"זו יצירה שיש בה לא רק מקוריות עצומה, אלא גם יופי מיוחד, אפילו מהפנט" ('איוונינג סטנדרד'); "דיוקן מרגש עמוקות של […]
פרק ראשון
הייתם צריכים לחפש זמן רב את סוג המשעולים המתפתלים או את כרי הדשא השלֵווים שאנגליה נודעה בהם ברבות הימים. תחת זאת היו שם מַיילים של אדמת בּוּר שוממה; פה־ושם שבילים טרשיים בגבעות הסלעיות או באדמה החשופה. רוב הדרכים שהשאירו אחריהם הרומאים כבר נהרסו או כוסו בצמחייה, ולעתים קרובות נטמעו בשממה. ערפילים קרים כקרח ריחפו מעל לנהרות ולביצות ושירתו היטב את המִפְלָצים אוכלי־האדם שטרם נכחדו מן הארץ הזאת. האנשים שגרו באזור – נשאלת השאלה איזה ייאוש הביא אותם להתיישב באתרים עגמומיים כל־כך – מן־הסתם פחדו מן היצורים האלה, שקול התנשפותם נשמע זמן רב בטרם הגיחו דמויותיהם המעוותות מן הערפל. אבל מפלצים כאלה לא עוררו תימהון. בעת ההיא הם נחשבו לסכנה יומיומית, ולאנשים היו אז עוד כל־כך הרבה דאגות אחרות. איך להוציא לחם מן האדמה הקשה; איך להבטיח שהעצים להסקה לא יאזלו; איך לעצור את המחלה שעלולה להרוג עשרה חזירים ביום אחד ולהצמיח פריחה ירוקה על לחיי ילדים.
מכל מקום, מפלצים מעין אלה לא היו נוראים כל־כך, ובלבד שלא התגרו בהם. היה צריך לקבל את העובדה שלעתים קרובות, אולי בעקבות מחלוקת פנימית עלומה בינם לבין עצמם, היה יצור כזה עלול לצעוד בכבדות, אחוז זעם נורא, לתוך כפר, ובהתעלם מן הצעקות ומכלי הנשק המונפים מולו, להשתולל ולפגוע בכל מי שלא היו זריזים דיים לסור מדרכו. לפעמים היה מפלץ כזה עלול לקחת אתו ילד לתוך הערפל. בעת ההיא נאלצו הבריות לאמץ גישה פילוסופית בנוגע להתפרצויות זעם כאלה.
באחד האזורים הללו, בשולי מדמנה רחבת ידיים ובצילן של כמה גבעות משוננות, חי לו זוג קשישים. אַקְסְל ובִּיאַטְריס. ייתכן שאין אלה שמותיהם המדויקים או המלאים, אך לשם הנוחות נכנה אותם כך. הייתי אומר שהזוג הזה חי חיים מבודדים, אבל בימים ההם מעטים היו “מבודדים” במשמעות המובנת לנו כיום. לצורכי חום והגנה חיו אנשי הכפר במקלטים, רבים מהם חפורים עמוק בצלע גבעה ומחוברים זה לזה במעברים תת־קרקעיים ובמסדרונות מקורים. זוג הקשישים שלנו חי באחד המבוכים של מחילות הארנבים הללו – המלה “מבנה” תהיה כאן יומרנית מדי – עם עוד כשישים כפריים אחרים. אילו יצאת מהמחילות שלהם וצעדת מסביב לגבעה כעשרים דקות, היית מגיע אל המושבה הבאה, שהיתה נדמית בעיניך זהה לגמרי לראשונה. אבל ליושבי המחילות עצמם היו ההבדלים רבים וברורים וטמנו בחובם מקור לגאווה או לבושה.
אין לי שום רצון לעורר את הרושם שכך ורק כך היתה בריטניה של הימים ההם; שבשעה שציביליזציות מפוארות פרחו במקומות אחרים בעולם, כאן לא התקדמנו הרבה מעבר לתקופת הברזל. אילו יכולתם לשוטט בין הכפרים כאוות נפשכם, ייתכן שהייתם מגלים טירות ובהן מוזיקה, מזון משובח, מצוּיָנוּת ספורטיבית; או מנזרים שיושביהם שקועים בלמידה. אבל מה לעשות – אפילו על גב סוס חזק, במזג־אוויר נאה, יכולתם לרכוב ימים שלמים מבלי להבחין בטירה או במנזר מתנשאים מתוך הירק. על־פי־רוב הייתם מוצאים קהילות מן הסוג שזה עתה תיארתי, ואלא אם כן נשאתם איתכם מנחות מזון או ביגוד, או הייתם חמושים מכף רגל ועד ראש, לא בטוח שהייתם זוכים להכנסת־אורחים. צר לי שעלי לצייר תמונה כזאת של ארצנו בעת ההיא, אבל זה המצב.
נחזור לאַקְסְל ובִּיאַטְריס. כאמור, הזוג הקשיש הזה גר בשולי מחילות הארנבים, ושם היה המקלט מוגן פחות מאיתני הטבע, והדיירים הפיקו מעט מאוד תועלת מן האש שבאולם המרכזי, אשר בו התקבצו כולם בלילה. אולי היתה תקופה שבה התגוררו קרוב יותר אל האש; זמנים שבהם חיו עם ילדיהם. למעשה, רעיון כזה בדיוק היה צף
לתוך תודעתו של אקסל כששכב במיטה בשעות הריקות של טרם שחר, בשעה שאשתו היתה שקועה לצדו בשינה עמוקה. אז היתה תחושה של אובדן חסַר־שם מכרסמת בלבו ומונעת ממנו לשוב ולהירדם.
אולי זו הסיבה לכך שבבוקר המסוים הזה פשוט נטש אקסל את מיטתו והתגנב חרש החוצה כדי לשבת בספסל המעוקם שבכניסה למחילות ולחכות לאותות הראשונים של אור־יום. אומנם האביב כבר הגיע, אבל האוויר עדיין צרב, וזאת למרות הגלימה של ביאטריס, שהתעטף בה בדרכו החוצה. אבל הוא שקע כה עמוק במחשבותיו, שעד שקלט כמה קר לו, הכוכבים כמעט נעלמו, זוהר פשט באופק, והצלילים הראשונים של שירת ציפורים בקעו מן האפלולית.
הוא קם על רגליו לאט והתחרט על השהייה הארוכה בחוץ. הוא היה בקו הבריאות, אלא שנדרש לו לא מעט זמן להתגבר על מחלת החום האחרונה שלו, והוא לא רצה שתישָׁנֶה. עכשיו חש את הלחות ברגליו, אבל כשפנה לשוב פנימה היה מרוצה מאוד: שכן הבוקר הצליח להיזכר בכמה וכמה דברים שחמקו ממנו זה זמן. ומלבד זאת, היתה לו הרגשה שהוא עומד להחליט החלטה בעלת חשיבות עצומה – החלטה שנדחתה שוב ושוב – והוא חש התרגשות שהיה להוט לחלוק עם אשתו.
