החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הבז

מאת:
מאנגלית: עודד וולקשטיין | הוצאה: | 2017-04 | 239 עמ'
זמינות:

17.00

רכשו ספר זה:

איש יוצא, כמעט מדי יום, כמעט בכל מזג אוויר, במשך עשר שנים, אל השטחים הפתוחים שליד ביתו במזרח אנגליה. הוא הולך ברגל או רוכב על אופניים. הוא נמנע מחברת בני אדם. הוא מצויד במשקפת ובפנקס, והוא מחפש בעיקר אחר מישהו אחד: ציפור, עוף דורס, הבז.

האיש הוא ג'. א. בייקר, אחת הדמויות החידתיות ביותר בכתיבת הטבע במאה העשרים, והבז הוא אחד משני ספרים שכתב בחייו (1926–1987). הבז, שפורסם ב-1967, נחשב היום על ידי רבים לאחת מיצירות המופת הגדולות והיפות ביותר של כתיבת הטבע מאז ומעולם. הספר, שמתחיל כדיווח ענייני ורגיל למדי של צפר, הופך תוך מספר עמודים למשהו אחר לגמרי: בייקר מוצא בספר שפה חדשה לתיאור העולם, שפה שהיא דיווחית ושירית גם יחד. לשונו של בייקר מלמדת אותנו לראות אחרת את הנוף ואת הציפורים, להקשיב אחרת, להיות אחרת בעולם.

את התרגום לעברית הכין עודד וולקשטיין. דומה שאין מתרגם אחר לעברית שיכול היה להעמיד נוסח כה מפואר לפרוזה היפהפייה של בייקר. זוהי עברית שעדיין לא נקראה כמותה.

"ספר שמרגע שתקראו בו לעולם לא ירפה את אחיזתו מכם" (רוברט מקפרלן)

לספר נוספו איוריה של יעל גזית

מקט: 4-249-50449
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חלק ראשון
התחלות

ממזרח לביתי, הרכס הארוך רובץ כנגד קו הרקיע כגופה הנמוך של צוללת. מעליו, שמי המזרח נוהרים בהשתקפויות של מים רחוקים, ומשרים הרגשה של מפרשים שעקרו מחוף. העצים נקבצים על הגבעות, צמרותיהם מתחדדות עד חושך, אך כשאני נע לקראתם הם מתפרדים מעט מעט, השמים גולשים אל התווך, וכבר הם אלונים ובוקיצות יחידים, עץ עץ בחלקה רחבת–ידיים של צללי חורף. המרגוע ובדידותם של אופקים מושכים את לבי לקראתם, דרכם, והלאה לעבר אחרים. הם משרישים בזיכרון, רבדים–רבדים.

הנהר זורם צפון מזרחה מן העיר, מתעקל מזרחה סביב מרגלותיו הצפוניים של הרכס, פונה דרומה ונשפך אל הים. העמק העליון הוא מישור משוטח ופתוח, אשר הופך צר ותלול במורדותיו ושב ונעשה משוטח ופתוח בקרבת שפך הנהר. המישור הוא כשפך אדמה, שהחוות זרועות בו כאיים. הנהר שוטף לאטו, מתפתל לכאן ולכאן; הוא קטן מדי ביחס לערוץ הארוך והרחב, שלפנים נשפך אליו נהר גדול בהרבה, אשר ניקז את רוב מימיה של אנגליה.

תיאורי נוף מפורטים הם מייגעים. למראית עין כל חלק מחלקיה של אנגליה דומה למשנהו. ההבדלים דקים, ילודי אהבה. כאן הקרקע עשויה חמר; חמר סלעי מצפון לנהר, חמר לונדוני מדרום. המדרגות שבצדי הנהר מכוסות חול גס, וכך גם מעלות הרכס. היער היה למרעה, וכיום האדמה משמשת בעיקר לגידולים חקלאיים. היערות קטנים, ומעטים בהם העצים הגדולים. עצי אלון בודדים מזדקרים פה ושם בין עצי אלה לבנה או סבכים של עצי אגוז. רבות ממשוכות השיחים נכרתו. עוד נותרו שיחי עוזרד, אטד ובוקיצה. הבוקיצות מגביהות לצמוח על חמר; צלמיהן המתגוונים משתרטטים בשמי החורף. ערבות מפסקות את מהלכו של הנהר, עצי אלמון מקווקווים את הפלג. שיחי העוזרד מכים שורש. זוהי ארץ של בוקיצה ואלון וקוץ. האנשים בני החֵמַר זעֵפִים ובוערים–לאט, עגומים ועשנים כבולי אלמון, לאקוניים, כבדים כאדמה עצמה.

