החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החיים עצמם

מאת: , ,
מאיטלקית: מונה גודאר | הוצאה: | 2017-02 | 208 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

היה להם כל כך טוב ביחד. מה קרה לחיים הזוגיים שלהם?

מה קרה לזוג ההוא שהסתגר בחדר המלון עם השלט "נא לא להפריע" על הדלת? לאן נעלמה התשוקה? שותפות הגורל?

ספרו החדש של פאביו וולו הוא צלילה חופשית מרגשת אל חיי היומיום של זוג, אל מעמקיה של אהבה שמשנה צורה. הוא מגולל את סיפור המשבר שתוקף את הזוג עם לידת בנם, את התפוגגותו של הקסם ששורר בין שני נאהבים. ומנסה להעלות תשובה, דרך מילוט. כיצד להתמודד עם מה שקורה לאחר ההתאהבות, עם האחריות הזוגית והמורכבות שטמונה בלהיות יחד באמת.

פאביו וולו הוא סופר, שחקן, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו, מגיבורי התרבות של איטליה. פירסם עד כה שבעה ספרים שהיו לרבי־מכר, תורגמו לשלל שפות ונמכרו במיליוני עותקים.

מקט: 15100688
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אין דבר מסוכן יותר לזוג מאושר מאשר ילד.

ילד הוא לא דבק, אלא נַפָּץ שיכול להעיף הרחק, לשני קצות החדר. צריך לרצות בכל מאודנו להיות יחד, צריך להיות מוכנים להיאבק על הקִרבה, כדי שנוכל להושיט יד ולגלות את ידו של האחר. ללא הרצון, ללא התשוקה להיות יחד, ילדים יכולים להיות תירוץ מושלם לעזוב.

מנומנם למחצה המשכתי לחשוב על זה בזמן שהשקר הקטן על הנסיעה לברלין ייסר אותי: בעוד שעות ספורות אעלה על המטוס ואגיע למרחק מאות קילומטרים מהמשפחה שלי.

סופיה היתה במקלחת, רעש המים העיר אותי. לֵיאוֹ, למרבה הפלא, ישן עמוק. אחת ההפוגות הנדירות שהוא התיר לנו.

לקחתי את הכרית של סופיה, הנחתי אותה על הכרית שלי ונשענתי על הקיר. חיפשתי לי תנוחה נוחה והסתכלתי סביבי. הכול לבן: הקירות, התקרה, הארון, השידה.

מולי, ממוסגר, התנוסס לו השלט הקטן שנגנב מבית מלון: "נא לא להפריע".

הוא התנוסס שם שנים, כמעט לא הבחנתי בו עוד. אם רוצים להעלים משהו מהעין, לא צריך להסתיר אותו, די להציב אותו באופן גלוי תמידית: פריט ריהוט, קעקוע, אישה.

מיסגרתי את השלט הקטן והענקתי אותו לסופיה כשהיא עברה לגור איתי.

גנבתי אותו מבית המלון שבו בילינו את סוף השבוע הראשון יחד. הקפדתי שהיא לא תשים לב בזמן שהגנבתי אותו לתיק, רציתי שזאת תהיה הפתעה.

עשיתי את זה מפני שבמהלך אותו סוף השבוע שלנו יחד הרגשתי שהיא האישה שאיתה אני רוצה לבלות את שארית חיי. למרות שיצאנו בקושי חודש, באותו הרגע לא היה לי שום ספק. זהו זה.

אם מישהו היה שואל אותי מאין הוודאות הזאת, למה דווקא סופיה, לא הייתי יודע מה לענות. לא הייתי מודע לסיבה, לא היה לי מושג מהי, אולי מאז ועד עתה.

הדבר הוודאִי היחיד שידעתי היה שלא יכולתי לבחור באף אחת אחרת. זאת היא. נקודה.

מהרגע שפגשתי אותה, משהו כאילו התחיל לדבר אלי לראשונה, משהו עמוק. היא נראתה כמו התשובה לשאלה שנשאתי בתוכי מבלי משים. תשובה חדשה. שלי.

מההתחלה הרגשתי שאין לה תחליף מבחינתי, שאין לה תחליף בחיי, אפילו יותר מעצמי. לא הייתי צריך לחפש עוד במקום אחר. ידעתי שאיתה אני מוכן להסתכן, בלי לדעת במה בדיוק.

היא לא היתה האדם המושלם האחד שעמדתי להיקשר אליו בפשטות, מעולם לא האמנתי ברעיון הזה. היא היתה סוג של שייכות שמעבר למודעוּת שלנו. משהו בה כבר נמצא בתוכי עוד לפני שפגשתי אותה.