בתוך המחילות עדיין היו המעברים שרויים בעלטה מוחלטת, וכדי לעשות את הדרך הקצרה אל דלת חדרו נאלץ לגשש. רבות מה”דלתות” במחילות לא היו אלא פתחים מקומרים שסימנו את סיפם של החדרים. טבעו הגלוי של העיצוב הזה לא נתפס אצל אנשי הכפר כמסכן את פרטיותם, אלא כדרך לאפשר לחדרים ליהנות מן החמימות שפשטה במסדרונות מהאש המרכזית, או ממוקדי אש קטנים יותר, שהודלקו ברשות בתוך המחילות. ואולם לחדרם של אקסל וביאטריס, בהיותו רחוק מכל מקור אש, היה דבר־מה שאנו עשויים לזהותו כדלת של ממש; מסגרת עץ גדולה מרושתת בענפים קטנים, בגפנים ובדרדרים, שכל מי שנכנס ויצא בעדה אומנם נדרש להסיטה הצידה, אבל היא חסמה את רוחות־הפרצים הקרות. אקסל היה שמח להיפטר מהדלת הזאת, אבל עם הזמן היא הפכה למקור גאווה ניכר לביאטריס. לעתים קרובות, בשובו הביתה, היה מוצא את אשתו מסירה חלקים נבולים מהמתקן הזה ומחליפה אותם בגזם רענן שאספה במהלך היום.
הבוקר הסיט אקסל את המחסום רק במידה שנדרשה כדי להיכנס פנימה, והשתדל לא להקים רעש מעבר להכרחי. כאן דלף אל החדר אור השחר המוקדם מבעד לסדקים הקטנים שבקיר החיצוני. אקסל ראה לפניו במעורפל את ידו, ועל מיטת העשב ראה את דמותה של ביאטריס, עדיין שקועה בשינה עמוקה תחת השמיכות העבות.
הוא כמעט התפתה להעיר את אשתו. שכן חלק ממנו היה משוכנע שאילו היתה ערה ברגע זה ומדברת אתו, היו קורסים סוף־סוף המחסומים האחרונים שחצצו בינו לבין החלטתו, יהיו אלה אשר יהיו. אבל עוד נותר זמן־מה עד שהקהילה תתעורר ומלאכת היום תתחיל, ולכן התיישב על שרפרף נמוך בפינת החדר, עטוף היטב בגלימת אשתו.
הוא תהה כמה כבד יהיה הערפל הבוקר, ואם – כשתתפוגג החשכה – יבחין שחילחל מבעד לסדקים היישר לתוך חדרם. אבל אז שוטטו מחשבותיו והתרחקו מעניינים כעין אלה וחזרו אל הדבר שהעסיק אותו. האם תמיד הם חיו כך, רק שניהם, בשולי הקהילה? או שאי־פעם בעבר היו הדברים אחרת? מוקדם יותר, בחוץ, שבו אליו כמה שברי זיכרון: רגע קל שפסע בו לאורך המסדרון המרכזי הארוך של המחילות, זרועו כרוכה סביב אחד מילדיו־שלו, הליכתו שפופה מעט, לא מחמת הגיל, כפי שהיה עלול לקרות לו עכשיו, אלא פשוט כדי להימנע מלחבוט את ראשו בקורות התקרה בעטיו של האור העכור. אפשר שהילד בדיוק דיבר אליו, אמר משהו משעשע, ושניהם צחקו. אבל עכשיו, כמו קודם בחוץ, דבר לא התמקם בראשו, וככל שניסה להתרכז כך נעשו שברי הזיכרון קלושים יותר ויותר. אולי אלה רק דמיונות של שוטה זקן. אולי אלוהים לא העניק להם ילדים כלל.
ייתכן שאתם תוהים מדוע לא פנה אקסל אל אנשי הכפר האחרים וביקש מהם לעזור לו להיזכר בעברו, אבל זה לא פשוט כפי שאולי אתם מניחים. שכן בקהילה הזאת דנו בעבר רק לעתים רחוקות. אין בכוונתי לומר שהוא היה בבחינת טאבו. אני מתכוון לכך שהוא התפוגג איכשהו לתוך ערפל סמיך כמו זה שהתנוסס מעל לביצות. פשוט לא עלה על דעת אנשי הכפר האלה לחשוב על העבר – ולוּ גם העבר הקרוב.
הנה, לדוגמה, משהו שהטריד את אקסל זמן־מה: הוא היה משוכנע שעד לא מזמן התגוררה בקרבם אשה בעלת שיער אדום ארוך – אשה שנתפסה כחיונית לכפרם. כל אימת שמישהו נפצע או חלה, הוזעקה מיד האשה אדומת־השיער הזאת, שהצטיינה כל־כך בריפוי. והנה עכשיו נעלמה האשה ואיננה, ולא נראה שמישהו תוהה מה קרה, או אפילו מביע צער על היעדרה. כשבוקר אחד העיר אקסל משהו בנושא באוזני שלושה משכניו, בשעה שעמלו יחד על שבירת הקרח בשדה הקפוא, הבהירה לו תגובתם כי באמת ובתמים אין להם מושג על מה הוא מדבר. אחד מהם אף הפסיק לרגע את עבודתו במאמץ להיזכר, ובסופו של דבר הניד את ראשו לשלילה. “זה בטח קרה מזמן”, אמר.
“גם לי אין שום זיכרון של אשה כזאת”, אמרה לו ביאטריס כשהעלה בפניה את הנושא באחד הלילות. “אולי חלמת אותה לַצרכים שלך, אקסל, אפילו שיש לך כאן לצדך אשה עם גב יותר זקוף משלך”.
כל זה התרחש מתישהו בסתיו שחלף, בשעה ששכבו זה לצד זה במיטתם בעלטה השחורה־משחור והאזינו לגשם המצליף במחסה שלהם.
“נכון שכמעט לא הזדקנת במשך השנים, נסיכה”, אמר אקסל. “אבל האשה לא היתה חלום, והיית זוכרת אותה בעצמך אילו הקדשת לזה רגע מחשבה. היא עמדה כאן בדלת רק לפני חודש, נשמה טובה ששאלה אם יש משהו שהיא יכולה להביא לנו. את בטח זוכרת”.
“אבל למה היא רצתה להביא לנו משהו בכלל? היא היתה קרובת־משפחה שלנו?”
“אני חושב שלא, נסיכה. היא פשוט נהגה בטוב־לב. את בוודאי זוכרת. לעתים קרובות היא עמדה בדלת ושאלה אם לא קר לנו ואם אנחנו לא רעבים”.
“מה שאני שואלת, אקסל, הוא למה היא גילתה טוב־לב כזה דווקא כלפינו?”
“בשעתו תהיתי בעצמי, נסיכה. אני זוכר שחשבתי, הנה אשה שמתמסרת לטיפול בחולים, ואילו את ואני בריאים לא פחות מכל אדם אחר בכפר. אולי מהלכת שמועה על מגפה מתקרבת, והיא באה לבחון את מצבנו? אבל התברר שאין מגפה, והיא פשוט נוהגת בטוב־לב. עכשיו שאנחנו מדברים עליה, אני נזכר בעוד דברים. היא עמדה שם ואמרה לנו לא להתייחס לילדים שקוראים לנו בשמות. וזהו. מאז שוב לא ראינו אותה”.
“לא זו בלבד שהאשה אדומת־השיער הזאת היא חלום מראשך, אקסל, זאת טיפשות מצידה לדאוג בגלל כמה ילדים שמשחקים”.
