האחים גרים לצעירים ולבוגרים

אוסף רענן וסוחף של האחים גרים שבו מעשיות מוכרות ואהובות כמו סינדרלה, כיפה אדומה, שלגייה, הנזל וגרטל, הדייג ואשתו, ולצדן מעשיות נהדרות נוספות שבהן הדמיון, הגרוטסקה והאימה הן ללא גבולות.

"מעשייה איננה טקסט במובן הספרותי. היא לא עשויה ממילים שנבחרו בקפידה על פני מילים אחרות. היא עשויה משרשרת של אירועים," אומר פיליפ פולמן. "המעשייה נמצאת במצב מתמיד של היווצרות והשתנות. היצמדות לגרסה אחת היא כמו לכלוא אדום חזה בכלוב."

זו היתה גם גישתם של יעקב וּוילהלם גרים, שבמהלך המחצית הראשונה של המאה ה־19 כינסו, תמללו ושכתבו מעשיות ממקורות שונים. מתוך 210 המעשיות שליקטו, בחר פולמן חמישים – השמנת של האחים גרים – וכינסן בספר זה.

לספר מצורפת הקדמה פרי עטו.

הסופר פיליפ פולמן, יליד 1946, בריטניה, התפרסם בזכות טרילוגיית הפנטזיה עטורת הפרסים "חומריו האפלים".

מקט: 4-31-5882

מסת"ב: 978-965-02-0776-2

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אוסף רענן וסוחף של האחים גרים שבו מעשיות מוכרות ואהובות כמו סינדרלה, כיפה אדומה, שלגייה, הנזל וגרטל, הדייג ואשתו, ולצדן […]

---

1

המלך צפרדע, או היינריך ברזל

בימים שבהם משאלות עדיין הועילו, חי מלך שכל בנותיו היו יפות; אבל הבת הצעירה הייתה חיננית כל־כך שאפילו השמש, שכבר ראתה דברים רבים, נתמלאה התפעלות בכל פעם שאורה נפל על פניה. לא רחוק מארמון המלך היה מעבה יער אפל, ותחת תִּרזה עתיקה ביער הייתה באר. כחום היום, נהגה בת המלך לצאת ליער ולהתיישב על שפת הבאר, שהפיצה קרירות מופלאה.

כדי להעביר את הזמן, היה לה כדור זהב, שהייתה זורקת אל־על ושבה ותופסת. זה היה המשחק האהוב עליה. יום אחד אירע שלא נזהרה, זרקה אותו ולא הצליחה לתפסו, והכדור התגלגל הרחק ממנה לכיוון הבאר, קיפץ מעל פי הבאר ונעלם.

בת המלך רצה אחריו והביטה אל המים; אך הבאר הייתה כה עמוקה, שהיא לא הצליחה לראות את הכדור. אפילו את תחתית הבאר לא הצליחה לראות.

היא פרצה בבכי, שרק הלך וגבר, ולא ניחמה. אבל בעוד היא מתייפחת ומייבבת, מישהו דיבר אליה. "מה קרה, נסיכה? את בוכה במרירות כזאת, שתעורר רחמים אפילו באבן."

היא הביטה סביבה כדי לראות מנין בא הקול, וראתה צפרדע ששרבב את ראשו הגדול והמכוער מתוך המים.

"אה, זה אתה, שכשכן זקן," אמרה, "אני בוכה משום שכדור הזהב שלי נפל למים, והם עמוקים, ואני לא מסוגלת לראות אותו."

"טוב, את יכולה להפסיק לבכות," ענה הצפרדע, "אני יכול לעזור לך, אבל מה תיתני לי אם אשיב לך את הכדור?"

"כל מה שתרצה, צפרדע," אמרה, "כל דבר, בגדַי, הפנינים שלי, התכשיטים שלי, אפילו את כתר הזהב שעל ראשי."

"אני לא רוצה את בגדייך, את התכשיטים שלך, או את כתרך, באלה אין לי צורך. אבל אם תאהבי אותי ותניחי לי להיות בן לווייתך וחבר למשחקים, אם תניחי לי לשבת לצִדך לשולחן, לאכול מצלחתך, לשתות מכוסך ולישון במיטתך, אצלול למטה ואביא את כדור הזהב שלך."

הנסיכה חשבה, "מה הוא מקשקש, הצפרדע המטופש הזה? שידמיין לו מה שהוא רוצה, ממילא הוא ייאלץ להישאר במים, זה המקום שהוא שייך אליו, אבל את הכדור שלי אולי כן יוכל להביא." את זה, כמובן, לא אמרה, אלא אמרה:

"כן, כן. אני מבטיחה לך את כל אלה אם רק תשיב אלַי את הכדור שלי."

