החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על נורית מנור

נורית מנור, אמנית רב תחומית וסופרת, חיה ויוצרת בתל אביב. ילידת בולגריה (יולי 1944). עלתה עם משפחתה לארץ וגדלה ביפו של שנות החמישים. המקום שכבש את ליבה בילדותה - שוק הפשפשים ביפו. את דרכה האמנותית החלה ב״מכון אבני לאמנות״ בגיל ... עוד >>

האביב הקצר של גרטה גרבו

מאת:
הוצאה: | 2005 | 257 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

בספרה ״האביב הקצר של גרטה גרבו״ מתארת נורית מנור את חוויותיה של ילדה בבית הוריה מגיל שנתיים ועד לגיל שבע. הילדה הקטנה מובילה את הקורא בסיפור קצבי מרתק לחוות את שראתה ושמעה סביבה, ולתוך הרגשותיה וקורותיה.

סיפורה האינטימי משופע בתיאורים פסטליים, אווירה מיוחדת וניחחות בלקניים. גם תיאורים ריאליסטים של יפו משנות החמישים עוברים על פנינו בתמונות מפורטות, כמו בחזרה בזמן, וניתן לחיות את העלילה והתקופה.

זהו מסמך אותנטי בו אין הילדה שופטת או מחווה דעה, אלא מתארת ומספרת את זיכרונותיה בבולגריה ואת מהלך שלוש השנים הראשונות בארץ על עליית המשפחה ב״עליה הבולגרית״ ב-1949.

״ישנם צירופי מילים וביטויים שאינם קיימים בשפה המקובלת״.

שולמית גבע, עיתון הארץ, 2013.

הספר מספר על בדידות, הישרדות ואהבה בלתי אפשרית. מסר חברתי, אישי ואוניברסלי, שזורים בו. הספר יעניין אוהבי ספרות הצמאים למספרים אלטרנטיביים ומקוריים.

 

מקט: 978-965-565-217-8
מסת"ב: 978-965-565-217-8
בספרה ״האביב הקצר של גרטה גרבו״ מתארת נורית מנור את חוויותיה של ילדה בבית הוריה מגיל שנתיים ועד לגיל שבע. […]

אהבתי את הבית שלנו כשהיתה בו המולה, אך לרוב שרר בו שקט.

מבחוץ היה הבית לבן. העצים סביבו הטבילו אותו ברצונם. מקבל היה את צבעם ומראם על פי עונתם. ביום מעונן היה הבית מאפיר מבפנים ומבחוץ וכשפרחו הפרחים בגינה, ספג את ריחם וצבעוניותם. מראהו השתנה מדי יום על פי מראנו.

לא ראיתי זאת קורה לבתים אחרים. רק הבית שלנו נשם על-פי הרגשתנו.

הבית של הדוד מרקו, השני מהפינה ממול, נראה תמיד רגוע. הלובן שלו לא זָהר כמו ביתנו, עת נחה עליו שמש הבוקר. הוא היה צבוע בצבע מט ומחייך, כל ימות-השנה. אף פעם לא ראיתי אותו משתנה – לא בגלל העננים, לא כשהשתוללה סופה, גם לא כשפרח האביב. הבית היה אחיד ויציב במראהו, לא משתנה, לא מתחזה. כשעברתי לידו, שרתה עליי הרגשת חמימות ונועם. העצים שם לא כיסו את המרפסות ולא את החלונות בקומה השנייה. הוא היה עירום, אבל הרבה יותר שמח.

הבית שלנו בלט ברחוב. כמו אריה התפרש והתרווח לו על הקרקע בעוצמה. פינת הרחוב התעגלה סביבו וניתן היה לראותו מכל קצות השכונה, הוא היה ממש במרכזה. חזיתו – מדרגות חלקות ורחבות שהובילו למרפסת גדולה ושטוחה והיא כמו ישבה והשקיפה לרחוב.

אחרי שקרו בבית ‘דברים’, פשט והשתרר בו שקט ארוך.

היה זה שקט מסוים שהסתדר בצורת הבית. שקט מובנה. השקט התאים את עצמו לחללים הגדולים והקטנים. בכל חלל השקט נשמע ונראה אחרת: בחדר המגורים – היה שקט עמום, בחלל הגג שרר שקט מחריש אוזניים מעורב בלחש געגועים נסתרים. בשירותים שכן שקט מתוק. בחדר ההורים היה שקט אפלולי, מסתורי ונסתר בריח האוֹדקוֹלוֹן. בחדר שלי ושל אחותי היה לשקט צליל צורם, אבל כשאחותי היתה בסביבה, היה השקט רך וחם כנעימות כינור. במטבח, שם ישן אחי במיטת המֶנְדֶרְצֶ’ה[1], היה לשקט ריח מנטה וציפורן וברקע נשמע צליל מתכתי אילם. היה זה צליל תמידי, בלתי נשמע; הד חרישי של מיתרי המנדולינה שהיתה תלויה על הקיר. בחדרה של סבתא, בקומה התחתונה וסביב למדרגות, היה לשקט ריח של שום יבש. רחש מסרגות נעות השתלב בריח אריגי צמר ונפטלין, התערבב במלמול חרישי של שיחתה עם עצמה.