“בדיוק מה שחשבתי בשעתו, נסיכה. איזה נזק יכולים לגרום לנו ילדים שסתם מעבירים את הזמן כשבחוץ קודר מדי. אמרתי לה שלא הקדשנו לזה אפילו רבע מחשבה, אבל הכוונה שלה היתה טובה בכל מקרה. ואני זוכר שאמרה שחבל שאנחנו נאלצים להעביר את הלילות בלי נר”.
“אם הברייה הזאת חמלה עלינו כי לא היה לנו נר”, אמרה ביאטריס, “היא צדקה לפחות בזה. מעליב שאוסרים עלינו להדליק נר בלילות כאלה, הרי הידיים שלנו יציבות לא פחות משלהם. וזה כשאחרים, שיש להם נרות בחדרים, שתויים כל לילה עד אובדן חושים משיכר־תפוחים, ואם לא זה, אז אצלם יש ילדים משתוללים. ודווקא את הנר שלנו לקחו, ועכשיו אני בקושי רואה את המִתאר שלך, אקסל, אפילו שאתה כאן לצדי”.
“אין פה כוונה להעליב, נסיכה. פשוט מאוד, כך התנהלו הדברים מאז ומעולם, זה הכל”.
“האשה מהחלומות שלך היא לא היחידה שחושבת שמוזר שלקחו לנו את הנר. אתמול, או שזה היה שלשום, הייתי ליד הנהר וחלפתי על־פני הנשים, ואני בטוחה ששמעתי אותן אומרות, כשחשבו שאני מחוץ לטווח־שמיעה, שבושה וחרפה שזוג הגון וישר כמונו צריך לשבת בחושך כל לילה. אז האשה מהחלומות שלך היא לא היחידה שחושבת מה שהיא חושבת”.
“אני חוזר ואומר לך, נסיכה, היא לא אשה מהחלומות. לפני חודש כולם כאן הכירו אותה ודיברו עליה טובות. איך קרה שכולם, וגם את, שכחו מקיומה?”
עכשיו, בבוקר האביב הזה, משנזכר באותה שיחה, חש אקסל כי הוא קרוב להודות שטעה בנוגע לאשה אדומת־השיער. אחרי הכל הוא מזדקן ועלול להתבלבל מפעם לפעם. ועם זאת, המקרה של האשה אדומת־השיער היה רק אחד ברצף של אירועים תמוהים כאלה. למרבה התסכול, ברגע זה הוא לא הצליח להיזכר בהרבה דוגמאות, אבל היו בלי סוף, בלי ספק. לדוגמה, המקרה עם מרתה.
זאת היתה ילדה קטנה בת תשע או עשר, שנודעה בכך שאינה יודעת פחד מהו. כל הסיפורים מסמרי־השיער על מה שעלול לקרות לילדים משוטטים לא ציננו את רוח ההרפתקנות שלה. לכן, בערב ההוא, כשנותרה פחות משעה של אור יום, בעוד הערפל הולך ומתעבה והזאבים נשמעים מצלע הגבעה, כשנפוצה השמועה שמרתה נעדרת, הפסיקו כולם את עיסוקיהם בבהלה. זמן־מה קראו הקולות בשמה ברחבי המחילות, וצעדים חשו הלוך־ושוב במסדרונות, בעוד אנשי הכפר מחפשים בכל חדרי־השינה, בכל שוחות האחסון, בגומחות שמתחת לקורות, בכל מקום מחבוא שילדה יכולה להסתתר בו לשם השעשוע.
ואז, בעיצומה של הבהלה, נכנסו אל האולם המרכזי שני רועים שחזרו ממשמרתם בגבעות וניגשו להתחמם ליד האש. ובתוך כך הכריז אחד מהם שיום קודם־לכן הם צפו בעיט־גִדְרוֹן חג מעל לראשיהם, פעם, פעמיים, ואז פעם שלישית. זאת לא טעות, הוא אמר, זה היה עיט־גִדְרוֹן. השמועה פשטה בזריזות ברחבי המחילות ועד מהרה התקבץ קהל סביב האש להאזין לרועים. אפילו אקסל חש להצטרף אליהם, שהרי הופעתו של עיט־גִדְרוֹן במחוזותיהם היתה בהחלט בבחינת חדשות. בין הכוחות הרבים שיוחסו לעיט־הגִדְרוֹן היתה היכולת להבריח זאבים, ובמקומות אחרים בארץ, כך נאמר, נעלמו הזאבים לגמרי בזכות העופות האלה.
תחילה נחקרו הרועים בלהט והתבקשו לחזור על סיפורם שוב ושוב. ואז, בהתמדה, פשטה ספקנות בקרב המאזינים. בעבר כבר היו לא פעם טענות דומות, ציין מישהו, ובכל פעם הוכח שהן חסרות־בסיס. מישהו הכריז שבאביב שעבר הביא אתו אותו צמד רועים סיפור כזה בדיוק, ובכל־זאת, שום עופות כאלה לא נצפו שוב אחר־כך. הרועים הכחישו בתוקף שסיפרו סיפור כזה בעבר, ועד מהרה נחלק הקהל למצדדים ברועים ולאלה שטענו כי זכור להם איזה דבר מהאירוע, שהתרחש לכאורה בשנה שעברה.
כשהמריבה התלהטה גילה אקסל שמציפה אותו תחושה טורדנית מוכרת שמשהו לא בסדר, והוא הרחיק את עצמו מן הצעקות והדחיפות ויצא החוצה להתבונן בשמיים המתכהים ובערפל המתגלגל על הקרקע. וכעבור זמן־מה החלו השברים להתאחות בתודעתו – מרתה הנעדרת, הסכנה, וזה שכולם חיפשו אותה לא מזמן. אבל שברי הזיכרון האלה כבר הלכו והתערבבו זה בזה, בדומה למתרחש בחלום בשניות שלאחר היקיצה, ורק במאמץ של ריכוז עילאי הצליח אקסל להיאחז לרגע במחשבה על מרתה, בעוד הקולות מאחוריו ממשיכים להתנצח על עיט־הגדרון. ואז, בעומדו כך, שמע קול של ילדה שרה לעצמה וראה את מרתה מגיחה מולו מתוך הערפל.
“כמה את מוזרה, ילדונת”, אמר אקסל כשהתקרבה אליו בדילוגים. “את לא מפחדת מהחושך? מהזאבים או מהמפלצים?”
“אוי, אני מפחדת מהם, אדוני”, היא אמרה בחיוך. “אבל אני יודעת איך להתחבא מהם. אני מקווה שההורים שלי לא חיפשו אותי. חטפתי כאלה מכות בשבוע שעבר”.
“חיפשו אותך? ברור שחיפשו אותך. האם לא כל הכפר מחפש אותך? תשמעי איזה רעש ומהומה יש שם בפנים. הכל לכבודך, ילדונת”.
מרתה צחקה ואמרה: “אוי, תפסיק עם זה, אדוני! אני יודעת שהם לא הרגישו שנעלמתי. ואני שומעת, הצעקות שלהם לא קשורות אלי”.
