החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

גריט

מאת:
מאנגלית: עפר קובר | הוצאה: | 2017-02 | 332 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בגריט, שהגיע בן לילה לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, מראה הפסיכולוגית פורצת הדרך אנג'לה דאקוורת לכל מי ששואף להצליח – הורים, תלמידים, מחנכים, ספורטאים ואנשי עסקים  או בעצם כל אחד  – שהסוד מאחורי הצלחות יוצאות דופן אינו הכישרון שאנו ניחנים בו אלא שילוב מיוחד של להט והתמדה שאותו היא מכנה "גריט".

דאקוורת שוזרת בין דפי הספר את סיפורה האישי כבתו של מדען שהעיר לה לא פעם שהיא "לא גאון" ואשר הפכה למדענית ומרצה מוערכת. היא מספרת על חוויותיה כמורה, כיועצת עסקית וכמדענית מוח, אשר פקחו את עיניה והובילו אותה להשערה שהצלחה אינה עניין של "גאונות" אלא של שילוב ייחודי של להט והתמדה לטווח ארוך, תכונות נרכשות שניתן לפתחן.

בגריט לוקחת פרופ' דאקוורת את קוראיה לשטח ומפגישה אותם בין השאר עם צוערים הנאבקים לשרוד במסע המפרך שבו מתחילה הכשרתם באקדמיה האמריקאית לקצינים, עם מורים בבתי ספר קשים במיוחד ועם זוכי תחרות האיות הלאומית בארצות הברית. היא מצביעה על תובנות מרתקות מן ההיסטוריה, מראה מה ניתן ללמוד מניסויים מודרניים על התנאים שבהם מושגים ביצועי שיא, ומפרטת את מסקנותיה מראיונות שערכה עם עשרות אנשים שהגיעו להישגים יוצאי דופן .

מקט: 4-99-2063
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

כילדה שמעתי הרבה את המילה “גאון“.

אבי הוא זה שהשתמש בה. הוא נהג לומר, לאו דווקא בתגובה למשהו, “את יודעת, את לא גאון!“ ההכרזה הזאת היתה יכולה להישמע מפיו באמצע ארוחת הערב, בזמן הפסקת הפרסומות במהלך הצפייה ב“ספינת האהבה“, או אחרי שהשתרע על הספה כדי לקרוא ב“וול סטריט ג‘ורנל“.

אני לא זוכרת איך הגבתי. אולי העמדתי פנים שלא שמעתי.

גאונות וכישרון העסיקו את מחשבותיו של אבי לעתים קרובות, כמו גם השאלה מי יותר חכם ומוכשר ממי. הטרידה אותו השאלה עד כמה חכם הוא עצמו. הטרידה אותו השאלה כמה בני משפחתו חכמים.

אני לא הייתי הבעיה היחידה. אבי חשב שגם אחי ואחותי אינם גאונים. לפי אמות המידה שלו, אף אחד לא הגיע לרמה של איינשטיין, ונראה שזה אִכזב אותו מאוד. הוא חשש שהמגבלה האינטלקטואלית הזאת תגביל את מה שבסופו של דבר נשיג בחיינו.

לפני שנתיים היה לי הכבוד לזכות במלגה של קרן מקארתור, מלגה המכונה לפעמים “מלגת הגאונים“. אי־אפשר להגיש בקשה למלגה הזאת ולא לבקש מידידים ומעמיתים שיציעו את מועמדותכם, אלא יש ועדה סודית המורכבת מן הדמויות הבכירות ביותר בתחום המחקר של המועמד, והיא זו שמחליטה אם עבודתו חשובה ויצירתית.

כאשר קיבלתי את שיחת הטלפון הבלתי צפויה אשר בישרה לי על הזכייה, תגובתי הראשונה היתה הכרת תודה ופליאה גמורה. אחר כך התחלתי לחשוב על אבי ועל אבחנתו האגבית בנוגע לפוטנציאל האינטלקטואלי שלי. הוא לא טעה; לא זכיתי במענק של קרן מקארתור מפני שאני הרבה יותר חכמה מפסיכולוגים אחרים. הבעיה של אבי היתה שהיתה לו תשובה נכונה (“לא, בהחלט לא“) לשאלה הלא נכונה (“האם היא גאון?“).

