** הספר יישלח בדואר רשום או שרות דומה לנקודת איסוף ** לגבולות יעילים ונאותים הם מרכיב חיוני בחייו של כל […]
1
יום בחייה של אשה חסרת גבולות
6:00 בבוקר
השעון צילצל. בעיניים נפוחות מחוסר שינה כיבתה שרי את המטרד, הדליקה את מנורת הלילה, והתיישבה במיטתה. היא בהתה בקיר וניסתה למקד את מחשבותיה.
למה אני כל כך חרדה מהיום הזה? אלוהים, האם לא הבטחת לנו חיים מלאי שמחה?
כשקורי השינה החלו להתפוגג נזכרה שרי בסיבה לחרדה שלה: היא קבעה להיפגש בשעה ארבע אחר הצהריים עם המורה של תום, שלמד בכיתה ג׳. שרי נזכרה בשיחת הטלפון עם המורה, "שלום שרי, מדברת דנה, המורה של תום. נוכל להיפגש ולשוחח על ההתנהגות של בנך?"
תום התקשה לשבת בשקט במהלך השיעורים ולהקשיב. האמת היא שהוא גם לא הקשיב להוריו – שרי ואריק. תום היה ילד עם רצון חזק במיוחד, ושרי לא הגבילה אותו משום שלא רצתה לדכא את רוחו.
טוב, אין לי ומן לדאוג לזה עכשיו, אמרה לעצמה, וגררה את גופה למקלחת. יש לי מספיק צרות גם בלי זה.
מתחת לזרם עברו מחשבותיה של שרי מהילוך ראשון לשני. היא התחילה לעבור על רשימת המטלות שחיכו לה באותו יום. תום בן התשע ומיקי בת השש היו ממלאים את יומה ואת זמנה גם אלמלא עבדה מחוץ לבית.
אני צריכה להכין ארוחת בוקר, לארוז ארוחת צהריים לילדים ולסיים לתפור למיקי את התחפושת להצגה של בית הספר. אם אספיק לסיים את התחפושת לפני שיאספו את מיקי בשעה 7:45 זה יהיה נס.
שרי התחרטה על הפאסיביות שלה בערב הקודם. היא תיכננה לסיים את התחפושת של מיקי ולהפוך את היום לאירוע מיוחד עבור בתה. אבל אמא שלה הגיעה לפתע לביקור, ושרי נאלצה לשחק את תפקיד המארחת המושלמת. כך נגזל ממנה ערב נוסף. היא זכרה שהניסיונות שהיא עשתה בעבר לתאם את הביקורים של אמה לא עלו יפה.
שרי ניסתה לנהוג בדיפלומטיות ואמרה לאמה, "אני מאוד שמחה שקפצת לבקר, אמא! אכפת לך אם אסיים לתפור למיקי את התחפושת בזמן שאנחנו משוחחות?" אבל בתוך תוכה שרי התכווצה, כי ידעה מה תהיה התגובה של אמה.
"את יודעת שאני האחרונה שאגזול מהזמן שלך עם משפחתך", אמרה האם. היא התאלמנה שתים עשרה שנה לפני כן, והפכה את האלמנות לכלי שאיפשר לה לשחק את תפקיד הקדושה המעונה. "את יודעת שמאז שאבא נפטר החיים שלי כל כך ריקים. אני עדיין מתגעגעת למשפחה שהיתה לנו. אז איך אוכל לגזול ממך את המשפחה שלך?"
אני בטוחה שיש תשובה כנה לשאלה הזאת… חשבה שרי.
"עכשיו אני מבינה מדוע את לא באה עם אריק והילדים לבקר אצלי", המשיכה אמה. "הרי לא נחמד לכם אצלי. אני בסך הכל אשה בודדה וזקנה, שהקדישה את כל חייה לילדיה. מי בכלל ירצה לבלות איתי?"
"לא אמא, לא!" מיהרה שרי להצטרף לריקוד הרגשי שהיא ואמה רקדו במשך עשרות בשנים. "זה בכלל לא מה שהתכוונתי לומר! אני מאוד שמחה שבאת. אלוהים יודע עד כמה היינו רוצים לבקר אצלך, אבל סדר היום המלא שלנו לא מאפשר את זה. לכן אני כל כך שמחה שיזמת בעצמך ובאת!" אלוהים, אל תהרוג אותי בגלל השקר הקטן הזה, היא התפללה בשקט.