כשאמרה זאת תפס אקסל שהילדה אכן צודקת: הקולות שם בפנים לא עסקו בה כלל, אלא באיזה עניין אחר לגמרי. הוא רכן אל הפתח להיטיב לשמוע, וכשקלט משפט או שניים בינות לקולות הרמים, זה התחיל לחזור אליו, כל עניין הרועים ועיט־הגדרון. הוא תהה אם עליו להסביר למרתה משהו מכל אלה, אבל הילדה דילגה פתאום על־פניו ונכנסה פנימה.
הוא נכנס אחריה בציפייה לַהקלה ולַשמחה שתעורר הופעתה. ולמען האמת, עלה על דעתו שבכך שייכנס לשם בחברתה, ייזקף לזכותו משהו מעצם שובה בשלום. אבל כשנכנסו אל האולם המרכזי עדיין היו הכפריים כה שקועים במריבה בנוגע לרועים, שרק מעטים מהם טרחו בכלל להעיף לעברם מבט. אמה של מרתה אכן יצאה מתוך הקהל לרגע ארוך דיו כדי לומר לילדה: “אז הנה את! תפסיקי לשוטט ככה! כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?” ומיד השיבה את תשומת־לבה לוויכוחים הסוערים שליד האש. לשמע הדברים שלחה מרתה חיוך לעבר אקסל כאומרת: “מה אמרתי לך?” ונעלמה בין הצללים בחיפוש אחר חברותיה.
חדרם התבהר באופן ניכר. לחדר, שמוקם בשולי המחילות, היה חלון קטן שפנה החוצה, הגם שהיה גבוה מכדי שיהיה אפשר להשקיף בעדו מבלי לעמוד על שרפרף. כרגע הוא היה מכוסה באריג, אבל עכשיו חדרה קרן שמש מוקדמת מאחת הפינות והטילה אלומת אור על מקום משכבה של ביאטריס. אקסל הבחין באיזה דבר לכוד בקרן האור, משהו דמוי־חרק שריחף באוויר ממש מעל ראשה של אשתו. כעת קלט שזה עכביש, תלוי על קור אנכי בלתי־נראה, ובעודו צופה בו החל העכביש להחליק מטה. אקסל התרומם בשקט, חצה את החדר הקטן, הניף את ידו בחלל שמעל ראשה של אשתו הישֵׁנה ולכד את העכביש בכף ידו. אחר־כך עוד עמד שם רגע והביט בה. שַׁלווה היתה נסוכה על פניה הישנות, הבעה שבשעות הָעֵרוּת שוב לא חזה בה אלא לעתים נדירות, ומשב האושר הפתאומי שחש לנוכח המראֶה הפתיע אותו. כעת התברר לו שהחליט סופית, ושוב רצה להעיר אותה, רק כדי לבשר לה את החדשות. אבל הוא קלט כמה אנוכי יהיה צעד כזה, וחוץ מזה, מנין לו לדעת איך תגיב? לבסוף חזר חרש אל השרפרף שלו, וכשהתיישב נזכר בעכביש ופתח את כף ידו בעדינות.
מוקדם יותר, כשישב על הספסל בחוץ וחיכה לאור ראשון, ניסה להיזכר איך קרה שהוא וביאטריס התחילו לדון ברעיון המסע שלהם. היה נדמה לו שהוא זוכר שיחה אחת ראשונה מסוימת, שניהלו על כך באחד הלילות בחדר הזה ממש, אבל עכשיו, בעודו צופה בעכביש מתרוצץ בקצה כף ידו ומשם אל רצפת העפר, התחוור לו פתאום שהאזכור הראשון של הנושא היה ביום שבו עברה הזרה בבלויי הסחבות הכהים דרך הכפר.
זה היה בוקר אפור – האוּמנם כה מזמן? בנובמבר שעבר? – ואקסל צעד בצד הנהר, לאורך משעול מסוכך בעצי ערבה. הוא מיהר בדרכו חזרה מהשדות אל המחילות, אולי כדי לקחת משם כלי־עבודה, או לקבל הנחיות חדשות ממנהל־העבודה. מכל מקום, הוא נעצר לשֵׁמע פרץ קולות מעֵבר לשיחים שלִימִינו. המחשבה הראשונה שלו היתה שאלה מפלצים, והוא מיהר לחפש סביבו אבן או מקל. ואז תפס שהקולות – כולם קולות של נשים – אומנם כעוסים ונרגשים, אך נעדרת מהם החרדה שנלווית למתקפות של מפלצים אוכלי־אדם. למרות זאת פילס לו דרך בנחישות במשוכת שיחי ערער וכשל לתוך קרחת חורש, ושם ראה חמש נשים – לאו דווקא נערות צעירות, אך עדיין בגיל הפוריות – עומדות צמודות זו לזו. גבן היה מופנה אליו והן צעקו על דבר־מה מרוחק מהן. הוא כמעט הגיע אליהן כשאחת הנשים הבחינה בו ונרתעה בבהלה, אבל אז הסתובבו גם האחרות והביטו בו כמעט בחציפות.
“תראו־תראו”, אמרה אחת מהן. “אולי זאת יד־המקרה, ואולי יותר מזה. אבל הנה הבעל, ונקווה שהוא יכניס לה קצת שכל לראש”.
האשה שהבחינה בו ראשונה אמרה: “אמרנו לאשתך לא ללכת, אבל היא לא הסכימה להקשיב. היא מתעקשת להביא אוכל לַזרה, אבל סיכוי טוב שזאת שדה או איזו אֶלְפית בתחפושת”.
“האם אשתי בסכנה? גבירותי, הסברנה את עצמכן”.
“איזו אשה זרה מסתובבת פה כל הבוקר”, אמרה אחרת. “שיער עד לישבן וגלימה מסחבות שחורות. היא טוענת שהיא סקסונית, אבל היא לא לבושה כמו שום סקסונית שפגשנו אי־פעם. היא ניסתה להתגנב מאחורינו על הגדה כשעשינו כביסה, אבל הבחנו בה בַּזמן וגירשנו אותה. אבל היא חזרה שוב ושוב, והתנהגה כאילו הלב שלה נשבר מרוב תשוקה למשהו, ולפעמים היא ביקשה אוכל. אנחנו חושבות שכל הבוקר היא כיוונה את הכישוף שלה ישר אל אשתך, אדון, כי כבר פעמיים נאלצנו להחזיק את ביאטריס בכוח בידיים, כל־כך היא התעקשה ללכת לַשֵׁדה. אבל עכשיו היא נאבקה בכולנו והצליחה להיחלץ והלכה אל הדרדר העתיק, איפה שעד עכשיו הַשֵׁדה יושבת ומחכה לה. החזקנו אותה כמה שיכולנו, אדון, אבל נראה שהכוחות השֵׁדיים כבר זורמים בתוכה, כי החוזק שלה היה לא טבעי לאשה צנומה וקשישה כמו אשתך”.
“הדרדר העתיק…”
“היא יצאה לדרך לפני רגע, אדון. אבל זאת שֵׁדה, זה בטוח, ואם תצא בעקבותיה, שים לב לא למעוד ולא להיחתך מדרדרים מורעלים, כי זה בחיים לא יגליד”.
אקסל השתדל כמיטב יכולתו להסתיר את רוגזו מהנשים האלה ואמר בנימוס: “אני מודה לכן, גבירותי. אגש ואראה מה אשתי זוממת. סלחו לי”.