הסתכלתי על השלט "נא לא להפריע" — זה היה המשפט המושלם לאותו הרגע, המסר שרצינו להעביר לעולם: אל תפריעו לנו, תניחו לנו, אנחנו לא זקוקים לשום דבר אחר.

העולם היה סקרן לגבינו, אבל לנו לא היה זמן לאף אחד.

זכרתי היטב את אותו סוף השבוע, הכול אז היה מושלם.

שאלתי את מַאוּרוֹ לאן לקחת אותה — אם יש מומחה לבתי מלון ולמרכזי נופש וספא, הוא האחד. ומאורו מצא לי מקום מושלם שיכולת להעביר בו את כל הזמן בחלוק, אילו רצית.

הנסיעה במכונית, המוזיקה, האוויר הצח שחדר מהחלון, ואנחנו שצחקנו על הכול ועל כולם. היינו מאושרים כמו שחקנים בסרט אמריקני. הרגשנו כול־יכולים, מסוגלים לעשות כל דבר שהוא. העולם השתרע לרגלינו. היעד שלנו לא היה חשוב, הוא לא שינה דבר, הספיק לנו כל מקום שיוכל להכיל את האושר שלנו.

ובמהלך הנסיעה המשאלה היחידה שלי היתה להגיע הכי מהר שאפשר כדי שאוכל להסתער עליה. רציתי לנגוס את צווארה עד כדי כך שלא הפסקתי לנגוס את השפתיים שלי. היה לי קשה להתאפק. באותה תקופה די היה בכמה הודעות כדי שאתגרה ואקבל זקפה. סופיה היתה כל כך סקסית, שהיא התהלכה לי בתוך הראש ברגליים יחפות כל היום. אחר צהריים אחד בעבודה הייתי חייב ללכת לשירותים לאונן, רק המחשבה עליה גרמה לי להתפוצץ.

כשהגענו למלון הזמנו בקבוק שמפניה ועלינו לחדר. במעלית התנשקנו לאורך כל שלוש הקומות. אחר כך התיישבנו במרפסת והסתכלנו על הים.

"בואי," אמרתי לה וטפחתי על ירכי, "שבי כאן."

היא כרכה את זרועה סביב צווארי, ביד אחת החזיקה את כוס השמפניה, ובשנייה משכה אותי אליה ונישקה אותי בשפתיים. זאת היתה נשיקה ארוכה, איטית. הכנסתי יד מתחת לחולצה וליטפתי את שדיה.

הסתכלנו זה לזה בעיניים.

הרמתי אותה, נשאתי אותה לחדר, וצנחנו יחד על המיטה.

אני לא זוכר כמה פעמים שכבנו.

אני עדיין רואה תמונות ברורות של הגוף העירום שלה, גם אחרי כל השנים האלה. העור המיוזע, קימור הגב, הירכיים הרכות והחמימות. צחקנו מכך שלאחר מעשה היא הזיעה אפילו בטבור.

אולי זה היה השיא שלנו בעצם. אולי היינו צריכים להיפרד אז, וזה היה הופך לזיכרון הכי טוב שלנו.

כשחשבתי על זה עלה בי געגוע. לא התגעגעתי לרגעים האלה, התגעגעתי לזוג שהיינו, שאיננו מסוגלים להיות עוד. כל כך קלילים ומאושרים.

הייתי רוצה לחזור למלון הזה ולראות אם הזוג הזה עדיין שם, עם החלוקים הלבנים, או אפילו עירומים במיטה ומפטפטים בצחוק, שוכבים צמודים זה לזה למרות החום הלוהט של סוף יולי.

התגעגעתי לסופיה שבה התאהבתי בשנייה, שלכדה את נשמתי בהינף מבט, שתמיד הצלחתי להצחיק אותה. כמה יפה היא היתה כשצחקה לה ככה.

כשהסתכלתי עכשיו על השלט "נא לא להפריע", הרגשתי רע, כי זכרתי מי היינו ולְמה הפכנו להיות.

אותו שלט קטן סיפר על אובדן.

כאילו בזמן שהיינו יחד איכלנו זה את זה.

שנאתי את סופיה על מה שהיא הפכה אותי להיות, והרגשתי אשם על מה שהפכתי אותה להיות.

אולי היה לי בידיים דבר שביר מדי, יקר מדי, ולא הייתי מסוגל לטפל בו כראוי.

למרות ההתחלה הטובה שלנו, היה רגע שבו הכול התברר פתאום — כל מה שרציתי ולא רציתי. אחר כך אינני יודע מה קרה, אולי הסחת דעת, פחד, או גרוע מזה — יהירות. פתאום הכול קיבל תפנית.

הסוד במערכת יחסים אינו להמשיך לאהוב זה את זה, אלא לגרום לבני הזוג שאנחנו הופכים להיות להסתדר יחד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החיים עצמם”