אם כוללים את כל המפרצונים והאיים, הרי שקו החוף נמתח על פני 650 קילומטרים, ארוך וגחמני מאין כמותו. זהו היבש בחבלי הארץ, ואף על פי כן הוא נושק למים, הולך ומתפורר לביצות ואגני מלח ואיונים של טיט. הבוץ החולי המתייבש שמניחים אחריהם מחזורי הגאות והשפל מְצָלֵל את השמים מעל; העננים משקפים את המים ומקרינים אותם בחזרה ליבשה.

החוות מסודרות, משגשגות, אך ניחוח של הזנחה מרחף על הכול כמו רוח–רפאים של עשב שנשר. תמיד עולה תחושת אובדן, הרגשה של נשכחות. אין כאן שום דבר אחר; לא טירות, לא מונומנטים עתיקים, לא גבעות שטות כעננים ירוקים. אין זה אלא פיתול של הארץ, עירום גולמי של שדות חורף. כברות אדמה עמומות, שטוחות, שוממות, שכווייתן צורבת כל צער.

מאז ומעולם נכספתי להיות חלק מחיי החוץ, להרחיק עד קצות הדברים, להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט כדרך שהשועל משיל את ריחו בצינתם חסרת–הגוף של המים; לחזור לעיר כזר. השיטוטים רושפים הילה הדועכת עם ההגעה.

לאהבת הציפורים באתי באיחור. במשך שנים לא ראיתי אותן אלא כרטט בשיפולי המבט. הן יודעות סבל ואושר במצבים פשוטים שאינם אפשריים בשבילנו. חייהן מחישים ומתחממים לקצב שלבבותינו לא ישיגו לעולם. הן דוהרות אל האבדון. עוד לא גמרנו לגדול, והן כבר זקנות.

הציפור הראשונה שחיפשתי היתה התַּחְמָס האירופי, עוף שנהג לקנן בעמק. שירו מפכה כמפל של יין הנשפך מגובה אל תוך חבית עמוקה ורועמת. זהו צליל בשום, וניחוחו מתעלה אל השמים השקטים. בסנוורי היום הוא נדמה כחוש ויבש יותר, אך הדמדומים מעדנים אותו ומשווים לו נוֹשנוּת משביחה. אם לשירים היו ריחות, ריחו של השיר הזה היה ענבים מחוצים ושקדים וגזע אפל. הקול נשפך, ואף טיפה לא אובדת. היער כולו עובר על גדותיו. ואז דממה. לפתע, ללא התרעה. אך האוזן עוד שומעת, הד משתהה, דהה, אוזל ונמוג כאד בין העצים. אל הדוממות העמוקה, בין כוכבים מקדימים לזהרורי ערב, התחמס ממריא בזינוק של אושר. הוא דואה וטופח בכנפיו, רוקד ורוקע, קל ושקט במעופו למרחק. בתמונות נהוג לשוות לו עגמומיות צפרדעית והילה של אבלות, כמו היה צלם–רפאים עוכר–שלווה, שהדמדומים סוגרים עליו כקבר. לעולם אין זה כך במציאות. באור בין הערביים אינך רואה אלא צורה ומעוף, קלים וגאים מכל תיאור, פזיזים בחסד כסנונית.

הנצים היו תמיד לידי בחשכה, כמו משהו שביקשתי לומר אך לא עלה בידי להיזכר בו. ראשיהם הצרים ניקבו את שנתי במבטים עיוורים. רדפתי אחריהם במהלך קיצים רבים, אך כיוון שהם ספורים וחשדניים כל כך, היה קשה למוצאם וקשה עוד יותר לראותם. הם חיו כנמלטים, חיי גרילה. בכל המקומות המוזנחים והגדלים פרע, אבק עצמותיהם השבריריות של דורות של נצים מחלחל עכשיו לרקבובית העמוקה של היער. הם היו גזע מגורש של ברברים יפים, ומשעה שמתו אי אפשר היה להחליפם.

פניתי עורף לשפעתם כבדת–הניחוחות של יערות הקיץ, מקום גוויעתן של ציפורים כה רבות. הסתיו פותח את עונת ציד הנצים שלי, האביב חותם אותה, וביניהם זוהר החורף כקשתו של אוריון.