לכפריים שלנו שימש הכינוי “הדרדר העתיק” לציון אותה פינת חמד מקומית לא פחות משמו של עץ העוזרר עצמו, שנדמה כי צמח ממש מתוך הסלע, בקצה הצוק, במרחק הליכה קצר ממחילות הארנבים. ביום שמש, ובתנאי שלא נשבה רוח חזקה, זה היה מקום נעים להעביר בו את הזמן. היתה משם תצפית טובה אל האדמות עד למים – עד עיקול הנהר והביצות שמעבר לו. בימי ראשון שיחקו הילדים לעתים קרובות סביב השורשים המחוספסים, ולפעמים העזו לקפוץ מקצה הצוק, קפיצה שהיתה למעשה רק צניחה קלה שלא גרמה שום חבלה לשום ילד, סתם התגלגלוּת כמו חבית במדרון המכוסה בעשב. אבל בבוקר כמו זה, כשמבוגרים וילדים כאחד פנו לעיסוקיהם, היה המקום נטוש, ואקסל, שהגיח מתוך הערפל במעלה הדרך, לא הופתע לגלות ששתי הנשים שם לבדן, מצטיירות כמעט כצלליות על רקע השמיים הלבנים. אכן כן, הזרה שישבה שעונה בגבה אל הסלע היתה לבושה מוזר. לפחות ממרחק נראתה הגלימה שלה כעשויה מחתיכות בד נפרדות שהוטלאו יחד, וכשהתנפנפה עכשיו ברוח היא שיוותה לאשה חזות של ציפור ענקית העומדת לנסוק. ביאטריס – עדיין ניצבת על רגליה אך ראשה מורכן אל בת־לווייתה – נראתה לצידה קטנה ופגיעה. הן שוחחו בכובד־ראש, אבל כשהבחינו באקסל הקרב מלמטה, השתתקו וצפו בו. ואז ניגשה ביאטריס אל קצה הצוק וקראה לעברו:
“עצור שם, בעל, אל תתקרב! אני ארד אליך. אבל אל תעלה הנה ואל תטריד את הגברת המסכנה עכשיו שסוף־סוף היא יכולה לתת מנוח לרגליה ולאכול קצת מהלחם של אתמול”.
אקסל חיכה כפי שהתבקש, ועד מהרה ראה את אשתו יורדת לעברו בנתיב לאורך השדה. היא נעצרה ממש לצדו, ובלי ספק מחשש שהרוח תישא את מלותיה אל הזרה, אמרה בקול חרישי:
“האם הנשים המטופשות האלה שלחו אותך בעקבותי, בעל? כשהייתי בגילן הייתי בטוחה שהזקנות הן אלה שמלאות פחד ואמונות מטופשות, וחושבות שכל אבן מקוללת, וכל חתול משוטט הוא רוח רעה. אבל עכשיו שהזדקנתי אני מגלה שדווקא הצעירות חדורות אמונות טפלות, כאילו אף־פעם לא שמעו על הבטחת האל לצעוד לצידנו בכל עת. תסתכל על הזרה המסכנה הזאת, תראה בעצמך, היא מותשת ובודדה, והיא תעתה ביער ובשדות ארבעה ימים, וכפר אחרי כפר ציוו עליה להמשיך הלאה. והרי היא התהלכה בארץ נוצרית, אבל נחשבה לשֵׁדה, ואולי למצורעת, אף־על־פי שעל עורה אין שום סימן כזה. ובכן, בעל, אני מקווה שלא באת הנה לומר שאסור לי להציע לאומללה הזאת נחמה וממעט האוכל העלוב שיש בידי”.
“לא אגיד לך שום דבר כזה, נסיכה, כי אני רואה במו־עיני שאמת דיברת. אפילו לפני שהגעתי לכאן חשבתי כמה מביש שכבר איננו יכולים לקבל זרים בסבר פנים יפות”.
“אז תמשיך בעיסוקיך, בעל, כי אני בטוחה שהם יתלוננו שוב על כמה אטי אתה בעבודתך, ולפני שנבין מה קורה הם ישלחו את הילדים שוב לזמר עלינו”.
“אף־אחד לא אמר שאני אטי בעבודה שלי, נסיכה. איפה שמעת דבר כזה? אף־פעם לא שמעתי מלת תלונה כזאת, ואני מסוגל לשאת בנטל כמו כל אחד שצעיר ממני בעשרים שנה”.
“אני סתם מתגרה בך, בעל. נכון, אף־אחד לא מתלונן על העבודה שלך”.
“אם ילדים קוראים לנו בשמות, זה לא קשור לעבודה שלי אם היא מהירה או איטית, אלא להורים שלהם, שהם טיפשים, או סביר יותר שיכורים, מכדי ללמד אותם נימוסים או איך לתת כבוד”.
“תירגע, בעל. אמרתי לך, אני סתם מתגרה בך, ולא אעשה זאת שוב. הזרה סיפרה לי משהו שעניין אותי מאוד־מאוד, ואולי פעם יעניין גם אותך. אבל היא צריכה לגמור את הסיפור, אז תרשה לי לבקש ממך שוב למהר אל מלאכתך ולתת לי להאזין לה ולנחם אותה ככל יכולתי”.
“אני מצטער, נסיכה, אם דיברתי אלייך קודם בנוקשות”.
אבל ביאטריס כבר הסתובבה וטיפסה בשביל בחזרה אל העוזרר ואל הדמות בגלימה המתנפנפת.
קצת אחר־כך, כשסיים את שליחותו, שב אקסל אל השדות, ולמרות הסיכון שעמיתיו יאבדו את סבלנותם, סטה מדרכו כדי לחלוף שוב על פני הדרדר העתיק. כי האמת היא שאף שלגמרי חלק עם אשתו את הבוז לחוש החשדני של הנשים, הוא לא הצליח להשתחרר מהמחשבה שהזרה בכל־זאת מציבה איום כלשהו, ומאז שהותיר את ביאטריס בחברתה הוא היה חסר־שקט. הוקל לו איפוא כשראה את דמותה של אשתו לבדה על הצוק, מביטה לשמיים. היא נראתה שקועה במחשבות ולא הבחינה בו עד שקרא לה. הוא צפה בה כשירדה בשביל, לאט יותר מאשר קודם. עלה על דעתו, ולא בפעם הראשונה, שלאחרונה השתנה משהו בהליכתה, לא בדיוק צליעה, אלא כאילו היא מטפחת כאב סמוי במקום כלשהו. כששאל אותה בהתקרבה מה קרה לבת־לווייתה המוזרה, אמרה ביאטריס בפשטות: “היא הלכה לדרכה”.
“מן־הסתם היתה אסירת־תודה על טוב־לבך, נסיכה. דיברת איתה הרבה זמן?”
“דיברתי, והיה לה הרבה מה לומר”.
“אני רואה שהיא אמרה משהו שמטריד אותך, נסיכה. אולי צדקו הנשים והיה מוטב להימנע ממנה”.
“היא לא הרגיזה אותי. אבל היא גרמה לי לחשוב”.
“את במצב־רוח מוזר. את בטוחה שהיא לא הטילה עלייך מין כישוף לפני שנעלמה באוויר?”
“תעלה אל העוזרר, בעל, ותראה אותה על השביל, תראה שרק הרגע יצאה לדרכה. היא מקווה שמֵאֵלה שמעֵבר לגבעה היא תקבל יחס נדיב יותר”.