ברגע ששמע אותה הצפרדע אומרת "הן", הכניס את ראשו למים, וצלל אל התחתית. דקה אחר־כך שב ועלה בשחייה עם הכדור בפיו והשליך אותו אל העשב.

הנסיכה שמחה כל־כך לראות את הכדור, ומייד חטפה אותו והסתלקה לה.

"חכי, חכי," קרא הצפרדע, "קחי אותי אתך, אני לא יכול לקפץ במהירות שאת רצה."

אבל היא התעלמה, היא מיהרה הביתה ושכחה את הצפרדע המסכן, והוא נאלץ לשוב לתוך הבאר שלו.

למחרת ישבה הנסיכה אל השולחן עם אביה המלך וכל אנשי החצר ואכלה מצלחת הזהב שלה, כשמשהו עלה בדילוגים על מדרגות השיש: פליפ פלוֹפ, פליפ פלוֹפ. כשהגיע עד למעלה, הקיש בדלת וקרא: "בת המלך הצעירה מכולן, פתחי לי."

היא רצה לראות מי זה היה, פתחה את הדלת ולפניה ניצב הצפרדע.

בבהלה טרקה מייד את הדלת, ומיהרה לשוב אל השולחן.

המלך הבחין שלבה הולם בעוז, ואמר: "מה הפחיד אותך, ילדתי? האם היה זה ענק לפני הדלת?"

"הו, לא," אמרה, "זה לא ענק אלא צפרדע מגעיל."

"מה רוצה ממך הצפרדע?"

"הו אבא, אתמול כששיחקתי ביער ליד הבאר, נפל כדור הזהב שלי למים. התחלתי לבכות, וכיוון שבכיתי כל־כך, הצפרדע הביא לי אותו, וכיוון שהוא דרש, הבטחתי לו שהוא יוכל להיות לי לבן לוויה. אבל לא עלה בדעתי שהוא יעזוב אי־פעם את המים. והנה הוא עומד מעבר לדלת ורוצה להיכנס!"

ואז נשמעה עוד נקישה בדלת, וקול קרא:

"נסיכה, נסיכה, בת המלך הצעירה,

פתחי דלתך והכניסיני!

שאם לא כן, נערה,

מילתך היא לא מילה, הביני.

מלאי הבטחתך, בת מלך צעירה,

פתחי דלתך והכניסיני!"

אמר המלך: "אם מבטיחים חייבים לקיים. לכי אליו והניחי לו להיכנס."

היא פתחה את הדלת, והצפרדע ניתר פנימה, ובדילוגים הגיע עד הכיסא שלה.

"הרימי אותי," הוא אמר, "אני רוצה לשבת לצִדך."

הנסיכה לא רצתה, אבל המלך אמר, "קדימה, עשי כדבריו."

היא הרימה את הצפרדע, וכשכבר היה על הכיסא, ביקש לעלות על השולחן, כך שהיה עליה להרים אותו גם לשם, ואז הוא אמר, "קרבי קצת את צלחת הזהב שאוכל לאכול יחד אִתך."

היא אמנם עשתה כן, אבל הכול ראו שלא ברצון. הצפרדע אכל מצלחתה בהנאה גדולה, בעוד שהנסיכה התקשתה לבלוע, כל נגיסה כמו נתקעה לה בגרון.

לבסוף אמר הצפרדע: "תודה רבה, שבעתי, אני רוצה למיטה. קחי אותי לחדרך והציעי את מיטת המשי שלך כדי שנוכל לישון בה יחדיו."

הנסיכה החלה לבכות כי עורו הקר של הצפרדע הפחיד אותה. עצם המחשבה שהוא ישכב במיטתה הנקייה המתוקה עוררה בה חלחלה. אבל המלך הקדיר פניו ואמר: "אסור לך לתעב את מי שעזר לך בשעת צרה."

היא הרימה את הצפרדע בשתי אצבעות, הניחה אותו ליד דלת חדר השינה שלה וטרקה את הדלת.

אבל הוא הקיש בדלת שוב ושוב וקרא, "תני לי להיכנס! תני לי להיכנס!" עד שהיא פתחה לו ואמרה: "טוב, אתה יכול להיכנס, אבל אתה מוכרח לישון על הרצפה."

היא הורתה לו לשכב למרגלות מיטתה, אבל הוא התעקש ואמר, "תני לי לעלות, תני לי לעלות, אני לא פחות עייף ממך."