ריח זכרון הילדות הראשון שלי היה ריח השלג, וטעמו – געגועי גלישה.

זה היה אולי הבוקר הקר ביותר של השנה.

פְּנים הבית היה חם ונעים, וכל החלונות היו חלביים בגלל האדים.

אני הייתי בפנים ולבי בחוץ. כל כך רציתי להיות בחוץ בשלג, לשבת על המזחלת ולגלוש את המדרון הגדול. לגלוש במהירות את השיפוע הגדול שממול. אחי הגדול ואחותי יצאו זה עתה עם מזחלת השלג. אמא אמרה שאני קטנה. בכיתי חזק וכלום לא עזר.

זה נורא להיות קטנה. רציתי לעזור להם למשוך את המגלשה הכבדה, לדחוף יחד אתם עד ראש הגבעה! אני יכולה להועיל!

אחרי שעולים, רואים את המדרון מצופה שלג, נושמים עמוק ומסתחררים. איזו התרגשות!

ג-ו-ל-ש-י-ם!

שוב דוחפים את המזחלת ועולים למעלה. בראש הגבעה ממקמים את המזחלת בדיוק לפני התחלת המדרון, ממש בקצה. בוחנים את המראה – הכל בוהק ומסנוור. הילדים מתיישבים במגלשה, מזיעים מעונג, נוגעים באדמה הקרה, נותנים דחיפה לכיוון החָלָק, והופ! גולשים! ג-ו-ל-ש-י-ם!

נשימתי נעתקה. עצמתי את עיניי. אילו הייתי אתם!

חשבתי שאם אבקש מאוד מאוד, אמא תרשה לי.

“את תצפי מהחלון!” אמרה בהחלטיות.

אני רציתי לחוות! איך היא מעזה להשוות ‘לראות’ עם ‘לעשות’! רציתי לשוט במהירות למטה, בשיפוע השלג הגדול. המראות האלו זכורים לי

היטב עוד מהשנה שעברה. אז הייתי באמת קטנה, אבל השנה?!

התרגשתי עם הילדים. רעדתי. זה עתה היו למעלה, והנה הם יורדים במהירות.

ואני, בתוך החלון. שוב הם דוחפים את המזחלת כלפי מעלה. קבוצות קבוצות. בכל מזחלת משפחה, קבוצה, ושיתוף! ההרפתקנות גדולה והשמחה בעיני כולם.

היו מזחלות תוצרת בית, חסרות פרופורציה; עשויות מארגזים ישנים, מחוברות לפסי ברזל מעוקמים. וראו זה פלא, דווקא המזחלת מאוסף החומרים המוזר ביותר היתה המהירה שביניהן!

לנו היתה מזחלת שלג אלגנטית, מעוצבת. ה’שַיינָה’ שלנו, כפי שקראנו לה, היתה באמת יפה. העץ מבריק, צבעו חום בהיר, כמעט זהוב, ועליו עיטורי בורדו בסגנון ‘ארט נוּבוֹ’. בתוכה שני ספסלי עץ, זה מול זה. החיבורים בין גוף המזחלת והמושבים חלקים, מבריקים ומגלשי הברזל מעוגלים ומסוגננים. מזחלת יפהפיה! הכי יפה וחלקה מכל המזחלות שהיו שם. אבא קנה אותה בשנה שעברה. יכולתי לספר ימים שלמים על יופייה, טיבה ומעלותיה. היא היתה השיחה הכי מתוקה ואהובה בעונת החורף.

אחרי הבכי והרגיעה, השלמתי שלא אוכל לצאת לגלוש אתם. אמי ניסתה לפייס אותי במתק שפתיים ובעוגייה ממולאת לוקום. סירבתי. אם כבר

משהו מתוק, אז רק מרציפן! רציתי לדרוש, אך לא פציתי פה.

אמא הציעה שאעלה על השרפרף הקטן ואצפה בגולשים מבעד לחלון. אני רציתי לראות יותר. גררתי כיסא ועליתי עליו. התמקמתי, הבטתי והתהפנטתי.

התרכזתי עד כדי כך שכמעט נשתכחתי. הייתי אתם בחוץ. חיוך עלה על פניי, ההבעה הכאובה נעלמה, הרגשתי שאני אתם. הרגשתי את הפחד, הזעתי. נשמתי עמוקות כמותם וההתרגשות העתיקה לרגע את הנשימה מגרוני. הייתי אתם שם!

התנסיתי בחוויה. לא קינאתי עוד. העצבות שלי נעלמה. אחר כך התעייפתי. נשקתי לשלג מרחוק. ירדתי מהכיסא והלכתי לחדרי. נשכבתי במיטה ונרדמתי.

