סוף שנות השישים הסוערות בצפון קליפורניה. איווי, מתבגרת צעירה פוגשת בשיטוטיה בעיר קבוצת ילדות–פרחים, שהמבוגרת והדומיננטית מכולן, סוזאן, פורשת עליה […]
זה מתחיל בַּפורד שעומדת ללא ניע בשביל הגישה הצר, ובהֶמיה מתוקה של יערה שמעבה את האוויר של אוגוסט. הבנות במושב האחורי אוחזות ידיים, חלונות המכונית פתוחים כדי לאפשר ללילה לחלחל פנימה. הרדיו מנגן עד שהנהג מכבה אותו פתאום בעצבנות.
הם בוחנים את השער המעוטר עדיין בשרשרת נורות מחג המולד. נתקלים תחילה בדממה האילמת בבקתתו של איש התחזוקה. איש התחזוקה מנמנם על הספה לעת ערב, כפות רגליו החשופות תחובות זו לצד זו ככיכרות לחם. חברתו בחדר האמבטיה, מוחה מעיניה חרמשֵי ירח של איפור מרוח.
ואחר כך הבית הראשי, ששם הם מבהילים את האישה הקוראת בחדר האורחים. כוס המים רועדת על שידת הלילה, כּוּתנַת התחתונים הלחה. בנה בן החמש לצדה, ממלמל הבלים נסתרים כדי להדוף את השינה.
הם מקבצים את כולם בסלון. הרגע שבו האנשים המבוהלים מבינים כי מתיקות היומיום של חייהם – לגימה של מיץ תפוזים בבוקר, רכיבה על אופניים בעיקול התלול – איננה עוד. פניהם משתנות כמו תריס נפתח. כמו פתיחת מנעול מאחורי העיניים.
פעמים רבות כל כך דמיינתי את הלילה ההוא. הדרך ההררית האפלה, הים ללא שמש. אישה גדועה על המדשאה הלילית. ואף שהפרטים התעמעמו במרוצת השנים, הצמיחו עור שני ושלישי, זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי כששמעתי את המנעול נפתח בכוח סמוך לחצות.
הזר בדלת.
חיכיתי שהצליל יחשוף את מקורו. בן השכנים נתקל בפח אשפה שהתגלגל על המדרכה. אייל משתולל בסבך השיחים. זה כל מה שזה, אמרתי לעצמי, הקרקוש המרוחק בקצה הבית, וניסיתי לדמיין כמה תמים ייראה שוב החלל באור יום, כמה צונן וחסין בפני סכנה.
אבל הרעש נמשך ועבר באחת אל החיים האמתיים. כעת נשמע צחוק בחדר השני. קולות. האוושה הדחוסה של המקרר. סרקתי הסברים אפשריים, אבל שוב ושוב נתפסתי למחשבה האיומה ביותר. אז אחרי הכול, כך זה יסתיים. לכודה בבית שאיננו ביתי. בין עובדות והרגלים בחייו של מישהו אחר. רגלַי החשופות מעוטרות ורידים דליתיים – כמה חלשה איראה כשיתפסו אותי, אישה בגיל העמידה נאבקת להגיע לפינות.
שכבתי במיטה, לטשתי עיניים בדלת הסגורה ונשמתי נשימות רדודות. חיכיתי לפולשים, לאימה שדמיינתי אותה לובשת דמות אדם ומאכלסת את החדר – לא תהיה שום הרואיות, הבנתי. רק אימה קהה, כאב גופני שאצטרך לסבול עד תומו. לא אנסה לברוח.
יצאתי מהמיטה רק אחרי ששמעתי את הבחורה. קולה היה גבוה ובלתי מזיק. אם כי זה לא היה אמור לנחם אותי – סוזן והאחרות היו בחורות, וזה לא עזר לאיש.
התגוררתי בבית מושאל. עץ ארז כהה, ימי, מהודק היטב מבעד לחלון, רפרוף האוויר המלוח. אכלתי בגסות, כמו בילדותי – גוש ספגטי גדוש, מכוסה טְחב גבינה. תסיסת הכלום של משקה מוגז בגרוני. השקיתי את הצמחים של דן פעם בשבוע. שינעתי כל אחד ואחד מהם לאמבטיה, העברתי את העציץ תחת הברז עד שהאדמה בעבעה מרטיבות. יותר מפעם אחת התקלחתי עם פסולת עלים מתים באמבטיה.