"בעצם, אני יכולה לתפור את התחפושת אחר כך", הוסיפה שרי. סלח לי, אלוהים, גם על השקר הזה בבקשה. "רוצה לשתות קפה?"
אמה הנהנה. "בסדר, אם את מתעקשת. אבל אני ממש לא רוצה להפריע".
הביקור נמשך עד שעת לילה מאוחרת. כשאמה עזבה שרי הרגישה שהיא יוצאת מדעתה, אבל הצדיקה את מעשיה וחשבה, לפחות הקלתי מעט על הבדידות שלה. אלא שאז נשמע בתוכה קול טורדני. אם כל כך עזרת לה, למה היא דיברה על הבדידות שלה גם בדרך החוצה? שרי ניסתה להתעלם מהמחשבה הזאת ונכנסה למיטה.
6:45 בבוקר
שרי חזרה למציאות. אין טעם לבכות על הלב שנשפך, מילמלה לעצמה ונאבקה לסגור את הרוכסן של חצאית הפשתן השחורה. החליפה האהובה עליה נעשתה צרה מדי, כמו שקרה עם רוב החליפות שלה לאחרונה. השנים חולפות כל כך מהר! חשבה. השבוע אני חייבת להתחיל בדיאטה ולעשות קצת התעמלות.
השעה הבאה היתה איומה, כרגיל. הילדים יללו ומחו על כך שאינם רוצים לקום מהמיטה, ואריק התלונן, "אני לא מבין, את לא יכולה לוודא שהילדים יגיעו לשולחן בזמן?"
7:45 בבוקר
איך שהוא הצליחו הילדים להגיע בזמן להסעה. אריק יצא לעבודה עם מכוניתו, ושרי יצאה מהבית ונעלה את הדלת. היא נשמה עמוק והתפללה, אלוהים, אני כל כך לא שמחה לקראת מה שמצפה לי היום. אנא, תן לי שמץ של תקווה. היא נכנסה למכונית, ותוך כדי נהיגה בכביש המהיר איפרה את עיניה. תודה לאל על פקקי תנועה.
8:45 בבוקר
שרי הציצה בשעון ונכנסה במהירות לבניין החברה שבה היא עבדה כיועצת לענייני אופנה. רק כמה דקות איחור. היא קיוותה שחבריה לעבודה כבר יודעים שאיחור הוא דבר אופייני לה, ושהם יחכו לה לפני שיתחילו בישיבה.
אבל היא טעתה. ישיבת ההנהלה התחילה בלעדיה. שרי ניסתה להיכנס בשקט, על קצות האצבעות, בלי שיבחינו בה. אבל כל העיניים ננעצו בה כשהתיישבה על כיסאה. היא הביטה סביבה, חייכה חיוך רחב ואמרה משהו על התנועה הכבדה.
11:59 בבוקר
שעות הבוקר עברו בשקט יחסי. שרי היתה יועצת אופנה כישרונית ובעלת טביעת עין חדה, ולכן נחשבה לאחת העובדות הטובות בחברה. המוקש היחיד באותו יום עבודה צץ זמן קצר לפני הפסקת הצהריים.
הטלפון שעל שולחנה צילצל. "שרי מדברת", אמרה שרי לתוך הפומית.
"שרי, תודה לאל שאת שָם! אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היית יוצאת להפסקה!" שרי ידעה היטב מי נמצאת בעברו השני של הקו. שרי ודינה הכירו מאז בית הספר היסודי. דינה היתה אשה חסרת ישע, במשבר מתמיד. שרי השתדלה להיות זמינה, "להיות שם בשבילה", אבל דינה אף פעם לא טרחה לשאול את שרי איך היא מרגישה. כששרי ניסתה לספר על המאבקים שלה, דינה שינתה נושא או טענה שהיא חייבת ללכת.
שרי אהבה את דינה ודאגה לה, אבל דינה התנהגה כמו לקוחה ולא כמו חברה אמיתית. שרי לא אהבה את חוסר האיזון בחברות שלהן. וכשכבר הרשתה לעצמה לכעוס על דינה, מיד הרגישה אשמה. בתור מאמינה בישוע שרי ידעה מה דבר אלוהים אומר על עזרה ואהבה לזולת. שוב פעם אני חושבת על עצמי לפני שאני חושבת על אחרים, אמרה לעצמה. בבקשה, אלוהים, עזור לי לתת מעצמי לדינה בשמחה, בלי להתרכז בעצמי.
"מה העניינים, דינה?" שאלה שרי.
