ג'נדה ג'ונגה, מהגר קמרוני המתגורר בהארלם, הגיע לארצות הברית כדי להעניק חיים טובים יותר לעצמו, לאשתו נני ולבנם בן השש. […]
1
הוא מעולם לא התבקש לבוא בחליפה לראיון עבודה. מעולם לא נאמר לו להביא איתו קורות חיים. למעשה, עד לפני שבוע לא היה לו כלל דף קורות חיים. הוא הלך לספרייה ברחוב 34 פינת מדיסון, ויועץ תעסוקה מתנדב כתב לו אותם; ניסח את היסטוריית התעסוקה שלו כך שיצטייר כאדם בעל הישגים מרשימים; חקלאי העוסק בעיבוד אדמה ובגידול תוצרת בריאה; מנקה רחובות הממונה על הניקיון והנוי בעיר לִימְבֶּה; שוטף כלים במסעדה במנהטן, המבטיח שהלקוחות יאכלו מצלחות נקיות נטולות חיידקים; נהג מונית בברונקס, ממונה על הסעת אנשים ממקום למקום בבטחה.
מעולם לא נדרש להטריד את עצמו בשאלה אם יש לו את הניסיון הדרוש, אם האנגלית שלו טובה מספיק, אם יצליח להקרין רושם אינטליגנטי דיו. אבל היום, בחליפת הפסים הירקרקה שלבש ביום הגעתו לאמריקה, חשב אך ורק על דבר אחד — מידת יכולתו להרשים אדם זר לו. ככל שהתאמץ, הוא לא היה יכול אלא לחשוב על השאלות שיישאל, התשובות שיצטרך לספק, האופן שבו יידרש ללכת, לדבר ולשבת, מתי רצוי שידבר או רק יקשיב ויהנהן, מה כדאי לומר ומה לא, מה ישיב אם יישאל על המעמד החוקי שלו בארצות הברית. גרונו היה יבש, כפות ידיו לחות. מרוב צפיפות בקרון הרכבת התחתית לכיוון הדאונטאון, לא היה מסוגל לשלוף ממחטה מהכיס, ולכן ניגב את כפות ידיו במכנסיים.
“בוקר טוב, בבקשה,” הוא אמר לשומר שבפתח המבואה בבניין “ליהמן ברדרס”. “אני גֶ’נדֶה ג’וֹנגָה. באתי למר אדוארדס. מר קלארק אדוארדס.”
השומר, גבר מנומש בעל זקנקן מחודד, ביקש לראות תעודה מזהה, וג’נדה מיהר לשלוף אותה מהארנק החום שלו. השומר לקח את התעודה, בחן אותה מלפנים ומאחור, התבונן מעלה בפניו, מטה על החליפה שלו, חייך ושאל אם הוא רוצה להיות ברוקר בבורסה או משהו.
ג’נדה ניענע בראשו. “לא,” הוא השיב בלי להחזיר חיוך. “נהג פרטי.”
“לך על זה,” אמר השומר ונתן לו תג אורח. “שיהיה בהצלחה.”
הפעם ג’נדה חייך. “תודה, אחי,” אמר. “היום אני באמת צריך הרבה מזל.”
לבדו במעלית העולה אל הקומה העשרים ושמונה, הוא בחן את ציפורניו (לא מלוכלכות, תודה לאל). הוא יישר את העניבה המוצמדת בסיכה אל מול מראת האבטחה שמעל לראשו; בדק שוב את שיניו, ולא גילה שאריות של הפּלַנטֵיין המטוגנות והשעועית שאכל בבוקר. הוא כיחכח בגרונו ומחה את שרידי הרוק שנקרשו בזוויות פיו. כשהדלתות נפתחו, הוא זקף את כתפיו והציג את עצמו בפני פקידת הקבלה. היא השיבה בהנהון ובחשיפת שיניים לבנות מאין כמותן, ביררה משהו בטלפון וביקשה ממנו להתלוות אליה. הם חצו אולם של מרחב פתוח, שבו ישבו גברים צעירים בחולצות כחולות בתאי מחיצות קובייתיים מוקפים בהמון מסכים, המשיכו לאורך מסדרון, חצו אולם נוסף של ערבוביית תאים קובייתיים ונכנסו למשרד שטוף שמש עם חלון זכוכית גדול מחולק לארבע, שהשתרע מקיר לקיר ומהרצפה לתקרה והשקיף על אלפי עצים סתוויים ועל המגדלים הגאים הנישאים של מנהטן. לרגע נפער פיו למראה הנוף שכמותו לא ראה מעולם ויופיו המיוחד של החלל הפנימי; מימינו פינת הסבה (ספת עור שחורה, שני כיסאות עור שחורים, שולחן קפה מזכוכית), במרכז שולחן מנהלים (אליפטי, דובדבן, לצדו כיסא עור שחור מתכוונן למנהל הבכיר, שני כיסאות עור ירוקים לאורחים), ולאורך הקיר משמאלו יחידת מדפים (דובדבן, דלתות זכוכית, קלסרים לבנים בשורות מסודרות), שלפניה עמד קלארק אדוארדס בחליפה כהה והזין דפי נייר למגרסה.