ראיתי את הבז הראשון שלי ביום מימיו של דצמבר, בשפך הנהר, לפני עשר שנים. השמש הבקיעה באדמומית מתוך ערפליו הלבנים של הנהר, השדות התנוצצו בכפור, הסירות היו מצופות קרה; רק המים הלוחכים קלות נעו בחופש בוהק. הלכתי לאורך קיר הנהר הגבוה לעבר הים. העשב הלבן והנוקשה שהתפצח תחת רגלי הפך רופס ורטוב עם שהשמש עלתה בשמים בהירים והתאבכה בערפל מסנוור. הכפור לא מש מן האזורים המוצלים לאורך היום כולו, השמש היתה חמימה, לא היתה רוח.

נחתי למרגלות הקיר והתבוננתי בחופיות האלפיניות שאכלו על הגדה. לפתע התעופפו במעלה הזרם, ומאות פָּרוּשים נופפו מעל ראשי, מסתחררים הלאה בסאון כנפיים נואשות. נדרש לי זמן רב מדי כדי להבין כי משהו שאל לי להחמיצו מתרחש. התרוממתי גמלונית וראיתי כי שיחי העוזרד המרוששים על מדרונו היבש של הקיר מלאים בקיכלים אפורים. מקורותיהם החדים הורו צפון–מזרחה, והם תזזו והתיזו בבהלה. עקבתי אחר מבטם, וראיתי בז נודד מעופף לעברי. הוא פנה ימינה, ועבר אל פנים הארץ. הוא דמה לבז מצוי, אלא שהיה גדול וצהוב יותר, ראשו היה קליעי יותר, כנפיו ארוכות יותר, ומעופו היה להוט ומרוֹמם יותר. הוא לא עבר לדאייה עד שראה זרזירים מלקטים בשלף, ואז גלש מטה ונחבא ביניהם בעודם נוסקים. רגע לאחר מכן טס מעלה וכהרף עין נעלם בתוך ערפל שקוי שמש. כעת עף בגובה רב הרבה יותר, משולח ומושלך קדימה, כנפיו המחודדות משוכות לאחור ומצליפות ככנפי חרטומית הביצות.

זה היה הבז הראשון שלי. מאז ראיתי רבים, אך אף לא אחד התעלה עליו במהירות או בלהבת הרוח. במשך עשר שנים ביליתי את כל חורפי בחיפוש אחר אותו זוהר חסר מנוחה, אחר הלהט והאלימות הפתאומיים שהבזים משלחים מן השמים. במשך עשר שנים תרתי מעלי אחר אותה צורת עוגן הנוגסת בעננים, אותה קשת דרוכה המפלחת את האוויר. העין מפתחת רעב שאינו יודע שובעה לבזים. היא משתלחת בהם בזעם אקסטטי, ממש כשם שעין הבז מסתחררת ונפערת למראית המזון, המפתה אותה בדמותם של שחפים ויונים.

על מנת שהבז יזהה ויקבל אותך, עליך ללבוש אותם בגדים, ללכת באותה דרך, לבצע את פעולותיך באותו סדר. ככל הציפורים, הבז פוחד מפני הבלתי צפוי. היכנס לאותם שדות וצא מהם באותה שעה מדי יום, הָפֵס את פראותו של הבז בטקסים קבועים כשלו. האהל על בוהק העיניים, הסתר את רעדתם הלבנה של הידיים, סוכך על הפנים שהאור ניתז מהם, סגל לך דוממות של עץ. הבז אינו פוחד מפני מה שהוא רואה בבירור ולמרחוק. התקדם לקראתו בשטח פתוח, בתנועה יציבה ונקייה מהיסוסים. הנח לדמותך לגדול בהדרגה, אך אל תשנה את מתארה. אל תסתתר אלא אם מסתורך שלם. היה לבדך. הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם, התכווץ מפני העיניים העוינות של החוות. למד לפחוד. השותפות לפחד היא הברית האמיצה מכול. על הצייד להיעשות לדבר שאותו הוא צד. על ההווה, הווה עכשיו, לרעוד כחץ מוטח בעץ. האתמול חדגוני ועמום. לפני שבוע עוד לא נולדת. התמד, שא, עקוב, התבונן.