"נורא, פשוט נורא!" אמרה דינה. "רוני הושעתה היום מבית הספר, דני לא קיבל את הקידום שלו והמכונית שלי נתקעה!"
ככה נראים חיי כל יום! חשבה שרי, והרגישה שהכעס מציף אותה. אבל היא רק אמרה, "דינה, מסכנה שלי! איך את מסתדרת?"
דינה שמחה על ההזדמנות לשטוח את טענותיה בפירוט רב. היא נכנסה לכל הפרטים, והשיחה גזלה כמעט את כל הפסקת הצהריים של שרי. טוב, גם המבורגר מהיר נחשב לאוכל!
שרי יצאה להפסקה קצרה, ובזמן שחיכתה בתור להמבורגר שלה חשבה על דינה. אילו האוזן הקשבת שלי והעצות שנתתי לה היו עוזרות כל השנים האלה, זה היה שווה את המאמץ. אבל דינה עושה היום את אותן טעויות שעשתה גם לפני עשרים שנה. למה אני מעוללת את זה לעצמי?
4:00 אחר הצהריים
שעות אחר הצהריים חלפו ללא אירועים מיוחדים. שרי יצאה מהמשרד בדרכה לפגישה עם המורה של תום. בדרך נופף לעברה המנהל שלה, דן מרקוס.
"טוב שהספקתי לתפוס אותך", אמר. דן היה אחד המנהלים הפוריים ביותר בחברה. הבעיה היתה שהוא הגה כל מיני רעיונות שיווק מבריקים, אבל במקום לסיים את המלאכה בעצמו, הוא הטיל אותה על אחרים. שרי הבינה טוב מאוד למה הוא התכוון כשאמר, "אני בלחץ נוראי". הוא הושיט לעברה ערימה של דפים. "כאן נמצא כל המידע שדרוש להמלצות שאני צריך להגיש להנהלה. צריך רק לערוך אותן קלות. אני חייב את זה למחר. אני בטוח שלא תהיה לך עם זה בעיה, נכון?" חייך בהתרפסות.
שרי נבהלה. משימות העריכה של דן תמיד היו אימתניות. היא הבינה שיידרשו לה לפחות חמש שעות כדי לסיים את העבודה. הגשתי לו את הנתונים שנדרשו לו למחקר כבר לפני שלושה שבועות, היא נזכרה. מה הוא חושב לעצמו? שתמיד אהיה שם כדי להציל אותו ברגע האחרון?
אבל היא עצרה את עצמה. "כמובן, דן, אין בעיה. אני שמחה לעזור. באיזו שעה אתה צריך את זה?"
"תשע בבוקר. ו… תודה שרי. בכל פעם שאני נתקע עם משהו, את הראשונה שאני חושב עליה. אני יודע שתמיד אפשר לסמוך עלייך". והוא הפנה את גבו והתרחק.
מישהי שאפשר לסמוך עליה… נאמנה… מהימנה, חשבה שרי. אני תמיד שומעת את המילים האלה מאנשים שצריכים ממני משהו. בכלל, זה נשמע כמו תיאור של מכונה, לא של בן אדם. אבל שוב היא התמלאה בתחושת אשמה. הנה שוב אני מתמלאת עוינות וכעס. אלוהים, עזור לי לשגשג במקום שבו נטעת אותי. אלא שבמעמקי ליבה שרי השתוקקה לעבור לעציץ אחר.
4:30 אחר הצהריים
דנה היתה מורה מאוד מוכשרת, שהבינה את הגורמים המורכבים מאחורי ההתנהגות של הילדים שלימדה. הפגישה איתה התחילה כמו רבות אחרות – בלי אריק. אביו של תום לא היה יכול לצאת מוקדם מהעבודה, ולכן השיחה התקיימה רק בין שרי והמורה.
"תום הוא לא ילד רע, שרי", הרגיעה אותה דנה. "הוא ילד מבריק, מלא אנרגיה. כשהוא רוצה, הוא הילד הכי מקסים בכיתה".
שרי חיכתה בסבלנות למכה. דברי לעניין, דנה. אני יודעת שיש לי ילד בעייתי. מה כבר חדש תחת השמש? יש לי חיים בעייתיים, וילד בעייתי הוא חלק מהתמונה…
דנה חשה בחוסר הנוחות של שרי והמשיכה, "הבעיה היא שתום לא מגיב נכון לגבולות שאני מנסה להציב לו. כשילדים אחרים עובדים על דפי עבודה, תום מתקשה. הוא קם מהכיסא, מציק להם ולא מפסיק לפטפט. וכשאני מעירה לו על התנהגותו, הוא כועס".