“טוב, אז אפרד ממך, נסיכה, כי אני רואה שלא אונה לך כל רע. אלוהים יהיה שבע רצון מטוב־הלב שהפגנת, כדרכך תמיד”.
אבל הפעם נראה שאשתו מסרבת לתת לו ללכת. היא לפתה את זרועו, כביכול כדי לייצב את עצמה לרגע, ואחר־כך הניחה לראשה להישען על חזהו. כמתוך דחף עצמאי התרוממה ידו ללטף את שערה שהסתבך ברוח, וכשהנמיך את מבטו והציץ בה, התפלא לראות שעיניה עודן פקוחות לרווחה.
“את במצב־רוח מוזר, זה בטוח”, אמר. “מה אמרה לך הזרה הזאת?”
היא הניחה לראשה להישען על חזהו עוד רגע, ואז הזדקפה והרפתה ממנו. “במחשבה שנייה, אקסל, אולי יש משהו במה שאתה תמיד אומר. משונה איך העולם שוכח אנשים ודברים שקרו רק אתמול ושלשום. כאילו אחזה בכולנו מחלה”.
“בדיוק מה שאמרתי, נסיכה. למשל האשה אדומת־השיער…”
“עזוב את האשה אדומת־השיער, אקסל. העניין הוא מה עוד אנחנו לא זוכרים”. כשאמרה זאת היה מבטה מופנה הרחק אל שכבות הערפל, אבל עכשיו הישירה אליו מבט, והוא היה יכול לראות שעיניה מלאות עצב וכמיהה. וזה היה אז – הוא בטוח – שאמרה לו: “מזמן גמרת בלבך להתנגד לזה, אקסל, אני יודעת. אבל הגיעה השעה לחשוב על כך מחדש. יש מסע שמחובתנו לצאת אליו, ובלי דיחוי”.
“מסע, נסיכה? איזה מין מסע?”
“מסע אל הכפר של הבן שלנו. הוא לא רחוק, בעל, אנחנו יודעים את זה. אפילו בקצב ההליכה האטי שלנו מדובר בכמה ימים לכל היותר, במרחק קצר מזרחה, מעבר למישור הגדול. וממילא האביב קרב ובא”.
“אנחנו יכולים לצאת למסע כזה, בוודאי, נסיכה. האם משהו שאמרה לך הזרה הזאת עכשיו הביא אותך לחשוב על כך?”
“אני חושבת על כך הרבה זמן, אקסל, אם כי מה שאמרה לי עכשיו האומללה הזאת גורם לי לרצות לעשות את זה ללא דיחוי. הבן שלנו מחכה לנו בכפר שלו. כמה זמן עוד ניתן לו לחכות?”
“עם בוא האביב, נסיכה, בהחלט נחשוב על מסע כזה בדיוק. אבל למה את אומרת שמשאלות לבי הן שעמדו כל הזמן בדרכנו?”
“אני לא זוכרת כרגע את כל מה שנאמר בינינו בעניין, אקסל. רק שתמיד גמרת בלבך להתנגד לזה, גם כשאני השתוקקתי לעשות את זה”.
“אם כן, נסיכה, נמשיך לדון בכך כשלא יחכו לנו עבודה ושכנים שערוכים להכריז עלינו שאנחנו איטיים. ברשותך אצא עכשיו לדרכי. נמשיך לדבר על כך בקרוב”.
אבל בימים הבאים, גם אם רמזו על רעיון המסע, לא ניהלו על כך שיחה של ממש, כי התברר להם שכל אימת שהנושא מועלה, הוא מעורר בהם אי־נוחות מוזרה, ולא עבר זמן רב עד שהשׂתררה ביניהם הסכמה בשתיקה, כפי שהסכמות משׂתררות בין בעל ואשה שנשואים שנים רבות, להימנע ככל האפשר מעיסוק בנושא. אני אומר “ככל האפשר”, מאחר שלעתים נראה שצץ צורך – אפשר לומר כורח – שאילץ את האחד או את האחר להיכנע לו. אבל כל דיון שעלה בנסיבות כאלה הסתיים במהרה באופן בלתי־נמנע בהתחמקות או ברוגז. ובאחת הפעמים שאל אקסל את אשתו ישר ולעניין מה אמרה לה האשה הזרה ביום ההוא ליד הדרדר העתיק, ופניה של ביאטריס קדרו ולרגע נראתה על סף דמעות. אחרי הדברים האלה הקפיד אקסל להימנע מכל אזכור של הזרה.
כעבור זמן־מה שכח אקסל לגמרי איך בכלל החלו הדיבורים על המסע הזה, או איזו משמעות היתה לו בשבילם. אבל אז, בבוקר ההוא, כשישב בחוץ בשעה הקרה של טרם עלות השחר, היה נדמה שהזיכרון שלו מתבהר לפחות חלקית, ודברים רבים שבו אליו: האשה אדומת־השיער; מרתה; הזרה בסחבות הכהות; עוד זיכרונות שאינם מענייננו כאן. והוא נזכר, בבהירות רבה, מה קרה רק לפני ימי ראשון ספורים, כשהנר של ביאטריס נלקח ממנה.
ימי א’ היו ימי מנוחה בכפרים האלה, לפחות בכל הנוגע לעבודה בשדות. אבל עדיין היה צריך לדאוג למשק החי, ועם כל־כך הרבה מטלות אחרות על הפרק, התקבל על דעתו של הכומר כי איסור גורף על כל מה שיכול להיתפס כעבודה אינו מעשי. כך אירע שכאשר הגיח אקסל אל שמש האביב באותו יום א’ מסוים, לאחר בוקר של תיקון נעליים, היה הדבר שקיבל את פניו מראה שכניו המפוזרים בשטח שבחזית המחילות, מהם יושבים בטלאי העשב, מהם יושבים על שרפרפים קטנים או על קורות־עץ, משוחחים, צוחקים ועובדים. ילדים שיחקו בכל מקום, וקבוצה אחת התקבצה סביב שני גברים שבנו על העשב גלגל שנועד לעגלה. זה היה יום א’ הראשון בַּשנה שמזג־האוויר אִפשר בו פעילות כזאת באוויר הפתוח, והאווירה היתה כמעט חגיגית. למרות זאת, כשעמד שם בפתח המחילות והשקיף אל מעבר לאנשי הכפר, אל המקום שבו השתפל המדרון לעבר הביצות, ראה אקסל את הערפל עולה שוב, והניח שאחר־הצהריים ישוב ויאפוף אותם הזרזוף האפור.
הוא עמד שם זמן־מה ואז הבחין במהומה המתרחשת למטה, ליד הגדר של שדות המרעה. תחילה זה לא נראה לו מעניין במיוחד, אבל אז קלטה אוזנו ברוח משהו שגרם לו להזדקף. שכן אף שראייתו נעשתה מטושטשת עם הגיל נותרה השמיעה של אקסל מהימנה, והוא קלט, בערבוביית הצעקות שעלתה מן הקהל שלצד הגדר, את קולה של ביאטריס נישא במצוקה.
