלקת הקבלה, כדי שלאף אחד "לא יעלו רעיונות לראש, כמו להמיר כסף שחור שמביאים מהבית או למסור לעיתונאים מידע על המלון או על אורחיו."
אמנם הוא דאג להחתים את פקידי הקבלה על מסמך המפרט מהו הקוד האתי של המלון, ושהחותם יודע שהוא צפוי לסנקציות אם יעבור עליו, אך הוא לא סמך על המוסר של פקידיו, מלבד על זה של אחראיות המשמרת. הן קיבלו ממנו משכורות יפות לגילן הצעיר ולא יסכנו את משרתן.
מניסיונו ידע שניר שהפקידים החדשים נשחקים מהר מאוד בעבודה הזו ומפתחים מרירות ושנאה כלפי המקום, עד כדי כך שגם אם אינם עוזבים, הם לא מהססים להפר את הקוד האתי שהוא עצמו עזר לחבר עם המחלקה המשפטית של הרשת.
דפנה לא חזרה הביתה לאחר הראיון. פיסת הנייר היתה מונחת בכיסה גם כשהתהלכה ברחוב דיזנגוף, בוהה בחלונות הראווה וחוככת בדעתה אם תלך לראיון העבודה, מה שיחייב אותה להתחיל לעבוד באמת, או להישאר עם סיפוק מסוים על כי מישהו חשב שהיא, בגילה ועם חוסר הניסיון שלה, תוכל למלא תפקיד כלשהו בעבור שכר.
האינסטינקט הראשון שלה היה להתקשר לאמה, אך היא עצרה בעצמה. היא הבינה שיידרשו לז'קלין שעות להבין מה קורה, היא כבר היתה כבדת שמיעה, אך מיאנה להיעזר במכשיר שמיעה. לטענתה, המכשיר יפגום ביופייה ומוטב לה להיות יפה מאשר לשמוע את הבלי האנשים. דפנה ידעה שאין זו האמת. מאז פטירתו של אביה, לפני חמש שנים, שקעה אמה באדישות. במשך כל השנים היא טיפחה את עצמה רק לכבודו ודאגה ללכת לספר בכל שבוע. אף שעסקה בעבודות הבית, ציפורניה היו תמיד מטופחות ושערה מעולם לא היה מוזנח בעבר. היא אמרה תמיד שמוריס הוא הסיבה ליופייה.
הגם שלאמה לא היתה השכלה פורמלית והיא לא היתה אשת העולם הגדול, דפנה בכל זאת מצאה אצלה אוזן קשבת ולעתים קיבלה ממנה עצה טובה, שנבעה מהיכרותה של ז'קלין את החיים הפשוטים. אם היתה מצליחה לשמוע אותה עכשיו, ודאי היתה אומרת לה בקול עייף שאין טעם שתצא לעבוד, שכן יש לה בעל המפרנס אותה.
דפנה מצאה סיבה נוספת לא לערב את ז'קלין בעניין. ביום שנישאה, אמה נישקה אותה על מצחה, סידרה לה את ההינומה ואחר כך הסתכלה לתוך עיניה ואמרה לה: "זהו. עכשיו את צריכה להתמודד כמו כל אישה נשואה. את לא יכולה לרוץ לאמא ואבא בכל פעם שיש לך בעיה."
דפנה לא חשבה על המשפט הזה, עד שילדה את ריקה והיתה שרויה בדיכאון קל. היא נהגה להתקשר לאמה ולבקש ממנה לבוא אליה. ז'קלין באה בחוסר רצון כמה פעמים לדירה הקטנה בצפון תל אביב לעזור לה עם התינוקת, אך ביקוריה הלכו והתמעטו, ודפנה היתה מאשימה את עצמה על כי במקום לארח את אמה ולהכין לה כוס קפה, דרשה ממנה לחתל את ריקה או לעזור לה בעבודות הבית. אולם היה לה קשה מאוד כאם צעירה והיא היתה זקוקה לז'קלין באמת ובתמים. במשך השנים נהגו הוריה לבקר אותה רק בחגים ובאירועים מיוחדים, ודפנה הרגישה בודדה ונאלצה להסתמך רק על עצמה.
