האדם שבטנק

התנעה

– מה הוביל אותך לספר את הסיפור שלך?

זה קרה כשהייתי בדרך למילואים. הרדיו פתוח, ומשמיעים ריאיון עם אבא של אחד מסרבני השריון.1 זה מוציא אותי מדעתי, כי מה בעצם אומר האבא הזה? שזה בסדר לסרב ולא ללכת לשריון. כי מה פתאום שריון, הרי שם כולם שחורים, התנאים שלהם על הפנים, והכל גרוע ואין מה להגיע לשם בכלל.

הריאיון הזה קומם אותי והוציא ממני דחף שכבר הרבה זמן ישב עליי. אני יודע איך נכנסתי לשריון בגיל 18 – וגם איך יצאתי בגיל כמעט 45. אני יודע איפה הייתי, אני יודע מה עשיתי. רציתי לספר את הסיפור.

– זה העניין היחיד?

יש עוד. אני מעביר תדר ושומע את השיח על שוברים שתיקה. אני שואל את עצמי, מה זה הדבר הזה? מה, אנחנו כאלה? קלגסים? זה ממש לא מתחבר לי למה שאני מכיר.

25 שנים בשטח, ראיתי כל כך הרבה. כל כך השתנינו מאז שנות ה-80. אנחנו כל כך מקפידים לנצור ירי כשצריך ואפשר, כל כך מקפידים עם עצמנו ומתחקרים כל פיפס. מה הם רוצים? יש אירועים חריגים, אבל הם חריגים. הם יוצאים מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

כמג'ד קיבלתי את הפיקוד על אחד המקומות הקשים בחיכוך עם האוכלוסייה: מחסום תפוח. 'תיק פלילי' כזה, שכשאתה עובר לידו אתה מתחנן שרק זה לא ייפול עליי. וזה נפל עליי. בשיא הלחימה. הייתי יורד כל יום, עומד שם עם החיילים ורואה איך הם מצליחים לשמור על הביטחון ולהישאר בני אדם. לנהוג בכבוד כלפי האוכלוסייה ועדיין ללכוד מפגעים.

אז גם אני החלטתי לשבור שתיקה. לומר, הלו חברים, בואו ותראו מהו הכלל ומהו היוצא מן הכלל.

גם את הסיפור הזה צריך לספר. אנחנו לא רובוטים ושום דבר לא אוטומטי. יש המון מחשבה ורגש מאחורי החלטות מבצעיות. כשיש ספק אז אין ספק, וזה ברור ב-99% מהמקרים.

אני רואה את התופעה הזו גם במחקר שלי – אלו שמשתחררים אחרי שירות הרבה יותר סובלניים מהתיכוניסטים שלפני שירות.

אני מבין שהשירות הוא פקטור משמעותי בהבנה של מגבלות הכוח.

– מה שונה בתפקיד שלך, כשריונר?

אנחנו, השריונרים, לא מספרים את הסיפור. מאז אביגדור קהלני ב-1973, במלחמת יום-הכיפורים, לא רואים שריונרים שמספרים סיפור. מה עשינו, איפה היינו, מה חווינו, מי אנחנו. מאז 1973 זה צבא אחר, הכל אחר.

הדבר הראשון שעשיתי היה לצאת עם מתקפת סיפורים לרשתות החברתיות. זה תפס תאוצה, ואז התחילו להגיע אליי כל מיני חבר'ה בשאלות. מי אתה? מה אתה? ספר עוד על עצמך.

מפקד החיל שאל אותי מה לדעתי צריך לעשות. אמרתי לו, 'אתה חייב להבין, זה לא עניין של ללכת, להסביר, לדבר. אתה צריך עכשיו לעשות מיתוג מחדש. אתה נתפס על-הפנים. יש לנו סטיגמה וצריך לעשות שינוי'.

– מהי הסטיגמה?

שזה חיל לא רלוונטי. שזה חיל שתרומתו לא ברורה, שהחיילים סובלים שם, שמתייחסים אליהם רע, שהתנאים שלהם גרועים ושהם פועלים שחורים.

אין קשר בין הסטיגמה הזו לבין המציאות. זה דמיוני לחלוטין.

– הרבה פעמים יש גרעין של אמת בדברים האלה.

נכון. במקרה, כשהייתי מפקד חטיבה, נפגשתי עם המון חבר'ה. אחת מהן, אשתו של גנרל מעוטר, אשת חינוך לשעבר, סיפרה לי על משבר נוראי שקרה אחרי מלחמת יום-הכיפורים. כל הגנרלים של השריון פשוט עפו לכל עבר והיה שינוי אליטות בצבא. הרוב המוחלט בצמרת הצבא עבר לצנחנים, וזה דחק את אנשי השריון הצדה.

גם לאנשי השריון היה חלק בשינוי הזה. איפשהו הם מצאו להם איזושהי פינה של נוחות להיות יותר בתפקידים טכנו-לוגיסטיים ופחות מעורבים בליבה המבצעית. פחות להיות בשטחי הלחימה, איפה שקורה הדבר האמיתי.

הגענו לאיזשהו מצב, באזור אמצע שנות התשעים, שאחרי תפקיד של מפקד גדוד בשריון, היית עושה תפקידי פריפריה כאלה, והיו רואים אותך פחות ופחות בזירות הלחימה והביטחון השוטף.

השריונרים הפכו לחבר'ה צייתנים, חבר'ה נחמדים, שתמיד עושים מה שאומרים להם. הם אף פעם לא אמרו לא. לא התווכחו. הם היו נחמדים ונאמנים. אני לא רואה בעשרים שנה האחרונות איזשהו שריונר שהוביל משהו רציני, שעשה איזה מהפכה. כולם 'נופת צופים'.