שרי רצתה לגונן על בנה היקר ואמרה, "יתכן שתום מתקשה למקד את תשומת הלב שלו. אולי הוא היפראקטיביי"
דנה שללה את האפשרות הזו. "בשנה שעברה עשינו לתום אבחונים פסיכולוגיים, והאפשרות הזו נשללה כליל. כשתום מתעניין בנושא מסוים הוא עומד היטב במשימות שניתנות לו. אני לא פסיכולוגית, אבל נראה לי שהוא פשוט לא רגיל להישמע לכללים".
בשלב זה שרי החלה לגונן על עצמה. "את מנסה לומר לי שהבעיה היא בבית?"
דנה נעה בחוסר נוחות. "כמו שאמרתי, אני לא פסיכולוגית ולא יועצת. אני מודעת לכך שבכיתה ג׳, רוב הילדים מנסים להפר חוקים וכללים, אבל תום עולה על כולם. בכל פעם שאני אומרת לו לעשות משהו, הוא מסרב, ופורצת מלחמת עולם שלישית. הואיל וכל האבחונים הקוגניטיביים שלו הם נורמליים, תהיתי מה מתרחש בבית".
שרי לא הצליחה לעצור עוד את הדמעות. היא הרכינה את ראשה והתייפחה – זה כבר היה יותר מדי.
בשלב מסוים הבכי שכך. "אני מצטערת… זה כנראה לא היום המתאים לשיחה הזאת", אמרה דנה. שרי חיפשה ממחטה בתיק שלה. "לא, דנה, זה הרבה יותר מזה. אני צריכה להיות כנה איתך. יש לי איתו את אותן בעיות. אריק ואני מתקשים לשלוט בתום גם בבית. כשאנחנו משחקים או מדברים, הוא הילד הכי מקסים בעולם. אבל בכל פעם שאני צריכה לאכוף משמעת, פורצת מהומה שהיא מעבר למה שאני מסוגלת לשאת. אני חוששת שאין לי פתרון להציע לך".
דנה הינהנה באיטיות. "זה דווקא מאוד עוזר לי, שרי. עוזר לי לדעת שהבעיה של תום קיימת גם בבית. לפחות עכשיו נוכל לחפש פתרון ביחד".
5:15 אחר הצהריים
למרבה ההפתעה שרי שמחה על התנועה הכבדה שהשתרכה בכבישים באותו אחר צהריים. לפחות אף אחד לא נלחם בי כאן, חשבה. היא ניצלה את הזמן כדי לחשוב על כל המשברים שעוד ציפו לה באותו יום: הילדים, ארוחת הערב, המשימה שדן הטיל עליה, הקהילה… ואריק.
6:30 בערב
"בפעם הרביעית והאחרונה, ארוחת הערב מוכנה!" שרי שנאה לצעוק, אבל שום דבר אחר לא עזר. הילדים ואריק הגיעו לשולחן כשהתחשק להם, ובדרך כלל, כשהגיעו, הארוחה כבר התקררה.
לשרי לא היה כל מושג מדוע. היא ידעה שלא האוכל הוא הבעיה, משום שהיא הצטיינה בבישול. ברגע שכולם התיישבו סביב השולחן הם רוקנו את הצלחות בין רגע.
כולם חוץ ממיקי. שרי הביטה בבתה, שישבה בשקט וחיטטה במזון שעל הצלחת, ושוב הרגישה לא בנוח. מיקי היתה ילדה כל כך חביבה ורגישה. מדוע היא כל כך שקטה ומסתייגת? מיקי אף פעם לא היתה מוחצנת או פתוחה. היא העדיפה לבלות את זמנה בקריאה, בציור או בחדר, ו"לחשוב על כל מיני דברים".
"חמודה שלי, על אילו דברים את חושבת?" שאלה אותה שרי. "כל מיני דברים", היתה התשובה הקבועה. שרי הרגישה מרוחקת מבתה. היא חלמה על שיחות בין אם לבת, על שיחות של בנות, על קניות בצוותא. אבל מיקי נהגה להסתגר בתוך עצמה, ולא איפשרה לאיש להתקרב. הכאב צבט את ליבה של שרי בכל פעם שניסתה לגעת בחלק הלא נגיש בליבה של מיקי.