את הירושה, שיירֵי הסרטים של סבתי – שעות שלה מחייכת חיוך נץ על גבי סרט צילום, כיפת התלתלים המסודרת – בזבזתי כבר לפני עשר שנים. במסגרת עבודתי כמטפלת שחיה בבתי אחרים השגחתי על חללי הביניים של קיומם. טיפחתי אי נִראוּת נעימת הליכות בבגדים נטולי מין, הבעה לבבית מעורפלת, רב־משמעית כשל פסל בלב מדשאה. הלבביות הייתה חשובה, טריק קסום של אי נראות שהתאפשר רק כשנדמה היה שהוא משרת את הסדר הנכון של הדברים. כאילו גם אני רציתי בזה. בני חסותי היו מגוונים. ילד עם צרכים מיוחדים, מבועת משקעים חשמליים ומרמזורים. אישה מבוגרת שצפתה בתוכניות אירוח בזמן שספרתי גלולות בצלוחית, קפסולות ורודות בהירות כממתקים עדינים.
כשמִשֹרתי האחרונה הסתיימה ואחרת לא הגיעה, דן הציע לי את בית הקיט שלו – מחוות דאגה של חבר ותיק – באמתלה שאעשה לו טובה. תקרות הזכוכית מילאו את החדרים באפלולית עמומה של אקווריום, רהיטי העץ התנפחו והתרחבו מלחות. כאילו הבית נשם.
החוף לא היה פופולרי. קר מדי, בלי צדפות. לאורך הכביש היחיד בעיירה עמדו מגורונים שהתפשטו לחצרות רחבות – גלגלי רוח מתפצחים, מרפסות מגובבות מצוֹפים וגלגלי הצלה דהויים, קישוטים של אנשים צנועים. לפעמים עישנתי מעט מריחואנה פרוותית חריפה מהמצבור של בעל הבית, ואז הלכתי לחנות בעיירה. משימה שהייתי מסוגלת להשלים, מוגדרת כמו הדחת כלים. הכלי היה או מלוכלך או נקי, וקידמתי בברכה את החלוקה הבינארית הזאת, את האופן שבו עיגנה את היום.
לעתים רחוקות ביותר ראיתי מישהו בחוץ. נדמה היה שבני הנוער היחידים בעיירה מתאבדים בשלל דרכים כפריות מחליאות – שמעתי את הטנדרים שלהם מתנגשים בשתיים בלילה, את הלינה המשותפת בתא מטען של מגורון שהסתיימה בהרעלת פחמן חד־חמצני, בשחקן פוטבול מת. לא ידעתי אם מקור הבעיה בחיי הכפר, בעודף זמן ושעמום וברכבי פנאי, או שמא זה מין קטע קליפורני, מרקם מסוים של האור שעודד נטילת סיכונים ופעלולים קולנועיים מטופשים.
לא הייתי בים בכלל. מלצרית בבית־הקפה אמרה לי שזהו בית גידול של העמלץ הלבן.
הם נשאו את עיניהם מהבוהק המסנוור של מנורות המטבח כמו דביבונים שנתפסו מחטטים באשפה. הבחורה צווחה. הבחור התמתח למלוא גובהו הצנום. הם היו רק שניים. לבי פעם במהירות, אבל הם היו צעירים כל כך – מקומיים, הנחתי, שפורצים לבתי נופש. לא עמדתי למות.
"מה הקטע?" הבחור הניח את בקבוק הבירה, הבחורה נצמדה אליו. הבחור נראה כבן עשרים, במכנסי דגמ"ח. גרביים לבנים גבוהים, פצעונים ורדרדים תחת מסך זָקָן. אבל הבחורה הייתה קטנטונת. בת חמש־עשרה, שש־עשרה, רגליה החיוורות נגועות בכחול.
ניסיתי לאזור את מעט הסמכותיות שהייתה בי והצמדתי את שולי חולצת הטריקו לירכי. כשאמרתי שאקרא למשטרה, הבחור נחר בבוז.
"קדימה." הוא הצמיד את הבחורה לגופו. "תתקשרי למשטרה. יודעת מה?" הוא שלף טלפון נייד. "על הזין. אני אתקשר אליהם."
אדן הפחד שנאחזתי בו התפורר לפתע בחזי.
"ג'וליאן?"