הימים הבאים התנהלו בעצלתיים. ימי חורף קרים וקצרים, אבל ארוכים. החשיך מוקדם. הכל היה אטי מאד. יום יום, הם יצאו לשלג ואני נשארתי ‘מושלגת’ בבית. לבי יצא אליהם. הקנאה נקבעה בחזי, סתמה את החלל.

הכל היה קרוב ורחוק כל כך. המדרון הגדול מול הבית.

אחר כך באביב, הפכה הגבעה למשהו אחר; לפארק ירוק עם ערוגות פרחים מעודנות ומסוגננות. גבירות בכובעים ובעליהן המחויטים טיילו שלובי זרוע ברומה של הגבעה.

הריחות הם אלה שהזכירו לי את בוא האביב.

אמי היתה עסוקה בעולמה, אבי בעולמו וכך גם שאר המבוגרים. היו ימים שלא שאלתי לשלומו של איש ואיש לא דרש בשלומי. בחרתי בשתיקה. הבנתי שלשתיקה יש עוצמה, יש לה נוכחות.

“דיבור שווה כסף ושתיקה שווה זהב!” היתה אמי אומרת.

כסף המתכת, או כסף ‘כסף’? חשבתי.

בתחילת האביב התעוררנו. המולת צוענים וריחות האביב שהתפרצו מכל עבר עוררו את הבית מתרדמתו. כשהצוענים היו באים, השלג עוד לא נמס ולא נספג באדמה, העצים רק החלו ללבלב. עלים צעירים ירוקים מאד התעוררו עם שחר ואני התעוררתי ומצאתי בוקר שכולו שוֹני.

דיבור זר, חזק וססגוני נשמע מחלוני. שמעתי ילדים מצחקקים, שירת נשים נעימה וצלצולי עדיים. כך התעוררתי באותו בוקר, בהרגשה של חג בעולם וסביב הבית.

הבטתי בחלון. במרפסת הגדולה ישבו נשים צבעוניות. ישבו ושרו. שירה ארצית מתרוממת, עולה ויורדת. מתרוממת, עולה ויורדת. צלילי בוקר נקיים, מנגינות רוויות רוגע, זרמו בריח הרים. עלייה חדה בצליל ושינוי בקצב הקפיצו אותי. השירה היתה נפלאה. הקולות הגבוהים במיוחד הזכירו לי שירת נשים כפריות במקום רחוק, וברקע כחזרה מונוטונית נשמעו צלצולי פעמונים.

פרצתי החוצה למרפסת. הרגשתי כאילו ביתנו נכבש על ידי צוענים. נשים ישבו בקבוצות, בתנוחות פתוחות, רכונות על קערות ענקיות ועסוקות בעבודתן, דרוכות ועמלות. השירה והצליל התערבבו בריח האדמה, זרמו כנהר.

אמא שלי, כמנצחת תזמורת, בהתרוממות רוח, נתנה להן הסברים והנחיות. רצה לפה, לשם, כמו נהפכה לסהרורית בהמולה.

המרפסת התנקזה לכיוון המדרגות אשר הובילו לשער הכניסה וזה היה פרוץ לרווחה. שלושה צוענים עמסו על כתפיהם ארגזי סחורות, הלכו והביאו לפי הוראותיו של אבי. הריחות היו חדשים: ריח חמוץ מתוק של זיעה התערבב בריחות תבלינים חריפים, אתם נישא באוויר ריח פירות וירקות טריים. היתה אווירת יריד. אחרי דממת החורף, נזרקתי בבת-אחת לאביב שהתפרץ במלואו פנימה, לביתנו.

בגדי הנשים היו חריפים למראה, צעקניים. הרגשה פרחונית נדפה מהם, ריחנית וכבדה. הצבעים היו חמים, לוהטים ומעורבבים מדי. כל צבע, כל חומר – הכל מותר! אין כללים, אבל מעל הכל בלטו תכשיטי הזהב הענקיים שהציצו אליי מכל עבר. כל הזזת יד, כל פרישת זרוע, חשפו זהב כתום וכבד. עשרות צמידי זהב צלצלו והתנועעו עם הגוף הֶעָמֵל. על אצבעות הידיים היו טבעות זהב ענקיות. בתוך הזהב הצהוב והנוצץ הזה בצבצו אבני טורקיז, אבנים ירוקות ואדומות. הצוואר, גם הוא היה כלוא בשורות שורות של חרוזי ענבר גדולים בצבעי השנהב והחרדל.

על צווארה של צוענייה אחת היו עדויים בגאווה ענברים רבים. פניה היו יפות ומרשימות. ככל שתכשיטי הצוענייה כבדים יותר, כך היא נחשקת ונחשבת יותר, אמרו.

