1

המארֶה, פריז

בסופו של דבר, טולוז היא שחרצה את גורלה של חנה ויינברג. בלילה ההוא היא התקשרה אל אָלָן לַמבֶּר, איש הקשר שלה במשרד הפנים, ואמרה לו שהפעם חייבים לעשות משהו. אלן הבטיח תגובה מהירה. היא תהיה נועזת, הוא התחייב באוזניה של חנה — ותעוזה היא הרי ברֵרת המחדל של כל פקיד שבפועל אינו מתכוון לעשות דבר. למחרת בבוקר התייצב השר בכבודו ובעצמו במקום התקיפה וקרא קריאה מעורפלת ל’הידברות ותיקון’. להוריהם של שלושת הקורבנות הוא לא הציע אלא את תנחומיו. ‘נשתפר,’ הוא אמר רגע לפני שנחפז לחזור לפריז. ‘אנחנו חייבים.’

הם היו בני שתים־עשרה, הקורבנות, שני ילדים וילדה, יהודים שלושתם, אם כי בדיווחים הראשונים לא טרחו כלי התקשורת הצרפתיים לציין את דתם. הם לא ציינו גם שהתוקפים היו שישה מוסלמים, אלא דיווחו שהיו בני נוער מפרוור שממזרח לעיר. תיאור התקיפה היה מעורפל וגבל בחוסר דיוק. לפי הרדיו הצרפתי, התגלע ויכוח כלשהו מחוץ לפטיסרי. שלושה פצועים, אחד מהם קשה. המשטרה חוקרת. איש לא נעצר.

בפועל לא היה כל ויכוח, אלא מארב מתוכנן היטב. והתוקפים לא היו בני נוער, אלא גברים בראשית שנות העשרים לחייהם שבאו למרכז טולוז כשמטרתם לפגוע ביהודים. גילם הרך של הקורבנות לא הטריד אותם כנראה. בשני הבנים הם בעטו, ירקו עליהם והכו אותם עד זוב דם. את הילדה הם הצמידו למדרכה ושיספו את פניה בסכין. לפני שנמלטו פנו התוקפים אל כמה עוברי אורח המומים וצעקו, ‘חַ’ייבּר, ח’ייבּר, יא־יהוד!’ העדים לא ידעו, אבל הקריאה בערבית התייחסה לקרב מהמאה השביעית שבו כבשו המוסלמים נווה מדבר יהודי ליד העיר הקדושה מָדינה. המסר היה חד־משמעי: לדברי ששת הגברים, צבאות מוחמד עומדים לתקוף את יהודי צרפת.

למרבה הצער, התקרית בטולוז לא היתה הראשונה מסוגה, וקדמו לה שפע של סימני אזהרה. צרפת היתה בעיצומו של פרץ אלימות נגד יהודים, החמור ביותר בתולדותיה מאז השואה. התוקפים השליכו בקבוקי תבערה על בתי כנסת, חיללו מצבות, בזזו חנויות, פגעו בבתים וציירו עליהם כתובות גרפיטי מאיימות. בשנה האחרונה לבדה התקבלו דיווחים על יותר מארבעת אלפים תקיפות, ואת כולן תיעדו וחקרו בקפידה חנה והצוות שלה ב’מרכז אייזק ויינברג לחקר האנטישמיות בצרפת’.

המרכז, שנקרא על שם סבה של חנה מצד אביה, נחנך עשר שנים קודם לכן תחת אבטחה כבדה. עכשיו הוא היה המוסד המכובד ביותר מסוגו בצרפת, וחנה ויינברג נחשבה למתעדת המובילה של גל האנטישמיות החדש ששטף את המדינה. תומכיה כינו אותה ‘לוחמת זיכרון’, אישה שתעשה הכול כדי להפעיל לחץ על צרפת במטרה לשכנע אותה להגן על המיעוט היהודי הנרדף. משמיציה היו נדיבים פחות. ולכן הפסיקה חנה זה מכבר לקרוא את הכתוב עליה בעיתונים ובביבי השופכין של האינטרנט.