“סליחה, אדוני, בוקר טוב,” ג’נדה פנה אליו בקידה קלה.
“שב,” אמר קלארק בלי להסיט את מבטו מהמגרסה.
ג’נדה מיהר לשבת בכורסה שלשמאלו. הוא הוציא מן האוגדן את דף קורות החיים והניח אותו על השולחן לפני המושב של קלארק, נזהר לא לגעת באינספור הדפים הלבנים וגיליונות ה”וול סטריט ג’ורנל” שהיו פזורים על השולחן באי־סדר. באחד העיתונים, שהציץ מתחת לדפים מלאֵי מספרים ותרשימים, הופיעה הכותרת: “התקווה הגדולה של הלבנים? ברק אובמה והחלום על אמריקה עיוורת־צבעים”. ג’נדה, מוקסם מדמותו של הסנאטור הצעיר והשאפתן, רכן לפנים כדי לקרוא את הכתבה, אבל מיהר להתעשת ולהזדקף משנזכר היכן הוא, מדוע הוא שם ומה עומד לקרות.
“יש לך דוחות תנועה פתוחים?” שאל קלארק והתיישב.
“לא, אדוני,” השיב ג’נדה.
“ולא היית מעורב בשום תאונה חמורה?”
“לא, מר אדוארדס.”
קלארק הרים משולחנו את דף קורות החיים, שהיה מקומט ולח כמו האיש שעליו העיד. עיניו סקרו אותו שניות אחדות, בעוד עיניו של ג’נדה מתרוצצות מצמרות העצים בסנטרל פארק, אי־שם הרחק מעבר לחלון, אל קירות המשרד המכוסים ציורים אבסטרקטיים ודיוקנאות של גברים לבנים בעניבות פרפר. מצחו התכסה אגלי זיעה.
“ובכן, ג’נדה,” קלארק הניח את קורות החיים על השולחן ונשען לאחור בכיסאו. “ספר לי על עצמך.”
ג’נדה נדרך. זאת היתה השאלה שהוא ואשתו נֵנִי דנו בה אמש. למעשה, זאת השאלה הראשונה שעלתה בזמן שהם גיגלו “השאלה ששואלים בכל ראיון עבודה”. שעה תמימה הם ישבו רכונים לפני המחשב המיושן, חיפשו את התשובה הטובה ביותר, קראו עוד ועוד עצות דומות מדי בעשרת האתרים הראשונים שגוגל הציע, עד שהחליטו שהטוב ביותר הוא שג’נדה ידבר על האישיות היציבה שלו ועל מהימנותו, ועל כך שיש בו כל מה שמנהל בכיר ועסוק מאוד כמו מר אדוארדס מחפש אצל נהג. נני הציעה שידבר גם על חוש ההומור הנפלא, ואולי גם יוסיף איזו בדיחה. אחרי הכול, היא אמרה, איזה בנקאי בכיר בוול סטריט שייכנס למכונית שלו אחרי שעות שבהן אימץ את מוחו בניסיון להרוויח יותר כסף, לא ישמח אם הנהג יחכה לו עם בדיחה טובה? ג’נדה הסכים איתה והכין תשובה, מונולוג קצר שהסתיים בבדיחה על פרה בסופרמרקט. זה אמור לעשות את העבודה, נני אמרה, וגם הוא האמין בזה. אבל כשהתחיל לדבר, שכח את התשובה שהכין מראש.
“או־קיי, אדוני,” הוא אמר. “אני גר בהארלם עם אשתי והילד שלי, בן שש. ואני מקמרון, במרכז אפריקה או במערב אפריקה, תלוי את מי אתה שואל, אדוני. אני מעיירה קטנה בחוף האוקיינוס האטלנטי שנקראת לימבֶּה.”
“אני מבין.”
“תודה, מר אדוארדס,” הוא אמר בקול רועד ותהה על מה הוא מודה בדיוק.
“ואיזה סוג של ניירות יש לך כאן, בארצות הברית?”
“יש לי ניירות, אדוני,” הוא מיהר לומר, רכן לפנים והינהן שוב ושוב, עורו מצטמרר ושערותיו סומרות.
“שאלתי איזה סוג של ניירות?”
“אה, אני מצטער, אדוני. יש לי אִי־אַיי־דִי. אי־איי־די, אדוני… זה מה שיש לי כרגע.”
“מה זה אומר —” הבלקברי שעל השולחן זימזם, וקלארק מיהר להרים אותו. “מה זה אומר?” הוא שאל, מבטו נעוץ בטלפון.
“זה… מסמך אישור תעסוקה, אדוני,” ג’נדה זע בכיסאו. קלארק לא הינהן ולא עשה כל מחווה. ראשו רכון מטה, עיניו על הסמארטפון, אצבעותיו העדינות למראה התרוצצו על המקלדת, גמישות ומהירות — למעלה, שמאלה, ימינה, למטה.
“זה אישור עבודה, אדוני,” ג’נדה הוסיף. הוא הסתכל על אצבעותיו של קלארק, אז על מצחו, ושוב על אצבעותיו, ותהה איך ניתן לשמור על כללי יצירת קשר עין בהיעדר עיניים נגישות לקשר. “זה אומר שמותר לי לעבוד, אדוני. עד שאקבל גרין קארד.” קלארק הינהן והמשיך להקליד.
ג’נדה הביט החוצה מהחלון בתקווה שהוא לא מזיע יותר מדי.
“וכמה זמן ייקח עד שתקבל גרין קארד?” קלארק הניח את הבלקברי על השולחן.
“אני באמת לא יודע, אדוני. רשות ההגירה עובדת לאט, אדוני. מוזר מאוד איך שהם עובדים.”
“אבל השהות שלך בארצות הברית חוקית לטווח הארוך, כן?”
“כן, בהחלט, אדוני,” אמר ג’נדה. הוא הינהן שוב ושוב בלי למצמץ, וחיוך כאוב על פניו. “אני חוקי לגמרי, אדוני. אני פשוט עדיין ממתין לגרין קארד שלי.”
קלארק נעץ בג’נדה מבט ממושך. עיניו הירוקות חסרות ההבעה לא הסגירו שמץ ממחשבותיו. זיעה חמה ניגרה לאורך גבו של ג’נדה והרטיבה את החולצה הלבנה שנני קנתה לו אצל רוכל ברחוב 125. הטלפון הקווי שעל השולחן צילצל.
“אם ככה, בסדר,” אמר קלארק והרים את השפופרת. “כל עוד אתה חוקי.”
ג’נדה ג’ונגה נשף בהקלה.
האימה שלפתה את חזהו כשקלארק אדוארדס הזכיר את המילה “ניירות” התפוגגה אט־אט. הוא עצם את עיניו לשנייה והודה לאיזושהי אלוהות רחומה, אסיר תודה על כך שחצי אמת היתה מספקת. מה הוא היה אומר אילו מר אדוארדס היה שואל שאלות נוספות? איך היה מסביר את זה שאישור העבודה ורישיון הנהיגה שלו תקפים רק כל זמן שהבקשה שלו למקלט מדיני תלויה ועומדת, או כמובן אם תאושר, ושאם תסורב, כל המסמכים שלו יהיו חסרי תוקף והוא לא יקבל גרין קארד? איך אפשר לספק בכלל הסבר סביר לבקשה שלו למקלט מדיני? האם תהיה דרך לשכנע את מר אדוארדס שהוא אדם ישר, ואפילו ישר מאוד, אפילו שעכשיו הוא מספר לרשות ההגירה סיפורי מעשיות רק כדי שיום אחד יוכל להפוך לאזרח אמריקאי ולחיות לנצח במדינה האדירה הזאת?
“וכמה זמן אתה כבר פה?” קלארק הניח את הטלפון על כנו.
“שלוש שנים, אדוני. הגעתי ב־2004, בחודש —” הוא השתתק בבהלה מהעיטוש הרועם של קלארק.