7:00 בערב
באמצע ארוחת הערב צילצל הטלפון. אנחנו צריכים לקנות משיבון, שיענה בשעת הארוחה, חשבה שרי. זה זמן כל כך יקר כמשפחה. אבל אז הציפה אותה מחשבה מוכּרת. אולי מישהו זקוק לי?
שרי הקשיבה לקול השני שבמוחה ומיהרה לענות לטלפון. ליבה פעם בחוזקה כששמעה את הקול מעברו השני של הקו.
"אני מקווה שאני לא מפריעה", אמרה תמרה, המדריכה של קבוצת הנשים בקהילה.
"לא, זה בסדר", שיקרה שרי.
"שרי, אני לא יודעת מה לעשות", אמרה תמרה. "מרי היתה אמורה לתכנן את הפעילויות בכנס, אבל היא ביקשה להשתחרר מהמחויבות הזאת. הנושא יהיה ׳סדר העדיפויות בבית׳. את חושבת שתוכלי להירתם לנושא?"
הכנס. שרי כמעט שכחה שבסוף השבוע הקרוב מתקיים הכנס השנתי של נשות הקהילה. היא קיוותה שתוכל להשאיר את אריק עם הילדים וליהנות במשך יומיים מנופים קסומים – רק היא ואלוהים. האפשרות להתבודד קסמה לה יותר מכל פעילות חברתית. אם תיקח על עצמה את תכנון הפעילויות במקום מירי, יהיה עליה לוותר על הזמן שלה לבד. לא, היא לא יכולה להחליף את מירי. היא תצטרך לומר…
אבל באותו רגע התערב הקול השני. זכות גדולה היא לשרת את אלוהים ואת הנשים המקסימות האלה, שרי! אם רק תקדישי מעט מעצמך, אם רק תשתחררי קצת מהריכוז העצמי שלך, תוכלי לשנות את חייהן של נשים אחרות. תחשבי על זה!
שרי לא היתה צריכה לחשוב על זה. היא למדה להיענות לקול הזה בלי כל היסוס, בדיוק כפי שנענתה לאמא שלה, לדינה ואפילו לאלוהים. היא לא היתה בטוחה למי שייך הקול הזה, אבל היה לה מאוד קשה להתעלם ממנו. ההרגל ניצח שוב.
"אשמח לעזור", אמרה שרי לתמרה. "שלחי אלי את מה שמירי כבר הכינה, ואני אמשיך משם".
תמרה נשמה לרווחה. "שרי, אני יודעת שזה קורבן עצום מצידך. גם אני מוצאת את עצמי עושה את זה כמה פעמים ביום. אבל כך נראים חיי השפע המשיחיים שלנו, נכון? אנחנו אמורות להיות קורבן חי!"
אולי, חשבה שרי, אבל התקשתה לראות במילה "שפע" תיאור מוצלח של חייה.
7:45 בערב
ארוחת הערב הסתיימה. שרי ראתה את אריק מתיישב מול הטלוויזיה, מתכונן למשחק הכדורגל. תום הרים את הטלפון ושאל אם חבר יכול לבוא ולשחק. מיקי התחמקה בשקט לחדרה.
הכלים נשארו על השולחן. המשפחה עוד לא למדה לנקות ולסדר אחרי הארוחה. אולי הילדים עדיין קטנים מדי בשביל זה. שרי התחילה לפנות את הכלים מן השולחן.
11:30 בלילה
לפני שנים שרי היתה מצליחה לנקות את המטבח אחרי ארוחת הערב, להשכיב את הילדים בזמן ולבצע ללא כל קושי את המשימות שהטיל עליה המנהל שלה. כוס קפה אחרי ארוחת הערב, לצד האדרנלין שזרם בדמה אחרי כל המשברים ובשל הצורך לעמוד בלוח זמנים צפוף, הפכו את שרי לאשה האולטימטיבית. לא סתם כינו אותה חבריה "סופר שרי".
אבל המירוץ הזה הלך ונעשה קשה יותר ויותר. הלחץ שהופעל עליה כבר לא פעל כמו בעבר. היא התקשתה להתרכז, והחלה לשכוח תוכניות שונות ותאריכים חשובים, והכי חמור – אפילו לא היה לה אכפת.
בכוח הרצון סיימה שרי את רוב המשימות שלה. קרוב לוודאי שהמשימה שהטיל עליה דן לא בוצעה על הצד הטוב ביותר, אבל הכעס שלה עליו כיסה על כך. הסכמתי לעזור לדן, אמרה שרי לעצמה. זאת לא אשמתו, אלא אשמתי. למה לא יכולתי לומר לו שזה לא הוגן להטיל עלי את כל האחריות ברגע האחרון?