מרכז ויינברג שכן ברוּ דה רוזה, הרחוב הידוע ביותר בשכונה שנראית היהודית ביותר בעיר. חנה גרה מעבר לפינה, ברו פּאוֶוה. על האינטרקום התנוסס השם מדאם בֶּרטרָאן — אחד מאמצעי הזהירות שנקטה כדי להגן על ביטחונה. היא גרה לבדה, מוקפת חפצים שהיו שייכים לשלושה דורות מבני משפחתה, כולל אוסף ציורים צנוע וכמה מאות זוגות משקפיים עתיקים, אהבתה הסודית. היא היתה בת חמישים וחמש, רווקה, ללא ילדים. פה ושם, כשהעבודה איפשרה, הרשתה לעצמה מאהב. אלן למבר, איש הקשר שלה במשרד הפנים, שימש בעבר הסחת דעת נעימה בתקופה מתוחה במיוחד של תקריות אנטי־יהודיות. אחרי הביקור של הבוס שלו בטולוז הוא התקשר לחנה הביתה בשעה מאוחרת.

‘ממש תגובה נועזת,’ היא אמרה בקור. ‘הוא צריך להתבייש בעצמו.’

‘עשינו כמיטב יכולתנו.’

‘אז היכולת שלכם לא מרשימה במיוחד.’

‘בזמנים כאלה לא כדאי להוסיף שמן למדורה.’

‘ככה אמרו גם בקיץ 1942.’

‘בואי לא נגלוש לרגשנות מוגזמת.’

‘אתם מאלצים אותי לפרסם הצהרה, אלן.’

‘תחשבי בזהירות על הניסוח. אנחנו היחידים שעומדים ביניכם לבינם.’

חנה ניתקה את השיחה. היא פתחה את המגירה העליונה בשולחן הכתיבה והוציאה ממנה מפתח יחיד, של הדלת שבקצה המסדרון. מאחורי הדלת היה חדר של ילדה — חדר ילדותה של חנה שהזמן כאילו עמד בו מלכת. מיטת אפריון עם חופת תחרה. מדפים עמוסי צעצועים ובובות פרווה. פוסטר דהוי של שחקן אמריקאי אהוב. ועל הקיר מעל שידה בסגנון צרפתי פרובנסיאלי, בלתי נראה בחשכה, היה תלוי ציור של וינסנט ואן גוך: מרגריט גאשֶה ליד שולחן האיפור. חנה ליטפה את משיכות המכחול בקצה אצבעה וחשבה על האיש שביצע את הרסטורציה האחת והיחידה של הציור. איך הוא היה מגיב בעיתוי הנוכחי? לא, היא חשבה בחיוך. זה לא יעזור.

היא נכנסה למיטת ילדותה, ולהפתעתה הרבה, נרדמה וישנה שנת ישרים. וכשהתעוררה היתה לה תוכנית.

***

חלק ניכר מהשבוע שלאחר מכן עבדו חנה והצוות שלה בתנאי אבטחה תפעולית חמורים. הם פנו בחשאי אל משתתפים פוטנציאלים, כופפו ידיים וגייסו תורמים. שניים ממקורות המימון האמינים ביותר של חנה היססו, כי גם הם, כמו שר הפנים, חשבו שמוטב לא ‘זֶ’טי דֶה לוּאיל סוֹ דוּ פֶה’, כלומר לא להוסיף שמן למדורה. כדי להשלים את הסכום החסר, נאלצה חנה להכניס את ידה לכיס הפרטי שלה, שהיה בהחלט עמוק — עוד פרט שגם הוא שימש תחמושת בידי אויביה.

לבסוף נותר רק עניין קטן אחד, והוא שם המיזם של חנה. ראשל לוי, ראש מחלקת הפרסום של המרכז, חשבה שהגישה הטובה ביותר היא לבחור שם נעים ומעורפל במקצת. אבל חנה התנגדה בתוקף. לדבריה, כשבתי כנסת נשרפים זהירות היא בגדר מותרות שהם לא יכולים להרשות לעצמם. חנה רצתה לצלצל בפעמוני אזעקה, לצעוק בראש חוצות שהגיע הזמן לפעול. היא שירבטה כמה מילים על פיסת נייר והניחה אותו על שולחנה המבולגן של ראשל.

