סיפורו של חביב מתחיל בשלהי המאה ה-19 במרוקו, בכפר תלוות שלמרגלות הרי האטלס, שם תושביו היהודים והמוסלמים דרים בשכנות טובה […]
לָלָה רבּיעה לא מוצאת את עצמה בתוך בליל צעקות הכאב, התפילות, ההתחננויות, ההתלחשויות, הזעקות לעזרה, והבקשות היוצאות מעומק גרונה של שכנתה היהודייה, איטו, הכורעת ללדת לראשונה, מזה שמונה שנים, בשעה טובה ומוצלחת. מזה כשמונה שנים מבקרת איטו בקביעות בקברי הצדיקים שבעיירה ‒ כל אותה שושלת של משפחת הכוהנים, שקבריהם פזורים ברחבי הכפר תלוות, שבהרי האטלס הגבוהים, וששימשו כרבנים מזה עידן ועידנים, מאז שהיהודים התיישבו באזור הזה עוד בימי הביניים המוקדמים, ואפילו זמן רב לפני כן, כשהוגלו מארץ ישראל על ידי סרגון מלך אשור, במאה השמינית לפני הספירה.
דהיינו, דורות על גבי דורות לפני שהכובשים הערבים הגיעו להרי האטלס, מערב הסעודית הרחוקה, חדורי אמונה, משולהבים עד עומק נשמתם ומלאי תעוזה ואלימות, בסוף המאה השביעית לספירה, ובכוח הזרוע אסלמו את מרבית הברברים, שהיו פגאניים מאז ומתמיד, וכך הוכרחו לקחת על עצמם לא רק את דת האסלאם, אלא גם את השפה והכתב הערביים, למרות שבמקור היו להם גם שפה וגם כתב משלהם: שפה וכתב מקוריים ביותר, שהעידו על תרבות מאוד מפותחת, תרבות של ממש.
וכל האטלס נכבש מן הקצה אל הקצה על ידי אותם כובשים שהגיחו מערב הסעודית הרחוקה, למרות רוח החירות וההתנגדות שקיננה בתוך השבטים הברבריים מאז שהופיעו על האדמה הזאת. לפי כל העדויות, הם הראשונים שהתיישבו על אדמת צפון אפריקה. והזיכרון ההיסטורי אינו מסוגל לקבוע תאריך מדויק להופעתם כאן על האדמה הזאת, אך הסברה אומרת שהם היו הראשונים, כך שמדובר בעשרות אלפי שנים לפחות, אם לא במאות אלפי שנים.
ולא פעם איטו, בקולה הרך והכנוע, פנתה לאותם צדיקים אישית בבקשה ובתחנונים, כאילו הם מכרים אישיים שלה, קרובי משפחה מזה כבר: “רבי ברהם הכוהן, אני מבקשת ממך, תחוס עליי. רבי אלעזר הכוהן, אני מתחננת בפניך, תרחם עליי”. היא נשאה תפילות, ובקשות מדי יום, שאלוהים יפתח את רחמה. היא רצתה להביא תינוק לאיסחק, אהוב ליבה, מאז שיועדו האחת לשני על ידי שתי המשפחות והם עדיין ילדים קטנים.
בחברה הברברית הזאת, הן היהודית הן המוסלמית, הילדים יועדו האחת לשני כמעט מהיום שנולדו. והזיווג הזה לרוב התממש עם בגרותם המוקדמת של הילדים, דהיינו בסביבות גיל חמש עשרה פחות או יותר. ואת הזיווגים המוקדמים האלה לא היה אפשר להתיר, מאחר שהיוו סוג של גורל עבור אותם ילדים, שהיו אמורים לממש את אותן הבטחות משפחתיות. וכך הדורות הלכו ובאו עם מימוש אותם זיווגים מוקדמים, שהמשפחות היו מיודעות אליהם כמעט מיום לידתם של הילדים.