התחשק לי לצחוק – בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה בן שלוש־עשרה, רזה ולא מפותח. בנם היחיד של דן ואליסון. מפונק מכל עבר, נלקח במכונית לתחרויות צ'לו ברחבי מערב ארצות הברית. מורה למנדרינית בימי חמישי, לחם שחור וּויטמינים לעיסים, משׂוכות הוריות מפני כישלון. כל זה קרס, והוא הגיע לאוניברסיטת קליפורניה בלונג ביץ' או בארווין. היו צרות, נזכרתי. סילוק ואולי גרסה מתונה יותר, הצעה לשנה במכינה. ג'וליאן היה ילד ביישן ונוח לרגוז, נרתע מפני הרדיו במכונית, מפני מנות לא מוּכּרות. ניכר בו שקצותיו התחספסו, קעקועים טיפסו תחת החולצה שלו. הוא לא זכר אותי, ומדוע שיזכור? הייתי אישה מחוץ לטווח הקשב הארוטי שלו.
"אני גרה כאן כמה שבועות," אמרתי, מודעת לרגלי החשופות ונבוכה מהמלודרמה, מאזכור המשטרה. "אני חברה של אבא שלך."
ראיתי את המאמץ שעשה למקם אותי, להקנות לי משמעות.
"איווי," אמרתי.
עדיין כלום.
"גרתי בברקלי? ליד הבית של המורה שלך לצ'לו?" דן וג'וליאן היו קופצים לפעמים אחרי השיעורים. ג'וליאן שתה חלב בערגה ושחק את רגלי השולחן שלי בבעיטות רובוטיות.
"אוי," אמר ג'וליאן. "כן." לא ידעתי אם הוא זוכר אותי או שמא פשוט העליתי באוב די פרטים מניחים את הדעת.
הבחורה נפנתה לעבר ג'וליאן, ופניה אטומות כמו כף.
"זה בסדר, בייבי," הוא אמר ונשק למצחה בעדינות בלתי צפויה.
ג'וליאן חייך אלי והבנתי שהוא שיכור, ואולי רק מסטול. תווי פניו היו מרוחים, לחות חולנית בעורו, אבל החינוך שקיבל כבן המעמד העליון נכנס לפעולה כמו שפת אם.
"זאת סשה," הוא אמר והכניס מרפק לבחורה.
"היי," צייצה באי נוחות. שכחתי את הטמטום הזה של נערות מתבגרות: הכמיהה לאהבה קרנה מפניה באופן ישיר כל כך שזה הביך אותי.
"וסשה," אמר ג'וליאן, "זאת–"
עיניו של ג'וליאן נאבקו להתמקד בי.
"איווי," הזכרתי לו.
"בדיוק," הוא אמר. "איווי. בחיי."
הוא שתה מהבירה, והבקבוק הענברי לכד את כתם האורות. הוא לטש עיניים מעבר לי. הציץ ברהיטים, בתכולת המדפים, כאילו זה ביתי והוא הזר. "אלוהים, בטח חשבת שאנחנו כאילו פורצים או משהו."
"חשבתי שאתם מקומיים."
"פרצו לכאן פעם," אמר ג'וליאן. "כשהייתי ילד. לא היינו בבית. גנבו רק את בגדי הים הרטובים שלנו וכמה שבלולים מהמקפיא." הוא לגם פעם נוספת.
סשה לא גרעה את מבטה מג'וליאן. היא לבשה מכנסיים גזורים, לחלוטין לא מותאמים לחוף הקר, וסווטשרט גדול ממידתה, מן הסתם שלו. דשי השרוולים היו מכורסמים ורטובים למראה. האיפור שלה נראה נורא, אבל אני מניחה שזה סימל משהו. ראיתי שהיא נלחצה כשהסתכלתי עליה. הבנתי את הדאגה שלה. כשהייתי בגילה, לא ידעתי בדיוק איך לזוז, אם אני הולכת מהר מדי, אם אחרים רואים את אי הנוחות שלי, את הנוקשות. כאילו כולם אמדו את הופעתי ללא הרף ומצאו בה טעם לפגם. עלה בדעתי שסשה צעירה מאוד. צעירה מכדי להיות כאן עם ג'וליאן. היא כמדומה ידעה מה אני חושבת ולטשה בי מבט מתריס להפתיע.
"אני מצטערת שאבא שלך לא אמר לך שאני כאן," אמרתי. "אני יכולה לישון בחדר השני אם אתם רוצים את המיטה הגדולה. או אם אתם רוצים להיות לבד, אני כבר אמצא משהו–"
"לאאא," אמר ג'וליאן. "סשה ואני יכולים לישון בכל מקום, נכון, בייבי? וסתם עברנו כאן. בדרך צפונה. לחדש את מלאי העשב," אמר. "אני עושה את הנסיעה הזאת מלוס־אנג'לס להַמבּוֹלט לפחות פעם בחודש."
