החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על קסנדרה קלייר

קסנדרה קלייר נולדה להורים אמריקניים בעת שהייה בטהרן, ואת רוב ילדותה העבירה במסעות ברחבי העולם עם משפחתה. כשהיתה פעוטה, במהלך אחד הטרקים בהרי ההימלייה, העבירה חודש שלם בתרמיל הגב של אביה. עד לגיל עשר הספיקה להתגורר בצרפת, באנגליה ובשוויץ. בני ... עוד >>

גבירת חצות 1 – מיומנויות אפלות

מאת:
מאנגלית: דוד חנוך | הוצאה: | 2017-07 | 696 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

חמש שנים עברו מאז הרעידה המלחמה הגדולה את עולמם של שוכני התחתיות בלוס אנג’לס. השלום הקר ששרר מאז יצר קרע עמוק בין ציידי הצללים ובני הפיות ואסר על כל שיתוף פעולה ביניהם. אבל כאשר סדרת מקרי רצח מאיימת על שלומם של בני העמים, ישנם מי שמחליטים לחבור אל אויביהם המושבעים כדי לשים קץ למעשי הזוועה, כי רק בכוחות משותפים ניתן יהיה להבין את משמעות הסמלים המופיעים על הגופות ואת שלל המסרים שהרוצח האכזר שולח באמצעותם.

כמו רבים אחרים גם אמה קרסטיירס, הנמנית על ציידי הצללים, איבדה את הוריה באותה מלחמה אפלה. אך היא משוכנעת שמותם קשור למקרי הרצח האחרונים. את נחישותה לחשוף את מי שרצח אותם ולנקום את מותם היא חולקת רק עם ג’וליאן בלאקתורן, שנשבע להגן עליה ולשמור לה אמונים. עד מהרה מוצאים עצמם אמה וג’וליאן מסובכים בחקירת רצח שגורמת להם לעבור על כל חוק אפשרי ומסכנת את שלומם של היקרים להם מכול.

גבירת חצות הוא ספר פנטזיה קסום ומהפנט, הראשון בסדרה החדשה של קסנדרה קלייר, שקנה לו מעריצים רבים מיד עם פרסומו.

מקט: 4-20-533304
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

לוס־אנג׳לס, 2012

הערבים שבהם התקיים שוק הצללים היו האהובים על קיט.

בערבים אלה הרשו לו לצאת מהבית ולעזור לאביו בדוכן. הוא נהג להגיע לשוק הצללים מאז היה בן שבע. שמונה שנים לאחר מכן הוא עדיין חש הלם ופליאה כאשר הלך במורד סמטת קנדל בעיר העתיקה של פסדינה לעבר קיר לבנים חשוף, וצעד דרכו לעולם המתנפץ מצבע ומאור.

במרחק כמה בניינים בלבד היו חנויות אַפֶּל שמכרו גדג׳טים ומחשבים ניידים, קונדיטוריות ושוקֵי מזון אורגני, חנויות אמריקן אַפַּרֶל ובוטיקים אופנתיים. אבל כאן הסמטה נפתחה לכיכר עצומה, שמכל צדיה לחשי הגנה שנועדו למנוע מחסרי הזהירות לתעות לשוק הצללים.

שוק הצללים של לוס־אנג׳לס הגיח בערבים חמימים, והתקיים ולא התקיים בעת ובעונה אחת. קיט ידע שכאשר הוא צועד בין שורות הדוכנים המקושטים בססגוניות, הוא הולך בחלל שייעלם כאשר השמש תזרח בבוקר.

אבל במשך הזמן שהיה שם, הוא נהנה. זה דבר אחד להיות היחיד בסביבה בעל המתת, ודבר אחר לגמרי להיות פה. כך אביו כינה זאת, המתת. אף שקיט לא חשב שזאת מתנה מוצלחת. הייסינת, מגדת העתידות ששערה בגון הלבנדר, בעלת הדוכן בפאתי השוק, כינתה זאת הראייה.