התקרבתי לאישה גדולה שישבה במרכז וסביבה הצטופפו נשים וילדים. סכין מוזהבת תקועה היתה בידה, שבמיומנות היתה מקלפת בה עגבניות. נגיעה חדה ומהירה בסכין, ומחצית העור כבר נשלף; נגיעה נוספת והחצי השני שָׁלוּף. והעגבנייה – עירומה, אדומה כבשר חסר מגן, מבריקה ורוטטת. במהירות עלו והסתדרו על מגש ענק ערימות ערימות של עגבניות חשופות וחושניות. האצבעות שקילפו אותן היו עבות, בשרניות ומצולקות. לכל תנועת יד התלווה צלצול נעים של צמידים רבים. מדי פעם הרימה האישה את עיניה, בהתה לרגע בסובבים ובבנותיה הצופות, ובתנועת שרוול כיוונה והנחתה אותן לארגזים המובאים מהשער.

מעגל הצופים קטן והלך. כעת יכולתי להתקרב, לכרוע ולהביט בפניה של הצוענייה, מלמטה למעלה. ראיתי את חריצי הפנים, את כתובות הקעקע על הסנטר ואת מטבעות הזהב התלויים על מצחה, מוסתרים במטפחת הראש שעטפה את שערותיה. עגילי זהב גדולים התנועעו בצדי הפנים. כשהתמלא המגש הענק, ואפילו עגבנייה נוספת אחת היתה עלולה להמיט אסון על הסידור המדורג כולו, חדלה ממעשיה. ניגבה ידיה בשמלתה, התירה שרווליה הרחבים והארוכים שנקשרו מאחורי צווארה ונשמה עמוקות.

מבטה נתלה בי, מבט ארוך, קשה יום, שהתחלף בחיוך רחב משזיהתה אותי כאחת מילדי הבית. מלמול של ברכות הסתנן מבין שפתיה. בתוך הפה המבריק בצבצו שיני זהב ועיסה ירוקה. אחר כך הסתיימו הברכות והחיוכים ופס הייצור המשיך להניב. מתוך ידיה הקטנות של ילדה צוענייה תוססת וצחקנית צץ ועלה בזריזות מגש גדול, נקי ומבריק. האישה העבה הביטה עמוק בעיניי, נענעה בראשה, חצי חיוך, מלמול קטן, והידיים המשיכו לעבוד. בטנה הגדולה היתה עטופה בחצאית סינר ססגונית, רקמות גסות מחוטים עבים ובולטים צרבו את שולי הבד השחור. למרות המיומנות והזהירות, היו עגבניות שטפטפו לתוך שמלתה. טיפות ורודות בתוליות חלחלו במהירות לתוך הבד הפשוט והסינר נרטב והלך, נרטב יותר ויותר. הטיפות נספגו בבגדיה ונדבקו לגופה. הבטן תפחה והלכה, התעצמה מרגע לרגע וכמו נעצה בי זוג עיניים.

האם האישה הזקנה הזו בהריון ויהיה לה תינוק? תמהתי.

מבטה החד של האישה קרא מחשבות. היא נראתה כגזע עץ. כל כך חרוצים היו פניה בצבע החמרה. פיה המשיך ללעוס את העלים הירוקים באטיות. העיניים שהביטו בי, עמוקות וחזקות, היו מודגשות בכחל והגבות כמו גן סביבן – דקות, מצוירות ובחלקן מקועקעות.

המראה הזכיר לי גזע עץ עתיק ונושם; גזע-בן-אדם עתיק, שחי מיליוני שנה ותמיד שורד; פורח בלי מאמץ, מתפתח ומסתגל לזמנים, כדרכם של החזקים ביקום. אישה חזקה; הכי קרובה למושג אמא אדמה.

העיניים לא היו בדיוק טובות. הן היו חודרות, נקמניות, לא שוכחות אף פרט, מדברות ומביעות יותר ממילותיה. הסתכלתי לתוך העיניים השחורות האלה, הן היו מהפנטות. לא יכולתי לסגת או להביט בשום דבר אחר. בפרטי קפליהן, ליד העפעפיים התחתונות, ראיתי סימני קעקוע דהויים. וכך גם על ידיה. ליד הבוהן היו קעקועים חדשים, אותיות וסימנים בכחול כהה. והיו גם שלוש נקודות דהויות שנצרבו בקצה כף היד הימנית. לימים שמעתי ששלוש הנקודות הן סמל לחופש, לאי קבלת מרות השלטון.

