דקלה שושקוביץ בצרות. הבוסית שלה במשרד החקירות, סמי ג., יצאה לחופשה שלא נגמרת, החובות תופחים והלקוחות בורחים, אבא שלה התאהב […]
היום הראשון
1.
בלילה קמלתי, בבוקר התווכחתי ביני לביני, ובצהריים החלטתי שזהו. שדי. שהקופר הזה הוא בן זונה גדול, ועליו השלום, וכי עלי להגיד לעצמי ברוך שפטרנו ולא להתיישב על קרני המרמור אלא ללכת קדימה. התקשרתי, אם כך, למספרה של רוש כדי לתרגל את השינויים שתיכננתי לעבור. סילוק של קופר היה שלב ראשון
בדרך למסע החדש שלי בעולם. לא עוד תלות, לא עוד לחכות למוצא פיו, לשער מה ואיך הוא אוהב, אלא לעשות את מה שלימדה אותי תמרה, האישה שאימצה אותי והפכה לי לאם ומדריכה. הסתכלתי במראה בדמות המרוטה שהחזירה לי מבט אפרפר ולחשתי את המנטרה: “מי האישה הכי חשובה בעולם? אני. אני, רק אני ותמיד אני.”
המראה החזירה לי מבט ספקני.
בדיוק ככה, אמרתי, לאישה הכי חשובה בעולם מגיע הכול.
שלב ראשון — רענון ושינוי.
אלא ששימי, העוזר הראשי של רוש לענייני מריחת צבע וגבות, ענה לי ובישר בטון מלא עונג מטריד, כי היום אי אפשר. מלא. אין סיכוי. אין מקום.
“גם בערב אין. ככה כל היום. אולי מחר. תתקשרי.”
אני התעקשתי, אך גם הוא בשלו. “אי אפשר,” הקשיח עמדות והוסיף, “תאמיני לי, דקלה, אי אפשר. בחיי. מצטער.”
“איך כל היום?”
“בגלל החתונה,” לחש, כאילו חשש ששירותי הביון שבטוח מאזינים לרוש יגלו את סודות רקיחת הצבע. “לא סתם כאילו, שזה אומר חתונה חבל על הגבות, אחד מה זה בן של ביג־ביג, בן אדם חשוב מתחתן.”
“לא אכפת לי.”
“זה אבל משפחה־משפחה. סלבס, כאילו,” זרק לי את מילת הקסם כמצפה שאתמוטט מהתרגשות. סלב זה המפתח לכל דלת. סלב זאת הגשמה עצמית. תשאלו כל ילדה בת שש מה היא רוצה להיות, והיא תענה — סלב. או סלבס. הבנתם מה הוא רמז לי? בעצם התכוון, מותק, אין לך מקום ודי, כי יש חשובים ממך.
“באמא שלך משפחה־משפחה,” הצטעצעתי איתו, “ואני לקוחה־לקוחה, אם שכחת במקרה, סלב בא וסלב הולך ואני תמיד נשארת.”
אני מאלו שלא יכולים לקבל סירוב כתשובה. והמשכתי להתווכח איתו.
לו רק ויתרתי בנקודה הזאת…
ביקשתי שייתן לי לפחות לדבר עם ידידי רוש, ספרי כאח לי, ששמו הוא נתן בן הרוש, ועם פתיחת המספרה בבוגרשוב הפך ל”רוש”, שהוא קיצור הולם ומותאם למקום ולזמן.
הוא היסס. שמעתי מרחוק צלילי פן קוצף וחשתי נבגדת.
“תביא לי אותו,” לחצתי, אך שימי התעקש, “אי אפשר. הלך עליו, הוא מה זה עסוק. אפילו אח שלו אלי בן הרוש שגר בערד בא לעזור אצלו. את לא רוצה לדעת, אש כאן. נו, חתונה כזה.”
מכירה את זה.
במספרה של רוש “חתונה כזה” משמעה שהמספרה כולה על סף התמוטטות עצבים וכל הצוות משתגע. “חתונה כזה” משמעה שכל בני המשפחה של הזוג המאושר, על האחים, האחיות, הגיסים והגיסות, ועד בני הדודים והחותנות, פולשים למספרה הקטנה שעומדת במרכז רחוב בוגרשוב, שהחליף לאחרונה את תואר “רחוב המספרות” בתואר “רחוב הסושי”.