השם הזה היה הגיוני יותר בעיני קיט. אחרי הכול, זה הדבר היחיד שהבדיל בינו לבין נערים אחרים – הוא ראה דברים שהם לא ראו. לפעמים דברים לא מזיקים, פּיקְסִים עולים מתוך עשב יבש לאורך המדרכות הסדוקות, הפנים החיוורות של ערפדים בתחנות דלק מאוחר בלילה, גבר שנקש באצבעותיו על דוכן של מזללה, וכשקיט הביט שוב, הוא ראה שהאצבעות היו טופרי איש־זאב. זה קרה לו מאז היה ילד קטן, וגם אביו ניחן באותה יכולת. הראייה עברה בתורשה.

החלק הקשה ביותר היה להתאפק ולא להגיב. אחר צהריים אחד, כשהלך הביתה מבית־הספר, הוא ראה להקת אנשי־זאב קורעים זה את זה לגזרים במגרש משחקים נטוש. הוא עמד על המדרכה וצרח עד שהשוטרים באו, אבל לא היה שם דבר שהם יכלו לראות. אחרי זה אביו השאיר אותו בבית, רוב הזמן, והניח לו ללמוד לבד על ידי קריאת ספרים עתיקים. הוא שיחק במשחקי מחשב במרתף ויצא לעתים נדירות במשך היום, או בזמן שוק הצללים.

בשוק הוא היה יכול להגיב לכל דבר שרצה. השוק היה ססגוני ומוזר גם בעיני יושביו. היה אפשר לראות שם עִפְרית אוחזת ברצועה של ג׳יני שהוצג לראווה, ונערות פֶּרי יפהפיות שרקדו מול דוכנים שבהם נמכרו אבקות נוצצות ומסוכנות. בַּאנְשי איישה דוכן שבו הובטח לגלות לך מתי תמות, אף שקיט לא העלה בדעתו סיבה לכך שמישהו ירצה לדעת זאת. קלוּריקוֹן הציע למצוא דברים אבודים, ומכשפה צעירה עם שיער קצר בצבע ירוק בוהק מכרה שרשראות ותליונים מכושפים שנועדו למשוך תשומת לב רומנטית. כשקיט הביט בה, היא חייכה.

״היי, רומיאו,״ אביו של קיט נעץ מרפק בצלעותיו. ״לא הבאתי אותך לכאן כדי שתפלרטט. תעזור לי לתלות את השלט.״

הוא דחף ברגלו את שרפרף המתכת העקום שלהם לעבר קיט ונתן לו קרש שעליו צרב את שם הדוכן שלו: ג׳וני רוּק.

לא השם היצירתי ביותר, אבל אביו של קיט מעולם לא סבל מעודף דמיון. וזה מוזר, חשב קיט כשטיפס לתלות את השלט, אצל מישהו שרשימת הלקוחות שלו כוללת מכשפים, אנשי־זאב, ערפדים, שדונים, שדי קברים, גוֹל, ופעם אחת בתולת ים (הם נפגשו בחשאי בסיווֹרלד).

ועדיין, אולי שלט פשוט היה הדבר הנכון ביותר. אביו של קיט מכר שיקויים ואבקות – ומתחת לשולחן אפילו כמה כלי נשק שחוקיותם מוטלת בספק – אבל לא אלה הם שהביאו אנשים לדוכן שלו, אלא העובדה שג׳וני רוּק היה אדם שיודע דברים. דבר לא התרחש בתחתיות לוס־אנג׳לס בלי שהוא ידע על כך, ואף אדם לא היה כה רב־עוצמה מכדי שהוא לא יֵדע עליו סוד או דרך ליצור אתו קשר. הוא היה איש עם מידע, ואם היה לך כסף, הוא מסר אותו.

קיט קפץ מהשרפרף, ואביו מסר לו שני שטרות של חמישים דולר. ״תמצא מישהו שיפרוט לך,״ אמר בלי להביט בו. הוא הוציא את היומן האדום שלו ממקומו מתחת לדוכן ועלעל בו, כנראה בניסיון להבין מי חייב לו כסף. ״אלה השטרות הכי קטנים שיש לי.״

קיט הנהן ועזב את הדוכן בשמחה. כל שליחות הייתה הזדמנות להסתובב. הוא עבר דוכן עמוס לעייפה בפרחים לבנים שהדיפו ניחוח אפל, מתוק ורעיל, ודוכן אחר שבו אנשים בחליפות יקרות חילקו עלונים לצד שלט שעליו נכתב: על־טבעיים בחלקכם? אתם לא לבד. שוחרי הנוטר רוצים שתירשמו להגרלת הטובות! תנו למזל להיכנס לחייכם!