למרות הכול, היה זה חידוש גדול בשבילה לצאת לעבודה, והיא רצתה מאוד לשמוע עצה. היא חשבה על שושנה, שגם היא התאלמנה והזדקנה מאוד, אך שמיעתה עוד היתה תקינה. אלא שחמותה קיבלה תמיד החלטות שהיו טובות לבנה ולאו דווקא לכלתה ולא היתה אובייקטיבית במיוחד.
דפנה גלגלה בראשה שיחה דמיונית עם שושנה ולבסוף הגיעה למסקנה ששושנה תעודד אותה לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, אף שהמשפחה לא היתה זקוקה לשכר המינימום שהוצע לה.
היא ניסתה למצוא מקור אחר להתייעץ איתו. בטוח שרות, הפסיכולוגית שנותנת עצות ברדיו האזורי בכל יום בין עשר לשתים־עשרה בבוקר, היתה אומרת: "אם את רוצה, תעבדי. אם את לא רוצה, אל תעבדי."
לבסוף, מרוגשת כולה שפתרה את ההתלבטות בעצמה, החליטה ללכת לראיון העבודה במלון. היתה זו הפעם הראשונה אחרי עשרים שנה שניסתה להתקבל לעבודה, והכול היה בלתי צפוי עד מאוד.
היא חזרה הביתה מאוחר בערב ומצאה את דני יושב ובוהה בטלוויזיה. ריקה ישבה על השטיח, מורחת לק על ציפורני בהונותיה, והעיפה בה מבט חטוף בלבד. היא שמעה את אייל מדבר בטלפון מחדרו. דפנה סרקה את הבית מתוך הרגל והתברר לה שהוא מסודר למדי. היא עמדה במטבח ושקלה בדעתה אם לספר על הקורות אותה היום. לבסוף, שלא כהרגלה, החליטה שלא. אמנם גמרה אומר בלבה לגשת למחרת למלון סמסון, אבל את ההחלטה הסופית, אם אכן תעבוד או לא, תקבל לאחר שתראה במה דברים אמורים. זאת, אף שכבר עתה החלו החרדות להתגנב ללבה, שמא היא מקבלת את ההחלטה הלא נכונה, ללכת לראיון עבודה, ואולי עליה להמשיך בחייה כמו שהם.
חייה כמו שהם היו אי בודד, ריק מאנשים ומלא בדברים דוממים, כמו חנות כולבו בלילה, לאחר שכל הקונים והעובדים הולכים הביתה. החנות נראית אחרת בשעות הללו, מקנה תחושה של חופש לגעת ולשוטט בה כאוות נפשך, ועם זאת, כל פינה בה, אפילו אם משאירים את האורות דולקים, מתדלקת את הפחדים שמא משהו איום מסתתר שם, וחסרה תחושת הביטחון שיהיה שם מישהו בשבילך אם תזדקק לו. אבל במשך היום, הרעש והצפיפות, כמו גם התנועה בחנות הכולבו הדמיונית שלה, נתנו תחושה של חוסר מרחב, של צורך שאינו תמיד נעים להתחכך באחרים.
כשהיו ימים כאלה, כשלפתע לתוך השקט של הלילה המדומה והשלווה שלה התגנבו אנשים אחרים והיא לא היתה עוד אוויר אלא דמות שרואים, היא חשה חרדה יותר מאשר רצון לקבל את פני הבאים לחייה בברכה, ואולי דרכם ליצור לעצמה מציאות חדשה.
ריקה קטעה את מחשבותיה. "אני צריכה כסף," המשפט החביב עליה, חשבה דפנה.