“חתונה כזה” משמעה שהקבועים נאלצים לדחות תוכניותיהם לשינוי תדמית ותלתול. “חתונה כזה” פירושה שמשעות הבוקר, במשך תשע שעות, גוזרים, מגלגלים, מסלסלים, מנפחים, צובעים, מורחים, מושכים, מושחים, מיישרים ומתלתלים כל דבר שנראה או נשמע כמו שיער ולקינוח גם מאפרים כל איבר שניתן.
“תקשיב, אלי,” הרבצתי לו קשיחות, “תן לי את רוש בבקשה, תגיד לו רק לשתי שניות.”
“הוא לא יכול לדבר אפילו אם אלוהים מתקשר אליו, יש לו אולי עשרים איש על הראש ואחרי הצהריים יבוא גם האבא של החתן עם החברים שלו שהם מכובדים אש, כאילו.”
“את רוש.”
“הזמינו לפני חודש, אין לו דקה זמן.”
“את רוש.”
“האבא של החתונה חזק במפלגה והולך בפמייריז.”
“התכוונת לפריימריז?”
“כן, למילה הזאת. בן אדם חשוב, בטח שמעת עליו, מר בטו מסילתי.”
“ברור ששמעתי,” אינפפתי, “כל הכבוד, אתה מטפל באנשים חשובים. עכשיו תן לי את רוש!”
לא אמרתי לו מה שישב לי על קצה הלשון, שהבטו הזה עם החתונה שלו מעניין את התחת שלי. הרי החלטתי שהיום אני האישה הכי חשובה בעולם.
וגם לא סיפרתי לו שאני לא מכירה מועמד של אף פריימריז. מצדי שהבטו מסילתי הזה יטוס, ידאה, ישחה לפריימריז, שישתלהב לו כמה שהוא רוצה, אני הייתי כאן קודם, יש לי פה זכויות יתר, יש לי הרבה יותר שעות רוש מלכל פריימריז אחר.
אולי זה מוגזם בשביל חתיכת תספורת, אבל היו לי את כל הנסיבות המקילות. קוראים להן עצב, לב שבור, נפש עגומה. דיכי. דיכאון בהתהוות.
“הנה קחי, דברו, אבל אני מבקש קצר כי בלגן פה,” אמר לבסוף, כלומר, סאב־טקסט: איכס, איזה נודניקית שאת.
“מה קרה, נשמה?” עונה לי רוש, משהו בקול שלו הרגיע אותי מיד. ידעתי שהוא לא יסרב.
“אתה חייב לקבל אותי. היום.” הייתי על סף בכי והוא ידע מה זה אומר. זה אומר שלא מפקירים ראש חולה בשטח.
“מה קרה לך, שוש?” הוא ניסה לפנק אותי בשם החיבה שהמציא לי, קיצור מטופש של שושקוביץ, “למה דווקא היום עם כל הבלגן והחמסין, יש לי על הראש איזה עשרים משוגעים.”
“רוש, אתה לא קולט ש…”
“מחר, מחר הכי טוב, אמרו שבלילה יישבר החמסין ואצלי מחר יום מה זה שקט, אז מחר, על הבוקר, כל המספרה שלך, נשב, נדבר, קפה. אמא שלי תביא מפרום, נעשה לך פדיקור כמו שצריך.”
אמנות הפיתוי המושלמת.
“רוש, אח שלי,” לחשתי במהירות, מחזיקה חזק את הבכי הזה שכבר אחת־עשרה שעות מכה על דופנות הריאות שלי, “אני חייבת, היום, אתה מבין מה זה היום, נכון?”
נדמה לי שאת חלקו השני של המשפט צרחתי.
הוא הבין מיד. רוש מכיר היטב את הצליל הזה שמשמעותו, כן, חייבת, כן, כי רע לי. כי כואב. כואב מאוד. לא סתם רוש עוסק בראשים של נשים כבר שלושים שנה, מאז היה חופף טירון במספרה היוקרתית של הרצל עוזר, אחר כך שוליית ספר של ידוען פן
בשם שמעון בכרו ולפני עשור עשה מעשה וכבש את רחוב בוגרשוב ואותי.