כרעתי מולה ועיניי כמחושמלות לעיניה של האישה-גזע-אמא-אדמה. לפתע איבדתי את שיווי המשקל ומעדתי. רגלי העיפה את העגבנייה מתוך ידיה היישר לשמלתי, וזו נחתה באמצע, בקטע הפרוש החלק בין ירכיי. העגבנייה המקולפת, הנוטפת, החלקה והעדינה התיישבה לה בנועם על שמלת הצמר הוורודה שלי. לרגע זה אפילו התאים. העניין קרה במהירות ובנחת. היתה הרמוניה בין הבד הוורוד, הרך והסופג ובין העגבנייה המרוטה שחיפשה נחלה. כאילו הערימו עליה במהירות הקילוף, והיא נתגלתה חשופה, וכאן, אצלי בשמלה, מצאה מחסה. גם הצבעים התאימו. האישה ואני הבטנו זו בזו, לבי פעם בחוזקה, ולאחר פעימת לב נוספת אחת, החזרתי לה את העגבנייה המדממת ורצתי הביתה.

פתחתי את הדלת בזהירות. הסתכלתי בכתם הנורא שעל שמלתי ונענעתי בראשי, לאות הזדהות עם אמי לכשתראה את השמלה. לא עוד נקייה ובוהקת, לא עוד מגוהצת ורכה.

נכנסתי הביתה ולעולמי השקט. סגרתי את הדלת מאחוריי באטיות ובתשומת לב. הרמתי את הידית כלפי מעלה כדי לוודא שהדלת נסגרה. הלכתי על קצות האצבעות. בשקט.

לא רציתי להעיר את הבית הישן. הייתי מרוכזת בשמלה. פתאום שמעתי לחשושים וחריקות מכיוון המטבח.

“מי זה?” שאלתי בחשש. הקולות השתתקו. שוב לחשושים, צחקוקים ותינוק מגעגע נשמע ברקע. נכנסתי למטבח. ראיתי ארבעה ראשים והמון עיניים גדולות שחורות בוהות, מביטות בי בבהלה. הדמויות קפאו במקומן, פרט לתינוק שנע וזע. הוא שכב מחייך בזרועותיה של צוענייה קטנה לבנת פנים, משמיע תרועות ומצחקק. ילד צועני קטן עמד קפוא קרוב אליי. שיערו בלונדיני ופניו מתכת. הוא החזיק בידיו המון סוכריות שהחלו להישמט ולהתפזר לכל עבר. קודח, לוהט, מלמל מילים לא ברורות עם כל סוכרייה שהצליח לאסוף ולהחזיר אל בין זרועותיו והחולצה.

הילד הגדול היה הכי מבוהל. הוא עמד שפוף, ברכיו כפופות כמו בתנועת יציאה לקרב. בחולצתו המגולגלת בלטו חפצים והבריקו. ידו הענקית גוננה עליהם. פמוטי הכסף שישבו דרך קבע בארון הזכוכית לא התאימו למכנסיו ולא הוסתרו בחולצתו. הוא התנועע קדימה ואחורה כמו בתנועת ריקוד.

לפתע חשף את הפמוטים, את מפצח האגוזים מכסף, המלחייה הגבוהה מקריסטל, קירב אותם לפניי ושאל: “אתם צריכים אותם?”

הנהנתי בראשי. עשיתי זאת בביטחון וכדי שתשובתי תהיה ברורה אמרתי “כן” קצר ובטוח. פניו האדימו ושיערו השחיר. הוא הניח את החפצים על שולחן העץ באטיות רבה. כעת בלט חזהו קדימה, מתוח, מוכן למנוסה, חיכה לשריקת הזינוק. העובדה ששלושתם הפכו לנציבי מלח במטבח המרווח שלנו היממה אותי. רק התינוק געגע. לרגע ראיתי אותם יישובים ליד השולחן, אוכלים וצוחקים אתי. הבית היה יכול להיות כל כך שונה ושמח! מהר מאוד נבהלתי ממחשבותיי הפרועות. לפתע הסתובב הנער, תפס את ידיו ורגליו ונס במהירות.

הילדה לבנת הפנים הקפיצה את התינוק בזרועותיה, לקראת יציאתה החפוזה, הושיטה יד לילד הקטן ושלושתם נחלצו במהירות מהבית. ראשו של הילד הקטן היה מסובב לאחור, כמו על ציר, הביט בי בריכוז, עד שידה החזקה של אחותו הצליחה למשוך אותו בכוח החוצה.

הם לא לקחו כלום חוץ מסוכריות! נשמתי עמוקות.

השמלה! נזכרתי.

הסתכלתי בחרדה בשמלה. הכתם נעלם! השמלה היתה יבשה וחלקה. בקפיצות ודילוגים יצאתי שוב לרחבת-הבית.

בחוץ הכל התנהל כמקודם. הצוענייה-עץ-אדמה, רחבת הגו, המשיכה לקלף עגבניות באותה שיטה ובאותו קצב. בקצה המזרחי של המרפסת, שטוף השמש, רכנה אחת הצועניות הצעירות מעל מגש מרובע והיא סועדת אותו; מסדרת עגבניות בשורות שורות, סידור שטוח, קומה אחת בלבד. זה היה הסידור הסופי לקראת ייבושן כשפניהן לשמש.

אמא תכננה את ארגון הבית בקפידה.

מצרכים ושימורים היו לרשותנו בשפע, אפילו בעונת השלגים.