הבנתי שג'וליאן שיער שאתרשם מזה.
"אני לא סוחר או משהו," אמר ג'וליאן כאילו הוא חוזר בו. "רק מעביר. כל מה שצריך זה שקיות אטומות וסורק משטרתי."
סשה נראתה מוטרדת. האם אסבך אותם?
"תזכירי לי מאיפה את מכירה את אבא שלי?" אמר ג'וליאן. הוא רוקן את הבקבוק ופתח עוד אחד. הם הביאו כמה שישיות. שאר הציוד הגלוי לעין: פירורים של מנצ'יז, חבילה סגורה של נחשי גומי, שקית עבשה מקומטת של מזון מהיר.
"נפגשנו בלוס־אנג'לס," אמרתי. "גרנו יחד תקופה קצרה."
דן ואני חלקנו דירה בוֶוניס בּיץ' בשלהי שנות השבעים, וֶניס עם סמטאות העולם השלישי, הדקלים המכים בחלונות ברוח הלילית החמימה. למדתי סיעוד והתקיימתי מכספי הסרטים של סבתא שלי. דן ניסה להיות שחקן. זה לא נועד לקרות, המשחק. במקום זה הוא התחתן עם אישה מבית עשיר ופתח חברה למזון צמחוני קפוא. כעת היה בבעלותו בית בפסיפיק הייטס, מלפני רעידת האדמה של 1906.
"אה, רגע, חברה שלו מוֶוניס?" ג'וליאן התחיל להפגין מעורבות מסוימת. "תזכירי לי איך קוראים לך?"
"איווי בּוֹיד," אמרתי, והמבט הפתאומי בעיניו הפתיע אותי: זיהוי חלקי, אבל עניין אמתי.
"חכי רגע," הוא אמר. הוא חילץ את זרועו מאחיזת הבחורה, ונדמה היה שהיעדרו מרוקן אותה. "אַת האישה ההיא?"
אולי דן סיפר לו איך הכול השתבש לי. המחשבה הביכה אותי ונגעתי בפנַי מוכנית. הרגל ישן ומביש מימי הנעורים, כשנהגתי להסתיר פצעונים. כף יד אגבית על הסנטר, מתעסקת בפה. כאילו זה לא משך תשומת לב ורק החמיר את המצב.
עכשיו ג'וליאן השתלהב. "היא הייתה בכת ההיא," אמר לנערה. "נכון?" פנה אלי.
גומחת אימה נפערה בבטני. ג'וליאן לא הסיר ממני את עיניו, דרוך מציפייה. נשימתו מסוממת וקטועה.
הייתי בת ארבע־עשרה בקיץ ההוא. סוזן הייתה בת תשע־עשרה. לפעמים הקבוצה הדליקה קטורת שנסכה בנו ישנוניות וערגה. סוזן קראה בקול מגיליון ישן של 'פלייבוי'. תמונות הפולרואיד המגונות, הנוהרות, שהִצפַּנו וסחרנו בהן כמו בקלפי בייסבול.
ידעתי באיזו קלות זה עלול לקרות, העבר בהישג יד, כמו המעידה הקוגניטיבית חסרת האונים של אשליה אופטית. חפץ מסוים קובע את רוח היום: צעיף השיפון של אמא, לחות של דלעת חתוכה. תבניות צל מסוימות. אפילו הבזק אור השמש על מכסה מנוע של מכונית לבנה עשוי לגרום לתגובת שרשרת רגעית, לאפשר מרווח צר לשִיבה. ראיתי שפתונים ישנים של יארדלי – האיפור עכשיו הוא רק תערובת שעוותית – נמכרים בכמעט מאה דולר באינטרנט. כך שנשים מבוגרות יוכלו להריח אותו שוב, את המחנק הכימי הפרחוני הזה. עד כדי כך אנשים מעוניינים בזה – לדעת שחייהם אכן התרחשו, שהאדם שהיו פעם עוד קיים בתוכם.
כל כך הרבה דברים החזירו אותי לאחור. ריחו החריף של רוטב סויה, עשן בשערו של מישהו, גבעות מדושאות מצהיבות בחודש יוני. סידור מסוים של עצי אלון ובולדרים, כשהוא נראה מזווית העין, עשוי פתאום לסדוק דבר־מה בחזי, להפוך את כפות ידי חלקלקות מאדרנלין.