ציד הבזים מחדד את הראייה. האדמה, הגולשת מאחורי הציפור הנעה, זורמת מן העין בדֶלְתוֹת של צבע נוקב. העין המוטה מבקיעה מבעד לקרום המסוגסג של פני השטח כדרך שגרזן מלוכסן חותך לליבת העץ. חישה חיה של המקום צומחת כאיבר נוסף. לכיוונים יש צבע ומשמעות. הדרום הוא מקום בהיר וחסום, אטום, מחניק; המערב הוא התעבות הארץ לעץ ועוד עץ, מעשה קיבוץ, חתיכה כבירה של בשר בקר, הירך האלוהית של אנגליה; הצפון פתוח, קודר, נתיב אל הכלום; המזרח הוא שמים מחישים, אותות של אור, פתאום סוער של ים. הזמן נקצב בשעון של דם. כאשר אתה פעיל, קרוב לבז, רודף, הדופק מאיץ, הזמן עובר מהר יותר; כאשר אתה דומם ומחכה, הדופק שוקט, הזמן אטי. לעולם יעיק על רודף הבזים הזמן המתכווץ פנימה כקפיץ נמתח. לעולם ישנא את תנועת השמש, את חליפות האור, את התגברות הרעב, את המטרונום המטריף של הלמות הלב. כאשר הוא אומר, "השעה עשר" או "השעה שלוש", אין זה זמנן האפור והמכווץ של הערים; זהו זכרם של הבזק שמש או הטיית אור, אשר ייחדו אותה שעה ואותו מקום באותו יום, ונצרבו בזיכרונו של הצייד כמגנזיום בוער. ברגע שבו יוצא צייד הבזים מפתח ביתו, הוא יודע את דרך הרוח, מרגיש בכובד האוויר. הרחק בתוכו הוא מדמה לראות את יומו של הבז גדל בהתמדה לקראת האור של מפגשם הראשון. הזמן ומזג האוויר אוחזים בבז ובמבקשו בין ציריהם המסתובבים. כאשר הבז מתגלה, הצייד מביט באהבה לאחור על כל היגיעה והסבל של החיפוש וההמתנה. גלגול–הצורה חל בכול, כאילו עמודיו המנותצים של מקדש חָרב קמו באחת להדרתם הקדומה.

אני מבקש לעמוד על שפך–הדמים של ההריגה. המגִנים על הבזים הבליעו זאת לעתים קרובות מדי. האדם אוכל–הבשרים אינו נעלה מזה בשום פנים. קל כל כך לאהוב את המתים. המילה "טורף" מתפקעת מרוב סילופים. כל הציפורים אוכלות בשר חי בנקודה כלשהי בחייהן. חשבו על הקיכלי קר–העין, אותו קרניבור מקפץ של כרי דשא, דוקר תולעים, מרוצץ חלזונות עד–מוות. בל נייפייף את שירו ונשכח את ההרג המפרנס אותו.

ביומן שניהלתי במשך חורף אחד ניסיתי לשמר אחדות הכורכת יחדיו את הציפור, המתבונן והמקום החובק את שניהם. כל מה שאני מתאר התרחש לנגד עיני, אך איני סבור כי די בהתבוננות כנה. רגשותיו והתנהגותו של המתבונן גם הם ממין העובדות, ויש לתעדם ביושר.

במשך עשר שנים עקבתי אחר הבז. הוא אחז בי כדיבוק והיה לי כגביע הקדוש. עכשיו כבר הלך. תם המרדף הארוך. נותרו מעט בזים, ייוותרו עוד פחות, אפשר שלא יהיו כלל. רבים מתים על גבם, מוכי–שיגעון הם נאחזים בשמים בפרכוסיהם האחרונים, גמורים, נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי. לפני שיהיה מאוחר מדי, ניסיתי לשוב וללכוד את יופיה הבלתי רגיל של ציפור זו, ולמסור את פלא הארץ שחיה בה, ארץ שלדידי היא שופעת ומרהיבה כאפריקה. זהו עולם גווע, כמו מאדים, אך עודו זוהר.

הערת העורך למהדורה האמריקאית

רבות מן הציפורים המתוארות בספר זה הן בנות "העולם הישן", ולפיכך אינן מוכרות לקורא האמריקאי. הקיכלי האפור הוא זן של קיכלי בן דמותו של אדום החזה. התחמס האירופי דומה לסיס הלילה האמריקאי. הקָאָק ועורב המִזְרַע הם מינים של עורבים. הסוּפית היא תרנגולת מים מצויה. הקיווית המצויצת והביצנית לבנת הכנף הן חוֹפָמִיוֹת: הראשונה היא חוֹפָזִי עם כרבולת, והשנייה דומה מאוד לביצנית צהובת–רגל (אלא שרגליה אדומות). יונת הענק היא יונת בר גדולה. הפרוש המצוי והאדמון המובהק הם ציפורי שיר אירופיות (האחרון הוא קרוב משפחה של פְּתיאֵלִי האורנים). הפּיפּיסְטְרֶל הוא עטלף.

הבז הנודד הוא הציפור האצילית ביותר בשמיה של אמריקה. הן בארצות הברית והן באנגליה הוא הולך ומידלדל נוכח הציוויליזציה – בעיקר בשל השימוש שעושה האדם בחומרי הדברה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבז”