הבלוק עם הגשר

באחד מימי חמישי, זמן קצר אחרי שהמפעל נסגר, אמו של מורדי טרחה במטבח וריח הבישולים שלה לקראת שבת נישא בבית. מואיז ישב בסלון הקטן מול הטלוויזיה שכל כך אהב, וחיכה למשחק של מכבי תל אביב נגד ציבונה זאגרב. לפתע נשמעו דפיקות קצובות וחזקות בדלת, וקול בס ביקש לפתוח. בכניסה עמדו שני גברתנים גדולים. "באנו לקחת את הטלוויזיה," אמרו בלחש נוגה שלא תאם את גודלם והשפילו מבט, הם הכירו את מואיז, הנתינה שלו לאנשים שאין להם גם כשלעצמו לא היה, הייתה שם דבר. "תיכנסו, תשתו קפה לפני שתיקחו את הטלוויזיה," ביקש מואיז בקול סדוק. "העלבון הוא הדלק של החיים שלנו, האנשים הפשוטים". "הבלוק עם הגשר", הוא ספר ביכורים פרי עטו של אהרון גלברג. הספר מוגש כאסופה של סיפורים קצרים המפגישים מצבי חיים בשגרת היומיום בעיירת פיתוח בצפון, סיפורים על תקופה ,על רגעים ואנשים מעניינים, שלרוב הם שקופים וקולם לא נשמע, אבל מהדהד ממרחק הזמן. אהרון גלברג – איש חינוך, יועץ ארגוני, מרצה, מנחה קבוצות וכותב.

מקט: 4-1272-65

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הסיפור של מירל’ה זלמנוביץ

אף שהלכה לעולמה לפני עשרים שנים, נדמה לי שראיתי אותה היום, מסתכלת עליי בעיניה הבורקות, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, מחייכת או אולי כועסת, חשב מורדי גואטה, שיכור בתל אביב, מכונס בתוך עצמו בשל הגשם שהחל לרדת. זה היה אחרי עוד אודישן שאמרו לו שהוא לא מספיק טוב, לא מספיק מדויק, יותר מדי פריפריאלי, כך הם אמרו לו שם האלה מהבוהמה, והוא יושב לו בודד, מחכה לאוטובוס לצפון הרחוק. הלילה ירד מהר על העיר השקטה מעלות. זה זמן רב שהיא מהלכת ברחובות בלילה. מכושפת מאימה, מוטרפת. ריח המוות סביבה, צועדת בכבדות ברחוב, לבושה בשמלה ישנה בצבע ירוק בקבוק ומטפחת לראשה. סל קניות מרופט בידה, נעליים בלויות לרגליה, מחפשת שקט, מקום לשים את הראש, מתנחמת בספסל ליד הבלוק עם הגשר שליד המרכז. אמיר ורן כהרגלם רדפו אחריה לצחוק עליה ולנסות לעצבן אותה כדי שתצעק. זה הצחיק אותם. אנטון היפה מהכפר שלה שם, לא יוצא מראשה, מנקר לה במחשבות. רואה בעיני רוחה את השוט שלו מכה בה ללא רחם, דווקא שם ברגע הזה נזכרה בשולחן השבת של הוריה, ערוך ומוכן. נזכרה איך אחותה הקטנה כהרגלה צחקה ושאלה כמו בכל שבת, איפה אלוהים?