אבל לא היה לה זמן למחשבות כאלה. עדיין עמדה לפניה המשימה הגדולה מכולן לאותו יום – שיחה עם אריק.
תקופת החיזור שלהם ושנות הנישואים הראשונות היו מאוד נעימות. בכל פעם שהרגישה מבולבלת, אריק החליט. כשהרגישה חסרת ביטחון, הוא הפגין חוזק. ולא ששרי לא תרמה דבר לזוגיות שלהם. היא ידעה שאריק הוא לא אדם חם ומלא רגש, ולקחה על עצמה את ההיבט של החום והאהבה במערכת היחסים שלהם. אלוהים הפך אותנו לצוות מוצלח, היא נהגה לומר לעצמה. לאריק יש כושר מנהיגות ולי יש אהבה. המחשבה הזאת עזרה לה להתגבר על הבדידות שהיא חשה בכל פעם שאריק לא הבין את הרגשות הפגועים שלה.
אבל במשך הזמן שרי שמה לב לשינוי שחל בזוגיות שלהם. זה התחיל עם דקויות, והפך לשינוי חד ובולט. היא שמעה את זה בטון המזלזל שלו, בכל פעם שהעזה להתלונן על משהו. היא ראתה את זה בחוסר הכבוד שלו כלפיה, כשניסתה לומר שהיא זקוקה לתמיכה שלו. היא הרגישה את זה בדרישות הבלתי פוסקות שהיא תעשה כל מיני דברים כמו שהוא רוצה.
והמזג שלו. אולי היה זה הלחץ בעבודה, או הילדים. אבל לא משנה מה היתה הסיבה, שרי לא האמינה שהיא תשמע מילים קשות וכועסות מפיו של האיש שנישאה לו. היא לא היתה צריכה לעשות משהו יוצא דופן כדי לעורר את כעסו – צנים שנשרף, חשבון הבנק, מיכל דלק ריק – זה הספיק.
כל העובדות האלה הובילו למסקנה אחת: הנישואים האלה חדלו להיות עבודת צוות, אם הם אי פעם בכלל היו כאלה. שרי הבינה שמערכת היחסים שלהם דומה יותר לקשר של אם ובנה מאשר לקשר של בעל ואשה.
בהתחלה היא חשבה שהיא מדמיינת. שוב אני מחפשת צרות כשיש לי חיים כל כך יפים, היא נהגה לומר לעצמה. זה עזר לזמן מה – עד להתקפת הזעם הבאה של אריק. ואז חשפו הכאב והעצב את האמת שהמוח שלה התקשה לקבל.
לבסוף הבינה שאריק הוא שתלטן, ולקחה את האשמה על עצמה. גם אני הייתי מתנהגת כמוהו אם הייתי צריכה לחיות עם אדם כמוני, חשבה. אני הסיבה לכך שהוא כל כך ביקורתי ומתוסכל.
המסקנות האלה הובילו את שרי לפתרון שבו היא השתמשה במשך שנים – "לאהוב את אריק" למרות כעסו. איך זה פעל? ראשית, שרי למדה לקרוא את הרגשות של אריק לפי הכעס שלו, שפת הגוף והדיבור. היא פיתחה מודעות עצומה למצבי הרוח שלו, ורגישות יתר לדברים שבדרך כלל הוציאו אותו מדעתו: אי עמידה בזמנים, חוסר הסכמה מצידה, והכעס שלה. כל עוד היא היתה שקטה והסכימה איתו, הדברים התנהלו כשורה. אבל אם איפשרה להעדפות שלה "להרים ראש", היא הסתכנה בכך שמהר מאוד הראש שלה עצמה יושפל.
שרי ידעה "לקרוא" היטב את אריק, ובמהירות. כשבמקרה כן חצתה איזה גבול רגשי, היא נהגה לעבור לשלב השני בתוכנית "לאהוב את אריק", ונסוגה מיד. היא הסכימה עם דעתו (לא ממש), נשכה את שפתיה ואפילו התנצלה על שהיא אדם שקשה לחיות איתו. וזה עזר.
השלב השלישי בתוכנית "לאהוב את אריק" היה לעשות למענו דברים מיוחדים, כדי להראות לו כמה היא כנה באהבתה. היא נהגה להתלבש בצורה מושכת יותר גם בבית, והכינה את הארוחות האהובות עליו כמה פעמים בשבוע. האם לא נאמר בדבר אלוהים שכך הנשים צריכות להתנהג?