צפיתי שג'וליאן יגיב במיאוס, אולי אפילו בפחד. זה התקבל על הדעת. אבל התבלבלתי מהמבט שנעץ בי. במעין יראה.
אביו בטח סיפר לו. הקיץ של הבית המתפורר, הפעוטות צרובי השמש. כשרק ניסיתי לספר לדן, בלֵיל ההאפלה בווניס שזימן אור נרות ואינטימיות אפוקליפטית, הוא פרץ בצחוק. הוא פירש בשגגה את קולי המהוסה כנגיעה היתולית. גם אחרי ששכנעתי את דן שאני דוברת אמת, הוא דיבר על החווה באותה עליצות פארודית. כמו סרט אימה עם אפקטים גרועים, כשמיקרופון בּוּם נכנס לפרֵיים והופך את הקטל לקומדיה. והייתה בכך משום הקלה, להגזים את הריחוק שלי, לארוז את המעורבות שלי באנקדוטה סדורה.
סייעה לכך העובדה שרוב הספרים לא הזכירו אותי. לא אלה עם הכריכה הרכה והכותרת המדממת, הנוטפת, והדפים המבריקים עם תמונות מזירת הפשע. לא עב־הכרס הפופולרי פחות אבל המדויק יותר שכתב התובע הראשי, רווי פרטים, עד לספגטי הלא־מעוכל שמצאו בבטן הפעוט. שתי שורות שכן עוסקות בי קבורות בספר שאזל מהשוק, פרי עטו של משורר לשעבר, שאיית את שמי בצורה לא נכונה ולא קישר ביני לבין סבתי. המשורר ההוא גם טען שהסי־איי־איי הפיק סרטי פורנו בכיכובה של מרילין מונרו המסוממת, שנמכרו לפוליטיקאים ולראשי מדינות זרות.
"זה היה מזמן," אמרתי לסשה, אבל הבעתה נותרה ריקה.
"בכל זאת," אמר ג'וליאן, ועיניו אורו. "בעיני זה תמיד היה יפה. חולני אבל יפה," אמר. "צורת ביטוי דפוקה, ועדיין צורת ביטוי, את יודעת. דחף אמנותי. חייבים להשמיד כדי ליצור וכל החרא ההינדי הזה."
ראיתי שהוא פירש את תדהמת הבלבול שלי כהסכמה.
"אלוהים, אני לא יכול לתאר לעצמי אפילו," אמר ג'וליאן. "ממש להיות בתוך דבר כזה."
הוא חיכה שאגיב. הייתי מסוחררת ממארב האורות במטבח: האם הם לא שמים לב שהחדר מואר מדי? תהיתי אם הבחורה יפה בכלל. שיניה היו צהבהבות.
ג'וליאן הכניס לה מרפק. "לסשה אין בכלל מושג על מה אנחנו מדברים."
כמעט כולם שמעו לפחות פרט זוועתי אחד. סטודנטים התחפשו לפעמים לראסל בליל כל הקדושים, מרחו את הידיים בקטשופ שסחבו מחדר האוכל. להקת בּלאק מטאל השתמשה בָּלב לעטיפת אלבום, אותו לב מחוספס שסוזן ציירה על הקיר של מיץ'. בדמה של האישה. אבל סשה נראתה צעירה כל כך – למה שתשמע על זה בכלל? למה שזה יעניין אותה? היא הייתה שקועה עמוק בתחושה הוודאית שאין דבר מחוץ לניסיון שלה. כאילו יש רק השתלשלות אפשרית אחת, שהשנים מובילות אותך לאורך מסדרון אל חדר שבו מחכה לך האני שלך מחויב המציאות – עוּבּרי, מוכן להיחשף. כמה עגומה ההבנה שלפעמים לא מגיעים לשם בכלל. שלפעמים השנים האומללות חולפות, וחיים שלמים עוברים ברפרוף על פני השטח.
ג'וליאן טפח על שערה של סשה. "זה היה חתיכת סיפור. הִיפּים שהרגו מלא אנשים במֶרין."