אישה אדומת שפתיים וכהת שיער ניסתה לדחוף עלון לידיו. כאשר קיט לא לקח אותו, היא התבוננה במבט לוהט מעבר לו, לעבר ג׳וני, שחייך. קיט גלגל את עיניו – היו מיליון כתות קטנות שצצו וסגדו לשד או למלאך זוטר כלשהו. לא נראה שמשהו אי־פעם יצא מהן.

קיט איתר אחד מהדוכנים החביבים עליו, וקנה ספל של שבבי קרח צבועים באדום בטעם של פסיפלורה ופטל וקצפת מעורבבים יחד. הוא ניסה להיזהר כשבחר ממי לקנות – היו בשוק ממתקים ומשקאות שמסוגלים להרוס את חייך – אבל אף אחד לא יסתכן עם הבן של ג׳וני רוּק. מי שפוגע בו עלול לגלות שהסודות שלו כבר לא סודיים.

קיט פנה חזרה וניגש אל המכשפה עם התכשיטים המכושפים. לא היה לה דוכן. היא ישבה, כמו תמיד, על סארונג מודפס, בד זול ובוהק מהסוג שאפשר לקנות בחוף וניס. היא נשאה מבט כשהוא התקרב.

״היי, רֶן.״ הוא לא חשב שזה שמה האמתי, אבל כך קראו לה כולם בשוק.

״שלום, ילד יפה.״ היא זזה הצִדה לפנות לו מקום, כשהמחרוזות והעדיים שלה מצלצלים. ״מה מביא אותך למשכני הצנוע?״

הוא החליק על הקרקע לצדה. מכנסי הג׳ינס שלו היו שחוקים, עם חורים בברכיים. הוא הצטער שאינו יכול לשמור את הכסף שאביו נתן לו ולקנות לעצמו בגדים חדשים. ״אבא צריך שאני אפרוט שני שטרות של חמישים.״

״ששש…״ היא נופפה לעברו בידה. ״יש כאן אנשים שמוכנים לחתוך את הגרון שלך תמורת שני שטרות של חמישים ואז למכור את הדם שלך בתור להבת דרקונים.״

״לא את שלי,״ אמר קיט בביטחון. ״אף אחד כאן לא ייגע בי.״ הוא נשען לאחור. ״אלא אם כן אני רוצה שייגעו בי.״

״ואני חשבתי שנגמרו לי לחשי הפלירטוט חסר הבושה.״

״אני לחש הפלירטוט חסר הבושה שלך.״ הוא חייך לעבר שני אנשים שעברו: נער גבוה ונאה עם פס לבן בשערו הכהה, ונערה חומת שיער שמשקפי שמש הסתירו את עיניה. הם התעלמו ממנו. אבל רן הרימה ראש למראה שני מבקרי השוק שמאחוריהם: גבר חסון ואישה ששערה החום אסוף במורד גבה.

״קמעות הגנה?״ אמרה רן בידידותיות. ״ישמרו על הביטחון שלכם, בוודאות. יש לי גם זהב ונחושת, לא רק כסף.״

האישה קנתה טבעת משובצת אבן־ירח והמשיכה בדרכה, כשהיא מפטפטת עם השותף שלה. ״איך ידעת שהם אנשי־זאב?״ שאל קיט.

״המבט שלה,״ אמרה רן. ״אנשי־זאב קונים לפי דחף, והעיניים שלהם מדלגות על כל דבר כסוף.״ היא נאנחה. ״אני מרוויחה יפה מקמעות הגנה מאז שהרציחות התחילו.״

״איזה רציחות?״

רן עיוותה את פניה. ״משהו מטורף שקשור לקסם. גופות מתגלות כשהן מכוסות בשפות שדים. שרופות, מוטבעות, ללא ידיים – כל מיני שמועות. איך יכול להיות שלא שמעת על זה? אתה לא מקשיב לרכילות?״

״לא,״ אמר קיט. ״לא באמת.״ הוא צפה בזוג אנשי־הזאב, שהתקדמו לקצהו הצפוני של השוק, שם הלייקנתרופים נהגו להתקבץ לקנות כל מה שהיו זקוקים לו – סכו״ם מעץ וברזל, חונק־זאב, מכנסיים מתפרקים (כך קיווה).

