בחורף של שנת 1959 עולמו של שמואל אַש הצעיר מתהפך עליו: חברתו עוזבת אותו, הוריו פושטים רגל, והוא נאלץ לקטוע […]
1
הנה כאן סיפור מימי החורף של סוף שנת חמישים ותשע ותחילת שנת שישים. יש בסיפור הזה שגיאה וחשק, יש אהבה נכזבת ויש איזה עניין דתי שנשאר כאן בלי מענה. בכמה מן הבניינים עדיין ניכרים סימני המלחמה שחצתה את העיר לפני עשר שנים. ברקע תוכלו לשמוע נגינת אקורדיון רחוקה או צלילי כלוֹת הנפש של מפוחית פה לפנות ערב מאחורי תריס מוגף.
בהרבה דירות בירושלים אפשר למצוא על קיר הסלון את מערבולות הכוכבים של ואן גוך או את רתיחת הברושים שלו, ומחצלות קש עדיין פרושות בחדרים הקטנים, ו"ימי צקלג", או "דוקטור ז'יוואגו", מונח, הפוך ופתוח, על ספת מזרן ספוגי המכוסה בפיסת בד בטעם מזרחי עם תלולית של כריות רקומות. כל הערב דולק תנור נפט בלהבה כחולה. מתוך תרמיל של פגז צומח בפינת החדר מין כליל קוצים מסוגנן.
בתחילת דצמבר הפסיק שמואל אַש את לימודיו באוניברסיטה והתכוון לעזוב את ירושלים, בגלל אהבה שנכשלה, בגלל מחקר שנתקע, ובעיקר מפני שמעמדו החומרי של אביו התמוטט ושמואל נאלץ לחפש לו איזו עבודה.
הוא היה בחור רחב גוף, מזוקן, כבן עשרים וחמש, ביישן, רגשן, סוציאליסט, אסתמטי ונוטה להתלהב בקלות ולהתאכזב חיש קל. כתפיו היו כבדות, צווארו קצר ועבה, וכן היו גם אצבעותיו: עבות וקצרות כאילו בכל אחת מהן חסר מפרק אחד. מכל נקבוביות פניו וצווארו של שמואל אש פרץ בלי מעצורים זקן מקורזל שהזכיר צמר פלדה. הזקן הזה נמשך והתחבר עם שׂער ראשו שהיה מתולתל בפראות ועם סבך תלתלי חזהו. מרחוק נדמה היה תמיד, קיץ וחורף, שהוא כולו משולהב ושטוף זיעה. אבל מקרוב, כהפתעה נעימה, התברר שעורו של שמואל הדיף לא חמיצות של זיעה אלא, אי כך, דווקא ניחוח עדין של טַלק תינוקות. הוא היה משתכר בן רגע מרעיונות חדשים, בתנאי שהרעיונות האלה יבואו בלבוש שנון ויכילו איזו תהפוכה. אבל נוטה היה גם להתעייף מהר, אולי באשמת לב מורחב וכן בגלל מצוקות מחלת האסתמה שלו.
בקלות רבה היו עיניו נמלאות דמעות, והדבר הזה גרם לו מבוכות ואף חרפה: לרגלי גדר גור חתול פועה בליל חורף, אולי איבד את אמו, והגור הזה נושא אל שמואל מבט מכמיר לב ומתחכך רכוֹת ברגלו, ומיד עיניו של שמואל מתערפלות. או בסופו של איזה סרט בינוני על בדידות וייאוש בקולנוע אדיסון מתברר פתאום שדווקא הדמות הקשה מכולם מסוגלת ככלות הכול לגלות גדלות נפש, מיד עולות הדמעות ומתחילות לחנוק בגרונו. אם ראה ביציאה מבית החולים שערי צדק אישה רזה וילד, זרים לו לגמרי, עומדים חבוקים ושניהם מתייפחים – בו ברגע היה הבכי עולה ומטפס גם בו.
בזמנים ההם מקובל היה לראות בבכי עניין לנשים. גבר שטוף דמעות היה מעורר רתיעה, ואפילו סלידה קלה, בערך כמו אישה שזקנקן צומח לה על סנטרה. שמואל התבייש מאוד בחולשתו זו והיה מתאמץ הרבה להבליג עליה אך לא הצליח. בסתר לבו הצטרף הוא עצמו ללעג שעוררה רגשנותו, ואף השלים עם המחשבה שגבריותו פגומה קצת ומפני כן קרוב לוודאי שחייו יחלפו לריק ובלי שיגיעו לשום מטרה.
אבל מה אתה עושה, שאל את עצמו לפעמים מתוך סלידה עצמית, מה אתה בעצם עושה מלבד לחוס? הלוא את החתול ההוא, למשל, אתה יכולת לאסוף אל תוך מעילך ולהביא אותו לחדרך. מי הפריע לך? ואל האישה הבוכייה עם הילד אתה יכולת פשוט לגשת ולשאול אותם במה אפשר אולי לעזור. או להושיב את הילד עם איזה ספר ועם ביסקוויטים על המרפסת, בעוד אתה והאישה יושבים קרובים זה ליד זו על המיטה בחדרך ומבררים בלחש מה קרה לה ומה תוכל אתה לנסות לעשות למענה.
ימים אחדים לפני שעזבה אותו אמרה לו ירדנה: "אתה, או שאתה מין כלבלב משולהב כזה, מרעיש, מתרוצץ, מתחכך, אפילו כשאתה יושב בכיסא אתה איכשהו מסתחרר כל הזמן סביב הזנב שלך, או שאתה להפך – ימים שלמים תקוע בתוך המיטה שלך כמו שמיכת חורף לא מאוּוררת."
בכך התכוונה ירדנה מצד אחד לעייפותו התמידית של שמואל, ומצד שני – לאיזה יסוד תזזיתי שהיה ניכר בצורת ההליכה שלו, שתמיד הסתתרה בה ריצה סמויה: מדרגות היה מגמא בהסתערות, שתיים־שתיים. רחובות סואנים היה חוצה באלכסון, בחיפזון, בחירוף נפש, בלי להביט ימין או שמאל, כמשליך עצמו אל לב ההתכתשות, ראשו המזוקן המקורזל משתלח בחוזקה קדימה כמו שׂש לקרב, גופו נטוי לפָנים. תמיד נראה היה כאילו רגליו רודפות בכל כוחן אחרי הגוף שרודף אחרי הראש, כאילו הרגליים חרֵדות לפגר פן ייעלם להן שמואל מעבר לפינת הרחוב וישאיר אותן מאחור. רץ היה כל היום, מתנשף, קדחתני, לא מפני שחשש לאחר לשיעור או לפגישה פוליטית אלא משום שבכל עת, בוקר או ערב, שואף היה תמיד לסיים כבר את כל המוטל עליו, למחוק כל מה שרשום בפתק הסידורים היומי שלו. ולחזור סוף־סוף אל השקט של חדרו. כל יום מימי חייו נראה לו כמסלול מכשולים מפרך בדרך המעגלית מן השינה שנעקר מתוכה בבוקר חזרה אל מתחת לשמיכת החורף.
הוא אהב מאוד להרצות באוזני כל שומע, ובייחוד באוזני חבריו בחוג להתחדשות סוציאליסטית: אהב לבאר, לבסס, לסתור, להפריך ולחדש. מדבר היה באריכות, בהנאה, בחריפות ובמעוף. אבל כאשר היו משיבים לו, כאשר הגיע תורו להקשיב לרעיונותיהם של אחרים, היה שמואל נתקף מיד קוצר רוח, נדודי קשב, עייפות עד כדי היעצמות העיניים ושקיעת הראש המדובלל לעבר רפידת החזה.
גם באוזני ירדנה נעים היה לו לנאום כל מיני נאומים נסערים, להרוס דעות קדומות ולערער מוסכמות, להצמיח מסקנה מתוך הנחה והנחה מתוך מסקנה. אבל כאשר דיברה היא אליו היו עפעפיו צונחים על פי רוב כעבור שניים־שלושה רגעים. היא הייתה מאשימה אותו שכלל אינו מקשיב לה, הוא היה מכחיש, היא הייתה מבקשת שיחזור על מה שאמרה לו כרגע, והוא היה משנה את הנושא ומדבר עִמה על טעותו של בן גוריון. טוב לב היה, נדיב, מלא רצון טוב ורך כמו כפפת צמר, יוצא מגדרו להועיל תמיד לכולם, אבל גם מבולבל וקצר רוח: שוכח היכן בדיוק תלה את הגרב השני, מה בעצם רצה ממנו בעל הבית או למי השאיל את מחברת רישומי ההרצאות שלו. עם זאת, מעולם לא התבלבל כאשר קם לצטט בדיוק נמרץ מה אמר קרוֹפּוֹטקין על ניצ'אייב לאחר הפגישה הראשונה ביניהם ומה אמר עליו כעבור שנתיים. או מי משליחיו של ישו מיעט לדבר יותר מכל השליחים האחרים.
אף על פי שחיבבה את רוחו הקופצנית, את חוסר הישע שלו ואת מה שהצטייר לה כתכונת כלב ידידותי גועש ועולה על גדותיו, כלב גדול הנדחק אליך תמיד להתחכך ולהזיל את רירו על ברכיך, החליטה ירדנה להיפרד ממנו ולהיעתר להצעת נישואים שבאה מאת החבר הקודם שלה, הידרולוג חרוץ ושתקן בשם נשר שרשבסקי, מומחה לאגירת מי גשמים, שכמעט תמיד ידע לנחש בדיוק מה עומד להיות רצונה הבא. נשר שרשבסקי קנה לה מטפחת צוואר נחמדה לכבוד יום הולדתה על פי התאריך הלועזי, ואחר כך קנה לה גם מחצלת מזרחית ירקרקה לכבוד התאריך העברי, שחל כעבור יומיים. הוא זכר אפילו את ימי הולדתם של הוריה.
אין עדיין תגובות