‘את זה אף אחד לא יפספס.’

בשלב ההוא שום אדם חשוב עדיין לא הסכים להשתתף, רק אמריקאי נודניק אחד, בלוגר ופרשן בטלוויזיה בכבלים, שהיה נעתר גם אילו הוזמן להלוויה של עצמו. ואז הודיע ארתור גולדמן, החוקר הידוע של תולדות האנטישמיות מאוניברסיטת קיימברידג’, שישקול לערוך את המסע לפריז — בתנאי כמובן שחנה תסכים לשכן אותו שני לילות בסוויטה החביבה עליו במלון קְרִיוֹן. בזכות הודעתו של גולדמן לא התקשתה חנה לגייס גם את מקסוול שטראוס מאוניברסיטת ייל, שלא החמיץ שום הזדמנות להופיע על במה אחת עם יריבו המושבע. בעקבותיהם נוספו עד מהרה שאר המשתתפים. מנהל ‘מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה’ אישר את בואו, וכמוהו גם שני ניצולים שכתבו אוטוביוגרפיות חשובות ומומחית לשואת יהודי צרפת מיד ושם. סופרת הצטרפה לרשימה — בעיקר בשל הפופולריות האדירה שלה ופחות בזכות התובנות ההיסטוריות — ואיתה גם פוליטיקאית מהימין הקיצוני שבדרך כלל לא היתה לה מילה טובה להגיד על איש. כמה מנהיגים רוחניים וקהילתיים מוסלמים הוזמנו אף הם. כולם סירבו. גם שר הפנים דחה את ההזמנה. אלן למבר בישר אישית לחנה על סירובו.

‘באמת חשבת שהוא ישתתף בכנס עם שם פרובוקטיבי כל כך?’

‘חס וחלילה, אלן, רק שהבוס שלך לא יעשה משהו פרובוקטיבי.’

‘מה עם אבטחה?’

‘מאז ומעולם דאגנו לעצמנו.’

‘בלי ישראלים, חנה. אחרת יהיה לסיפור ריח רע.’

למחרת פירסמה ראשל לוי הודעה לעיתונות והזמינה את אמצעי התקשורת לסקר את הכנס. מספר מוגבל של מושבים הוקצו לציבור. כעבור שעות אחדות, ברחוב סואן ברובע העשרים של העיר, התנפל אדם חמוש בגרזן על יהודי דתי ופצע אותו קשה. לפני שנמלט, נופף התוקף בנשק המגואל בדם וצעק, ‘ח’ייבּר, ח’ייבּר, יא־יהוד!’ בתקשורת דיווחו שהמשטרה חוקרת את האירוע.

***

הן בשל הדחיפות והן משיקולי אבטחה הפרידו חמישה ימים עמוסים בלבד בין ההודעה לעיתונות לבין מועד הכנס עצמו. ולכן כתבה חנה את דברי הפתיחה רק ברגע האחרון. ערב הכנס היא ישבה לבדה בחדר הספרייה בדירתה, והעט שבידה חרק במרץ על הדפדפת הצהובה.