אנשים נוספים עצרו ממלאכתם ופנו להביט במתרחש. אבל עכשיו מיהר אקסל ופילס לו דרך ביניהם, חמק בקושי מהיתקלות בילדים משוטטים ובחפצים הזרוקים בעשב. ואולם לפני שהספיק להגיע אל חבורת האנשים הנדחקים, הם התפזרו פתאום, וביאטריס הגיחה מביניהם והידקה משהו בשתי ידיה אל חזהּ. הפרצופים הסובבים אותה נראו משועשעים ברובם, אבל פני האשה שמיהרה להופיע ליד כתפי אשתו – אלמנתו של נפח שמת מקדחת שנה קודם־לכן – היו מעוותות מזעם. ביאטריס ניערה מעליה את המְעַנָה שלה, וכל אותה עת היו פניה־שלה מסכה נוקשה, כמעט חסרת־הבעה, אבל כשראתה את אקסל קָרֵב אליה נמלאו פניה רגש.
עכשיו, בדיעבד, נראה לאקסל שההבעה שעלתה אז על פני אשתו היתה, יותר מכל, הקלה. לאו דווקא משום שביאטריס האמינה כי מרגע שהגיע הכל יסתדר, אלא שנוכחותו שינתה לדידה את פני הדברים. היא הביטה בו לא רק בהקלה, אלא גם במשהו כמו תחינה, והושיטה לעברו את החפץ שעליו שמרה בקנאות.
“זה שלנו, אקסל! לא נשב יותר בחושך! קח את זה מהר, בעל, זה שלנו!”
היא הושיטה לעברו נר קצר ורחב, מעוות במקצת. אלמנת הנפח שבה וניסתה לחטוף אותו ממנה, אבל ביאטריס הדפה מעליה את היד הפולשנית.
“קח אותו, בעל! הילדה הזאת שם, נוֹרה הקטנה, היא הביאה לי אותו הבוקר אחרי שהכינה אותו במו־ידיה, כי חשבה שנמאס לנו להעביר ככה את הלילות שלנו”.
הדברים הללו עוררו סבב נוסף של צעקות וגם פרצי צחוק. אבל ביאטריס המשיכה להביט באקסל בהבעה מלאת אמון ותחינה, ותמונת פניה ברגע ההוא היתה הדבר הראשון שחזר אליו הבוקר על הספסל מחוץ למחילות, כשישב וחיכה לעלות השחר. איך קרה ששכח את האירוע הזה, שברור כי התרחש לפני לא יותר משלושה שבועות? איך קרה שלא חשב עליו שוב עד הבוקר?
אף שמתח את זרועו, לא הצליח לקחת את הנר – הקהל מנע ממנו להגיע אליו – והוא אמר, בקול רם ובמידת־מה של שכנוע: “אל תדאגי, נסיכה. את אל תדאגי”. בה־בעת שדיבר כבר היה מודע לַנביבות של דבריו, ולכן הופתע שהקהל השתתק, ואפילו אלמנת הנפח נסוגה צעד אחד לאחור. רק אז תפס שהתגובה הזאת לא היתה בשל דבריו, אלא בשל הופעתו של הכומר מאחוריו.
“איזו מין התנהגות זו ביום הקדוש?” הכומר צעד אל מעבר לאקסל והביט בכעס בקהל שדמם. “ובכן?”
“זה בגלל הגברת ביאטריס, אדון”, אמרה אלמנת הנפח. “היא השיגה לעצמה נר”.
פניה של ביאטריס שבו להיות מסכה נוקשה, אבל היא לא חמקה ממבטו של הכומר, שהתקבע עליה.
“אני רואה בעצמי שזה נכון, הגברת ביאטריס”, אמר הכומר. “והרי לא שכחת את פקודת המועצה, שעלייך ועל בעלך אסורים נרות בחדרכם”.
“לא בעלי ולא אני מעולם לא הפלנו ארצה שום נר, אדון. לא נשב לילה אחרי לילה בחושך”.
“ההחלטה התקבלה, ועליכם לציית לה עד שהמועצה תחליט אחרת”.
אקסל ראה את הכעס ניצת בעיניה. “זו רשעות ותו־לא. זה מה שזה”, אמרה בשקט, כמעט מילמלה, אבל הישירה מבט אל הכומר.
“קחו ממנה את הנר”, אמר הכומר. “עשו כדברי. קחו אותו ממנה”.
כשנשלחו לעברה כמה ידיים, נראה לאקסל שלא הבינה במלואם את דברי הכומר, שכן עמדה בין הבריות הדוחפות והודפות בהבעת פנים נבוכה והמשיכה ללפות את הנר כמתוך דחף נשכח. ואז נראה שאחזה בה תבהלה והיא שבה והושיטה את הנר לעבר אקסל, ובתוך כך איבדה את שיווי־משקלה. היא לא נפלה, מאחר שלחצו אותה מכל עבר, ומיד התאוששה ושוב הושיטה את הנר לעברו. הוא ניסה לקחת אותו, אבל יד אחרת חטפה אותו, ואז רעם קולו של הכומר:
“די! הניחו לגברת ביאטריס וחדלו כולכם מדברי הבלע! היא אשה זקנה שאינה מבינה את כל מה שהיא עושה. די, אמרתי! זו התנהגות שאינה הולמת את היום הקדוש!”
אקסל, שהגיע אליה סוף־סוף, אסף אותה בזרועותיו, והקהל נסוג. כשנזכר ברגע הזה היה נדמה לו שהם נשארו כך זמן רב, עמדו צמודים זה לזה וראשה נשען על חזהו, בדיוק כמו שעשתה ביום ביקורה של האשה הזרה, כאילו רק חשה לאוּת והיא מחכה עד שנשימתה תתייצב. הוא המשיך לחבק אותה, בעוד הכומר שב וקורא לאנשים להתפזר. כשנפרדו לבסוף והביטו סביבם, הבחינו שהם לבדם לצד שדה הפרות ושער העץ הנעול שלו.
“מה זה משנה, נסיכה?” אמר. “בשביל מה אנחנו זקוקים לנר? אנחנו רגילים לחדר ומסתדרים טוב גם בלי נר. והאִם השיחות שלנו לא מבדרות אותנו מספיק, עם נר או בלעדיו?”
הוא צפה בה בריכוז. היא נראתה חולמנית ולא נסערת במיוחד.
“אני מצטערת, אקסל”, אמרה. “הנר איננו. הייתי צריכה לשמור אותו בסוד רק שלנו. אבל כל־כך שמחתי כשהילדה הביאה לי אותו אחרי שהכינה אותו בעצמה במיוחד בשבילנו. עכשיו הוא איננו. לא חשוב”.
“לא חשוב בכלל, נסיכה”.
“חושבים שאנחנו זוג טיפשים, אקסל”.
היא פסעה צעד קדימה ושוב הניחה את ראשה על חזהו. וזה היה הרגע שבו אמרה זאת, אבל קולה היה עמום, כך שבתחילה חשב שלא שמע טוב:
“הבן שלנו, אקסל. אתה זוכר את הבן שלנו? כשדחפו אותי קודם, נזכרתי בבן שלנו. בן־אדם מצוין, חזק, הגון. למה אנחנו צריכים להישאר במקום הזה? בוא נלך לכפר של הבן שלנו. הוא יגן עלינו וידאג שאף־אחד לא ינהג בנו בזלזול. אינך מוכן לשנות את דעתך בעניין, אקסל, אחרי כל השנים האלה? אתה עדיין אומר שאנחנו לא יכולים ללכת אליו?”