"אוף, למען השם!" היא אמרה, הרימה והניחה אותו על הקצה המרוחק של הכר.

"יותר קרוב! יותר קרוב!" הוא אמר.

זה כבר היה יותר מִדי. בחמת זעם תפסה את הצפרדע והטיחה אותו בקיר.

אלא שכאשר שב ונפל למיטה, הפלא ופלא, הוא לא היה עוד צפרדע, הוא היה לאיש צעיר — נסיך — חייכני ויפה עיניים.

היא אהבה אותו וקיבלה אותו כבן לווייתה, כפי שדרש המלך. הנסיך סיפר לה שמכשפה רעה כישפה אותו, ורק היא, הנסיכה, יכלה לגאול אותו מן הבאר. יתר על כן, ביום המחרת תבוא כרכרה להסיע אותם לממלכתו של הנסיך. אחר הדברים האלה הם נרדמו זה לצד זה.

למחרת בבוקר כשהעירה אותם השמש, התייצבה בחזית הארמון מרכבה, ממש כפי שאמר הנסיך. היא הייתה רתומה לשמונה סוסים לבנים שנוצות טווס התנועעו על ראשיהם ושרשרות זהב התנוצצו בין רתמותיהם. באחורי המרכבה ניצב היינריך הנאמן, משרתו של הנסיך, שבגלותו כי אדונו היה לצפרדע, כל־כך נחרד שמייד הלך לנפח והורה לו לכרוך שלוש רצועות ברזל סביב לִבו, כדי שלא יתרסק מצער. היינריך הנאמן עזר להם לעלות למרכבה, ותפס את מקומו מאחור. הוא שמח מאוד לראות שוב את הנסיך.

לאחר שעברו כברת דרך, שמע הנסיך קול עז של פקיעה מאחוריו. הוא פנה לאחור וקרא: "היינריך, המרכבה נשברת!"

"לא, לא אדוני, זה רק הלב שלי. כשהיית בבאר, כשהיית צפרדע, סבלתי כאב כה עז שכרכתי רצועות ברזל סביב לבי כדי שלא יתרסק, כי ברזל חזק מצער, אבל אהבה חזקה מברזל, ועכשיו אתה שוב אדם ורצועות הברזל נופלות."

עוד פעמיים נשמע אותו קול פקיעה, ובכל פעם חשבו שזוהי המרכבה, אבל הם טעו: בכל פעם הייתה זו רצועת ברזל שהתפצחה מעל לבו של היינריך הנאמן, כי אדונו שב לחיות בבטחה.

✦ ✦ ✦

סיווג המעשייה: ATU 440, "המלך צפרדע"

מקור: סיפור שסופר לאחים גרים מפי משפחת וִילד

סיפורים דומים:

Katharine M. Briggs: 'The Frog', 'The Frog

Prince', 'The Frog Sweetheart', 'The Paddo' (Folk Tales of Britain)

זוהי אחת המעשיות הנודעות מכול. הרעיון המרכזי של הצפרדע המגעיל שהופך לנסיך הוא כה מרתק ועתיר מוסר השכל, שהוא היה למטפורה מרכזית בניסיון האנושי המצטבר. בנוסח המקובל שאנו זוכרים, הצפרדע הופך לנסיך ברגע שהנסיכה נושקת לו. המְספרים של האחים גרים מכירים גרסה אחרת, וכך גם המספרים בגִרסה של בריגס, שבה על הנערה לערוף את ראשו של הצפרדע כדי שדמותו תשתנה. על כל פנים, על הנשיקה יכול להיאמר רבות. בסופו של דבר, עכשיו הנשיקה עצמה הייתה לפולקלור, ואיזה תוספת משמעות יש למשאלתו לחלוק עם הנסיכה את מיטתה?

אין ספק שהצפרדע הופך לנסיך (ein Königssohn) אף שבשם המעשייה הוא מכונה מלך צפרדע ('Der Froschkönig'). ייתכן שבשל העובדה שהיה פעם צפרדע הצמידה לו את האסוציאציה גם לאחר שירש את המלוכה. זה אינו מסוג הדברים שמישהו ישכח אי־פעם.

הדמות של היינריך ברזל מופיעה מאי־שם בסוף הסיפור, ויש לה קשר כל־כך קלוש לגוף הסיפור שהיא כמעט תמיד נשכחת, אף שוודאי ייחסו לה חשיבות, שכן היא נכללת בשם המעשייה. רצועות הברזל שלו יוצרות דמות כל־כך מרשימה אשר כמעט ראויה למעשייה משל עצמה.