יומיום איסחק בעלה קרא עבורה את תפילת חנה, אימו של שמואל הנביא, המוזכרת בסידור בתפילת שחרית, ומדי פעם אף הזכיר לה את הקשיים שהיו לשרה אימנו, אשתו של אברהם אבינו, עם חבלי לידתה הארוכים, עד שילדה את יצחק והיא כבר אישה זקנה כבת תשעים, לפי המפרשים והכתובים, ולא לשווא היא אומרת: “אחרי בלותי הייתה לי עדנה”. את הדוגמאות האלה הוא לקח מהתורה על מנת שלא תיפול רוחה של אשתו האהובה, ותמשיך בתקוותה להביא יורש לעולם הזה.
זוהי דרך הניסיון שהקדוש ברוך הוא מנסה אותנו, הוא היה אומר לה, ואין לי שום ספק שאנו נממש את ייעודנו כאשר אלוהים ישעה לתפילותינו. ודרך הניסיון היא ההבטחה הבטוחה ביותר לקראת הייעוד שלנו. זוהי אהבתו של בורא עולם! הוא מעמיד בניסיון את אלה שהוא אוהב באמת. ואין לי שום ספק שנגיע למנוחה ולנחלה. אין לנו ברירה אלא להיאזר בסבלנות עד שבורא עולם ייענה לתפילותינו. ואולי אנו עדיין לא מוכנים לקבל את אותו תינוק כי אנו לא בוגרים מספיק כדי להעניק לו את כל התנאים הנחוצים לגידולו, והקדוש ברוך הוא מחכה שהתנאים יבשילו אצלנו.
ולא פעם איטו אפילו הצטרפה לללה רביעה בעלות השחר ‒ כי כל הצדיקים, למרות שמזמן אינם נמנים עם החיים, לפי האמונה העממית, הם משכימי קום, ולכן עדיף לשטח את בקשתך בפניהם מוקדם בבוקר, ככל האפשר, אם לא ממש עם עלות השחר ‒ בביקוריה בקברי הקדושים המוסלמים, ושתיהן נשאו תפילה בצוותא שאללה יקל עליה להגשים את ייעודה בעולם הזה. התפילות היו זהות ממש, וכל אחת התפללה באותה שפת אם משותפת: ברברית.
הצדיקים היו מקובלים על שתי האוכלוסיות, ופעם נראו נשים ברבריות ליד קברי הצדיקים היהודים, ופעם נשים יהודיות אצל קברי הצדיקים המוסלמים, וביחד, בקול אחד, הביאו את משאלותיהן באותה שפה ברברית (תשלחית) עתיקת־יומין בפני אותם צדיקים מוכרים מימים ימימה. ותמיד דובר בצדיקים כאילו הם שכנים קרובים של ממש, שיצאו לאיזושהי פגרה קצרה, ושעלולים להופיע בעוד רגע. הם היוו חלק אינטגרלי מחיי היומיום באותה חברה, ועל כן היה אפשר לפנות אליהם ישירות ללא מתווכים. וכל אחד ואחת השכילו להצטייד בטון ובסגנון האישי שלהם על מנת לפנות לאותם צדיקים קדושים.
סייד אלבאז — זהו תוארו של אדם מכובד בקרב אותה חברה, אדם ששמו הולך לפניו מזה זמן רב — משושלת הצורפים של הכפר, אבי התינוק שעומד להיוולד, בדרך לעיר הגדולה, הלא היא מרקש, עיר הבירה של הדרום מאז ומתמיד, שם הוא מוסר את כל ההזמנות לחנויות התכשיטים; כל העבודות שהוזמנו לפני כשבועיים על ידי מי מבעלי אותן חנויות יוקרתיות. משום מה, וזו אניגמה עדיין בלתי פתירה עבורו, מזה כתשעה חודשים גורלו שפר עליו והעולם מאיר לו פנים.