אף שהשוק נועד להיות מקום שבו שוכני התחתיות התערבבו, הם נטו להתקבץ לפי סוג. היה אזור שבו ערפדים נאספו לקנות דם בטעמים או לחפש משועבדים חדשים מבין אלה שאיבדו את אדוניהם. היו ביתני הגפן והפרחים שאליהם נסחפו בני פיות, החליפו קמעות ולחשו עתידות. בני הפיות שמרו מרחק משאר באי השוק בשל איסור לסחור עם האחרים. מכשפים, שהיו נדירים ועוררו פחד, ישבו מאחורי דוכנים בקצה המרוחק של השוק. כל מכשף נשא סימן שהעיד על מורשת השדים שלו: לחלקם היו זנבות, לאחרים כנפיים או קרניים מתעקלות. קיט ראה פעם מכשפת שעורה כחול לגמרי, כמו של דג.

ואז היו אלה שניחנו בראייה, כמו קיט ואביו, אנשים רגילים שחוננו ביכולת לראות את עולם הצללים, לחדור מבעד ללחשי התעתוע. רן הייתה אחת מאלה: מכשפה שלמדה בכוחות עצמה לאחר ששילמה למכשף על קורס הכשרה בלחשים בסיסיים. אבל היא שמרה על פרופיל נמוך. בני אנוש לא אמורים לעסוק בקסם, אם כי היה סחר מחתרתי משגשג בלימודי אמנות זו. אפשר להרוויח כסף טוב, בתנאי שלא תופסים אותך-

״ציידי צללים,״ אמרה רן.

״איך ידעת שאני חושב עליהם?״

״כי הם ממש שם, שניים מהם.״ היא החוותה ימינה בסנטרה, כשעיניה בוהקות בדאגה.

למעשה, היה אפשר לחוש את המתח בכל רחבי השוק, כשאנשים נעו להסתיר בחשאי בקבוקים וקופסאות של רעלים ושיקויים וקמעות ראש־מוות. ג׳ינים כבולים הזדחלו אל מאחורי אדוניהם. נערות הפֶּרי הפסיקו לרקוד וצפו בציידי הצללים, כשפניהן היפות קשות וקרות.

הם היו שניים, נער ונערה, בני שבע־עשרה או שמונה־עשרה. הנער היה אדמוני, גבוה ונראה אתלטי. קיט לא ראה את פניה של הנערה, רק מחלפות של שיער בלונדיני שהגיע עד מותניה. חרב זהובה הייתה קשורה לגבה והיא הלכה בביטחון מהסוג שאי אפשר לזייף.

שניהם היו לבושים בביגוד קרב, הביגוד השחור המוקשח שהקל לזהות אותם כבני נְפִילִים: חצי אנושיים, חצי מלאכים, השליטים הבלתי מעורערים של כל יצור על־טבעי בכדור הארץ. היו להם מוסדות – כמו תחנות משטרה עצומות – כמעט בכל עיר גדולה בעולם, מריו לבגדד ללאהור ללוס־אנג׳לס. רוב ציידי הצללים נולדו כאלה, אבל נפילים יכלו להפוך בני אנוש לציידי צללים אם התחשק להם. הם היו נואשים למלא את שורותיהם מאז רבים כל כך איבדו את חייהם במלחמה האפלה. לפי השמועות, הם היו מוכנים לחטוף כל נער בן פחות מתשע־עשרה שהראה סימן כלשהו שהוא מתאים להיות צייד צללים.

כל אחד, במילים אחרות, שניחן בראייה.

״הם הולכים לדוכן של אבא שלך,״ לחשה רן. היא צדקה. קיט התמלא מתח כשראה שהם פונים במורד שורת הדוכנים והולכים ישירות לשלט ג׳וני רוּק.