“לבריאות, אדוני,” הוא אמר בעוד המנהל הבכיר הצמיד את מפרק ידו לאפו והתעטש שוב, בקול רם מאשר קודם. ” אַשיָה, אדוני,” הוא הוסיף. “ועוד פעם לבריאות.”
קלארק רכן לפנים ולקח את בקבוק המים שעמד בצדו הימני של השולחן. מאחוריו, הרחק מעבר לזגוגית החלון הנקייה ללא רבב, טס מסוק אדום מעל הפארק, נע ממערב למזרח תחת שמי הבוקר הבהירים. ג’נדה החזיר את מבטו אל קלארק שלגם כמה לגימות מהבקבוק. גם הוא עצמו השתוקק לאיזו לגימונת כדי לסלק את היובש בגרון, אבל לא העז לבקש שמא ישנה את נתיב הריאיון. לא, הוא לא יעז. בטח לא עכשיו. גם אם הגרון שלו יתייבש כמו מדבר קלהארי, זה לא משנה עכשיו, הולך לו טוב בינתיים. זאת אומרת, אולי לא הכי טוב. אבל גם לגמרי לא רע.
“טוב,” קלארק הניח את הבקבוק על השולחן. “אומר לך מה הדרישות שלי מנהג.” ג’נדה בלע רוק והינהן. “אני דורש נאמנות. אני דורש אמינות. אני דורש דייקנות, ואני דורש שתעשה מה שאני אומר בלי לשאול שאלות. מתאים לך?”
“כן, אדוני, כמובן, מר אדוארדס.”
“תידרש לחתום על הסכם שמירת סודיות שאוסר עליך לומר מילה על מה שתשמע אותי אומר או תראה אותי עושה. אף פעם. לאף אחד. בשום מצב. אתה מבין?”
“אני מבין אותך מצוין, אדוני.”
“יפה. תקבל ממני יחס טוב, אבל עליך להצדיק את זה. אני אהיה העדיפות הראשונה שלך, וכשאני לא אזדקק לך, תטפל בבני המשפחה שלי. אני אדם עסוק, אז אל תצפה ממני לפקח עליך. הגעת אלי עם המלצות מעולות.”
“מילה שלי, אדוני. מבטיח. אני נותן לך את דברתי.”
“מצוין, ג’נדה,” קלארק חייך בשביעות רצון, הינהן ואמר שוב, “מצוין.”
ג’נדה הוציא מכיס מכנסיו ממחטה וניגב את הזיעה ממצחו. הוא נשם עמוק וחיכה שקלארק יעיין שוב בקורות החיים שלו.
“יש לך שאלות?” קלארק הסיט את קורות החיים אל ערימת ניירות בצדו השמאלי של השולחן.
“לא, מר אדוארדס. אמרת לי בצורה ברורה את כל מה שאני צריך לדעת, אדוני.”
“יש לי עוד ריאיון אחד מחר בבוקר, ואז אקבל החלטה. אתה תשמע ממני, אולי כבר מחר. המזכירה שלי תתקשר אליך.”
“תודה רבה, אדוני. אתה מאוד אדיב.”
קלארק קם על רגליו.
ג’נדה מיהר גם הוא לדחוף את כיסאו לאחור ונעמד. הוא יישר את העניבה שסטתה ממקומה במהלך הריאיון ונטתה הצדה כמו עץ ערבה בסערה.
“דרך אגב,” אמר קלארק והביט בעניבה, “אם אתה שואף לקדם את הקריירה שלך, תקנה לעצמך חליפה יותר טובה. שחורה, כחולה או אפורה. ועניבה אמיתית.”
“אין שום בעיה, אדוני,” ג’נדה השיב. “אני יכול לקנות חליפה חדשה, אדוני. בלי שום בעיה.”
הוא הינהן וחייך במבוכה, חושף שיניים דחוסות שמטפסות זו על זו, ומיהר לסגור את פיו. קלארק הושיט את ידו בלי להחזיר חיוך, וג’נדה נטל אותה בשתי ידיו ולחץ בזהירות רבה, בראש מורכן. תודה רבה לך מראש, אדוני, הוא רצה לומר שוב. אם תיקח אותי לעבודה, הוא כמעט אמר בקול, אהיה הנהג הכי טוב בעולם.
אבל הוא לא אמר את זה; היה אסור לו לתת לייאוש לפרוץ את מעטה הכבוד העצמי הדק שבו התעטף במהלך הריאיון. קלארק חייך וטפח על זרועו.
אין עדיין תגובות