את מירל’ה הכיר מורדי גואטה כשהיה ילד. את הצרחות שלה היה אפשר לשמוע מרחוק. היו לה צרחות מקפיאות דם, כמו רכבת דוהרת על פסים וחורקת על מסילות המוות. בעיירת הפיתוח שלנו מספרים כי היא הפסיקה ללכת לגדות הנהר הגדול שם באירופה בסביבות שנת 1938 . הנהר הגדול היה מקום המפלט של כולם, שם חוותה נשיקה ראשונה מנער לא יהודי שהכירה ואשר אהבה. הנהר היה המקום למצוא בו שקט מהיום-יום, אולם אחרי כמה אקציות היא הפסיקה ללכת לשם, אל אותו נהר שקיבל את הכינוי “נהר המוות”. היא ראתה שם את אחד מבני כיתתה, יוז’ף יפה התואר, אדום מקור ומקוניאק זול, מכה ילד יהודי שעבר שם במקרה והחליטה שלשם לא תבוא יותר. למעלות היא הגיעה בשנת 1953 באונייה גדולה של הסוכנות היהודית. היא גרה ליד בית הספר יהלום, בבית קטן, לא מאובזר, שקירותיו מתקלפים וריח של טחב עומד בו, עם מנורת לילה קטנה תמיד דולקת, דירת חדר וחצי שסידרו לה מעמידר. באחד הימים אמא של מורדי סיפרה לו שמירל’ה נפטרה. הוא תפס טרמפים והגיע ליישוב הסמוך, למקום שבו קוברים את המתים. כשהגיע כבר אמרו קדיש חרישי ונוגה. “יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא…” התפלל בבית הקברות אדם שלא הכיר על גופתה של מירל’ה. ההלוויה הייתה מצומצמת, עשרה אנשים בלבד עמדו סביב הקבר הפתוח. בזמן ההלוויה שהייתה שקטה מאוד, נזכר מורדי איך כולם קראו לה מירל’ה המשוגעת, איך תמיד הסתובבה בבגדים בלויים – שמלה ישנה ירוקה – סל עטוף בשקיות ניילון צהובות בידה ומטפחת לראשה, צורחת בקולי קולות כך שכל מי שעבר בסביבה לא היה יכול שלא לשמוע אותה. “אתם לוקחים אותי,” הייתה צועקת, “מה אתם מסתכלים? אתם לא יודעים כלום. טאטא… מאמא…” ואז פורצת בבכי מהול בצחוק פרוע. הכול פחדו ממנה, חשבו שיידבקו בחיידק השיגעון. פעם אפילו סיפרו למורדי שהיא הולכת כל יום ממעלות לנהריה ברגל, עם השקיות, הלוך וחזור כדי להתיש עצמה, וכל הדרך צועקת ומקללת את אלוהים. יום אחד, נזכר מורדי, פגש אותה בכניסה לבלוק עם הגשר ליד המרכז. הוא היה בדרך לאימון כדורגל. היא הייתה מגיעה הרבה לבלוק הזה, לבקר זוג שכנים של מורדי שהעניקו לה נחמה לשעה קלה. איש לא ידע על מה הם דיברו תמיד, אבל כשהייתה יוצאת משם הייתה מן שלווה עוטפת אותה לרגע קט, הצרות נשארו שם תלויות בחלל של זמן אחר. באותו יום אזר מורדי אומץ ושאל אותה לשלומה. היא הסתובבה אליו וצרחה, “אל תיקח אותי, אתה לא יודע כלום, טאטא, מאמא…“ ובכתה וצחקה. מורדי נבהל וקפא במקום. היא התרחקה כעשרים מטרים ממנו ואז נעצרה. שקט עמד באוויר, הרגע נעצר ולא זז. אפילו הציפורים ששתו מים מהמזרקה במרכז המסחרי השתתקו ונצרו את הרגע השקט הזה. הלב של מורדי הפסיק לפעום. הוא חשב שהיא על כל גודלה ושקיותיה הרבות, תסתובב אליו ותצרח שוב בקולי קולות. היא התקרבה אליו ובעיניה מבט שלא הכיר, מבט שכולו כמיהה לרגע שלא יחזור. “תודה מיידלע,“ לחשה לו. “אני לא זוכרת מתי מישהו שאל אותי באמת מה שלומי.“ מורדי חייך, אזר אומץ ושאל, “למה את צועקת עלינו כל הזמן?“ שעתיים שלמות החזיקה מירל’ה את ניצוצות השיגעון שלה חזק בתוך הבטן כשסיפרה את הסיפור שלה. היא הייתה רהוטה, שקולה ובעיקר שלווה. הכאב בגוף היה כבד מנשוא, כמו זיכרון של יד מקועקעת עם מספר של מוות. הנשמה הייתה מצולקת מבפנים, כמו זיכרון של רכבת צפופה, בוכה חרישית, רעבה, תשושה, אבודה. “נראה שאלוהים מת עם ההורים שלי באושוויץ, בלי מספר על היד. אלוהים שלי מת שם באושוויץ, בין תלי האפר המתפזר לו ברוח, אטום, מנותק ומיוסר, כמו ברונזה בסיפור של צ’כוב, ורק כינור מייבב נמצא שם ברקע, מתנגן לו וחורט על היד, על הלב,” אמרה למורדי, והמשיכה לספר שראתה איך בכפר שלה בפולין שכנים שלה הרגו את הוריה מול עיניה, לקחו את הבית שלהם, והיא ואחותה חיה ברחו אל העיר הגדולה. שם חוו תלאות רבות ואקציות של הקלגסים הגרמנים. היא סיפרה לו על תחושות הרעב שליוו אותה במשך שנים, סיפרה שהצליחה אפילו להתאהב בתקופה כזאת, ועל תחושת המיאוס בחיים שחשה יותר מפעמיים ביום.

מירל’ה החווירה לפתע, מבטה ריחף ונשאר תלוי במקום אחר. היא סיפרה שהאהוב שלה יעקב ואחותה חיה נתפסו באקציה, נשלחו למחנה השמדה ונשרפו שם במשרפות. לפני שהלכה היא לחשה לו שהיא ככה משום שהחושים שלה טעמו את העולם הבא והיא לא יכולה לסבול את העולם הזה. העיניים שלה ומבטיה צרחו על מר גורלה, על משפחתה שאיבדה שם. אחר כך היא קמה והתרחקה, ומורדי נשאר לשבת על הספסל הירוק עם הצבע המתקלף עוד שעה קלה. מובן שבאותו יום הוא לא הלך לאימון הכדורגל והרהר בדברים שכתב פרימו לוי בספרו “הזהו אדם”: “הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווכם, לחלוק בלבכם 1“. הגשם החזק שהחל לרדת הסיט את מורדי ממחשבותיו. הוא חייך לעצמו במבוכה קלה ועצובה ועלה לאוטובוס שייקח אותו לעיירת הפיתוח בצפון.