״קום.״ רן נעמדה וזירזה את קיט לקום. היא רכנה והחלה לקפל את הסחורה שלה אל תוך הבד שעליו ישבה. קיט הבחין בציור מוזר על גב ידה, סמל שנראה כמו גלי מים נעים מתחת ללהבה. אולי היא קשקשה על עצמה. ״אני חייבת לזוז.״

״בגלל ציידי הצללים?״ שאל בהפתעה, ונסוג כדי לפנות לה מקום לארוז.

״ששש…״ היא מיהרה משם, ושערה הססגוני קיפץ מאחוריה.

״מוזר,״ מלמל קיט, והלך חזרה לעבר הדוכן של אביו. הוא התקרב מהצד, כשראשו מורכן וידיו בכיסיו. הוא היה די בטוח שאביו יצעק עליו אם יופיע פתאום בפני ציידי הצללים – במיוחד בהתחשב בשמועות שהם מגייסים כל אדם עם הראייה בן פחות מתשע־עשרה – אבל הוא לא היה יכול לגבור על הדחף שלו לצותת.

הנערה הבלונדינית רכנה קדימה כשמרפקיה על דלפק העץ. ״טוב לראות אותך, רוּק,״ אמרה בחיוך כובש.

היא יפה, חשב קיט. מבוגרת ממנו, והנער שאִתה התנשא גבוה מעליו. והיא הייתה ציידת צללים. יפה באופן לא מושג, ובכל זאת יפה. זרועותיה היו חשופות, ואחת מהן נשאה צלקת ארוכה וחיוורת מהמרפק לפרק היד. כתובות קעקע בצורת סמלים מוזרים יצרו דפוס סביב ובמורד זרועותיה. אלה היו רונות, הסימנים המכושפים שהעניקו לציידי הצללים את כוחם. רק ציידי צללים יכלו להשתמש בהם. אם היית מצייר אחד כזה על עורו של אדם רגיל, או של שוכן תחתיות, הוא היה יוצא מדעתו.

״ומי זה?״ שאל ג׳וני רוּק, וסימן בסנטרו לעבר צייד הצללים. ״הפַּראבַּטאי המפורסם?״

קיט התבונן בצמד בעניין מחודש. כל מי שידע על בני נפילים ידע מה זה פּראבַּטאי. שני ציידי צללים שנשבעו נאמנות אפלטונית נצחית זה לזה, נשבעו להילחם תמיד זה לצד זה. להילחם ולמות זה למען זה. ג׳ייס הרונדייל וקליירי פיירצ׳יילד, ציידי הצללים המפורסמים בעולם – לכל אחד מהם היה פּראבַּטאי. אפילו קיט ידע את זה.

״לא,״ אמרה הנערה בעצלתיים, והרימה צנצנת עם נוזל ירקרק מערמה ליד הקופה. זה היה אמור להיות שיקוי אהבה, אף כי קיט ידע שכמה מהצנצנות הכילו מים עם צבע מאכל. ״המקום הזה לא ממש מתאים לג׳וליאן.״ המבט שלה נע ברחבי השוק.

״אני קמרון אשדאון.״ צייד הצללים האדמוני הושיט יד, וג׳וני לחץ אותה בבלבול. קיט ניצל את ההזדמנות להסתתר מאחורי הדוכן. ״אני החבר של אֶמָה.״

הנערה הבלונדינית, אמה, התכווצה, באופן כמעט בלתי נראה. קמרון אשדאון הוא אולי החבר שלה עכשיו, חשב קיט, אבל הוא לא היה מוכן להתערב שכך זה יישאר.

״אהה,״ אמר ג׳וני, ולקח את הצנצנת מידה של אמה. ״אני מניח שבאת לכאן לאסוף את מה שהשארת.״ הוא דלה מכיסו משהו שנראה כמו פיסת בד אדום. קיט בהה. מה כבר יכול להיות מעניין בריבוע כותנה?

