החיים

כותרת ספרה החדש של רות אלמוג, החיים, מתאימה לו ככפפה ליד. זוהי יצירה של סופרת שחוותה הרבה ויודעת לא מעט על החיים.  אלה חרצו בה שריטות ילדות וחבלות בחרות ובגרות. עוני, תאווה לא מסופקת לאוכל טעים, משוגות של נערות, בגידות, ייסורי מין, קנאה, וגם מפגשים עם פליטוּת, זרוּת ומוות. אבל גם רגעים מופלאים.מגעים אנושיים לא צפויים, גילויי יופי נדירים, הזדככויות של מבט. על אלה ואלה מספרת הסופרת בלשון פשוטה, חסכונית ומדויקת.
החיים כולל שנים־עשר סיפורים ונובלה. הסיפורים מגוללים פרשיות מן העבר הרחוק והקרוב של הסופרת. הנובלה, ששמה כשם הקובץ כולו, "החיים", שונה באופייה מהסיפורים — בתוכן ובסגנון. מתואר בה ערב אחד שבו מתכנסת חבורה של גברים ונשים לארוחה אקזוטית בבית מפואר בפאתי מושב, רחוק מעיבורה של תל אביב.
זהו ערב בורגני, נהנתני, גדוש גינונים ומחוות ריקים שהסופרת מאירה באור אירוני חריף. המסגרת הבורגנית־נהנתנית נפרצת בשל פרשה לא פתורה מן העבר ואירוע אלים החותם את הערב. בין הסיפורים לנובלה, הכתובה בסגנון פיוטי לירי, נוצר דו־שיח מרתק בכמה מישורים: אישי, חברתי, פוליטי ומיסטי.
החיים הוא הספר האוטוביוגרפי ביותר של רות אלמוג, הגברת  הראשונה של הסיפורת הישראלית. ספר שיוצא מהלב וחודר ללב.  
 יגאל שוורץ

מקט: 15100640

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

חוט קרוע

לזכר אחי דוד מאור

בין שתי החצרות, שבאחת מהן, ברחוב פיק"א מספר שבע־עשרה, גרו הילדים, ובסמוכה היה מטע עצי פרי מוזנח ומכוּנם ומקלט תת־קרקעי ישן שנחפר בימי מלחמת העולם השנייה, כשהאיטלקים באו להפציץ את תל אביב, היתה גדר ברזל חלודה וקרועה. הילדים יכלו לעבור דרכה אל החצר הסמוכה, ומשם עד לרפת של משפחת כהן שגבלה בה, ובעצם נמצאה ברחוב ביל"ו המקביל.

הם אהבו ללכת להתבונן בפָּרות, או לקטוף פרחים שגדלו בין עצי הפרי מוכי השחין שלא הצמיחו עוד פירות ולא הושקו מעולם. אבל פרחי הבר — הצבעונים האדומים בעלי הלב השחור שפרחו כה סמוך לקרקע, והתורמוסים התכולים, שהיו ממתינים להבשלת פריים כדי לאכול את גרגריו הצהובים, והסביונים ושאר פרחים ששמם לא נודע, פרחו בעונתם, הגשם דאג להם ולא היה בהם מחסור.

יום אחד שיחק הילד הקטן לבדו בחצר ליד הגדר והחליט לחמוק בעדה וללכת לראות את הפרות ברפת של משפחת כהן. הוא אהב בעלי חיים, ובכל שבוע כמעט היה נוסע עם הסבתא לגן החיות בתל־אביב. אבל בעודו עושה את דרכו בחציית הגדר, נתקע בעינו הימנית חוט ברזל חלוד. קצהו של החוט הקרוע של הגדר היה מעוקל כמו קרס ונאחז בעפעף התחתון. הילד נשאר עומד קפוא על עומדו, קרס הברזל תקוע בעפעף התחתון של עינו, והוא מפחד לזוז פן תיעקר העין. "אמא, אמא," צעק הילד. ואולי צעק "מוּטי! מוּטי!" כבר אין לדעת.

האם נחפזה לבוא לעזרתו. לפי צליל הצעקה ידעה שקרה דבר־מה נורא. כשראתה אותו ניצב כך וחוט הברזל תקוע בעינו פלטה, "אוי," ולא יספה. היא כמעט קרסה, אבל נשמה נשימה עמוקה, ייצבה את עצמה לשלוט בבהלתה, התעשתה והתבוננה בנעשה בדקדקנות האופיינית לה. ואז, בזהירות רבה, תפסה בקרס הברזל והוציאה אותו מעפעף עינו של בנה הקטן. איזה מזל, אמרה לילד, זה לא פגע בעין, רק בעפעף התחתון, אבל ליתר ביטחון נלך לרופא העיניים כי יש לנו כאן סכנת זיהום. היא היתה רופאה וידעה.

רופא העיניים, ד"ר סובול, הציל את העין. בעוד אבינו חי, היה ד"ר סובול שותפו של אבי בהגשת עזרה רפואית לפלחים מן הכפרים שבסביבת המושבה. הכפרים האלה נמחקו, כמובן, מעל פני האדמה.

עין הילד נרפאה בתוך שבוע. כל השבוע טפטפה האם טיפות בבוקר, בצהריים ובערב לעינו של הילד עד שהחלים כליל. אבל משום־מה, כמו שדברים כאלה מתרחשים, לקתה בעצמה בדלקת עיניים חריפה והיו לה כאבים איומים, כפי שאמרה לבתה שהרגישה אשמה, כי אולי לא השגיחה היטב על אחיה. ואולי נדבקה האם בחדר ההמתנה של דוקטור סובול שהיה מלא תמיד בחולים?

עינו של הילד הבריאה, אבל בלבו נותרה צלקת קטנה, שאליה יתוספו במהלך הזמן צלקות נוספות, קטנות וגדולות. וכך, לאט־לאט, צריך היה הילד הגדל והולך ללמוד לראות את העולם בלא חמלה. אבל דבר זה לא צלח. אולי היה זה ההומור החשאי והשקט שלו, שמשח עליהן משחה משככת כאב. והוא היה כמלך דוד, שאת שמו נשא, המלך ששמואל משח אותו בקרן השמן. שהלוא גם הוא היה אדמוני יפה עיניים.