"נוסטלגיה היא זגוגית מכוסה ערפילי געגוע, כלואה באמבטיית קרח של כאן ועכשיו. זה היה חמישי בערב חורפי. הבית כולו היה […]
גברת אלקלעי ישנה עם נעליים
גברת אלקלעי ישנה עם נעליים, ואני היחידי שעדיין קורא לה "גברת", כי כל מי שסביבה קורא לה: "הלו, הלו" או "יאללה-יאללה".
את גברת אלקלעי אני מכיר כבר יותר מארבעים שנה. היא תמיד הייתה אומרת לי,
"שלום, חמוד", ואני הייתי עונה לה, "שלום, גברת אלקלעי".
גברת אלקלעי עבדה בשתי עבודות דחק בו-זמנית בתקופה שבה רוב הנשים היו עקרות בית. בימי שישי בצוהריים היא הייתה חובשת כובע רחב שוליים שקנתה פעם באיזה בזאר במחיר ממש טוב, ומגיעה לבית אחד גדול במיוחד כדי לנקות אותו. למרות כל זאת, היא נראתה אישה נשואת פנים, לבושה מוקפד – הצעיף תמיד תאם לנעליים – כל שערה במקום, וריח טוב נודף ממנה.
היא הייתה רהוטה והעברית שבפיה… ללקק ת'אצבעות.
והיום – היום היא ישנה עם נעליים.
גברת אלקלעי אהבה ילדים מחונכים ועבדה בשתי עבודות כדי לאפשר לבנים שלה את החינוך הכי טוב שאפשר לקבל. היא ידעה שחינוך "בא מהבית", אבל היא גם ידעה ש"ראשית חכמה קנה חכמה", ולכן היא ואדון אלקלעי עבדו קשה כל כך כל השנים והאמת – הצליח להם, לזוג אלקלעי. שני בניהם סיימו בהצטיינות לימודי תיכון, שירות צבאי כקצינים מוערכים בתפקידים מבוקשים, והשלימו לימודיהם האקדמיים בטכניון. ואז, ממש כמו החקלאי השותל בדמעה ושנייה לפני רינת הקציר, הגיע מלאך המוות לביקור לא צפוי והתדפק על הדלת.
במשפחת אלקלעי כשמישהו דופק על הדלת פותחים – כי חינוך זה חינוך וחינוך בא מהבית! כשהדלת נפתחה נכנס הנבל והפיל את בכורם מהגג עת ניסה לסייע לשכן בכיוון האנטנה כדי שיקלוט את ירדן.
חמש שנים אחר כך נפטר אדון אלקלעי משברון לב, לאחר שלא יכול לשאת עוד את העובדה שלא הצליח לשמור על משפחתו ולהשאיר את מלאך המוות מחוץ למפתן. עד היום כאשר גברת אלקלעי עולה על יצועה, היא מדברת אל שני הגברים הנוכחים נפקדים בחייה – והיא עושה זאת מפוחדת, מוכנה לבריחה בדירה ריקה, כשהיא נעולה בנעליים.
גברת אלקלעי היום בת שמונים ושבע. השיניים שלה זה כבר לא מה שהיה פעם, וגם המקרר ידע ימים טובים יותר, אז היא מסתפקת בלחם לבן, אשל, קוטג', שני מלפפונים ובננה, אם זה בעונה.
גברת אלקלעי גרה בהתנחלות בליבו של שטח כבוש, ובכל פעם לפני שהיא יורדת למכולת היא מתקשרת ליס"מניקים ומחכה ארבעים דקות שיגיעו וילוו אותה למכולת של אברם שתמיד שואל אותה מה שלומה, והיא עונה בנימוס, "תודה לאל, לא מתלוננים". יש ימים שזו השיחה הכי ארוכה שהיא מנהלת.
בלילות כל דלת חורקת או טפטוף של צינור מקפיצים אותה באימה. פעם היא שמעה באמצע הלילה מישהו מסתובב לה בבית, היא שכבה במיטה ועשתה עצמה ישנה, כשעלה אור ראשון היא החליפה בנשימה כבדה את כל המצעים ואת כל הבגדים הרטובים, ולא יכלה להרגיע את הרעד. היא לא סיפרה על זה לאיש, כי מי יאמין לזקנה משוגעת – ועוד זקנה שישנה עם נעליים.
לגברת אלקלעי יש שכנים שלא נחמדים אליה ומדברים עליה במילים לא יפות בשפה שהיא לא מכירה. הם מדברים ומסתכלים עליה וצוחקים, והיא אישה חכמה – היא מבינה ומרוב פחד עושה כאילו היא לא.
כשהבן שלה כבר מגיע עם הנכדים היא אומרת לו לסיים את הביקור בשעות האור, כי היא אוהבת לראות חדשות לבד, אבל בעצם היא רוצה שהנכדים לא יראו את סוחרי הסמים ואת היצאניות ואת השיכורים החונים מתחת לביתה, כי אצל גברת אלקלעי חינוך זה חינוך וחינוך בא מהבית.
ואז, כשהם הולכים, היא הולכת לישון עם נעליים.
גברת אלקלעי גרה בהתנחלות, בלב התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, אבל אף אחד לא דואג לה: לא ראש הממשלה ולא שר הפנים ולא שר האוצר ובטח לא אף חבר כנסת. גברת אלקלעי גרה בטריטוריה כבושה, אבל אף חוק בינלאומי לא מגן עליה. לה אין מגילת זכויות אדם וארגוני או"ם הומניסטיים, לא אונר"א, לא אמנסטי ועוד מילים כאלה. אף אחד גם לא מגיע להכין לה מרק או לבדוק אם היא חיה בכלל.
בגיל שלה כבר אין אידאולוגיות גדולות, והיא הייתה עוברת דירה אם רק הייתה יכולה, אבל היא לא.
היא פשוט קשישה שישנה עם נעליים.
אין עדיין תגובות