והוא יכול לומר בבטחה שההזמנות הוכפלו מאז שאשתו, יקירת ליבו, נכנסה סוף סוף להיריון המיוחל לאחר שמונה שנים ארוכות של צפייה מורטת עצבים. וזה ללא ספק סימן מעודד לבאות, והרי הכול כתוב בשמיים! הוא תמיד רצה כמה שיותר ילדים, ותקוותו אולי עומדת להתחיל להתגשם. הוא יוצא לעיר הגדולה ללא דאגה, ואפילו עם שמחה בלב. הוא יודע בברור שהוא משאיר את איטו אשתו בידיה האמונות של ללה רביעה, שכנתו המיילדת.
אין לו מה לדאוג, שכניו הקרובים יטפלו בכל בעיה שתצוץ. והרי קיר אחד בלבד ודלת אחת מפרידים בין בתיהם, ובעונות החורף המושלגות, המטילות סגר על כל תושבי העיירה, מאחר ששום תנועה אינה אפשרית, הם חיים בצוותא כאילו מדובר באותה משפחה מורחבת, למרות שבדירה אחת התגוררו מוסלמים ובשנייה יהודים. ושכנותם רבת שנים, הרבה לפני שאיסחק, בן יחיד להוריו, ירש את הבית הקטן שבו הוא מתגורר ליד שכניו הברברים האהובים. וזה לא היה מצב יוצא דופן, שתי האוכלוסיות מעורבבות האחת בתוך השנייה מזה עידן ועידנים, כך שלרוב קשה לעמוד על ההבדלים שבין שתי הקבוצות המרכיבות את הפסיפס האנושי הזה.
אין לו מה לחשוש לאיסחק, הוא יכול לנסוע בבטחה לעיר הגדולה ולחזור בשלום, הרי בעוד יומיים שלושה, כהרגלו, הוא ימצא את אשתו כפי שהשאיר אותה, ואם היא תלד, בשעה טובה, הוא יוכל רק לשמוח ולהודות לאלוהים על מתנת החיים שהוענקה לו. מזה זמן רב הוא מחכה בסבלנות רבה לבוא התינוק, או אפילו התינוקת. כמובן עדיף זכר, בכור, המחייב את טקס פדיון הבן, בכור שיבטיח את המשך קיום השושלת המשפחתית. כאן על הרי האטלס הגבוהים, השושלות אינן עניין של מה בכך, והדאגה הראשונה בקרב כל בני שתי הקהילות היא המשך קיום השושלות, ולא משנה כלל באילו שושלות מדובר! השושלות מימשו את המשך קיומם של השבטים לאורך הדורות: כל קבוצה והשושלות שלה!
לא, הוא מזמן לא ציית להוראותיו של רב העיירה, רבי עזר הכוהן, מאותה שושלת הכוהנים שהנהיגו את הקהילה מזה עידן ועידנים, שציווה עליו שאין יותר מה להתמהמה, ושהגיע הזמן להביא יורש לעולם הזה, ואפילו במחיר לקיחת אישה שנייה על פניה של איטו, שתביא לו את התינוק המיוחל, כמובן, מבלי לוותר על איטו, אהובת ליבו. ביגמיה לא הייתה דבר שבשגרה באותה חברה יהודית אומנם, אבל היא נועדה בדיוק למקרים כמו זה של איסחק.
דהיינו, למקרה והאישה הראשונה, מסיבה כלשהי, אינה יכולה להביא ילדים, שבמבחן הזמן, לאחר כמה שנים של ניסיונות, אינה מסוגלת להיכנס להיריון. וזה היה מצבה של איטו במשך שמונה השנים האחרונות, ולכן רבי עזר הציע את הפתרון שנראה לו האופטימלי ביותר: זאת אומרת שאיסחק ישמור את אהובת ליבו, מחד, וייקח לו אישה נוספת שמטרתה היחידה הייתה להביא לו יורש. ואין מן הנמנע שיגרש אותה לאחר שתמלא את תפקידה, ולא היה כלל חשוב מה יהיה גורלה של אותה אישה לאחר שמילאה את תפקידה באותה חברה פטריארכלית.