“תני לי רגע, יהיה בסדר,” הוא ביקש והניח את המכשיר. מרחוק שמעתי אותו מנהל דיון עם קול נשי רב סמכות, כנראה זאת שיכולה להתיר את האיסור.
אני יודעת שהוא לא יכול לסרב לי. בינינו יש ברית עולם שנקבעה אז, כשהוא ולילי עברו את הגיהינום. אז, כשהתינוק שלהם חלה בדלקת קרום המוח, פירפר בין החיים למוות והרופאים הכינו אותם לנורא מכול.
הוא לא הצליח להתמודד עם הבשורה, כאילו שיש נורא מזה, כאילו מישהו יכול, התינוק שלו, היצור הכי מדהים בעולם, העולל עם עיני האוקיינוס הגדולות, עשוי למות.
המספרה היתה סגורה באותו יום, המלצרים במסעדה התאילנדית הצמודה למספרה לא ידעו לספר לי מה קרה, גם לא המתולתלת מהפרחים, רק ארון מהמכולת שממול, זה שיודע כל דבר, כולל כמה גשם ירד בחורף, ומה עושה האינסטלטור זיגי בחדר המדרגות של נחמה התופרת, ידע משהו קלוש על מה שקרה וסיפר לי שהם החליטו לא ללכת יותר לבית החולים והסתגרו בבית. לבקשתי צייד אותי בכתובת שלו.
כעבור עשרים דקות הייתי ליד הדלת שלהם בבניין בקריית אונו. שלוש דקות ארוכות דפקתי, צילצלתי, והם לא פתחו.
“תפתחו,” ביקשתי, לבי מנבא לי את כל הרע שבעולם.
“אני מבקש שתלכי מכאן,” ענה לי רוש.
“לא הולכת.”
“תניחי לנו.”
“תפתח לי, בן אדם, זאת אני, שוש, בן אדם עקשן מלידה, ואני לא הולכת מכאן.”
החזירו בדממה.
מעבר לדלת שמעתי את לילי מייללת. אותו מרגיע. אחר כך שוב דממה.
“רוש, בבקשה, תן להיכנס.”
הוא אמר שהוא לא רוצה לראות איש, שאתן להם את השקט להתאבל על התינוק שלהם. אמרתי לו, “אני לא איש, אני חברה שלכם.” והוא אמר, “חברים יש רק באגד. תני לנו להיות לבד.” אמרתי לו שאני בן אדם משונה, לא סובלת דלתות שלא נפתחות כשאני מבקשת. ונשבעתי לו שלא אעזוב עד שהוא יפתח, ואם צריך אני קוראת לימ”מ שיפרצו את הדלת ואז יש סיכוי שחצי בניין ייהרס. האמת שפחדתי שהם עומדים לעשות משהו בסגנון להתאחד עם רוח התינוק.
דיברתי אליה, אליו, הם לא הגיבו, רק בכי עלה מדי פעם. הם בפנים ואני מתחננת מעבר לדלת, כך למעלה משעה עד שרוש נענה לי ופתח את הדלת.
מיד כשנכנסתי, זינקה עלי לילי וחיבקה אותי כאילו הייתי אחותה האובדת. לפי העיניים שלו הבנתי הכול. הוא נראה זרוק ואבוד ובעיקר נואש. לילי לחשה שהיא מפחדת ממנו, שהוא לא נותן לה לצאת, שהוא מתנהג משונה. שאעשה משהו.
“למה באת?” הוא שאל.
“כי יש לי משהו חשוב להגיד לכם.”
אמרתי להם שלא משנה מה יהיה, גם אם נשארו כמה שעות, הם חייבים להיות עם הילד שלהם, לטוב ולרע. “בשביל מה?” הוא צעק. “כי הוא צריך אתכם. כי הוא שם לבד בבית החולים שוכב ומחכה שתלטפו אותו, כי הוא צריך שתשירו לו. כי הוא לא יוכל לעבור את הכול לבד.”
“זה לא צודק מה שאלוהים הזה עשה לו.”
אמרתי להם, “גם אם האלוהים הזה, שבכלל יש שמועות שהתאסלם, אולי כבר לא עוזר לתינוק, אתם חייבים, אתם חייבים להיות שם. לעזור לו לעבור את זה, כי קשה לו לבד.”