אמה התיישרה. היא נראתה להוטה כעת. ״גילית משהו?״

״אם מכניסים את זה למכונת כביסה עם בגדים לבנים, זה ללא ספק יצבע את הגרביים בצבע ורוד.״

אמה הזעיפה פנים ולקחה את הבד בחזרה. ״אני רצינית. אתה לא יודע כמה אנשים נאלצתי לשחד כדי להשיג את זה. זה היה במבוך הלולייני. זה בד מהחולצה שאמא שלי לבשה כשהיא נהרגה.״

ג׳וני הרים יד. ״אני יודע, רק רציתי-״

״אל תהיה סרקסטי. זה התפקיד שלי להיות סרקסטית ושנונה. התפקיד שלך זה להיסחט עד שאתה מוסר מידע.״

״או לקבל תשלום,״ אמר קמרון אשדאון. ״גם לקבל תשלום על מידע זה בסדר.״

״תשמעי, אני לא יכול לעזור לך,״ אמר אביו של קיט. ״אין בזה קסם. זאת רק כותנה. קרועה ומלאת מי ים, אבל כותנה.״

לא היה אפשר לטעות במבט האכזבה הנוקב שחלף על פניה של הנערה. היא לא ניסתה להסתיר את תחושותיה, ורק תחבה את הבד אל כיסה. קיט לא היה יכול להימנע מתחושת אהדה רגעית, שהפתיעה אותו – הוא מעולם לא חשב שיחוש אהדה כלפי ציידת צללים.

אמה בחנה אותו, כמעט כאילו דיבר. ״ובכן,״ אמרה, ולפתע היה ניצוץ בעיניה. ״ניחנת בראייה, מה? ממש כמו אבא שלך. בן כמה אתה?״

קיט קפא במקומו. אביו נעמד לפניו במהירות וחצץ בינו לבין אמה. ״ואני חשבתי שאת הולכת לשאול אותי על הרציחות שהתרחשו לאחרונה. המידע שלך לא מעודכן, קַרסטֵיירס?״

מסתבר שרן צדקה, חשב קיט – כולם באמת ידעו על הרציחות האלה. הוא הבין מנימת האזהרה בקולו של אביו שעליו להיעלם, אבל היה לכוד מאחורי הדוכן ללא נתיב בריחה.

״שמעתי שמועות על סתמיים מתים,״ אמרה אמה. רוב ציידי הצללים השתמשו בביטוי, שתיאר בני אדם רגילים, בבוז עצום. אמה נשמעה סתם עייפה. ״אנחנו לא חוקרים כשסתמיים הורגים אחד את השני. זאת העבודה של המשטרה.״

״היו בני פיות מתים,״ אמר ג׳וני. ״כמה מהגופות היו של בני פיות.״

״אסור לנו לחקור את אלה,״ אמר קמרון. ״אתה יודע את זה. השלום הקר אוסר על כך.״

קיט שמע מלמול קלוש מדוכנים קרובים, צליל שרמז כי אינו היחיד שמאזין.

השלום הקר היה חוק של ציידי הצללים, שנכנס לתוקף לפני כחמש שנים. הוא בקושי זכר את הזמן לפניו. כך לפחות קראו לו – חוק. במציאות, זה היה עונש.

כשקיט היה בן עשר, מלחמה הרעידה את עולמם של שוכני התחתיות וציידי הצללים. צייד צללים בשם סבסטיאן מורגנשטרן בגד בבני מינו: הוא עבר ממכון למכון, השמיד את יושביהם, השתלט על הגופות שלהם ואילץ אותם להילחם בשבילו כצבא מתועב של עבדים שמוחם נתון תחת שליטה. רוב ציידי הצללים במכון של לוס־אנג'לס נשבו או נהרגו.

קיט סבל לפעמים מסיוטים על זה, שבהם דם זרם במסדרונות שמעולם לא ראה, מסדרונות שעל קירותיהם צוירו הרונות של בני הנפילים.

בני הפיות – הפֵיי – סייעו לסבסטיאן בניסיונו להשמיד את ציידי הצללים. קיט למד על בני פיות בבית־הספר: יצורים קטנים וחמודים שגרים בעצים ולובשים כובעי פרחים. בני הפיות לא היו כאלה כלל. הם היו מגוונים, החל בבנות ים וגובלינים וקֶלְפִים בעלי שיני כריש, ועד בני אצולת הפיות, אלה שזכו למעמד בכיר בחצרות הפיות. בני אצולת הפיות היו גבוהים ויפהפיים ומטילי מורא. הם חולקו לשתי חצרות מלכות: החצר המבורכת, מקום מסוכן שבו שלטה מלכה שאיש לא ראה זה שנים, והחצר הטמאה, מקום קודר של בוגדנות וקסם אפל שמלכו דמה למפלצת מהאגדות.