מילא אם הכל היה כל כך מוצלח בהישגים המבצעיים של צה'ל בעשרים שנים האחרונות, אבל זה לא ככה. ואני לא רואה אף טנקיסט שקם על הרגליים ואומר, 'חבר'ה, מה קורה?!' וזה מחלחל למטה. בסוף מקבלים חבורה שנתפסת כצייתנית ונחמדה. אבל למטה, בדרגות הזוטרות, יש עוד ניצוץ בעיניים.

– יש משבר בגיוס לשריון?

בהחלט. אני גם מורה, אז אני רואה תלמידים לפני גיוס. השריון לא מעניין אותם. הם מחפשים את הכאן והעכשיו. את האקטואליה, שהיא טרור וסכינאות. הם אומרים שהם רוצים להיות במג'ב, או בגולני. המילה 'שריון'? מה זה בכלל.

– למה דווקא אתה מספר את הסיפור?

מישהו צריך לספר את הסיפור, אבל לצערי הרב המערכת לא מצליחה לעשות את זה בצורה מיטבית. מתוך המערכת לא באמת רואים את עומק המשבר. אתה חייב לצאת החוצה כדי להבין מה באמת קורה.

אמרתי למפקד החיל, 'אם אתה רוצה, זה עליי. אני אוביל את זה'. אני דוקטורנט במדעי המדינה, והמחקר שלי עוסק בהשפעה של שירות החובה על התפיסה החברתית של האדם.

שאלת המחקר שלי היא 'כיצד משפיע שירות החובה על התפיסה החברתית של האדם?' אני שואל את זה בכנות, כי היו לי הרבה דילמות בנושא במהלך השירות. מה זה עושה לנו? לוקחים נער, מכניסים אותו לשלוש שנים של עשייה – כי צריך, ומה יוצא בסוף? אף אחד לא בודק.

אני החלטתי לבדוק והכל מתחבר לי. תראו מה החבר'ה עוברים, תראו מה נהיה מהם, ותראו איפה זה בתודעה הציבורית.

אמרתי לו, לקצין שריון ראשי, שבכוונתי לסייע בהחזרת השריון לתודעה, במובן החיובי של המילה. לספר מה הוא שריונר, מה באמת עוברים החיילים שם.

– אבל לא הכל חיובי בסיפור שלך.

ברור שלא. יש נפילות ויש תקומות, וצריך לדעת לעמוד בזה. אין מה לעשות. בקריירה צריך לדעת לספוג חבטות, ולא תמיד קורה מה שאתה רוצה.

אבל רוב הזמן קרה מה שרציתי. השלמתי שירות אדיר שעשה אותי למי שאני. אני חש שתרמתי המון, ושאנשים רבים סביבי הפכו לחברים לכל החיים.

לא את כל החלומות הגשמתי, אבל יש לא מעט חלומות אחרים שבהחלט כן הגשמתי. בגדול. בשורה התחתונה, לקחו פה ילד ליצן – ותראו מה עשו ממנו. תראו מה נהיה ממנו. לא חלמתי שאני אגיע לאן שאני אגיע, לא חלמתי בכלל שאני אתקרב לזה.

בסך הכל רציתי להיות קצין, זה כל מה שרציתי. ומה נהיה, זה לא ייאמן. בשלבים מסוימים של הסיפור התחלתי לשאול את עצמי שאלות. תגיד, זה אמיתי? זה אמיתי? זה באמת קרה לך?

אז, כן. זה קרה. בחלק מהמקרים המערכת עשתה לי חיים קשים. אבל בסוף אפשרו לי, והגעתי רחוק. וזה לא קורה בהרבה מערכות. זו מערכת מאוד מיוחדת, יש בה אנשים מיוחדים, ומהרבה מאוד קרבות יצאתי מנצח ונשכר. קיבלתי שם ביטחון עצמי שאני כן יכול לשבור תקרות זכוכית ולעשות דברים שבבייסיק לא האמנתי שאני יכול. אין הרבה מערכות שמאפשרות לך את זה.

– מעבר לסיפור האישי, יצאת עם איזה סנטימנט לשריון, ביחס למה שקורה איתו תדמיתית?

במהלך כל החצי הראשון של החיים הצבאיים, עד לתפקיד הסמג'ד, הרגשתי לא רק על סוס, אלא על סוס דוהר. הייתי מאוד מרוצה.

אבל בשלב מסוים הרגשתי שדוחפים את הסוס שלי אחורה. התסכול הגדול היה בתחושה שכבר לא ניתן לעשות עם זה הרבה, אי אפשר לדהור. זה מאוד מעצבן, עוד פעם, כי זה א-סימטרי לחלוטין לאיכות האנשים בחיל הזה – ובכלל, לאיכות ולעוצמה שיש בחיל הזה.

הוויה יוצרת תודעה. ברגע שאומרים, 'אתם במעטפת, אתם סקנד-בסט, אתם פחות טובים', אז מתחילים להאמין בזה. האמונה הזאת מגשימה את עצמה וככה זה נראה. אתה מכרסם את עצמך פנימה, ובסוף אתה נתפס כלפי הציבור כבא ממקום לא אטרקטיבי.

זה מאוד לא במקום וזה חורה לך, וזה בסוף גורם לך לבוא ולספר את הסיפור שלך.

– למה בחרת להיות שריונר, אגב?

שאלה נהדרת.