"כמה ולמה?"
"קוסמטיקאית."
לריקה היתה קוסמטיקאית קבועה. הפעם האחרונה שדפנה ביקרה אצל קוסמטיקאית היתה באמצע הריונה עם ריקה. אחרי שריקה נולדה היא ויתרה על הטרחה והחלה לנסות לטפח את עצמה כמה שיכלה לבדה. בדרך כלל ויתרה לעצמה בתואנה שהיא אם ועליה לדאוג לרווחת ילדיה ולא להתייפייף, משל היתה בתולה שמחפשת חתן. הימים הללו נגמרו, היתה אומרת לעצמה, ומעבר לכך, משטר טיפוח היופי שז'קלין הנחילה לה ולאחיותיה, שכל מטרתו היתה להעלות את מחיריהן ב"שוק החתנים", כבר לא היה נחוץ. החתנים באו גם באו, וז'קלין יכלה לנשום לרווחה.
דפנה שלפה מארנקה שטר של מאה שקל. היא חשבה שעדיף לה להיכנע לילדיה בענייני כספים. ממילא יש לה די והותר, וחינוך לצנע, כמו שהיא עצמה קיבלה, לא הוביל לשום מקום. אצל ז'קלין ומוריס, הסתפקות במועט לא היתה אצילות, אלא כורח המציאות. עתה, משלא היתה שייכת למעמד הפועלים קשי היום, לא היה עוד טעם שתחזיק בדעות הנבובות הללו.
פניה הכעוסות של ריקה הפכו למרוצות. עד כמה כסף יכול לשנות את מצב רוחה מהקצה אל הקצה. בעיניה זו היתה תחרות: מינוס לאמא, פלוס לריקה. ניצחון. כדי לרכך את חמדנותה, היא זיכתה את אמה במעט תשומת לב. "ואיך היה היום שלך?" שאלה, במחשבה שעבר עליה עוד יום משעמם.
דפנה ידעה שהיא לא מתעניינת באמת בכל מה שקורה לה, ולכן היתה עונה "כרגיל" ובזאת מסיימת את השיחה. אך באותו ערב היא הרגישה שמתייחסים אליה כאל מובנת מאליה כבר יותר מדי זמן, ולכן ענתה לה במפתיע, "הלכתי לחפש עבודה היום." ריקה הביטה בה בהתפעלות לשנייה ומיד הפך מבטה לסקפטי. "איזו עבודה?"
"אה, מחפשים פקידי קבלה באיזה בית מלון."
ריקה החליטה לא להתעניין יותר מדי. אמה עצבנה אותה גם כשלא היתה סיבה לכך, ועתה היא הרגישה אי־נוחות כשחשבה שייתכן שאורח החיים שהכירה כל ימי חייה עתיד להשתנות, ואמה, כמו שהכירה אותה תמיד, עתידה להפוך את עורה מעקרת בית לאשת קריירה. אמהות לא צריכות להשתנות, חשבה בכעס, אך כלפי חוץ העמידה פנים אדישות וסיימה את השיחה.
אבל ריקה היתה מוטרדת דיה כדי לספר לדני בשקט את הבשורות. הוא נכנס לחדרה של דפנה ומצא אותה יושבת על המיטה בחושך.
"מה אני שומע? את הולכת לעבוד?"
"הולכת, הולכת," ענתה דפנה בעייפות. היא רצתה שיצא מהחדר ויניח לה.
"ככה סתם, באת וקיבלו אותך? בלי הכשרה?" חשב שאולי היא ממציאה את הדברים. לאחרונה היא נראתה לו מדוכדכת ולא מרוצה ממצבה. היא היתה צועקת יותר, זורקת לחלל האוויר משפטים כמו "נמאס לי" ו"אני עוזבת, תסתדרו לבד".