אני דיברתי ודיברתי והיא התייפחה בפינתה. העיניים שלו היו אי שם, תלויות בשמים האכזריים, אבל כשאמרתי להם שהילד שלהם זקוק לאהבה כי הוא לא יוכל לעשות את המסע הזה לבד, כי גם הוא מפחד, ראיתי שהוא מתחיל להקשיב. עוד כמה מילים והוא כבר הסתכל בעיני, כבר מוכן לשמוע.
לילי המשיכה ליילל והוא נתן לי לדבר, לנחם, לנזוף, עמד בעיניים עצומות, גופו מתנדנד קדימה ואחורה, אבל לפחות הקשיב, ואז שאל אם יש לי מכונית, כי קשה לו לנהוג ככה, ואסף אליו באהבה את לילי שהמירה את היללות בדמעות.
עלינו לבית החולים ומצאנו את התינוק במאבק הישרדות הרואי, שואף ונושף כאילו אינו מתכוון לוותר, והוא לא ויתר.
יולי שלהם כבר בן שבע. אחלה בחור. מחטט באף ומבקיע גולים כמו שצריך.
את הילקוט הראשון שלו קניתי לו אני כמובן. כמו שלילי אומרת, בעזרת השם גם אֶת הטבעת. אמן.
בפעם הבאה כשבאתי למספרה הוא סירב לקחת כסף ואני התעקשתי. אמרתי לו שעבור עבודה משלמים, חברות זה מעל לזה ואם לא — זה יהיה הסוף לחברות. לילי אמרה שאני צודקת, אבל דאגה במשך שנה לשלוח אלי כל שישי את הדגים ברוטב שאמא שלה יודית יודעת רק היא להכין. זה חתם את הקשר בינינו לנצח. ולילי זכתה לכינוי “לילי שלנו”.
אז עכשיו הוא ידע. בלי שאסביר. כי ככה אנחנו.
“שלוש כזה?” הוא שאל לבסוף.
“אתה נשמה גדולה ונדירה, מחר אני כותבת לנשיא המדינה וממליצה שתדליק משואה ביום העצמאות.”
“רק לא זה,” צחק, “וחוץ מזה זה לא אני, תגידי תודה לקלרה מסילתי, האמא של החתן, היא שמעה אותי מדבר עם לילי ואישרה לך לבוא.”
“תודה לקלרה.”
“חכי שתפגשי אותה, ממש טיפוס, גברת־גברת, אבל בבקשה לא לכעוס.”
“מה עכשיו?”
“תצטרכי להיות סבלנית. היום זה ממש בית משוגעים, כל המשפחה עלי, וזאת משפחה ביג טיים, חשובים.” ואז הוא הוסיף בלחש, “את יודעת איך זה שמחתנים בן בכור, ועוד אצל מליינים כאלה ש…”
“…חושבים שהכול מגיע להם, ושאם לא, אז הם יקנו את המספרה,” השלמתי את המשפט שהוא לא הרשה לעצמו להגיד, כמובן.
“או יפתחו לי מתחרה ממול.”
כבר למעלה מעשר שנים שאני מפקידה את ראשי ונפשי בידיו, שנים רבות כל כך שהוא מציע לי כתף ומנגב את דמעותי, ולדעתי גם של חצי מנשות הרחוב. כמו שרוש אוהב להתפלסף, ספר טוב הוא קודם כול פסיכולוג טוב, ובמקרה של רוש, מדובר בלפחות דוקטור בפסיכולוגיה של הלב השבור.
2.
אחרי שעתיים של טיולים מטופשים בפוסטים של כלבים מזנקים שזרמו בפייסבוק, מתכונים למרקי בריאות ותפריטים להכנת חומרים לחיזוק ציפורניים, אחרי בהייה חסרת תועלת באינסטגרם, שם חייכו אמהות מפוצצות גאווה, חובקות תינוקות ורדרדים, והקשבה לציוצים מתחכמים — הבנתי שלא משם תבוא לי הישועה.
והיום הייתי כל כך זקוקה לה, נזקקת ממש. נזקקת למישהו, ורוש היה הדבר הנכון. לב גדול והמון אוזניים.