השלב השלישי בתוכנית "לאהוב את אריק" פעל במשך זמן מה, אבל השלווה לא החזיקה מעמד זמן רב. הבעיה היתה ששרי ניסתה "לאהוב את אריק" כדי לשכך את כעסו, אבל התישה את עצמה. התוצאה: כעסו של אריק לא שכך כלל, ורק הרחיק אותה ממנו יותר ויותר.
אהבתה לבעלה הלכה ודעכה. למרות זאת היא הרגישה שלא משנה כמה גרוע המצב, אלוהים הוא זה שחיבר ביניהם, והאהבה שלהם תגבר בסופו של דבר על כל המכשולים. אבל בחודשים האחרונים, רק המחויבות שלהם זה לזה גרמה להם להישאר ביחד. כששרי הצליחה להיות כנה עם עצמה, היא הודתה שיש ימים שבהם היא לא מרגישה דבר כלפי אריק חוץ מפחד ועוינות.
זאת היתה הבעיה שלה באותו ערב. היא ידעה שהדברים חייבים להשתנות. הם צריכים למצוא את הדרך להצית מחדש את אהבתם הראשונה.
שרי נכנסה לסלון. הקומיקאי שהנחה את תוכנית הלילה בדיוק סיים את המונולוג שלו. "מותק, אפשר לדבר?" היא שאלה בהססנות.
אין תשובה. שרי ניגשה אליו והבינה מדוע. אריק נרדם על הספה. היא חשבה להעיר אותו, אבל אז נזכרה במילים הקשות שאמר לה בפעם האחרונה שבה היא היתה כל כך "חסרת רגישות". היא כיבתה את הטלוויזיה ואת האורות, ונכנסה אל חדר השינה הריק.
11:50 בלילה
שרי שכבה במיטתה והתקשתה להחליט מה קשה לה יותר – הבדידות שלה או העייפות. כשהחליטה שהבדידות קשה יותר, הרימה את ספר הבריתות שהיה מונח לצד המיטה ופתחה בברית החדשה. אנא, אלוהים, התפללה שרי, תן לי שביב של תקווה. ואז נפלו עיניה על דבריו של ישוע במתי ה׳ 5-3:
אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים. אשרי האבלים כי הם ינוחמו. אשרי הענווים (נמוכי הרוח) כי הם יירשו את הארץ.
אבל, אלוהים, הרי כך בדיוק אני מרגישה! מחתה שרי. אני מרגישה ענייה ברוח. אני אבלה על חיי, על נישואי, על ילדי. אני מנסה להיות ענווה, אבל מרגישה שכל הזמן רק רומסים אותי. איפה ההבטחה שלך? איפה התקווה? איפה אתה?
שרי חיכתה לתשובה בחדר החשוך. אין תשובה. הצליל היחיד ששמעה היה זה שהשמיעו דמעותיה כשזלגו על דפי הספר.
מה הבעיה?
שרי מנסה לנהל את חייה בדרך הראויה. היא מנסה לפעול נכון בזוגיות שלה, עם ילדיה, בעבודתה, במערכות היחסים השונות שיש לה וגם עם אלוהים. אבל ברור שמשהו לא בסדר. החיים שלה לא מתנהלים כשורה. שרי שרויה בכאב רוחני ורגשי עמוק.
גם נשים וגם גברים יכולים להזדהות עם הבעיה ששרי מתמודדת איתה – עם הבדידות שלה, עם חוסר האונים, עם הבלבול והאשמה. ומעל הכל, עם התחושה שהחיים שלנו יצאו מכלל שליטה.
הבה נבחן מקרוב את חייה של שרי. חלקים מחייה אולי מזכירים לך באופן מפתיע את שלך. אם תבין את המאבק שלה, תוכל אולי להבין את שלך. אין ספק שכמה פתרונות פשוט לא עזרו לשרי.
ראשית, מאמץ יתר לא תמיד עוזר. שרי עושה מאמץ כביר ומשקיעה המון אנרגיות בניסיון לנהל חיים מוצלחים. היא לא אשה עצלה.
שנית, נחמדות שמקורה בפחד פשוט לא פועלת. המאמצים של שרי לרצות אנשים אחרים לא מובילים לאינטימיות שהיא מחפשת במערכות יחסים.