היא חשבה בלבה שהספרייה היא המקום ההולם ביותר לכתיבת דבריה כי היתה בעבר של סבא שלה. הוא נולד במחוז לובלין בפולין ונמלט לפריז ב־1936, ארבע שנים לפני שהוורמאכט של היטלר הגיע לעיר. בבוקר 16 ביולי 1942 — היום הידוע בכינויו ז’וֹדי נוּאָר, יום חמישי השחור — עצרו שוטרים צרפתים, ובידם צרורות של צווי גירוש כחולים, את אייזק ויינברג ואשתו, ואיתם עוד כשלושה־עשר אלף יהודים שלא היו ילידי צרפת. לפני שנשמעה הדפיקה האיומה על הדלת, הספיק אייזק ויינברג להחביא שני דברים: את בנו יחידו, ילד בשם מארק, ואת הציור של ואן גוך. מארק ויינברג הסתתר כל תקופת המלחמה וניצל, וב־1952 השיב לעצמו את הבעלות על הדירה ברו פאווה מהמשפחה הצרפתית שהשתקעה בה אחרי הז’ודי נואר. למרבה הפלא, נותר הציור בדיוק במקום שבו אייזק ויינברג החביא אותו, מתחת לרצפת העץ של הספרייה, במקום שבו עמד השולחן שלידו ישבה עכשיו חנה.

שלושה שבועות אחרי מעצרם נשלחו אייזק ויינברג ואשתו לאושוויץ, ועם הגיעם נרצחו בתאי הגזים. הם היו רק שניים מתוך שבעים וחמישה אלף יהודי צרפת שנרצחו במחנות המוות של הנאצים, כתם נצחי על דברי ימיה של המדינה. אבל האם זה יכול לקרות שוב? והאם הגיע זמנם של 475 אלף היהודים הצרפתים — הקהילה היהודית השלישית בגודלה בעולם — לארוז מזוודות וללכת? זאת היתה השאלה שחנה הציגה בשם הכנס. רבים מהיהודים כבר עזבו את המדינה: בשנה החולפת היגרו חמישה־עשר אלף לישראל, ואחרים הצטרפו אליהם בכל יום. לחנה לא היתה שום כוונה להגר. בניגוד למה שאויביה אולי טענו, היא ראתה בעצמה קודם כול צרפתייה ורק אחר כך יהודייה. הרעיון לגור בכל מקום אחר מלבד הרובע הרביעי של פריז היה בלתי נסבל בעיניה. אבל היא חשבה שמחובתה להזהיר את אחיה מפני הסופה המתרגשת עליהם. האיום עדיין לא קיומי. אבל כשהבניין בוער, כתבה עכשיו חנה, הצעד הטוב ביותר הוא לחפש את היציאה הקרובה.

קצת לפני חצות השלימה את הטיוטה הראשונה. היא בוטה מדי, חשבה, ואולי קצת זועמת מדי. היא ריככה מעט את הטון והוסיפה נתונים סטטיסטיים מדכאים שחיזקו את טיעוניה. היא הקלידה את הטקסט למחשב, הדפיסה לעצמה עותק, ובשתיים בלילה נכנסה למיטה. בשבע העיר אותה השעון המעורר. בדרך למקלחת שתתה קערית קפה־או־לה, ואחר כך התיישבה מול המראה בחלוק רחצה ובחנה את דמותה. אבא שלה, ברגע של כנות אכזרית, אמר פעם על בתו היחידה שאלוהים היה נדיב כשחילק לה שכל, אבל התקמצן בתחום היופי. שערה היה שחור וגלי ובו פסים אפורים שהיא לא ניסתה לעצור את התפשטותם. אפה היה בולט ונשרי, עיניה גדולות וחומות. פניה לא היו יפות במיוחד, אבל איש לא חשב שהיא טיפשה. ברגעים כאלה, חשבה, המראה שלה הוא יתרון.

היא התאפרה קלות כדי להסתיר את העיגולים השחורים שמתחת לעיניה, וסרקה את שערה בקפידה שלא כהרגלה. היא התלבשה בזריזות — חצאית צמר כהה, סוודר, גרבונים כהים, זוג נעלי סירה נמוכות עקב — ויצאה מהדירה. היא חצתה את החצר הפנימית, פתחה קצת את הדלת הראשית של הבניין והציצה מהפתח הצר לרחוב. השעה היתה דקות ספורות אחרי שמונה. תושבי פריז ותיירים פסעו במהירות על המדרכה תחת שמים אפורים של תחילת האביב. נראה שאיש מהם לא אורב לאישה נבונה למראה כבת חמישים וחמש היוצאת מבית מספר עשרים וארבע.