הרגלי השימור והאגירה נשתרשו, עקב המחסור בשנות המלחמה;

הזיכרונות והמראות טריים היו, נצמדים לספי הבית ואצורים בקרבת החזה.

לעגבניות היתה חשיבות עליונה בסדר העדיפויות של אמא,

הן היו הבסיס לרסק העגבניות הכי-הכי טעים עלי אדמות.

אהבתי ללקק אותו באצבע אחת מתוך הצנצנת, טעמו היה נפלא.

זה היה הגוון לתבשילים המשובחים בצבע חום אדמדם, לארומה

ולריחות העסיסיים שאפפו את הבית, בעיקר בתקופת החורף.

ליד השער ראיתי את אבי נפרד בחביבות מעגלון אחד, משלם עבור ההובלה ופונה למרתף. חשבתי לעקוב אחריו, אבל עיניי ננעצו במקום אחר.

נמשכתי לאישה עץ-אמא-אדמה שנמצאה באותה תנוחה ועבדה באותו קצב. לפתע סימנה בסמכותיות בעיניה ובתנועת צוואר לאישה יפת המראה עם הענברים. זו הרכינה ראש בהסכמה, הסתכלה לצדדים כמחפשת דבר מה. תוך שניות הועבר תינוק לידיה; היא חלצה שד ופרשה להניקו. עקפתי את כולם כדי להגיע אליה. קרבתה נעמה לי. מצאתי אותה יושבת בתנוחה רכה בפינת המרפסת. תינוק ינק משדיה, עטוף כחבילה, פרט לפָּנים קטנות מעורטלות ופה גדול וגומע.

היא חייכה לעצמה ובהתה. נשית מאד, אמהית, חלבית. שמעתי אפילו את נשימותיה. ישבתי על מעקה המרפסת, כאילו מביטה במתרחש סביב, אבל בעצם הייתי מרוכזת בה, לראות את מעשיה, להריח ריחה, להסתכל על תינוקה בזרועותיה.

גם אני רוצה להיות תינוקת ולסחוט את שדיה הטריים והחמימים, חשבתי.

…אילו הייתי צוענייה, האישה עץ-אמא-אדמה היתה מביטה בי, מסיטה ראש לכאן ולכאן, ללא חיוכים וברכות, ואני באחת, הייתי מבינה את הוראותיה ושפתה… הרהרתי.

התינוק הפסיק לינוק. להיטותו פחתה. הפטמה נחה בפיו. אילמלא שורות הענברים על צווארה גם היא כמעט ילדה ועיניה כשל תינוקת; אבל, ידה היתה יד שליטפה, כיבסה, אהבה. צליל הצמידים שעל ידיה הרעיד את התינוק הנח. היא דיברה אליו ברכוּת וכשנזכר בפטמה שבפיו המשיך לשאוב בלהיטות ובמרץ.

בינתיים שקעתי בחלומות מתוקים. חלמתי שאני היא התינוקת היונקת משדיה המרווים. ובחלומי אני טועמת מן החלב ומלקקת את שפתיי. כששבתי מהחלום, מצאתי את האם ותינוקה ישנים.

אמא שלי צצה לפתע עם מגש ועליו כוסות גבוהות. עיניה המצחקקות שמחו לראותי. אבני המעקה הקרות והמחוספסות עקצו בעכוזי והחזירו אותי למציאות. בפי עדיין טעם החלום ואני יונקת משדיה של המינקת עם הענברים. בפי ובזיכרוני – טעם מזון המלכוֹת.

“תשתו ‘בּוֹזָה’! הבאתי לך ולמיניקה,” אמרה אמי.

המשקה החמים מחיטה טחונה, ‘משקה היולדות’ הרווה את צמאוני. ריחו היה עדין והטעם מתקתק. פצפוצי אוויר קטנטנים כבו בלשוני עם שתיית המשקה התוסס. ליקקתי את שפתיי. לפתע הגיחה הצוענייה הקטנה לבנת הפנים שפגשתי במטבח ולקחה את התינוק מזרועות המינקת. זו חייכה, התרווחה ושלחה לכוֹס המוגשת זרוע נשית מכוסה צמידי זהב. היא שתתה עד תום את המשקה הסמיך.

אהבתי את הרגע האינטימי הזה ששתינו שותות זו לצד זו. כשאמי באה לאסוף את הכוסות, אספה גם אותי. נכרכתי אחריה למטבח, בכיוון הריחות והתבשילים. את הריחות אהבתי יותר מאשר את האוכל, אך חרדתי מלוחות זמנים. כפיתי על עצמי לאכול במהירות ולשביעות רצונה של אמי, כי רציתי לחזור מהר ככל האפשר להתרחשויות במרפסת; מיהרתי לאותה פינה, שמא אפסיד את זו שאימצתי לי.