הלהט בפניו היה מוכר לי. דומה לזה של האנשים בכל הפורומים המקוונים, שכמדומה מעולם לא האטו או מתו. הם נאבקו על בעלוּת, אימצו נימה ידענית, מסווה של למדנות שחיפה על המפלצתיות הבסיסית בפרשה הזאת. מה הם חיפשו שם בין כל הפרטים הנדושים? כאילו יש חשיבות למזג האוויר ביום ההוא. כל פיסה נראית חשובה אם רק חושבים עליה מספיק: התחנה שניגן הרדיו במטבח של מיץ', מספר פצעי הדקירה ועומקם. ריצוד הצללים על פני מכונית מסוימת שטיפסה בדרך מסוימת.
"הסתובבתי אתם רק כמה חודשים," אמרתי. "זה לא היה סיפור גדול."
ג'וליאן נראה מאוכזב. דמיינתי את האישה שראה כשהביט בי: השיער הסתור, פסיקי הדאגה סביבי העיניים.
"אבל כן," אמרתי, "הייתי שם הרבה."
התשובה הזאת החזירה אותי באחת לתחום העניין שלו.
אז נתתי לרגע לחלוף.
לא אמרתי לו שהלוואי שלא הייתי פוגשת את סוזן מעולם. שהלוואי שהייתי נשארת ספונה לבטח בחדרי בין הגבעות הצחיחות שליד פֶּטָלוּמה, בין המדפים הגדושים שדרות זהובות של ספרים אהובים מילדוּתי. ואכן הצטערתי על כך. אבל לפעמים בלילות, כשלא הצלחתי להירדם, הייתי מקלפת אט־אט תפוח בכיור, מניחה לתלתל הקליפה להתארך תחת ניצוץ הסכין. הבית אפל סביבי. לפעמים לא הרגשתי חרטה. הרגשתי געגוע.
ג'וליאן גירש את סשה לחדר השינה כמו רועה עזים צעיר שוחר שלום. הוא שאל אם אני צריכה משהו לפני שאמר לילה טוב. נדהמתי – הוא הזכיר לי את הנערים מבית־הספר, שנעשו מנומסים יותר ומתַפקדים יותר דווקא כשלקחו סמים. ששטפו בצייתנות את כלי האוכל המשפחתיים, מהופנטים לקסמו הפסיכדלי של הסבון.
"לילה טוב," אמר ג'וליאן וקד כמו גיישה לפני שסגר את הדלת.
המצעים סתורים במיטתי, דקירת הפחד עוד עומדת באוויר. כמה מגוחכת הייתי. מבוהלת כל כך. אבל גם כניסתם המפתיעה של תמימים אחרים הטרידה אותי. לא רציתי לחשוף לעין כול את ריקבוני הפנימי, ולו בשוגג. במובן זה החיים לבד מפחידים. אין מי שימשטר את גלישת העצמי, את הבגידה בתשוקות הפרימיטיביות. כמו פקעת שנטווית סביבי, עשויה מנטיותי העירומות ולעולם לא מסתדרת בתבניות של חיי אנוש אמתיים.
הייתי עדיין מתוחה, ונדרש ממני מאמץ כדי להירגע, להסדיר את הנשימה. הבית בטוח, אמרתי לעצמי, אני בסדר. פתאום כל המפגש המגומגם הזה נראה לי מגוחך. מבעד לקיר הדק שמעתי את סשה וג'וליאן מתמקמים בחדר השני. הרצפה חרקה, דלתות הארון נפתחו. הם בוודאי מציעים את המזרן החשוף. מנערים אבק שנצבר לאורך שנים. דמיינתי את סשה מתבוננת בתצלומי המשפחה על המדף, ג'וליאן הפעוט מחזיק טלפון אדום ענק. ג'וליאן בגיל אחת־עשרה או שתים־עשרה על סירת צפייה בלווייתנים, פניו צלופות מלח ומלאות פליאה. היא בוודאי השליכה את התום והמתיקות האלה על הבחור המבוגר כמעט, שהוריד את מכנסיו וטפח על המיטה כדי שתצטרף אליו. שרידים מטושטשים של קעקועים חובבניים הסתעפו לאורך זרועותיו.
שמעתי את גניחת המזרן.
לא הופתעתי מכך שהם הזדיינו. אבל אז נשמע קולה של סשה, מייללת כמו בפורנו. קול גבוה וקרוש. הם לא יודעים שאני נמצאת בחדר הסמוך? הפניתי את גבי אל הקיר ועצמתי עיניים.
ג'וליאן גנח.
"את זונה?" הוא אמר. משענת המיטה נחבטה בקיר.
"כן?"
בהמשך אחשוב שג'וליאן בטח ידע שאני שומעת הכול.
אין עדיין תגובות