היא יצאה מהבניין ופסעה על פני שורת בוטיקים אופנתיים לרו דה רוזה. בצעדים הראשונים נראה הרחוב כמו כל רחוב פריזאי אופייני ברובע יוקרתי יחסית. ואז הגיעה חנה לפיצרייה כשרה ואחריה לכמה דוכני פלאפל עם שלטים בעברית, ואופיו האמיתי נחשף. היא ניסתה לדמיין איך הוא נראה בשעות הבוקר המוקדמות של הז’ודי נואר. המגורשים חסרי האונים לופתים כל אחד את המזוודה היחידה שהוקצתה לו ועולים בכבדות למשאיות החשופות. השכנים צופים עליהם מחלונות פתוחים, קצתם בשתיקה ובבושה, ואילו אחרים מתקשים להכיל את השמחה לאיד על גורלו המר של המיעוט המושמץ. חנה נאחזה בתמונה — תמונתם של תושבי פריז המנופפים לשלום ליהודים שגורלם נחרץ — בעודה הולכת באור העמום, ונעליה נוקשות בקצב אחיד על אבני המדרכה.

מרכז ויינברג שכן בקצה השקט של הרחוב, בבניין של ארבע קומות שלפני המלחמה היו בו מערכת עיתון ביידיש ומפעל לייצור מעילים. תור של עשרות אנשים השתרך מהפתח, ובראשו עמדו שני מאבטחים בחליפות כהות — בחורים בשנות העשרים לחייהם — וחיפשו ביסודיות בתיקי המבקרים. חנה חמקה על פניהם ועלתה במדרגות אל קבלת הפנים לחברי הפאנל. ארתור גולדמן ומקס שטראוס נעצו מבט חשדני והדדי משני עברי החדר מעל כוס אמריקנו חלש. הסופרת המפורסמת ניהלה שיחה רצינית עם אחד מכותבי האוטוביוגרפיות. מנהל מוזיאון השואה והמומחית מיד ושם הציצו זה לזה ברשימות — הם היו חברים ותיקים. רק לפרשן האמריקאי הנודניק לא היה כנראה עם מי לדבר. הוא ערם קרואסונים ובריושים על הצלחת כאילו אין מחר. ‘אל תדאג,’ אמרה חנה בחיוך, ‘תהיה הפסקת צהריים.’

היא הקדישה דקה או שתיים לכל אחד מחברי הפאנל ופנתה אל המסדרון המוביל למשרדה. כשישבה לבדה קראה שוב את דברי הפתיחה, עד שראשל לוי שירבבה את ראשה בפתח הדלת והצביעה על שעון היד שלה.

‘כמה אנשים הגיעו?’ שאלה חנה.

‘נאלצנו להשאיר כמה בחוץ.’

‘והתקשורת?’

‘כולם כאן, כולל הניו יורק טיימס והבי־בי־סי.’

הטלפון הנייד של חנה ציפצף. זאת היתה הודעה מאלן למבר ממשרד הפנים. היא קראה אותה ופניה הזדעפו.

‘מה כתוב שם?’ שאלה ראשל.

‘סתם איזו שטות של אלן.’

חנה הניחה את הטלפון הנייד על השולחן, אספה את הדפים ויצאה מהחדר. ראשל לוי חיכתה עד שהתרחקה, ואז לקחה את הטלפון והקלידה את הקוד ה(לא כל כך)סודי של חנה. ההודעה של אלן למבר הופיעה על הצג. הוא כתב שתי מילים.

תיזהרי, יקירתי…

***

במרכז ויינברג לא היה מקום לאודיטוריום רשמי, אבל החדר שבקומה העליונה היה אחד היפים במארה. שורת חלונות דמויי חממה השקיפה אל נוף גגות מרהיב שהשתרע עד הסן, ועל הקירות היו תלויים תצלומים גדולים בשחור־לבן של החיים ברובע לפני בוקר הז’ודי נואר. כל הדמויות בתצלומים מתו בשואה, כולל אייזק ויינברג, שהצטלם בספרייה שלו שלושה חודשים לפני שהברק הכה. כשחנה חלפה ליד התמונה היא העבירה עליה אצבע, כמו שליטפה את משיכות המכחול של ואן גוך. רק היא ידעה על הקשר הסודי בין הציור לסבא שלה ולמרכז הנושא את שמו. לא, היא חשבה פתאום, זה לא מדויק. גם הרסטורטור יודע עליו.