ראיתי את האישה עם הענברים כורעת ותינוק שכוב בחיקה יונק משָׁדָהּ. הבטתי וראיתי שהתינוק שונה. הוא היה הרבה יותר גדול – ממש ילד, עם תווי פנים של מבוגר קטן. עיניו קרועות לרווחה, ינק והביט בריכוז בפני האישה. השד הגדול והדשן נראה הפעם מתאים בדיוק לגודלו של הילד ותיאבונו. הוא דחף בלשונו את הפטמה החוצה והאישה הסיטה את השד מלחיו בתנועה אמהית, ליטפה את ראשו בעדינות והכניסה את הפטמה לפיו. שוב דחף את הפטמה בלשונו, שוב דחפה היא; מזכירה לו להמשיך ולינוק. כך שיחקו שניהם בהרמוניה נפלאה.

התינוק הזה הוא הילד שלה! מלמלתי לעצמי את התגלית. השד המלא התאים להפליא לפיו המצויר של התינוק הרעבתן. התינוק ששכב בזרועותיה קודם היה קטן, חסר אישיות. הוא לא הפריע לי, אבל הילד הזה?! מתמוסס בידיה! הסתכלתי בפניה. גם היא נמסה. לפתע גנחה והתפתלה. גופה זע בתנועות מעוגלות כחתולה. האגן, הבטן, הגו, נעו בשקט עצור. היא הביטה בו בתשוקה. הניקה ופניה דיברו. היא ינקה ממנו שמחה, להט ואושר. הילדותיות והנשיות שלה צפו ועלו. שניהם היו שרויים באווירת סיפוק ואינטימיות.

הרגשתי נבגדת. הטעם המתוק עוד בשפתיי. גם אני רציתי לינוק. המשחק שרציתי לשחק נסגר בפניי! האמת התפרצה והיתה חזקה מן הדמיון.

התרחקתי. לבי ומבטי סבו לאחור לראותם בשלוותם.

לעת ערב שמעתי שהאישה הצעירה עם הענברים נישאה זה לא כבר; ה’ילדה’ ילדה והיא מתמסרת להנקה בלבד. היא מיניקה גם את ילדיהן של אחיותיה ואמה. עבודה קשה אסורה עליה, שמא תמעט תנובת החלב. כל תינוק הזקוק לחלב אֵם חם ומרווה, נוגס בפיטמותיה והיא מתירה חזייתה, פותחת חיקה וזרועותיה, נותנת מאהבתה לכל תינוק דורש.

רגליי נשאו אותי למרתף. התיישבתי לנוח בפתחו. השענתי ראשי על כפות ידיי. מחשבות פרועות התרוצצו בראשי, נעולות בכפות ידיי.

המרתף הקריר והחשוך תמיד מרגיע אצלי את הרוחות והפרצים. יש בו משהו קסום, אפל ותאוותני; רווי ריחות, אפלולית ושקט. מקום עם סדר עולם משלו. כשנכנסים, רואים קודם לכל את הנקניקים התלויים. ריחם מציף את המרתף. הם הדומיננטיים. יש להם חיוּת – כאילו הם מדברים ביניהם. כל אחד נראה אחרת. הם הנפשות הפועלות הסודיות של המרתף. זה הבית שלהם. יש כאלה שהתעוותו לימין, יש שהתעוותו לשמאל, יש ארוכים ויש גוצים. אבל לכולם זהות פנימית אחידה. הם תמיד מחייכים ולכן כשאני אוכלת אותם, גם אני מחייכת.

הסַרְסִיצָ’ה הוא הנקניק הכי אהוב עליי. עשוי בשר כבש, מתובל בתבלינים נפלאים ועובש לבנבן על עורו. זהו נקניק הקשור בשני הקצוות וריחו מגרה. זוגות זוגות תלויים הנקניקים לאורך המסדרון. תאווה לעיניים, לחך ולאף. ראיתי אותם והתחשק לי לקלף את עורם הדק ולנגוס! לנשוך בבשר האדום המתפרץ.

אחרי הנקניקים – ישנו ההד. הוא השני בחשיבותו. להד במרתף יש נשמה עצמאית משלו. נשמה סודית שרואה ושומעת, מסתובבת ומכירה את כל דיירי הבית.

רק במקום השלישי נמצאים הבקבוקים. בקבוקי יין, בקבוקי שמן ובקבוקים שונים ומשונים בגודל ובמראה. אחדים לבושים מעילי קש כמו אנשים קטנים.

בהכנסי למרתף ידעתי שאני צריכה להיות ישירה וזריזה. היום יום עסוק לאבא – יום הצוענים וקניית המצרכים. זו לא השעה להתרפקות ולאינטימיות. התקרבתי באפלולית לצללית שלו וחשבתי – כמה מהר הוא נשלף לחלוטין מעיסוק אחד לאחר ולאחריות גדולה יותר. הוא ראה אותי והופתע. הצבעתי על שורת הסַרְסִיצָ’ה הקרובה לדלת והוספתי חיוך ‘קוֹקֶטִי’ מתחסד, כדי שלא יסרב לי. אפילו לא ראיתי את פניו בבהירות.

