שני בני אדם הגיעו לממלכת גלנדיליה. האחד החריב אותה, האחר יושיע. גילי לא ציפה לפגוש את אמו בשער בית הספר, […]
פתח דבר
מסצ’וסטס, ארצות הברית
דלת העץ נפתחה באיטיות, אף שאיש לא אחז בידית.
חריקה צורמת פילחה את הדממה, וקרני אור כחולות בקעו מן הצד השני.
מריו וסיליה ג’רינסיו החליפו מבטים מתוחים, אך כאשר נגלה לעיניהם פֶיוֹן-האגמים הזעיר גברה תחושת הפחד על כל תחושה אחרת.
“איפה הם?” שאלה סיליה, עיניה מלאות תחינה. “איפה הילדים שלי?”
הפיון הכחלחל לא הצליח להביט בה.
“דבר!” מריו דפק על השולחן, וספל הקפה ריקד על קצה השולחן עד שהתנפץ על הרצפה.
החודשים האחרונים שחלפו נמשכו כמו נצח. חייהם של הזוג ג’רינסיו היו לא פחות ממושלמים; אב ואם בשנות השישים לחייהם, מתגוררים באחוזתם ההיסטורית בלבו של אזור מיוער בדרום מדינת מסצ’וסטס. מריו עסק בחטיבת עצים ובמכירתם למטרות בניין ופיתוח ברחבי המדינה, וסיליה בילתה את מרבית יומה בטיפוח הבית, בגינון ובניקיון. בתם למדה זו השנה השלישית במכללה קהילתית והגיעה בכל ערב בזמן לארוחת הערב. בנם חי במרחק של כשלוש וחצי שעות נסיעה, סטודנט באוניברסיטה יוקרתית במעמקי העיר ניו יורק, שם מתגורר עם אשתו ובנם הטרי.
אך השגרה מעוררת הקנאה התערערה לחלוטין. ילדיהם נעלמו.
“הם לא איתי,” מלמל הפיון. הוא חבש כובע כחלחל שבקצהו פעמון שצלצל בכל תנודה שלו, ולבש בגדים מנצנצים בגוון דומה. כנפי פרפר רחבות ולבנות בקעו מגבו ונעו מעלה ומטה, ממדי גופו לא עלו על גודלה של זרוע.
“סֶטוֹ,” אמרה סיליה בקול חנוק, מביטה בעיניים דומעות בפיון. “אתם הבטחתם… כשסיפרתם לנו שהם… שהם שם, אתם הבטחתם לנו שתשמרו עליהם – ”
“זה לא היה בידינו,” נשמע קול מחוספס ועמוק. אל החדר נכנס אוֹבֵּרוׂן, אֵלְף גבוה ושרירי, בעל עיניים סגולות בולטות, שיער ארוך ואוזניים מחודדות.
מריו הניע בחוסר אונים את מבטו בין שני היצורים. אך כאשר הביט באשתו, לא היה צורך במילים.
נערה בשנות העשרים לחייה, בהירת שיער, עמדה בכניסה למטבח החשוך והאזינה בחשאי לכל השיחה. דמעות של עצב ושל כעס זלגו על פניה.
היא חשבה על בנה שחגג היום את יום הולדתו הראשון, וצפתה במריו קורס על הכיסא בייאוש. “למה לא עצרנו את זה כשעוד יכולנו…” הוא מלמל.
“לא יכולתם לעשות כלום, כשנודע לכם שהם ברחו הם כבר היו אצלנו. הם ידעו שהם מסתכנים כאשר החליטו לעזוב.”
“מה עם רודריק?” שאלה סיליה, ונאנחה כשהביטה בעיניו המושפלות של סטו. “מה יהיה עכשיו על נעמי, ועל גלעד הקטן,” היא התייפחה, ידיה מכסות את פניה.
סטו ואוברון הביטו זה בזה למשמע השם, והזוג ג’רינסיו קפאו.
“זו הסיבה שבאנו לכאן,” אמר האלף.
הנערה חדלה לבכות והשתתקה.
“כשצ’סטר הבין שמגיע הסוף,” לחש אוברון, ודחף את ידו אל חולצתו. “הוא השאיר אחריו מכתב, ועל המעטפה רשם את שמו של הצאצא.”
“תן לנו את זה!” צעק מריו לפתע, מקפיץ את השאר.
אוברון הניע את ראשו לשלילה.
“תן, אמרתי!”
“לא,” התערב סטו, מתקרב לעבר השניים בחשש. “המכתב מיועד בפירוש לצאצא.”
“את שומעת אותם?!” פנה מריו אל סיליה בייאוש. “בחייך, הילד לא יודע לקרוא! הוא – ”
“היחיד שיקבל את המכתב הוא הצאצא. ולא היום,” אמר סטו. עתה, בפעם הראשונה, הישיר מבט אל מריו.
“הצאצא עוד צריך להתבגר,” המשיך אוברון. “לכשיגיע הזמן, יקבל את מילותיו האחרונות של אביו. מי ייתן והן יעזרו לו בהשלמת המשימה של צ’סטר.”
לרגע ארוך כולם האזינו לדממה, עד שעיניו של מריו נפערו לרווחה עם חלחול הדברים. “השלמת המשימה?”
הצעירה ניסתה להשתלט על התייפחותה, וכיסתה את פיה שמא תשמיע רעש.
אוברון היסס לפני שדיבר. “דבר נורא קרה בגלנדיליה. קרה, עדיין קורה, ורחוק מלהסתיים.”
ברגע זה נראה היה שמריו עומד לצאת מדעתו. “אתה באמת חושב שאחרי כל זה, אחרי שאיבדנו את הדבר היקר ביותר לנו בחיים… מעניינות אותנו הצרות שלכם?!” צעק, מכוון את אצבעו בהאשמה אל עבר השניים. “ועכשיו, עוד יש לכם חוצפה להכניס את הילד המסכן לטירוף שלכם! עוד לפני שהוא יודע לקרוא?”
“לדאבוני, גלעד נמצא בתסבוכת מהרגע הראשון.” אוברון אחז בחוזקה באצבעו של מריו המכוונת לעברו והרחיק אותה מפניו. “ברור להם, כפי שברור לנו, שבעוד חמש-עשרה שנים הצאצא יגיע לבגרות ויצא לגלנדיליה.”
“אני אמרתי לכם שהוא לא יוצא לשום – ”
“מה הם מתכוונים לעשות?” קטעה אותו סיליה.
“אני לא יודע. אבל הם יעשו. תהיו בטוחים שהם ימצאו אתכם בחלוף השנים הללו. אסמודאוס לא יסתכן בכך שכל מה שבנה ייהרס. הם יהרגו אותנו, אתכם, אותו. את כל מי שיעמוד בדרכם.”
זה הספיק לנערה, אשר פתחה בריצה לחדרה. היא דחפה אל תיקה כל שיכלה, הרימה בעדינות את בנה הקטן שהיה שקוע בשינה עמוקה ממיטת אפריון קטנה ועטפה אותו בשמיכה. היא פרצה חזרה למטבח, ולפני שהנוכחים הספיקו להבין מה קורה הסתערה על האלף וחטפה את המעטפה הלבנה מידו.
“נעמי?!”
רגע לאחר מכן היא הגיעה לחצר הכניסה הגשומה, מזנקת אל המכונית הישנה, רטובה מגשם, מזיעה ומדמעות.
הזוג הזקן ואורחיהם מיהרו בעקבותיה, קוראים בשמה. אך הם פעלו לאט מדי.
המכונית נעלמה בחשיכה.
אין עדיין תגובות