בעודה מדברת בקול חרישי לתוך חזהו, צבטו קטעי זיכרון רבים בתודעתו של אקסל, עד כדי כך שכמעט נתקף חולשה. הוא הרפה מאחיזתו בה ופסע אחורנית מחשש שהוא עלול להתנודד ולגרום גם לה לאבד את שיווי־משקלה.
“מה את מדברת, נסיכה? האם אי־פעם הייתי אני מי שעצר אותנו מהמסע אל הכפר של הבן שלנו?”
“ודאי שאתה, אקסל. ודאי שאתה”.
“מתי דיברתי נגד מסע כזה, נסיכה?”
“חשבתי שתמיד דיברת נגדו, בעל. אבל אוי, אקסל, עכשיו שאתה מטיל בזה ספק, גם אני לא זוכרת בבירור. ובכלל, אומנם יום יפה היום, אבל למה אנחנו עומדים כאן בחוץ? אני עייפה מאוד. בוא ניכנס”.
ביאטריס שוב נראתה מבולבלת. היא הביטה בפניו, ואחר־כך הביטה סביבה באור השמש הנעימה. השכנים שוב שקעו בעיסוקיהם.
“בוא ניכנס ונשב בחדרנו”, אמרה כעבור זמן. “נהיה רק שנינו זמן־מה. יום יפה, זה נכון, אבל אני עייפה מאוד. בוא ניכנס”.
“בדיוק כך, נסיכה. שבי ונוחי קצת, מחוץ לשמש הזאת. עוד מעט תרגישי טוב יותר”.
עכשיו כבר התעוררו עוד אנשים ברחבי המחילות. הרועים יצאו מן־הסתם די מזמן, אבל הוא היה כה שקוע במחשבות, עד שאפילו לא שמע אותם. בקצה האחר של החדר השמיעה ביאטריס קולות מלמול, כאילו התכוננה לפצוח בשיר, ואז הסתובבה על צידה תחת השמיכה. אקסל, שהכיר את האותות האלה, חצה את החדר בשקט, התיישב בקצה המיטה וחיכה.
ביאטריס הסתובבה על גבה, פקחה את עיניה למחצה והביטה באקסל.
“בוקר טוב, בעל”, אמרה לבסוף. “אני שמחה לראות שהרוחות החליטו לא לקחת אותך מכאן בזמן שישנתי”.
“נסיכה, יש משהו שאני רוצה לדבר עליו”.
ביאטריס המשיכה להביט בו ועיניה עודן רק חצי־פקוחות. אחר־כך התרוממה לתנוחת ישיבה ופניה חצו את אלומת האור שקודם־לכן האירה את העכביש. רעמת השיער האפורה שלה, פזורה וסבוכה, היתה תלויה בנוקשות עד מתחת לכתפיה, אבל אקסל בכל־זאת חש אושר הרוחש בתוכו לנוכח המראה הזה שלה באור הבוקר.
“מה יש לך לומר, אקסל, ועוד לפני שהספקתי למחות מעיני את השינה?”
“דיברנו קודם, נסיכה, על מסע שאולי נצא אליו. ובכן, הנה הגיע האביב, ואולי זה הזמן לצאת לדרך”.
“לצאת לדרך, אקסל? לצאת לדרך מתי?”
“ברגע שנוכל. אנחנו לא צריכים להיעדר יותר מכמה ימים. הכפר יכול להסתדר בלעדינו. נדבר עם הכומר”.
“ונלך אל הבן שלנו, אקסל?”
“לשם נלך. לבקר את הבן שלנו”.
בחוץ חברו עכשיו הציפורים למקהלה. ביאטריס הסיטה את מבטה אל החלון ואל השמש שהסתננה מבעד לאריג התלוי עליו.
“יש ימים שבהם אני זוכרת אותו די בבהירות”, אמרה. “ואז, למחרת, כאילו נופל צעיף על הזיכרון הזה. אבל הבן שלנו בן־אדם טוב, בן־אדם מצוין. בזה אני בטוחה”.
“מדוע הוא לא איתנו כאן עכשיו, נסיכה?”
“איני יודעת, אקסל. יכול להיות שהוא רב עם זקני־הכפר ונאלץ לעזוב. שאלתי פה־ושם, ואף־אחד לא זוכר אותו. אבל הוא לא היה עושה דבר מביש, בזה אני בטוחה. אתה־עצמך לא זוכר כלום, אקסל?”
“כשהייתי בחוץ עכשיו, בַּדממה, והתאמצתי להיזכר ככל יכולתי, חזרו אלי דברים רבים. אבל את הבן שלנו איני יכול לזכור, לא את פניו ולא את קולו, אף־על־פי שלפעמים נדמה לי שאני רואה אותו כילד קטן, ואני מחזיק בידו ומוביל אותו לאורך גדת הנהר, או כשבכה פעם ואני הושטתי יד להרגיע אותו. אבל איך הוא נראה היום, איפה הוא גר, אם הוא־עצמו אב לבן, איני זוכר כלל. קיוויתי שאת תזכרי יותר, נסיכה”.
“הוא הבן שלנו”, אמרה ביאטריס. “אז אני חשה דברים שקשורים בו, גם אם איני זוכרת בבהירות. ואני יודעת שהוא משתוקק שנסתלק מהמקום הזה ונחיה אתו תחת חסותו”.
“הוא בשר מבשרנו, ולמה שלא ירצה שנצטרף אליו?”
“בכל־זאת, אני אתגעגע למקום הזה, אקסל. לחדר הקטן הזה שלנו ולכפר. לא פשוט לעזוב מקום שהכרת כל חייך”.
“אף־אחד לא מבקש שנעשה זאת בלי לחשוב, נסיכה. כשחיכיתי עכשיו לזריחה חשבתי שנצטרך לצאת למסע לכפר של הבן שלנו ולדבר אתו. כי גם אם אנחנו אמו ואביו, אנחנו לא יכולים סתם להגיע אליו באיזה בוקר נאה ולדרוש לחיות כחלק מהכפר שלו”.
“אתה צודק, בעל”.
“יש עוד דבר שמטריד אותי, נסיכה. ייתכן שהכפר הזה נמצא במרחק של לא יותר מכמה ימי הליכה, כדברייך. אבל איך נדע למצוא אותו?”
ביאטריס השתתקה ונעצה את מבטה בחלל שלפניה, וכתפיה נעו קלות עם כל נשימה. “אני מאמינה שנמצא את דרכנו בלי שום בעיה, אקסל”, אמרה לבסוף. “גם אם עדיין איננו יודעים בדיוק איפה הכפר שלו, לעתים די קרובות עשיתי את דרכי אל כפרים שכנים עם שאר הנשים, כשמכרתי את הדבש ואת הבדיל שלנו. את הדרך אל המישור הגדול אמצא בעיניים קשורות, וגם את הכפר הסקסוני שמעבר לו, ששם היינו נחות לעתים קרובות. הכפר של הבן שלנו לא יכול להיות רחוק משם, כך שנמצא אותו בלי קושי. אקסל, באמת נלך בקרוב?”
“כן, נסיכה. היום נתחיל בהכנות”.
אין עדיין תגובות