בין שיחת הטלפון שבישרה לי על הזכייה לבין ההכרזה הרשמית עליה חלף בערך חודש. לא הייתי רשאית לספר על הזכייה לאיש מלבד בעלי. לכן היה לי זמן להרהר באירוניה שבמצב שנקלעתי אליו. ילדה ששמעה שוב ושוב שהיא לא גאון זוכה כעת בפרס על גאונות. הפרס הוענק לה מפני שהיא גילתה שייתכן שההישגים שאנו מגיעים אליהם תלויים בסופו של דבר בלהט ובהתמדה שלנו יותר מאשר בכישרונות שאנו ניחנים בהם מראש. עד לזכייתה בפרס עלה בידה לצבור תארים ממוסדות עם דרישות מחמירות למדי, אף על פי שבכיתה ג‘ לא עמדה בדרישות הקבלה לתוכנית למחוננים ולבעלי כישרונות מיוחדים. הוריה היגרו לארצות הברית מסין, אבל על אף הסטריאוטיפ המלווה מהגרים סינים, היא לא שמעה מהם הרצאות על כך שרק עבודה קשה תושיע אותה, והיא אינה מסוגלת לנגן אפילו תו אחד בפסנתר או בכינור.

בבוקר שבו פורסמה ההודעה על זכייתי במלגה של קרן מקארתור הלכתי לבית הורי. אמי ואבי כבר שמעו את החדשות, וכמותם גם כמה “דודות“ שהתקשרו בזו אחר זו כדי לברך. כשהטלפון הפסיק סוף סוף לצלצל הסתכל עלי אבי ואמר, “אני גאה בך.“

היה לי הרבה מה להגיד בתגובה, אבל במקום להגיד את כל הדברים האלה פשוט אמרתי, “תודה, אבא.“

לא היה טעם להתחיל לדון בעבר. ידעתי שהוא באמת היה גאה בי.

ובכל זאת חלק ממני רצה לחזור לתקופה שבה הייתי ילדה צעירה ולהגיד לו אז את מה שאני יודעת היום.

הייתי אומרת לו, “אבא, אתה אומר שאני לא גאון. אני לא אומרת שזה לא נכון. אתה מכיר הרבה אנשים חכמים יותר ממני.“ אני יכולה לדמיין אותו מהנהן בהסכמה מפוכחת.

“אבל תן לי לספר לך משהו. כשאגדל, אוהב את העבודה שלי לא פחות משאתה אוהב את שלך. לא תהיה לי סתם עבודה – יהיה לי ייעוד. כל יום אציב לעצמי אתגרים. כאשר אפול, אקום על רגלַי. אולי לא אהיה הכי חכמה בסביבה, אבל יהיה לי הכי הרבה גריט.“

ואם הוא עדיין היה מקשיב הייתי מוסיפה: “אבא, בטווח הארוך גריט יכול להיות חשוב יותר מכישרון.“

שנים מאוחר יותר יש בידי ראיות מדעיות המוכיחות את דברַי. אני גם יודעת שגריט אינו דבר קבוע אלא תכונה שיכולה להשתנות, ויש לי תובנות מן המחקר על אודות הדרכים שבהן אפשר לטפח אותה.

הספר הזה מסכם את כל מה שלמדתי על גריט.

כאשר סיימתי את כתיבת הספר הלכתי לבקר את אבי. במהלך כמה ימים הקראתי לו את כולו, שורה אחר שורה, פרק אחר פרק. זה עשר שנים בערך שהוא נאבק במחלת הפרקינסון ולא ברור לי כמה הוא הבין ממה שהקראתי לו. אבל נראה שהוא מאזין בקשב, וכאשר סיימתי להקריא הוא הסתכל בי. אחרי פרק זמן שנראה כמו נצח הוא הנהן פעם אחת, ואז חייך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גריט”