מכיוון שבני הפיות היו שוכני תחתיות ונשבעו שבועת אמונים ונאמנות לציידי הצללים, הבגידה שלהם הייתה חטא שלא יסולח. ציידי הצללים הענישו אותם באכזריות במהלך סוחף שכונה השלום הקר: בני הפיות נאלצו לשלם סכומי עתק כדי לשקם את מבני ציידי הצללים שהושמדו, להתפרק מצבאותיהם, ונאסר על שוכני התחתיות האחרים לסייע להם. העונש על מתן עזרה לבני פיות היה חמור.

בני הפיות היו עם גאה, עתיק וקסום, לפחות כך נאמר. קיט הכיר אותם רק כעם שבור. רוב שוכני התחתיות ושאר יושבי ארץ הצללים שבין עולם הסתמיים ועולם ציידי הצללים לא סלדו מבני הפיות ולא כעסו עליהם. אבל אף אחד לא רצה להתמודד כנגד ציידי הצללים. ערפדים, אנשי־זאב ומכשפים שמרו מרחק מבני פיות בכל מקום פרט לשוק הצללים, היכן שכסף היה חשוב יותר מחוקים.

״באמת?״ אמר ג׳וני. ״ומה אם הייתי אומר לך שהגופות נמצאו מכוסות בכתב?״

ראשה של אמה התרומם במהירות. עיניה היו חומות כהות, כמעט שחורות, צבע מפתיע על רקע שערה הבהיר. ״מה אמרת?״

״שמעת אותי.״

״איזה מין כתב? אותה שפה כמו על הגופות של ההורים שלי?״

״לא יודע,״ אמר ג׳וני. ״זה כל מה ששמעתי. ועדיין, זה נראה חשוד, לא?״

״אמה,״ אמר קמרון בנימת אזהרה. ״המסדר לא יאהב את זה.״

המסדר היה הממשלה של ציידי הצללים. מניסיונו של קיט, הם לא אהבו שום דבר.

״לא אכפת לי,״ אמרה אמה. היא בבירור שכחה לגמרי מקיט. היא בהתה באביו בעיניים בוערות. ״ספר לי כל מה שאתה יודע. אתן לך מאתיים.״

״בסדר, אבל אני לא יודע הרבה,״ אמר ג׳וני. ״תחילה חוטפים מישהו, ואחרי כמה ימים מוצאים אותו מת.״

״מתי בפעם האחרונה ׳חטפו מישהו׳?״ שאל קמרון.

״לפני שני לילות,״ אמר ג׳וני, שבבירור חש שהוא מרוויח את התשלום שגבה. ״בטח מישהו ייפטר מהגופה מחר בלילה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להופיע ולתפוס אותו.״

״אז למה שלא תספר לנו איך נעשה את זה?״ אמרה אמה.

״השמועה היא שהגופה הבאה תיזרק במערב הוליווד. בר הקבר.״

אמה ספקה את ידיה בהתרגשות. החבר שלה אמר שוב את שמה בנימת אזהרה, אבל קיט היה יכול לומר לו שהוא מבזבז את זמנו. הוא מעולם לא ראה בת־עשרה שמתרגשת כל כך ממשהו – לא משחקנים מפורסמים, לא מלהקות בנים, לא מתכשיטים. הנערה הזאת ממש רטטה בכל נימיה מהמחשבה על גופה.

״למה שלא תעשה את זה אתה, אם הרציחות האלה מפריעות לך כל כך?״ תבע קמרון מג׳וני. יש לו עיניים יפות, חשב קיט. הם היו זוג נאה במידה מגוחכת. זה היה כמעט מרגיז. הוא תהה איך נראה ג׳וליאן האגדי. אם הוא נשבע להיות החבר האפלטוני הטוב ביותר של הנערה הזאת לנצח נצחים, הוא בטח נראה כמו החלק האחורי של אוטובוס.