אמנם הוא היה בטוח עד אותו הרגע שהיא לא תעשה צעד כלשהו, אך בכל זאת חש צורך לעמוד תמיד על המשמר, שמא יקום בבוקר ולא תהיה לו מסגרת הנישואים הנוחה, שאפשרה לו לעשות כרצונו. הוא לא ראה את עצמו גר בגפו, מבשל, מכבס או משלם חשבונות. הוא כבר הגיע מזמן למסקנה שגברים לא מייחסים את החשיבות הנכונה לחיסכון בזמן, שאפשר להקדיש לדברים מענגים יותר, כאשר יש לך אישה שעושה את כל הדברים הללו.
רצונם האלטרואיסטי של גברים מסוימים לקחת חלק שווה בתחזוקת הבית העיד עליהם, לפי הבנתו, שיש בהם יותר מהנשיות מאשר מהגבריות. הוא העדיף לבלות את השעות הללו בחיקן של מאהבות מזדמנות, בבתי מלון אפלוליים, ולחזור הביתה מרוצה.
"זה מלונאות, לעזאזל, תמיד חסרים אנשים בענף הזה. הם יקבלו כל אחד," חזרה בלבה על המשפט של המועמדת מהצהריים. היא שתקה. אם מקבלים כל אחד, כל אחד יכול גם להיות טיפש, מכוער או רשע, ואם כך, מה ערכה שלה? אבל לא היה לה כוח להתמודד עם זה. גבה התקמר וזרועותיה התרפו, ראשה צנח הצדה ומוחה התרוקן ממחשבות.
דני עמד דקה ארוכה ובחן את פניה העייפות. הוא החליט להניח לה ויצא מהחדר.
* * *
באופן צפוי למדי, השמים התקדרו למחרת, כיאה לחודש מרס המשוגע, אבל דפנה הרגישה מלאת אנרגיה. השעה היתה תשע בבוקר והבית היה שקט. דני והילדים כבר יצאו כל אחד לדרכו, לבית הספר או לעבודה, כרגיל. היא נכנסה למקלחת ושהתה בה זמן ארוך, התאפרה והסירה את האיפור וחוזר חלילה, כי לא הצליחה להחליט מה יתאים לראיון עבודה. לבסוף מצאה עיפרון עיניים שחור וישן ושרטטה קו אחד מעל העפעפיים וקו נוסף תחתיהם.
היא מצאה בארון הבגדים שלה חצאית וחולצה שמרניות למדי, שלא לבשה כמעט אף פעם, ומעליהן לבשה מקטורן ארוך. בפעם השנייה זה שנים נעלה את נעלי העקב הישנות, ואחרי ששתתה כוס קפה הביטה בעצמה במראה, רק כדי לראות אישה עגלגלה, בעלת מראה מיושן, ניבטת אליה. אם כי, ציינה לעצמה, לפחות פניה חלקות מקמטים, והיא לא נזקקה לצבוע את שערה החום הגלי הארוך. היא החליטה שזה מה שהיא ואת זה היא תראה לכולם.
"המכונית של האישה", כך נהג דני לקרוא לפיאט הקטנה והישנה, ששניהם הסכימו שתספיק לה לצורך הסידורים והקניות ושאין צורך במכונית חדשה יותר; המכונית הזו הביאה אותה היישר לפתחו של מלון סמסון בבת ים.
יעל חרמון – :
הספר לא משהו. מלא תיאורים נפשיים ומיניים ומשדר מצוקה נפשית ומינית של הסופרת. לא מרתק, בקיצור גם 9 ש"ח לא הייתי מוציאה עבורו.
מירה מרקוספלד – :
תודה.
אם הספר משדר מצוקה, השגתי את מטרתי. אם יש בו מיניות, ההישג כפול ומכופל. לא יופי חיפשתי אלא תיאור מצבן של נשים מסוימות בחברה.
כולי תקווה שספרים אחרים שלי ידברו אליך יותר.
מירה מרקוספלד