שלישית, אין כל טעם לקחת על עצמנו אחריות של אחרים. שרי הפכה למומחית בטיפול ברגשות ובבעיות של אחרים, אבל מרגישה שחייה הם כישלון אחד גדול. האנרגיה המבוזבזת שלה, הנחמדות שמקורה בפחד ואחריות היתר מצביעות על גרעין הבעיה. שרי מאוד מתקשה לקחת לידיה את השליטה על חייה.
בגן עדן אלוהים דיבר עם אדם וחווה על בעלות ועל שליטה. "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (ברא׳ א׳ 28).
נבראנו בצלם אלוהים, ונצטווינו לבצע תפקידים מסוימים. אם נדע מה התפקיד שלנו, יהיה לנו קל יותר לקחת אחריות ולשלוט באותו תחום. אם עובדים בחברה מסוימת יקחו על עצמם עבודות שלא נועדו להם, יגמר להם הכוח בשלב מסוים. הם יהיו מותשים. אנחנו זקוקים לחוכמה כדי לדעת מה לעשות ומה לא. הרי אין סיכוי שנוכל לעשות הכל.
שרי מתקשה לדעת מה הם הדברים שכלולים בתחומי האחריות שלה ומה לא. מתוך רצון לעשות את מה שנכון לעשות ולהימנע מעימותים, היא לוקחת על עצמה בעיות שאלוהים לא הועיד לה: בדידותה הכרונית של אמה, חוסר האחריות של המנהל שלה, המשברים החוזרים ונשנים של חברתה, מסר ששמעה בקהילה על הקרבה עצמית ושעורר בה תחושת אשמה, וחוסר הבגרות של בעלה.
והבעיות שלה לא מסתיימות כאן. חוסר היכולת של שרי לומר לא משפיע בצורה משמעותית על היכולת של בנה לדחות סיפוקים ולהתנהג כראוי בבית הספר. יתכן שחוסר היכולת הזה שלה גם גרם לבתה לסגת ממנה ולהסתגר.
בכל פעם שאנחנו לא מבינים כהלכה את האחריות שמוטלת עלינו או את החובה שלנו לשלוט בחיינו, יש לנו בעיה של הצבת גבולות. ובדיוק כמו שבעלי בתים פרטיים מציבים גדרות סביב החצר שלהם, גם אנחנו צריכים להציב בחיינו גדרות – גבולות שכליים, גופניים, רגשיים ורוחניים, כדי שנוכל להבחין מיד מהו תחום האחריות שלנו ומה לא. המאבקים הרבים של שרי מלמדים שחוסר היכולת להציב גבולות נכונים בזמן הנכון ועם האנשים הנכונים, עלול להיות מאוד הרסני.
מדובר בבעיה רצינית, שמשיחיים רבים בימינו סובלים ממנה. מאמינים אמיתיים ומסורים לא בטוחים מתי עליהם להציב את הגבולות הנכונים לפי הכתובים. כשמעירים להם על חוסר הגבולות שלהם, הם מעלים כמה שאלות חשובות:
1. האם אוכל להציב גבולות ועדיין להישאר אדם אוהב?
2. מה הם הגבולות המותרים?
3. מה לעשות כשמישהו כועס או נפגע מהגבולות שהצבתי?
4. מה עלי לומר למי שתובע את הזמן שלי, את אהבתי, את כוחותי או את כספי?
5. למה אני מרגיש אשם בכל פעם שאני חושב שעלי להציב גבולות? למה זה מפחיד אותי?
6. איזה קשר יש בין גבולות לכניעה?
7. האם גבולות אינם דבר אנוכי?
הבנה לקויה של התשובות שהכתובים נותנים בנושא הגבולות הובילה לתפיסה שגויה של הנושא. אנחנו מוקפים בבעיות פסיכולוגיות שונות שנובעות בחלקן מעימותים בנושאי גבולות: דיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, התמכרויות, דחפים, אשמה, בושה, בהלה, קשיים בזוגיות ובמערכות יחסים.
ספר זה מציג את נושא הגבולות מזווית הראייה של הכתובים: מה הם גבולות, על מה הם מגוננים, איך הם מתפתחים, איך פוגעים בהם, איך אפשר לשקם אותם ולהשתמש בהם. הספר עונה על שאלות אלה ועל אחרות. המטרה שלנו היא לעזור לך להשתמש נכון בגבולות שהכתובים מגדירים, כדי שתוכל לשקם את מערכות היחסים בחייך ולהשיג את המטרות שאלוהים הועיד לך.
אין עדיין תגובות