״כי אני לא רוצה,״ אמר ג׳וני. ״זה נראה מסוכן. אבל אתם מתים על סכנה. נכון, אמה?״

אמה חייכה. עלה בדעתו של קיט שג׳וני כנראה מכיר את אמה היטב. היא בבירור כבר הגיעה בעבר לשאול שאלות – מוזר שהוא ראה אותה עכשיו לראשונה, אבל הוא לא בא לכל יום שוק. בזמן שהיא הכניסה יד לכיסה, הוציאה גליל שטרות ומסרה אותו לאביו, הוא תהה אם היא אי־פעם ביקרה בביתו. בכל פעם שלקוחות באו אל ביתם, אביו של קיט הכריח אותו לרדת למרתף ולהישאר שם בלי להוציא הגה.

״האנשים מהסוג שיש לי עסקים אִתם הם לא אנשים מהסוג שאתה רוצה לפגוש,״ היה כל מה שאמר.

פעם קיט עלה למעלה בטעות בזמן שאביו נפגש עם קבוצת מפלצות בגלימות וברדסים. לפחות, קיט חשב שהם נראו כמו מפלצות. העיניים והשפתיים שלהם נסגרו בתפרים, וראשיהם היו קירחים ונוצצים. אביו אמר לו שהם גרגוֹרי, אחים שתקנים – ציידי צללים שצולקו ועונו באמצעות קסם עד שהפכו למשהו המתעלה על האנושי. הם דיברו באמצעות מחשבותיהם ויכלו לקרוא את מחשבותיהם של אחרים. קיט לעולם לא עלה שוב כשאביו אירח ״פגישה״.

קיט ידע שאביו הוא פושע. הוא ידע שהוא מוכר סודות לפרנסתו, אם כי לא שקרים. ג׳וני התגאה בכך שהמקורות שלו טובים. קיט ידע שסביר שחייו ילכו באותה הדרך. קשה לנהל חיים רגילים כשאתה מבלה את זמנך בהעמדת פנים שאינך רואה מה נמצא מולך.

״ובכן, תודה על המידע,״ אמרה אמה, והחלה לפנות מהדוכן. נדן הזהב של חרבה נצץ באור שבקע מהדוכנים המוארים של השוק. קיט תהה איך זה להיות בן נפילים. לחיות בין אנשים שרואים את מה שאתה רואה. לעולם לא לפחד ממה שאורב בצללים. ״להתראות, ג׳וני.״

היא קרצה – לקיט. ג׳וני הסתובב להביט בו בזמן שהיא שבה ונעלמה בהמון עם החבר שלה.

״אמרת לה משהו?״ תבע ג׳וני. ״למה היא התמקדה בך ככה?״

קיט הרים את ידיו במגננה. ״לא אמרתי כלום,״ מחה. ״אני חושב שהיא שמה לב שאני מקשיב.״

ג׳וני נאנח. ״תנסה לבלוט קצת פחות.״

השוק חזר לשקוק חיים שוב עכשיו כשציידי הצללים עזבו. קיט שמע מוזיקה ובועה גוברת של קולות מפטפטים. ״כמה טוב אתה מכיר את ציידת הצללים?״

״אמה קרסטיירס? היא מגיעה אלי לקנות דברים כבר שנים. לא נראה שאכפת לה שהיא מפֵרה את כללי ציידי הצללים. אני מחבב אותה, במידה שאפשר לחבב אחת מהם.״

״היא רצתה שתמצא מי הרג את ההורים שלה.״

ג׳וני פתח את המגירה במשיכה. ״אני לא יודע מי הרג את ההורים שלה, קיט. כנראה בני הפיות. זה קרה בזמן המלחמה האפלה.״ הוא נראה צדקני. ״אז רציתי לעזור לה. אז מה? כסף של ציידי הצללים הוא כסף טוב.״

״ואתה רוצה שציידי הצללים יפנו את תשומת הלב שלהם ממך למשהו אחר,״ אמר קיט. זה היה ניחוש, אבל הוא חשד שזה ניחוש מוצלח. ״אתה מארגן משהו?״

ג׳וני סגר את המגירה בטריקה. ״אולי.״

״יחסית למישהו שמוכר סודות, יש לך די הרבה משלך,״ אמר קיט, ותחב את ידיו בכיסיו.

אביו כרך זרוע סביבו, מחוות חיבה נדירה. ״הסוד הגדול ביותר שלי,״ אמר, ״הוא אתה.״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “גבירת חצות 1 – מיומנויות אפלות”