אך רבי עזר, למרות מצוות התורה המחייבת עשייה, הבין לליבו של איסחק, מאז חיתן אותם לפני כשמונה שנים, כששניהם בני חמש עשרה, כבר זוג די מגובש באותה חברה יהודית, מאחר, כפי שצוין, שהילדים יועדו די מוקדם האחת לשני, ושתי המשפחות עודדו באופן אקטיבי את הקשרים בין הילדים, שיהפכו בבוא העת לזוג מבורך. הוא הבין שהיא בת למשפחה מאוד מכובדת, ושזוהי אהבה משמיים, אך יורש הוא חייב: זוהי המצווה הראשונה שבתורה, חזר ואמר לאיסחק, מצוות פרו ורבו. ובלעדיה עם ישראל לא היה מתקיים, ולכן עליו לממש אותה ללא דיחוי!
וכל תושבי תלוות, גם היהודים וגם הברברים, צייתו בנפש חפצה להוראותיו של רבי עזר הכוהן מאז ומתמיד, שגילם מוסד של ממש בעיני כל אוכלוסיית תלוות, הן היהודים הן המוסלמים. הוא היה מקובל על כולם כאדם קדוש, שליחו הנאמן של אלוהים על אדמת תלוות, בדיוק כמו אביו ואבי אביו, במשך דורות על גבי דורות. והשנה היא 1870, דהיינו, שנים רבות לפני שהקולוניזציה הצרפתית הגיעה למרוקו בהתחלת המאה העשרים, פחות או יותר, כשהצבא הצרפתי הקדים את כל המתיישבים למיניהם ‒ אותם אזרחים צרפתים שמספר נכבד מהם הקדימו להתיישב באלג’יריה כשלושים עד ארבעים שנה לפני כן, כל הקולוניזטורים למיניהם שיופיעו יותר מאוחר בעקבותיו של הצבא הצרפתי.
האוכלוסייה היהודית של תלוות מנתה שתי קבוצות די נפרדות, האחת המקורית, מאז ימי הביניים המוקדמים, ואולי אפילו לפני כן, ולא ברור כלל מה היו מקורותיה ההיסטוריים, ואליה התווספה קבוצה קטנה של ניצולי האינקוויזיציה הספרדית, שבאו לאזור הזה שבהרי האטלס הגבוהים על מנת לברוח מצורריהם הנוצרים. הם זנחו את חיי הקדמה שהיו להם בספרד, וברחו על נפשם לאטלס הגבוה על מנת להתרחק כמה שיותר משליחי האינקוויזיציה. אותם שליחים שהמשיכו לרדוף את היהודים גם לאחר שעזבו את אדמת ספרד.
אבל כולם כעת דיברו באותה שפה, תשלחית, ולכולם אותו אורח חיים ואותה חזות, פחות או יותר. השפשוף הארוך בין כל הקבוצות האלה הביא לאחידות באורח חייהן, ולשיתוף פעולה בין שתי הקהילות בין הפוריים ביותר. וכך היה במשך דורות על גבי דורות. הדבר היחיד שהפריד בחזותם, בתקופות מסוימות, היה אותו טרבוש קטן, בגודל כיפה שחורה, שעמד במרכז ראשם של היהודים מזה דורות רבים, בשונה מכיסוי הראש של הברברים המוסלמים שדמה יותר לטורבן.
ונוסף לכיסוי הראש, המזוזה הקטנה והסטנדרטית שהבדילה בין הבתים, ובתקופות קשות עבור היהודים, דהיינו, תקופות של פורענות, במיוחד מצידם של מוסלמים שאינם ברברים במקור, דהיינו, מוסלמים מהערים הגדולות, המזוזה כוסתה בחמר על מנת שבתיהם לא יזוהו. וזה מנהג שהונהג כשהם חששו מהתקפות, במשך הדורות ועד לשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כשסוף סוף הגשימו את חלומם העתיק, וחזרו לארץ אבותיהם.
אין עדיין תגובות