לרגלי החלונות עמד על במה שולחן מלבני ארוך, ומאתיים כיסאות היו מסודרים מולו על הרצפה רחבת הידיים כמו חיילים במגרש מסדרים. הכיסאות היו כולם תפוסים, וכמאה צופים נוספים עמדו מאחוריהם לאורך הקיר. חנה התיישבה על הבמה במקום השמור לה — היא התנדבה לשמש חיץ בין גולדמן לשטראוס — והקשיבה לראשל לוי שביקשה מהקהל להעביר את הטלפונים הניידים למצב שקט. סוף־סוף הגיע תורה לדבר. היא הדליקה את המיקרופון והשפילה את מבטה אל השורה הראשונה בדברי הפתיחה: זוהי טרגדיה לאומית שכנס כזה צריך להתקיים בכלל… ואז שמעה רעש מהרחוב, מין פיצוץ קטן, כמו זיקוק, ואחריו צעק גבר בערבית.

‘ח’ייבּר, ח’ייבּר, יא־יהוד!’

חנה ירדה מהבמה וניגשה במהירות אל החלונות הענקיים.

‘אלוהים אדירים,’ היא לחשה.

היא הסתובבה וצעקה לחברי הפאנל להתרחק, אבל קול נפץ עז החריש את קולה. בחדר פרצה סופה של רסיסי זכוכית, כיסאות, שברי לבנים, פריטי לבוש ואיברים אנושיים. חנה הרגישה שהיא נזרקת קדימה, אם כי לא ידעה אם היא נופלת או מתרוממת. לרגע היה נדמה לה שהיא רואה את ראשל לוי מסתחררת כמו בלרינה. ואז ראשל וכל דבר אחר נעלמו מעיניה.

לבסוף היא נחתה — אולי על גבה, אולי על הצד, אולי ברחוב, אולי בקבר של לבנים ובטון. הדממה היתה אכזרית, וכמוה גם העשן והאבק. חנה רצתה לסלק אבק בטון ועפר מעיניה, אבל יד ימין שלה לא הגיבה. ואז היא הבינה שאין לה יד ימין. וגם לא רגל ימין, כנראה. היא סובבה מעט את ראשה וראתה גבר שוכב לידה. ‘פרופסור שטראוס, זה אתה?’ אבל האיש שתק. הוא היה מת. עוד מעט גם אני אמות, חשבה חנה.

פתאום היה לה קר להחריד — היא תיארה לעצמה שבגלל אובדן הדם. ואולי בעצם בגלל משב הרוח שפיזר לרגע את העשן השחור שאפף את פניה. היא הבינה שהיא והאיש שהיה אולי פרופסור שטראוס שרועים יחד בערמת הריסות ברוּ דה רוזה. ומעליהם עומדת דמות לבושת שחורים ומכוונת אליהם תת־מקלע תקני למראה. פניה של הדמות היו מכוסות לחלוטין בכובע גרב, ורק עיניה היו גלויות. הן היו יפות להפליא, שני קליידוסקופים בגוני אגוז ונחושת. ‘בבקשה,’ אמרה חנה בקול חרישי, אבל העיניים שמאחורי הכיסוי נצצו בקנאות. חנה ראתה הבזק של אור לבן, ולפתע התברר לה שהיא הולכת במסדרון ואיבריה הכרותים שוב בריאים ושלמים. היא עברה בפתח חדר ילדותה וגיששה באפלה אחר הוואן גוך. אבל הציור כבר לא היה, כנראה. וכעבור רגע גם חנה לא היתה.