“זה לא הזמן למשחקים!” אמר בחצי לחש. “אתן לך אחד בלבד. בלי שאף אחד יידע! כבר צהריים!

“את מריחה את התבשילים?” שאל.

“אכלתי.”

עניתי.

הוא בחר לאט. מישש ונגע. מישש ונגע באשכול שלם; אחד, אחד. לבסוף קטף נקניק יפה ואדמוני ומסר לי. עפעוף בעפעפיים היה סימן להסכמה בינינו. עפעפתי בעפעפיי, הבטתי בעיניו הכחולות העמוקות, חיבקתי את הסַרְסִיצָ’ה ורצתי החוצה לחצר האחורית. בחיבוק החזק הזה של הסַרְסִיצָ’ה לחזי, הבעתי את חיבתי אליו. את רצוני העז לחבק כך גם אותו. אולי בפעם אחרת.

לחיבוקים היינו צריכים הזדמנות נאותה ופרטיות.

ישבתי על המדרגה השנייה בכניסה למרתף והתחלתי לטפל בנקניק. הבטתי בו בהנאה מכל עבר.

…מעניין, איך קושרים את הפתחים!? הרהרתי.

…החוט שומני וטעמו כטעם הנקניק. הרחתי וליקקתי את החוט הקושר.

…העור שלו מחוספס, דק וחזק. חשבתי בהערצה.

…בקלות אני יכולה לפצוע אותו ואז הבשר יתפרץ החוצה. ליטפתי אותו.

…איזה ריח! התמסרתי כולי לריחו. רחרחתי אותו בנשימה עמוקה.

אנחת רווחה נפלטה מגרוני. הרגשתי שביעות רצון ותאווה שתבוא מיד על סיפוקה. החזקתי בו בחוזקה.

לרגע נזכרתי שוב במיניקה ותינוקה החבוק בזרועותיה. החלטתי להרחיק את המחשבות הללו מלבי ולהתמסר לאכילה.

…מאז הסתיו הוא במרתף. איך נשאר רך-קשה-בינוני? חקרתי את עצמי.

…אולי היה בפינה חשוכה ומבודדת וכך נשאר טרי?

…הוא אדמוני יותר מהאחרים.

…בצד אחד הקשר חזק וסופי. קשר לתמיד.

…בצד השני, הקשר חזק, אבל ניתן להתירו…

…מכאן מתחילים לאכול! אמרתי.

עוד מישוש ועוד מישמוש ולבסוף נגסתי בנקניק והבשר התפרץ אל בין שפתיי. התחלתי לקלף את העור בנחת. בשר הסַרְסִיצָ’ה התגלה לי במלוא הדרו, ריחו ומערומיו.

שפתיי ליקקו את הנקניק, נכרכו סביבו.

אלה כנראה מתענוגות החיים, הרהרתי.

התחלתי לבלוע והנה הופיע לפניי הילד הצועני הבלונדיני עם פני המתכת.

ידו מושטת מולי, מגיחה מסוודר ירוק, פרום בקצות השרוולים.

הוא הביט בפי הלועס, הרטיב את שפתיו בלשון אדומה ותאוותנית ואמר: “אני רוצה קצת!”

“גם אני רוצה קצת!” אמר שוב בתקיפות ובשקט והמילים צבטו והעירו אותי.

לא יכולתי לדמיין את הלשון הרטובה שלו, הלשון הבלתי ידועה, מטיילת על הנקניק שלי…

“לא!” אמרתי.

לא! לשפתיים הבשרניות שיקרעו מהנקניק שלי! חשבתי בלבי.

הוא הסתכל בי ואני בו.

אם היה נוגס בנועם… אולי… אבל הרוק והלשון… התלבטתי.

הוא כל כך זריז וחזק… הרהרתי, בוחנת את הנער.

…בקצה חוט המחשבה שלי היתה תחושת זיכרון עמומה מן העבר. דז’ה וו עם צוענים קטנים וזריזים. מחשבת זיכרון רחוקה ודחוקה. היה בה טעם

מתקתק ואכזר; הד של משהו מפתיע ומאכזב. הפעם הזו לא! חשבתי.

“אגיד אותך לאבא שלי!” השתחרר מפי משפט הקסם.

דיברתי בקול רם והילד נס כלא היה.

נשארתי ישובה. ישבתי רגועה ומפוטמת כשחצי נקניק בבטני. טעמו נמס בפי לאט לאט.

מרחוק רחוק שמעתי קולות.

צוענים דיברו בשפתם הפשוטה והקולנית. צל קולם הביא אליי תחושה חמימה וסוערת. הם עדיין בסביבה, חשבתי.

רוח חמה ושקטה השתלטה עליי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האביב הקצר של גרטה גרבו”