מאז שמעתי את צעדיו של קופר מתרחקים על המדרגות, מפרים את שלוות הרחוב ואז נחלשים ונבלעים, מחזירים ללילה את השקט — הייתי גוש כאב. הכאב צרב, לחץ. שרף, התיישב לי במוח, בריאות, בכל חדרי הלב, עד שהרגשתי שאני מדממת לתוך עצמי. בחיי, בחיים לא חשבתי שפעם אבין את משמעות הדימוי הזה.
לא ידעתי עד כמה הפרֵדה הזאת, שאני בטיפשות או בחוכמה יזמתי, יכולה להכאיב. כאילו תקעו לי גוש מתכת שלחץ על איברי הנשימה, ושלח צבתות לכליות.
פרֵדה. זה מבהיל אפילו לחשוב במונח כזה. אבל כן, פרדה. אחרת איך אפשר לכנות את מה שרק אתמול בלילה נאמר. את מה שלא נאמר. מה שנשאר חבוי ומה שנבלע והכאיב. לחץ בכל עוצמתו.
טעם של מתכת ממלא את חלל הפה שלי ואני מתקשה לנשום. כאילו הריאות מסרבות לעשות את המוטל עליהן.
קופר ואני.
עמדנו זה מול זה. קרובים כל כך ורחוקים כל כך. ראשו היה מוטה מעט קדימה, כמו מגונן עליו מזינוק פתאומי. עיניו לכודות בשלי. היינו שנינו דרוכים. קשובים. ממתינים. נושמים זה את זה, כמו בקרב תרנגולים סופני.
כך דקות ארוכות, שנראו בעיני כמו הרבה שנים רעות מאוד.
דלת העץ של שעון הקוקייה שאבא שלי הביא לי מנסיעתו לשווייץ נפרצה, והעוף המטומטם החל להכות במקורו וחילץ אותנו מעמדת הקיפאון.
“דיק,” הוא לחש כמנסה לפייס, להרגיע, “לא מבין מה… את מה? את אומרת לי… ללכת? להיעלם מחייך? לוותר על מה שיש לנו?”
“זה אתה שמוותר עלי.”
“אם זה תלוי בי… אני אוהב אותך.”
“אמרתי לך…” לא היה לי כוח עוד לחזור על המילים, שמרגע שיצאו והמריאו לחלל החדר לא ניתן היה להחזירן. “אמרתי שאני מבקשת… קופר.”
“לא קולט אותך,” הוא הכה בידו על מצחו כאילו חטף חום פתאומי שהוא מנסה לסלק,
“את באמת רוצה להרוס את היחד שלנו, את מה שיש ואת
מה שבנינו ביחד, שזאת זוגיות כבירה, זוגיות כזאת, זוגיות שכולה כיף?”
“כבר דיברנו על זה,” עניתי.
“תחשבי, דקלה, אנחנו מאושרים, זה המון.”
“אתה יודע את כל התשובות ואין לי כוח לחזור על הכול, אתה יודע בדיוק מה אני מבקשת, זה לא חדש, קוראים למילה הזאת ‘התחייבות’, זה הכול, זה הרבה? אתה מסוגל להתחייב, קופר, כן? לא?”
קופר עמד ליד דלת הכניסה לדירתי. על פניו היפות היה שפוך צבע אפרפר של עלבון, עיניו היו נעוצות בי. עמוק. עמוק כמו מנסות לרפרף מעל נשמתי. מנסות לגעת. להבין. לשאול את עצמו אם לא חלום ביעותים הוא זה.
“אני אוהב אותך.”
“אמרתי לך שאני… טוב, אני לא מתחילה מחדש, אחרי ארבע שנים ביחד אני רוצה קצת יותר.”
“את מקבלת הכול, את כל כולי, מה עוד יש לי לתת לך?”
“אתה מתעלם מהעיקר, שאני רוצה ממך יותר מכמה כיף לנו, כמה אנחנו מתאימים, איזו זוגיות מקסימה, ואז לקבל: היה באמת כיף, תודה, אני ממהר לתחנה אחרת.”
“ככה את חושבת עלי?”
“אני זקוקה להתחייבות, למילה שלך, זה העיקר, השאר בא מכאן, התחייבות, מה כל כך קשה?”
“אני אוהב.”
“אני צריכה הבטחה.”
“מה זה, עסק? שטר ביטחון? אם לא, את אומרת לי ללכת. להסתלק. זה מה שאת רוצה? ככה? ככה?”
“לא אמרתי את המילה הזאת…”
“אז איך תקראי לזה? ללטף?”
לא עניתי.
לרגע הוא התקרב אלי, כמו החליט לעשות צעד נמהר, אחר כך נעצר. כאילו התחרט.
הוא הסתובב לעבר הדלת ואז עצר, החזיר את פניו אלי. שמא החמיץ משהו.
“מצטערת,” איכזבתי, “אני לא יכולה להמשיך ככה, בלי איזה יתד, או עוגן. משהו, משהו שיבטיח שאני לא עומדת… אתה יודע על מה אני מדברת, או שאתה… שאתה לא יכול להישאר כאן.”
“יא־אללה שלך,” הפנים שלו היו עכשיו בגוון אפור ירקרק.
“יא־אללה אתה,” זה עומד להיות מכוער?
“אוקיי, הבנתי, אם אני לא… את לא…”
“הנה, הבנת.”
“בסוף אני תמיד מבין, בשלוש בבוקר.” הוא הלך והתרחק. “תגידי לי רק שאחרי כל מה שיש בינינו את באמת מוכנה לתת לי ככה ללכת, תגידי לי שלא אכפת לך שאני הולך.”
“האמת שלא…” המילים זלגו ממני, “אני צריכה לשמוע אותך אומר זאת, אפילו שתלחש, תשלח לי מייל, ווטסאפ, תדביק לי פתק צהוב על המחשב, כל דרך שתרצה, רק תגיד לי את זה, כן, דקלה, אני קופר ואני…”
“אמרתי לך, אני אוהב אותך, אוהב אותך מאוד, זה לא מספיק? זה כרגע כל מה שאני מציע, וזה הרי עולם ומלואו.”
אני מביטה לעבר השטיח שקצותיו פרומים ומגלגלת לכאן ולכאן בכף רגלי את שוליו.
שתיקה.
ועוד שתיקה. אני חונקת אנחה שמתעקשת לפרוץ. הוא קפוא. כל כך הרבה יש להגיד וכל כך הרבה שתיקה.
די. אהוב שלי. בוא נפסיק. הושט ידיך. רק גע בי. אצבע אחרי אצבע, לטף את שערי בתנועה הזאת שמרעידה אותי, אסוף אותי אליך… אני מתחננת בלא קול, לא מעיזה. חוששת. לא להראות חולשה. מילים שנאמרו, מוטב אולי שלא היו נשלחות לחלל העולם. אלא שמרגע שיצאו לדרכן, לא ניתן להחזירן והן מכות ומפוררות.
“מה אני עושה איתך?”
הוא נראה אבוד.
“כל כך פשוט,” אני עונה, “מחויבות, זה הכול. למה אתה לא מבין אותי?”
“אני מבין,” הוא נאנק, “ואם אני לא, את אומרת לי ללכת. מוותרת עלי.”
“אולי זה אתה שמוותר עלי.”
הוא נעץ בי עוד מבט אחד, עיניו כמו עלו בלהבה גדולה, עוד שנייה, עוד שבריר שנייה, אל תלך, מתקומם גופי, חכה, היה רך אלי, אולי אם רק תחבק אותי הכול יסתדר, אל תצא…
“לילה טוב,” הוא אמר בקול קרח וטרק את הדלת, “אני אאסוף את החפצים שלי במשך השבוע. תודיעי לי מתי את לא בבית.”
וכבר קול צעדיו מכה בחלל המסדרונות.
ירד.
ומיד התעורר אצלי קול ההיגיון והאיץ בי, רוצי אחריו.
תאספי אותו אלייך.
תבקשי שימחק הכול, כל מילה שנאמרה — שיחזיר ותשמידי.
תגידי שהכול טעות גדולה, שלקחת סמים, שאת תחת השפעה של מהפנט, מכשף, כדורים, טיפות אף, דבק…
שזה היה סתם. לא ממש. רק מבחן כזה.
רוצי אליו מהר, לפני שייעלם.
הוא שווה. הוא הכי שווה שבעולם.
אולי הוא־הוא האחד ואין שני לו ואת מחמיצה אותו. מאבדת לנצח.
מטורפת, מהרי, תתחנני אליו שיחזור.
אין עדיין תגובות